מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניכויים מגמלת פרישה: התובע שגב, פרש משירות המדינה בגיל 55 והחל לקבל גמלת פרישה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970. כשלוש וחצי שנים לאחר פרישתו, קיבל התובע הודעה ממינהל הגמלאות במשרד האוצר, על פיה גמלתו שולמה ביתר בשל אי ניכוי בגין השתכרות מ"קופה ציבורית" לפי סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות). בהודעה נאמר כי גמלתו של התובע תוקטן בכ-2,700 ₪ ויקוזז ממנה חוב של כ-73,000 ₪, אשר נוצר בשל תשלום גמלתו מאז פרישתו ללא הניכוי המתחייב לפי סעיף 35 לחוק. בעקבות הודעת המדינה הגיעו הצדדים להסדר בדבר תשלום סך 23,000 ₪ כנגד מחיקת יתרת חובו. ההסדר בוצע ברובו. כחמש שנים לאחר מכן הגיש התובע את התביעה הנוכחית לבית משפט השלום בירושלים. בתביעתו טען התובע כי המדינה הטעתה אותו בכך שלא העמידה אותו על תוצאות המשך השתכרותו מ"קופה ציבורית" ונתנה לו ייעוץ רשלני. כן טען כי מילא אחר חובתו לדווח על השתכרות נוספת. על יסוד טענות אלה ביקש התובע מבית משפט השלום את הסעדים הבאים: לחייב את המדינה להחזיר לו סכומים שנגבו ממנו על חשבון החוב. לבטל את המשך הניכויים מגמלת הפרישה של התובע בגין החוב. לפסוק לו פיצויי נזיקין בגין רשלנות של המדינה שגרמה לו לנזקים, לרבות בגין טרחה ועוגמת נפש. המדינה הגישה לבית משפט השלום בקשה לסילוק התביעה על הסף בנימוק שעילת התביעה היא ביחסי עובד ומעביד. המדינה טענה שכתב התביעה, המערב עילות ביחסי עובד ומעביד עם עילות נזיקיות, אינו יכול לעמוד כפי שהוא, וכי ככל שהתובע עומד על כלל טענותיו שבכתב התביעה, עליו לפצל את תביעתו בין הערכאות המוסמכות, בהתאם לעילות בהן מוסמכת כל ערכאה לדון. התובע התנגד לבקשה לסילוק תביעתו על הסף ולחילופין ביקש כי היא תועבר לבית הדין לעבודה. בית משפט השלום קיבל את עמדתו החלופית של התובע והעביר את התביעה לבית דין זה. הצדדים לא ערערו על החלטת בית משפט השלום. אשר על כן כתב התביעה, כפי שהוגש לבית משפט השלום, מונח לפתחנו. הנתבעת טוענת כי עילות התביעה שבכתב התביעה, המבוססות על פקודת הנזיקין, אינן בסמכות בית דין זה. טענה זו הייתה נכונה לו הוגש כתב התביעה מלכתחילה לבית דין זה. אלא שלאור הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (החל בבית הדין מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969), "בית משפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד", ועל פי ההלכה הפסוקה, סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט מקנה סמכות עניינית לערכאה הנעברת, אף אם לא הייתה מוסמכת לדון בהליך מלכתחילה. נסקור איפוא בקצרה את העובדות שביסוד הסכסוך, את עילות התביעה הנטענות בהליך ואת הכרעתנו. פירוט העובדות התובע, יליד 1945, הועסק במשרד החינוך כמפקח משנת 1979 עד 31.3.01, מועד בו פרש לגמלאות. שנים לפני תחילת העסקתו על ידי משרד החינוך, החל התובע לעבוד בעיריית ירושלים. העסקה זו נמשכה