עבירת משמעת עורך דין שיש עימה קלון

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עבירת משמעת עורך דין שיש עימה קלון: הערעור והרקע לו 1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 15/12 (נאוה פינקס עו"ד-אב"ד; צבי רוטנברג עו"ד; רונן עדיני עו"ד) מיום 15.5.12, שבו נקבע בדעת רוב כי אין מקום להפעלת סמכות בית הדין מכוח סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 (להלן - חוק הלשכה) ולפיכך בוטלה החלטתו של בית הדין המחוזי למשמעת של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב-יפו (רוני גולן עו"ד-אב"ד; גרשוני שרון עו"ד; טובה פריש עו"ד) מיום 12.1.12 בתיק קד"מ 13/11, שבה נקבע כי במעשי המשיב דבק קלון ולפיכך הוטל עליו עונש של השעיה בפועל למשך 3 שנים מחברותו בלשכה וזאת מיום 15.2.12. 2. ביסוד הבקשה לפי סעיף 75, שהגיש ב"כ המערערת כנגד המשיב לבית הדין המחוזי , עמדה הרשעתו בשני תיקים פליליים של בית משפט השלום בתל אביב-יפו: האחד, ת"פ 5885/05 שבגדרו הורשע המשיב בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין - התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) וזוכה מעבירה על סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות). בגדרי תיק זה נדון המשיב לקנס כספי בסך 1,000 ₪ וכן למאסר על תנאי. השני, ת"פ 6180/03, שבגדרו הורשע המשיב בעבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 5 ו-2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ונגזר עליו מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 7,000 ₪. 3. המשיב ערער על שתי ההרשעות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בע"פ 070314/08 וע"פ 070441/08. שני הערעורים נדחו על ידי מותב בית המשפט, בראשות כב' הנשיאה ד' ברלינר, בפסק דין מיום 6.7.09. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה על ידי בית המשפט העליון ברע"פ 6135/09, בהחלטה מיום 5.8.09 (כב' השופט א' א' לוי). הרקע העובדתי 4. על פי הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין בת"פ 6180/03 הגיע המשיב ביום 12.6.2000 או בסמוך אליו לבריכת השחייה גורדון בתל אביב וצילם במצלמתו את המתלוננת, צעירה ילידה 1982 שבינה לבינו פער גילאים של כ-34 שנים, שאותה לא הכיר קודם ואשר בילתה בבריכה יחד עם חברה. המשיב פיתח מתוך סרט הצילום 12 תמונות, שבהן נראית המתלוננת ישובה על שפת הבריכה לבושה בבגד ים. לאחר מכן ניסה המשיב לברר בדרכים שונות את שמה וכתובתה של המתלוננת עד שהשיג אותם, ובמועד כלשהו בחודש יוני 2000 שלח אליה מכתב אליו צירף 3 מן התמונות. במכתב צוין שמו של המשיב ותפקידו כעורך דין. באותו מכתב ציין המשיב, כי מדובר ב"מתנת יום הולדת" ממנו. עוד הוסיף, כי ידוע לו מספר הטלפון של המתלוננת, אך אין הוא יוצר איתה קשר, כיוון שאין לו מושג מה גילה ואין הוא רוצה "להסתבך עם קטינות". המשיב ציין באותו מכתב, כי הוא מתעתד לפתוח משרד חדש וכי הוא מחפש פקידה בעלת תכונות אופי המאפיינות את המתלוננת. 