אף לאחר שהתובע פרש ממשרד החינוך. תפקידו האחרון של התובע בעיריית ירושלים היה מנהל בית ספר ערב. התובע פרש מעבודתו בשירות המדינה ביום 31.3.01 בהיותו בין 55.5 שנים. סמוך לפני פרישתו הגיש התובע תביעה לממונה על תשלום הגמלאות לגמלת פרישה. כמו כן, הגיש התובע בקשה לנציב שירות המדינה להגדלת תקופת שירותו לפי סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גמלאות), מסיבות רפואיות. במסגרת הבקשה להגדלת תקופת שירותו, ציין התובע בטופס הבקשה כי הוא משתכר כ-16,000 ₪ ממשכורת. תביעת התובע לגמלה אושרה בהודעה מיום 11.3.01, בה נקבע כי התובע יהיה זכאי לקצבת פרישה בשיעור 60% מהמשכורת הקובעת לפי חלקיות משרה ממוצעת של 0.719. כמו כן שולם לתובע מענק פרישה לפי סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גמלאות). בהודעה מיום 11.3.01 בדבר אישור תביעת התובע לגמלת פרישה נאמר, בין היתר: "בהתאם לתקנות שריות המדינה (גמלאות) (הגשת תביעות, הצהרות והודעות) (תיקון), תשכ"ח-1968, חייב כל מקבל גמלה להודיע לממונה על תשלום הגמלאות, על המאורעות העשויים להשפיע על הזכות לקבלת קיצבה, או על שיעור הקיצבה, לרבות המשך השתכרותך כגמלאי וזאת תוך 30 יום מקרות האירוע, כמפורט בנספח המצורף". ב"נספח המצורף" להודעה מיום 11.3.01 נכללה הנחיה לפיה קבלת משכורת מאוצר המדינה או מקופה ציבורית כפי שנקבעה בחוק, היא מן "המאורעות" שחובה על מקבל קצבה לדווח עליהם תוך 30 יום מיום שאירעו. התובע לא אישר ולא הכחיש קבלת ה"נספח" להודעת אישור הגמלה, אך מקובלת עלינו עמדת המדינה כי הנספח צורף למכתב אישור הגמלה בהתאם לפרקטיקה הרגילה, העולה ממכתב אישור הגמלה עצמו, לפיה נספח זה מצורף למכתבי אישור של תביעות לגמלה. עוד נציין כי הודעות בדבר חובת גמלאי לדווח על השתכרות מ"קופה ציבורית" נכללו בתלושי הגמלה של התובע בתחילת כל שנה קלנדרית. סמוך לאחר פרישתו ביקש התובע להוון 25% מקצבתו ובקשתו אושרה. סכום ההיוון שולם לתובע ללא ניכוי מס. כעבור למעלה משנה הודיע מינהל הגמלאות לתובע כי בשל פרישתו של התובע שלא בגיל הפרישה, חל מיסוי על היוון קצבתו ובעקבות הודעה זו ביקש התובע לבטל את היוון קצבתו ובקשתו אושרה. אגב ההתכתבות בנושא זה כתב התובע ביום 11.6.02 מכתב בו הזכיר את השתכרותו מעיריית ירושלים. התובע הגיש בשנות המס 2001, 2002, 2003 ו-2004 בקשות לתיאום מס לפקיד השומה בהן ציין את הכנסותיו ממשכורת בעיריית ירושלים ומקצבת פרישה מהמדינה. בביקורת שבוצעה במינהל הגמלאות בשנת 2004, עלה ממצא לפיו התובע מקבל קצבת פרישה ומשתכר מקופה ציבורית, מבלי שמבוצע ניכוי מקצבתו בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות). לפיכך, בחודש 10/04 נשלחו לתובע הודעות בהן נאמר כי התובע טרם דיווח על השתכרותו מקופה ציבורית, כי חישוב מחדש של קצבת הפרישה שלו בהתחשב בהשתכרותו מ"קופה ציבורית" מביא להקטנת קצבתו ב-2,743.74 ₪ וכי בשל תשלום הקצבה עד לאותו מועד ללא הניכוי המתחייב, נוצר לתובע חוב בסך 73,637 ₪ אשר