5. בחודש אוגוסט 2000 פיתח המשיב שתיים מתמונות המתלוננת לגודל של כרזה ("פוסטר") ושלח אותן בחבילת גליל, בדואר רשום, לכתובת הוריה של המתלוננת. לאותה חבילה צירף מכתב שהעתקו נשלח להורי המתלוננת. בחודש ספטמבר של אותה שנה התקשרה המתלוננת למספר הטלפון שהופיע במכתביו של המשיב ודרשה ממנו שימסור לה את התמונות ויחדל מלהטרידה. בנוסף, פנתה המתלוננת למשטרה והתלוננה על הטרדה מצידו של המשיב. באותה תלונה טענה, כי בנוסף למשלוח התמונות והמכתבים, המשיב אף הגיע למקום עבודתה וכן למקום מגוריה ושאל עליה. בחקירתו במשטרה, בחודש ספטמבר 2000, אישר המשיב כי שלח את המכתבים והתמונות, אך הכחיש כי הגיע למקום עבודתה של המתלוננת והוזהר לבל ימשיך להטרידה. בחודש יוני 2000, נעתרה בקשת המשיב שהוגשה למשטרה לסגור את התיק, אולם לקראת סופו של אותו חודש שלח המשיב מכתב נוסף למתלוננת, שבו הציע לה להיפגש עמו כדי שיוכל למסור לה את כל התמונות, תוך ציון כי היא תוכל לבוא לפגישה עם הוריה. בעקבות מכתב זה, חידשה המתלוננת את תלונתה והוגש כתב אישום כנגד המשיב. 6. על פי הממצאים שנקבעו בת"פ 5885/05, בתאריך 19.2.05 התקשר המשיב למספר הטלפון הסלולרי של המתלוננת על מנת להפחידה ואמר לה: "אני אהרוג אותך". בנוסף, שלושה ימים לאחר מכן, במהלך חקירתו במשטרת מרחב הירקון בגין אותו אירוע, העתיק את כתובתה מתוך הדף עליו נרשמה הודעתה. 7. בעקבות קביעת הממצאים בת"פ 6180/03 קבע בית משפט השלום (כב' השופטת ד' שיריזלי) כי ההטרדה הייתה "מסה מפחידה מאיימת ונמשכת" ולפיכך הרשיע את המשיב בעבירה לפי חוק הגנת הפרטיות, זאת, בין היתר, תוך דחיית טענת המשיב כי המדובר ב"זוטי דברים". בעקבות הממצאים שנקבעו במסגרת ת"פ 5885/05 קבע בית משפט השלום (כב' השופט מ' פלד) כי המשיב עבר את עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אך זיכה אותו מהעבירה של פגיעה בפרטיות, בגין העתקת כתובתה של המתלוננת מטופס הודעתה במשטרה. 8. בית המשפט המחוזי, שדן במאוחד בערעוריו של המשיב על שני פסק הדין של בית משפט השלום, דחה כאמור את ערעוריו הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. בית המשפט קבע, כי "מעשיו של המערער לאורך כל הדרך, הם קשים, מכוערים, חושפים גסות רוח ואובססיביות. ההטרדה שספגה המתלוננת היא מסוג הטרדה מאיימת המהווה סיוט עבור קורבן העבירה. קשה להבין כיצד אפשר לעצמו המערער לפלוש, כך סתם, לחייה של נערה צעירה ממנו ב-34 שנה ולהציק לה לאורך תקופה ארוכה כל כך. כפי שצוין לעיל, לא נתקררה דעתו של המערער גם לאחר שנסגר התיק הראשון והוא חידש את מעשי ההטרדה שנתיים מאוחר יותר. האיום ברצח מהווה הסלמה משמעותית הן בשל שהוא ממשיך את הפרשה עד שנת 2005. על רקע זה, חסד נעשה לו למערער בכך ששני המותבים שדנו בעניינו הסתפקו במאסר על תנאי ובפיצוי וקנס ולא מעבר לכך". (פסקה 22 לפסק הדין) 9. בית המשפט העליון, ברע"פ 6135/09, דחה כאמור את בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב הן כלפי