ייגבה בדרך של ניכויים מקצבאותיו. ביום 1.11.04 פנה התובע בכתב ליועץ המשפטי של מינהל הגמלאות בדרישה לבטל את החוב בגין קבלת גמלאות יתר. התובע טען כי מעולם לא נאמר לו כי בגין עבודתו בעיריית ירושלים תופחת קצבתו בכ-2,700 ₪, כי דבר עבודתו בעיריית ירושלים היה ידוע שכן הוא עובד בעירייה מזה כ-35 שנים, זמן רב לפני תחילת עבודתו במשרד החינוך. התובע היפנה לטופס בקשה להגדלת שירות בו ציין את השתכרותו הנוספת ולתיאומי המס שהגיש, וקבל על כך ש"מוזר מאוד שרק לאחר כמעט 4 שנים "נזכרו" מי שנזכר כי אני עובד בעבודה אחרת". על פי עדותו של התובע, הנתמכת במסמכים שנכתבו "בזמן אמת" והמקובלת עלינו, התובע פעל לצמצום היקף משרתו בעיריית ירושלים בעקבות שיחה שקיים עם עובדת במינהל הגמלאות בתפקיד סגנית מנהלת אגף, מתוך מחשבה שבכך יימנע הניכוי מקצבתו. הצמצום התבטא בהקטנת היקף עבודתו של התובע ל-3 ימים בשבוע במקום 5 ימים, מיום 1.12.04 עד ליום 15.3.05. ביום 21.3.05 כתב היועץ המשפטי של מינהל הגמלאות לתובע מכתב שזו לשונו: "בהמשך לשיחותינו הטלפוניות הריני להעלות על הכתב את שסוכם בינינו: 1. לצורך הסדרת חובך למינהל הגימלאות הינך מתחייב לשלם למינהל הגימלאות את הסכומים הבאים: א. סכום חד פעמי בגובה 12,000 ₪ שישולם למינהל הגימלאות לא יאוחר מיום 20 במאי 2005. ב. החל מקצבת חודש מרץ 2010 ואילך ינוכה סכום של 100 ₪ מקצבה השוטפת עד לסכום כולל של 11,000 ₪ (ובסך הכל 23,000 ₪). 2. לאחר השלמת התשלומים המנויים בסעיף 1 לעיל, תימחק יתרת חובך למנהל הגימלאות בגין השתכרות יתר. ביום 28.3.05 שלח התובע למינהל הגמלאות המחאה על סך 12,000 ₪ בהתאם להסדר אליו הגיע. ההמחאה נפרעה אך בשל טעות הוחזר סכום זה לתובע סמוך לאחר מכן במסגרת גמלת חודש 3/05. ביום 30.5.05 התובע פנה ליועץ המשפטי של מינהל הגמלאות, העמיד אותו על כך שהתשלום בסך 12,000 שהעביר על פי הסיכום מיום 21.3.05 הוחזר לו וביקש הסכמת היועץ המשפטי של מינהל הגמלאות שלא לשלם פעם נוספת סך 12,000 ₪ שהוחזר לו, אלא לקזז סכום זה על חשבון סכומים שהגיעו לו, לטענתו, בשל הגיעו לגיל 60 ובשל החזר המגיע לו, לטענתו, ממינהל הגמלאות, בשל קיצוץ משרתו בעיריית ירושלים, אשר נבעה לטענת התובע מייעוץ רשלני שקיבל, לפיו צמצום משרתו בעירייה ימנע את המשך הניכויים מגמלתו בגין השתכרות מ"קופה ציבורת" - ייעוץ אשר התברר כמוטעה. בעקבות דין ודברים בין התובע לבין היועץ המשפטי של מינהל הגמלאות מחודש 11/05, שילם התובע פעם נוספת למינהל הגמלאות סך 12,000 ₪. במכתב של התובע ליועץ המשפטי מיום 13.11.05 ביקש כי לאחר התשלום תיבדק טענתו בעניין זכותו להחזר סכומים שנוכו מגמלתו בגין השתכרות מ"קופה ציבורית" מחודש 12/04 עד לחודש 7/05 בסך של כ-22,000 ₪, מאחר שלטענתו הוא לא הפר כל חובת דיווח החלה עליו. בחודש 7/05 מלאו לתובע 60 ועל כן הופסק הניכוי בהתאם להוראות החוק. ביום 18.1.06 חתם התובע על הצהרה בדבר השתכרות מ"קופה ציבורית" על טופס המיועד לכך. אין מחלוקת כי בתקופה שבין 