ההרשעה והן כלפי העונש. החלטת בית הדין המחוזי 10. בית הדין המחוזי, בהחלטתו מיום 12.1.12, קיבל את בקשת המערערת לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, לקבוע כי נפל קלון בהרשעותיו של המשיב. בית הדין קבע כי המונח "קלון" שאוב מתחום המוסר והוא פועל יוצא של התנהגות הנחשבת לפגומה מבחינה התנהגותית מוסרית. לשיטתו, לא בכל עבירה פלילית טמון יסוד הקלון ויתכן שבביצוע עבירה מסוימת יימצא בנסיבות מסוימות קלון אך בנסיבות אחרות לא יימצא קלון. עוד קבע בית הדין, כי השאלה אם דבק בעבירה קלון מוכרעת בהתאם למידת החריגה של מעשי עורך הדין הנאשם מרמת ההתנהגות הנדרשת והמצופה ממנו. זאת, לנוכח יחסו של הציבור כלפי העוסקים במקצוע עריכת הדין, מהם הוא מצפה לשמירה על החוק ולא להפרה שלו. בית הדין המחוזי קבע כי התנהגותו של המשיב היתה בבחינת סטייה חמורה מהנורמות המצופות מעורכי הדין וכי ביצוע עבירות פליליות של פגיעה בפרטיות ושל איומים בידי עורך דין כלפי אדם, מהווה התנהגות שאין להסכים עמה ואין להקל בה ראש. עוד הוסיף, כי מדובר בהתנהגות עבריינית שאינה יאה לעורך דין המצווה על שמירת החוק. 11. לעניין העונש קבע בית הדין המחוזי, כי עונש ההשעיה של שלוש שנים בפועל שלו עתר ב"כ הקובל, נתבקש לאחר שכבר נעשתה התחשבות בנסיבות המקלות בעניינו של המשיב. בית הדין קבע, כי ניכר במשיב שלא הפנים את הרשעתו ולא למד את הלקח ואף התפלמס עם בית הדין לגבי הרשעתו, חרף דחיית הערעור שהגיש. לפיכך, קבע שהעונש שהתבקש על ידי הקובל נמצא במתחם הסבירות והטיל על המשיב, כאמור, עונש של השעייה בחברות לשכת עורכי הדין למשך שלוש שנים. עוד ציין, כי מאחר שנטען לפני כי המשיב אינו עוסק בייצוג לקוחות אלא בתרגומים משפטייים ובמתן אישורים נוטריוניים, הרי מדובר בעיסוק שלגביו לא חל כלל ייחוד העיסוק לגבי עורכי דין לפי סעיף 20 לחוק, ולכן השעייתו של המשיב לא תפגע בעיסוקו כמתרגם. הערעור לבית הדין הארצי 12. בית הדין הארצי, שדן בערעורו של המשיב על אותה החלטה, הפך, בדעת רוב, את החלטת בית הדין המחוזי וקבע כי לא נפל קלון במעשי המשיב במסגרת שתי ההרשעות. לעומתו, סברה דעת המיעוט, כי יש לדחות את הערעור על קביעת הקלון, אך ראוי עם זאת, לאור העובדה שהמעשים נעשו על ידי המשיב שלא בכובעו כעורך דין וכן לאור מכלול נסיבותיו הקשות, למתן את העונש ולהשית עליו עונש של השעיה בפועל למשך חצי שנה וכן שנתיים וחצי של השעייה על תנאי. נימוקי דעת הרוב 13. דעת הרוב בבית הדין הארצי, מפי עו"ד רונן עדיני, שאליו הצטרף בהסכמה עו"ד צבי רוטנברג, סברה כי יישומו של סעיף 75 לחוק הלשכה מחייב להתייחס לא רק למהות העבירה בגינה הורשע עורך הדין, אלא גם לנסיבותיה, כדי לבדוק אם דבק בה קלון. באשר לנסיבות ההרשעה בת"פ 6180/03, שבו הורשע כאמור המשיב בעבירה לפי חוק הגנת הפרטיות, סברה דעת הרוב, כי מניתוח האירוע עולה שמדובר בעבירה "בנסיבות קלות ביותר, שלא לומר גבוליות ממש (מבחינת הפליליות)" (פסקה 13 לחוות דעת עו"ד עדיני). דעת הרוב סברה כי אין בנסיבות