12/04 עד לחודש 7/05, נוכו מגמלת התובע בגין השתכרות מ"קופה ציבורית" 32,924.88 ₪. בנוסף לכך, שילם התובע למינהל הגמלאות סך 12,000 ₪ בחודש 11/05, כאמור לעיל. ניכוי סכומים בסך 100 ₪ עד לסך 11,000 ₪ על פי ההסדר בין הצדדים מיום 21.3.05 החל רק בחודש 3/11 (במקום בחודש 3/10). טענות התובע התובע טוען כי הנתבעת חייבת להשיב לו סכומים שניכתה מקצבתו בגין "קופה ציבורית" וכן סכומים שגבתה על חשבון ה"חוב" שהנתבעת החליטה, שלא כדין, על היווצרותו. לעניין זה טוען התובע כי אין בסיס לעמדת הנתבעת לפיה התובע לא דיווח כנדרש על הכנסתו מעיריית ירושלים. התובע מפנה לבקשתו להגדלת תקופת השירות, למכתבו מיום 11.6.02 בעניין היוון קצבתו ולתיאומי המס שהגיש לפקיד השומה. לדבריו, מאחר שתביעת התובע לגמלה אושרה במכתב אחד, אשר השיב הן ל"תביעה לגמלה" והן לבקשה להגדלת שירות, אין הנתבעת יכולה לטעון כי התובע לא דיווח לה על הכנסתו הנוספת, שכן בטופס הבקשה להגדלת שירות דיווח התובע על השתכרות ממשכורת בסך 16,000 ש"ח. התובע מוסיף וטוען כי הוא לא הפר את ההנחיה במכתב אישור התביעה לגמלה מיום 11.3.01, לפיה עליו לדווח בתוך 30 יום על מאורע המשפיע על שיעור השתכרותו, שכן כבר במועד הגשת תביעתו לגמלה ובקשתו להגדלת שירות היו לפני הנתבעת כל הנתונים הרלוונטיים ולא אירע כל מאורע חדש. בתביעתו טוען התובע כי הנתבעת הטעתה אותו בעת פרישתו בכך שלא מסרה לו מידע מלא אודות זכויותיו והשלכות המשך השתכרותו מ"קופה ציבורית" ולא הודיעה לו כי ינוכה חלק מקצבתו בשל השתכרותו מ"קופה ציבורית". לטענתו, לו ידע כי קצבתו תופחת בשל המשך השתכרותו מעבודתו היה נמנע מהמשך עבודתו בעיריית ירושלים או שלא היה פורש לגמלאות. מכל מקום, הואיל והתובע לא הפר כל חובה לדווח על השתכרותו מעבודתו בעירייה, אין כל בסיס להפחתת קצבתו ואין כל בסיס לקביעה כי הוא חייב להשיב סכומים שקיבל בשל אי ביצוע ניכוי "קופה ציבורית" מקצבתו. התובע טוען כי הנתבעת לא הוכיחה את גובה החוב לו טענה בסך 73,637 ₪. התובע טוען כי פקידה הממלאת תפקיד של סגנית מנהלת אגף במינהל הגמלאות יעצה לו לצמצם את השתכרותו בעיריית ירושלים על מנת להימנע מניכוי בגין "קופה ציבורית". התובע פעל על פי ייעוץ זה ולמרות זאת נוכו מקצבתו סכומים בגין "קופה ציבורית" בסך כולל של 32,924.88 ₪. התובע טוען כי הייעוץ הרשלני שקיבל גרם לו נזק שהתבטא באבדן שכר מעבודתו בעיריית ירושלים ואבדן זכויות פנסיה עתידיות בשל צמצום היקף משרתו. הנתבעת הפרה חובתה כרשות מינהלית בטיפול בפניות שונות של התובע. התובע מפנה לעניין זה למכתביו בהם תיאר "טרטור" מינהלי בו נתקל כאשר ניסה לקבל התייחסות לפניותיו אך פקידים שונים היפנו אותו לפקידים אחרים ולא נתנו לו מענה ענייני לפניותיו. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את הסיכום לפיו לאחר תשלום סך 12,000 ששילם התובע בחודש 11/05, הנתבעת תבדוק את טענותיו בדבר זכאותו להחזר הסכומים שנוכו מקצבתו והסכומים שנגבו ממנו על חשבון "החוב". התובע טוען כי על פי הסיכום בין הצדדים, על התובע לשלם לנתבעת סך 23,000 ₪ בלבד אך הנתבעת גבתה מהתובע סכום כולל של 35,300 ₪, בהתחשב בסכומים שנוכו מקצבתו השוטפת בין 12/04 עד 7/05, סך 12,000 ₪ ששילם התובע וסך 1,300 ₪ שנגבו מהתובע באמצעות ניכוי 100 ₪ מקצבתו החל מ-3/11. בהתאם לכך, על הנתבעת להשיב לתובע סך 12,300 ₪. נגרם לתובע נזק בכך שלו היה יודע כי צמצום משרתו בעירייה באופן רחב יותר היה מונע את הניכויים מקצבתו, התובע היה עושה כן וחוסך מעצמו להמשיך ולעבוד בעבודה שוחקת. לפיכך, הנזק שנגרם לתובע הינו למעשה אובדן ימי חופש שלא נטל. לטענת התובע ניתן לכמת את נזקו באמצעות חישוב כלל ימי עבודתו לאחר שהתובע הסתמך על העצה כאובדן ימי חופשה, ולחלופין לחשב את הנזק לפי שיעור הירידה בהיקף משרתו ביחס לשכר 16,000 ₪. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי התובע לא דיווח למינהל הגמלאות באופן מפורש, כפי חובתו, על השתכרותו מעיריית ירושלים. ה"דיווחים" להם טען התובע לאו דיווחים הם. החלטת מינהל הגמלאות להפחית את קצבתו של התובע לאחר שהתגלה שהתובע משתכר מ"קופה ציבורית", היא החלטה סבירה שתקבלה כדין בהתאם לחוק הגמלאות, ואין כל עילה להתערב בה. אף ההחלטה להסתפק בגביית חוב בשיעור 23,000 ₪ חלף גביית מלוא החוב בסך 73,637 ₪, הינה החלטה סבירה שאין עילה להתערב בה. התובע הסכים לשלם 23,000 להסדרת חובו ואין להרשות לו להפר את הסכמתו. הגשת תביעה זו היא הפרה של ההסכמה להסדיר את חובו של התובע וככל שבית הדין יתיר לתובע שלא לקיים הסכמה זו עומדת המדינה על גביית מלוא החוב. טענות התובע בדבר ייעוץ רשלני שניתן לו לא הוכחו. התובע לא ידע לנקוב בשמה של סגנית המנהלת שלטענתו יעצה לו לצמצם את היקף השתכרותו ועל כן אין כל בסיס לטענות התובע שיש לזקוף לחובת המדינה אי הבאת עד לסתור את טענות התובע בעניין זה. מכל מקום, התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו שכן אין כל היגיון בטענתו כי לו הועמד על השלכות המשך השתכרותו מהעירייה היה מפסיק את עבודתו, בה השתכר 16,000 ₪, כדי להימנע מניכוי מקצבתו בסך כ-2,700 ₪. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הראיות ועיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן טעמינו. סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות), שכותרתו "קצבה ומשכורת", קובע: "(א) זכאי לקצבה המקבל גם משכורת מאוצר המדינה או מקופה אחרת שנקבעה על ידי הממשלה כקופה ציבורית לענין סעיף זה (בסעיף זה - המשכורת הקיימת), יחולו עליו הוראות אלה: (1) זכאי לקצבת פרישה, וכן בן הזוג של הזכאי לקצבת שאיר, שמשכורתם הקיימת פחותה מהמשכורת הקובעת שלפיה יש לחשב את קצבתם - תשולם להם קצבה כהפרש שבין משכורתם הקיימת לבין המשכורת הקובעת, ובלבד שלא תעלה על הקצבה שהיתה מגיעה להם אילולא הוראות סעיף זה; עלתה המשכורת הקיימת על המשכורת הקובעת לא תשולם להם כל קצבה. (ב) (ג) (ד) (ה) (ו) הוראות סעיף זה לא יחולו על זכאי לקצבת פרישה שהגיע לגיל 60". עיריית ירושלים הינה "קופה ציבורית" מכוח החלטת הממשלה מיום 24.2.1978, על פי נקבעו כל הרשויות המקומיות כ"קופה ציבורית" (י"פ 2424 מיום 26.3.1978). בהתאם לכך, הגמלה ששולמה לתובע החל מיום פרישתו ועד לחודש 11/04 הייתה גמלת יתר, אשר חל עליה ניכוי לפי סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות), אשר לא בוצע בפועל. גובה החוב שנוצר בגין תשלומי היתר עמד על פי חישובי מינהל הגמלאות על סך 73,637 ₪. טענת התובע כי חוב זה לא הוכח הועלתה לראשונה בסיכומיו. בכתב התביעה לא חלק התובע על גובה החוב אלא על ההצדקה ליצירתו במערכת הגמלאות. מההתכתבות של התובע עם המדינה לא עולה כי התובע חלק אי פעם על גובה החוב שנוצר לו ובנסיבות אלה אנו סבורים שאין לאפשר לתובע להעלות, לראשונה בסיכומיו. משקיבל התובע בטעות גמלה בסכום העולה על הסכום שהיה צריך להשתלם לו על פי הוראות החוק, הייתה המדינה מוסמכת לתקן את הטעות ולהעמיד את גמלת התובע על הסכום הנכון (עע 39/09 אסרף נ. מדירת ישראל, פד"ע לז 179). כמו כן, משקיבל התובע גמלאות ביתר, קמה למדינה זכות להשבתם לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. המדינה הייתה מוסמכת, על מנת להגשים את זכותה להשבה, לקזז מגמלתו את החוב, בהתאם להוראת סעיף 59(3) לחוק שירות המדינה (גמלאות). על פי הוראות סעיף 59 לחוק אוצר המדינה אינו רשאי לקזז גימלאות כנגד חוב המגיע מזכאי לגימלה, אלא חוב מן הסוג שנמנה בסעיפי המשנה של סעיף 59, וביניהם "סכומים ששולמו לזכאי מאוצר המדינה בטעות ולמעלה מן המגיע על חשבון משכורתו או גימלאותיו או פיצויי פיטורים". המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם התובע דיווח על השתכרותו הנוספת מקופה ציבורית, אם לאו, ושאלת האשם ששני הצדדים מייחסים זה לזה סביב שאלת הדיווח, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הקביעה כי התובע קיבל סכום השווה ל-73,637 ₪ שלא על פי זכות שבדין. שאלת האשם רלוונטית לעניין האפשרות למתן פטור מחובת השבה, בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, ובהתאמה לכך, לשאלת סבירות החלטת המדינה בדבר הסכומים שתגבה בפועל בגין החוב. בשים לב להסדר המוסכם אליו הגיעו הצדדים, על פיו ישיב התובע סך 23,000 ₪ להסדרת חוב בסך 73,673 ₪ (כ-31%), אנו סבורים כי לא נפל פגם בהחלטת הנתבעת בעניין הסכומים שתגבה מהתובע על חשבון החוב. ההסכם בין הצדדים מעיד על עצמו כי הנתבעת שקלה שיקולי הסתמכות של התובע ואיזנה כראוי בין העניין הציבורי שבהשבת סכומים לקופת הציבור ששולמו מקופת הציבור שלא כדין לבין שיקולי הצדק וההסתמכות של התובע. לפיכך אין מקום לאפשר לתובע לחזור בו מן ההסכם. בשאלת האשם בעניין הדיווח או היעדר הדיווח, עמדתנו היא כי בפועל, התובע לא מילא אחר חובת הדיווח כפי שהיא נדרשה ממנו. עם זאת התרשמנו כי לא נלוותה לאי הדיווח כל כוונה להעלים מידע או ניסיון לקבל דבר שלא ביושר. במה דברים אמורים? דיווחים לפקיד השומה על הכנסות התובע שמוגשים