ביצוע העבירה כל שבב של אלימות והן אינן מצביעות על דפוס עברייני או על ליקוי יסודי בתפיסת המשיב את החוק. לאחר שערכה ניתוח של נוסח המכתבים ששלח המשיב למתלוננת סברה דעת הרוב, כי מדובר במכתבים מנומסים ואדיבים שאין בהם כל חריגה מכתיבה של מחזר מאוהב ותו לא. עוד נקבע, כי מדובר בנסיבות כה מינוריות בפן הפלילי, עד שהן צריכות להשפיע על שיקול דעתו של בית הדין המשמעתי, בבואו להוסיף עונש משמעתי על העונש הפלילי שכבר נגזר על המשיב. בנוסף נקבע, כי באותם מעשים אין כל פגם מוסרי או פגם כזה המשליך על יכולתו של המשיב לתפקד בעריכת דין או לאמינות שרוחש הציבור לעורכי הדין וכיוצא באלה שיקולים הרלוונטיים לשאלת הקלון. גם לגבי עבירת האיומים, בה הורשע המשיב בת"פ 5885/05, נקבע, כי אין בה קלון, משום שמדובר באירוע חד פעמי ונקודתי , שלא נעשה פנים אל פנים, אלא טלפונית ולא באיום חוזר ונמשך, ובנוסף אין טענה, כי המשיב ביצע איומים אחרים או נוספים כלפי אנשים אחרים או כלפי נשים אחרות או כי הטריד, איים או פגע בפרטיותן של נשים אחרות, למעט המתלוננת. חבר בית הדין, עו"ד רוטנברג, שהצטרף כאמור לדעתו של עו"ד עדיני, ציין בנוסף, כי העבירות בוצעו לפני כעשר שנים ובגינן המשיב כבר נענש על ידי בית משפט השלום במסגרת ההליך הפלילי. נימוקי דעת המיעוט 14. דעת המיעוט, מפי אב"ד - עו"ד נאווה פנקס, סברה, כי בבואו לבחון אם מתקיים קלון בהתנהגותו של המשיב, על בית הדין המשמעתי להיצמד למסכת הראיות ולפירוט האחריות הפלילית, כפי שנקבעו ע"י המותבים הפליליים והוא אינו רשאי לסטות מקביעת אותם מותבים, כשהוא בוחן את שאלת הקלון. דעת המיעוט סברה גם, כי היה גם היה קלון במעשיו המציקים של המשיב כלפי המתלוננת במשך שנים, כשהוא מטריד אותה במזיד ובמודעות מלאה, מציק לה, גורם לה לאימה ולפחד ופוגע בכבוד האדם שלה. מכלול אותם מעשים, התמשכותם, הזלזול בחוק, בבקשות ובאזהרות שהופנו כלפי המשיב, בתוספת האיומים שהפנה כלפי המתלוננת, כך סברה, מתגבשים לכדי קלון גם בעבירת ההטרדה במזיד וגם בעבירת האיומים. דעת המיעוט ציינה, כי אין המדובר באיום רגעי או ספונטני, בלהט של ריב או ויכוח או איום שניתן לנתחו כתגובה להתגרות של הזולת, אלא של מסכת מעשים מאיימת ללא כל התגרות, וללא כל התחשבות בחוק שנעשתה במודעות מלאה. עוד ציינה, כי המשיב בחר את קורבנו באקראי, הטריד אותה בצורה מתוכננת וגרם לה למבוכה, לפחד ולאימה. בנוסף קבעה, כי יש פגם מוסרי גם בחוסר הרצון של המשיב להפסיק את ההטרדות, למרות סימני האזהרה השונים, ועל אף שהובהר לו כי הוא גורם למתלוננת סבל. עוד סברה, כי רמת ההתנהגות הנדרשת מעורך דין היא גבוהה יותר, גם לגבי המעשים שלא נעשו במסגרת תפקידו, כאשר יש לכך, או עשויה להיות לכך, השלכה על אמון הציבור בעורכי הדין, בהיותם חלק מהמערכת המשפטית. בנוסף, הביעה דעתה כי גם אם העונש שנגזר על המשיב בגין העבירות הפליליות הנו קל יחסית לאור נסיבותיו המקלות, אין לכך השפעה לגבי הקביעה אם היה קלון במעשה, אם לאו. דעת המיעוט סברה, לסיכום, כי יש לדחות את הערעור, אך מאידך יש למתן את עונשו של המשיב, כמפורט בפסקה 12 לעיל. עיקר טענות הצדדים לערעור עיקר טענות המערערת 15. ב"כ המערערת משיג על כך שדעת הרוב בבית הדין הארצי מצאה כי במעשי המשיב אין קלון. לדבריו, מעשיו כפי שפורטו על ידי הערכאות הפליליות מלמדים באופן חד משמעי על אופי פגום, על העדר שליטה ביצר, על כשל מוסרי ועל אי ההבנה של נורמות ההתנהגות הנהוגות בחברה. לדבריו, הקלון עולה מכל אחת מההרשעות בנפרד, וגם משתיהן במצטבר. עוד לטענת ב"כ המערערת, הרשעתו של עו"ד בהטרדתה של בחורה צעירה, מתוך כוונה באופן מתמשך, תוך עירוב הוריה והכל באופן שגרם לה לתחושות אימה ופחד, מחייב קביעה כי במעשיו יש קלון. בנוסף, לדבריו, לא יתכן שבהרשעה של עו"ד באיום ברצח לא יימצא קלון. לעניין העונש, טוען ב"כ המערערת, כי העונש שהוטל על ידי בית הדין המחוזי, 3 שנות השעייה בפועל, מאזן בין מעשיו החמורים של המשיב, לבין עברו המשמעתי הנקי ועובדת היותם של המעשים נעדרי זיקה לעבודתו כעו"ד ולפיכך מן הראוי להשיבו על כנו. עיקר טענות המשיב 16. לדברי ב"כ המשיב, העבירות הן הורשע המשיב הן על פי מהותן עבירות גבוליות שכלל אין עמם קלון, אף כי בנסיבות מיוחדות עשוי להיות בהן משום קלון. באשר לעבירת האיומים, צוין, כי גם על פי הפסיקה, מדובר בעבירה גבולית שלא בהכרח נושאת עמה קלון. באשר לעבירת הפגיעה בפרטיות, נטען כי מדובר בעבירה ממשפחת "העוולות האזרחיות", הדומה במהותה לעבירה על חוק איסור לשון הרע, שלפי הפסיקה, אף היא מהווה עבירה גבולית לעניין הקלון. במקרה הנדון נטען לעניין האיום, כי מדובר באיום אחד לקוני בן שלוש מילים, שנעשה בשיחת טלפון. באשר לעבירה של הפגיעה בפרטיות, נטען כי מדובר בארבעה מקרים של מגע או יצירת קשר עם המתלוננת, מתוכם הוגדו שניים על ידי בית המשפט בת"פ 6180/03, כבעלי משמעות מינורית. לדברי ב"כ המשיב, המעשים עצמם מצטמצמים לשני משלוחי תמונות בצירוף מכתבים שנעשו בצורה מנומסת, ונפסקו לאחר שהמשיב התבקש על כך על ידי המתלוננת ומכאן שאין המדובר בנסיבות חריגות בחומרתן. עוד נטען, כי הפניה הנוספת אל המתלוננת, כעבור שנתיים, נעשתה רק לאחר שתיק התלונה נסגר והמשיב הסיק כי גם האיסור ליצור עמה קשר הוסר. בנוסף נטען, כי מעשי המשיב לא היו קשורים כלל לתפקידו כעו"ד, ואינם משליכים על אמינותו בניהול הליך משפטי. לעניין העונש שנגזר, על ידי בית הדין המחוזי, טוען ב"כ המשיב כי לא מצא ולו תקדים אחד שבעקבותיו הוטלה השעייה בפועל על עו"ד בגין ביצוע עבירות איומים או בגין עבירה של פגיעה בפרטיות. בנוסף נטען, כי השעייתו של המשיב תפגע גם תפגע בעיסוקו כמתרגם משפטי משום שהמשיב עוסק לא רק בתרגום, אלא גם במתן חוות דעת משפטיות באשר לדין האנגלי למשרדי עו"ד באנגליה, כמו גם במתן אישורים נוטריוניים לתרגומים משפטיים והשעייתו תפגע בעיסוקו זה. בנוסף צויין גילו המתקדם של המשיב, כיום כבן 68, אשר בעקבות פגיעה בתאונת דרכים הוכר כנכה 100%, מיתרי הקול שלו נפגעו. הוא הפסיק בשל כך להופיע בבתי המשפט, ועבודתו מתמצית בעריכת