לצורכי תיאום מס אינם מקיימים את חובת הדיווח של התובע למינהל הגמלאות על השתכרות מקופה ציבורית. מינהל הגמלאות מהווה יחידה מינהלית שונה ונפרדת מרשות המסים ואין כל בסיס לטענה כי דיווח על השתכרות לפקיד השומה, שאין לה כל סמכויות לעניין תשלום גמלאות, מקיימת חובת דיווח למינהל הגמלאות. בבקשת התובע להגדלת תקופת שירותו ציין התובע כי הוא משתכר 16,000 ממשכורת. התובע לא ציין את שם המעביד אך הטופס לא דרש זאת ממנו. מקובלת עלינו טענת התובע כי לא היה כל דופי באופן מילוי טופס הבקשה להגדלת תקופת השירות. אנו סבורים כי ציון השתכרותו של התובע בטופס זה מלמדת שהתובע לא ביקש להעלים מידע על השתכרותו הנוספת. מסקנה זו נתמכת גם במכתבו של התובע מיום 11.6.02 בעניין ביטול ההיוון של גמלתו. בעקבות קבלת הודעת הממונה על הגמלאות מיום 11.3.01 בדבר אישור תביעתו לגמלה בצירוף הנספח למכתב, היה מוטל על התובע להודיע באופן ומפורש למינהל הגמלאות על השתכרותו מעיריית ירושלים. הדבר לא נעשה, כפי הנראה בשל כך שהתובע לא הבין כי האמור בסעיף 6 להודעה, בצירוף הנספח לה, משמעותו כי חלה עליו חובת דיווח כאמור. כפי שנאמר לעיל, אנו סבורים כי לא נלוותה לאי הדיווח כל כוונה לקבל דבר מה שלא ביושר. סביר להניח שזו הייתה גם התרשמותם של הפקידים שעמם בא התובע בדברים בעקבות פניותיו בעניין הודעת המדינה על הפחתת גמלתו וקיזוז חוב גמלאות יתר מחודש 10/04. אף ניתן להניח שהתרשמות זו הייתה ביסוד הנכונות להגיע עם התובע להסכם להסדרת החוב בתשלום מופחת של 23,000 ₪. מכל מקום, אין בסיס לטענת התובע כי לא נמסר לו מידע בעניין ההשלכות של המשך השתכרותו מ"קופה ציבורית", וכי הוא הוטעה בשל כך. ממילא לא סבירה בעליל טענת התובע כי היה מפסיק את עבודתו בעיריית ירושלים, בה השתכר כ-16,000 ₪, כדי להימנע מניכוי בסך של כ-2,700 ₪ בגמלתו. לא מצאנו ממש בטענת התובע כי נזקו מתבטא בכך שעבד בעבודה שוחקת וכי הוא בא לידי ביטוי באבדן ימי חופשה. בהתאם לאמור לעיל, אין בסיס לטענת התובע כי בשל כך שלא הפר כל חובה המוטלת עליו, אין בסיס להפחתת גמלתו או לחיובו לשלם חוב גמלאות יתר. התובע לא קיים חובת דיווח שהייתה מוטלת עליו, ומכל מקום, שולמו לו גמלאות יתר, עובדה שמקימה את חובת ההשבה. מידת תום לבו של התובע בהיווצרות תשלומי היתר רלוונטית לעניין מידת ההשבה, וכאמור, לשיקול זה ניתן משקל ראוי בהסכם שהוצע לתובע ואשר התקבל על ידו. אנו דוחים את תביעת התובע לפיצוי בגין ייעוץ רשלני, הן בשל כך שהתובע לא ידע לזהות את הפקידה שנתנה לו את הייעוץ וממילא לא ניתנה למדינה אפשרות סבירה להתגונן מפני עילת תביעה זו, והן משום שהתובע ממילא לא הוכיח את הנזק שנגרם לו, אם נגרם לו, בשל צמצום משרתו בעיריית ירושלים למשך שלושה וחצי חודשים (מיום 1.12.04 עד ליום 15.3.05). סיכומו של דבר הוא שלא מצאנו ממש באף לא אחת מעילות התביעה להן טען התובע בתביעתו. לפיכך החלטנו לדחות את התביעה. סוף דבר התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. פרישה