תרגומים משפטיים כמפורט לעיל. לפיכך כך נטען, האינטרס הציבורי בהשעייתו לשם הגנה על ציבור הלקוחות הוא נמוך ביותר. דיון והכרעה 17. בבואי לדון בערעור נתתי דעתי לכלל לפיו ערכאה זו, בשבתה כערכאת ערעור "בגלגול שלישי", ממעטת להתערב בפסיקתן של ערכאות המשמעת, ככל שאלו מפרשות את האסור והמותר לעורך דין לעשותו, על פי חוק הלשכה וכללי האתיקה, וכן נזהרת היא מלהתערב בעונשים המשמעתיים הנגזרים על עורכי דין בגדר אותם הליכים, אלא אם כן, מדובר בקביעות חריגות ובלתי סבירות בעליל. זאת, מתוך כיבוד מעמדם המיוחד של בתי הדין למשמעת, מכוח מומחיותם וסמכותם המקצועית וגם לנוכח חריגותו של הליך הערעור בזכות, "בגלגול שלישי", בנוף ההליכים הפליליים והמשמעתייים במשפטנו. ראו על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' דוידויביץ 8.7.10) וכן על"ע 6868/06 עו"ד גדעון חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (פורסם במאגרים, מיום 8.7.07); על"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' לשכת הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פ"ד מד(1) 705). אולם, דומני כי המקרה הנדון נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם אין מנוס מהתערבות בפסיקתו של בית הדין הארצי. זאת שכן דעת הרוב בבית הדין הארצי התעלמה לשיטתי מהלכות מושרשות לגבי פרשנותו של סעיף 75 לחוק הלשכה וקביעתה כי במעשי המשיב לא דבק קלון, על אף קביעותיהן המפורטות של הערכאות הפליליות, היא קביעה שגויה המחייבת התערבות. עבירה שיש עמה קלון - הפן הנורמטיבי 18. אכן, על פי פרשנותה של הפסיקה הנרחבת שעסקה במונח הקלון, גם בהקשרו של סעיף 75, המונח "עבירה שיש עמה קלון" הוא מונח עמום, שכן מקובל על הכל שלא כל עבירה באשר היא היא עבירה שיש עמה קלון. עם זאת, כבר נקבע כי נקודת החיתוך בין העבירות השונות נעשית על פי אמת מידה שהיא במהותה מוסרית, כאשר מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמאליים של העבירה, אלא בנסיבות בהן נעברה. נסיבות אלה הן המצביעות על אותה חומרה מוסרית אשר הדיבור "קלון" מגבש אותה (ראו בג"ץ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב(4) 837). בנוסף, מקובלת האבחנה בין שלושה סוגי העבירות, לצורך ההכרעה בסוגיית הקלון: עבירות שמטבען הן נושאות קלון, אך ייתכן שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו את גם הקלון; עבירות שמטבען אינן נושאות את תג הקלון בצדן, ואין בנמצא נסיבות שיהפכו עבירות אלו לנושאות קלון; עבירות גבוליות שאין עמן קלון, אך יש נסיבות מיוחדות שבהתגבשותן יובילו להטלת קלון (בג"ץ 178/81 ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו(1) 40, 50 (1982). 19. באשר לתכלית הגלומה בהוראת סעיף 75, נקבע בעל"ע 4/88, 5 עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, פ"ד מג(3) 475, כי "במרכז ההוראה שבסעיף 75 לחוק עומדת התפיסה, כי מקצוע עריכת-דין אינו עולה בקנה אחד עם הפרת דין. מי שנמנה על שורותיה של לשכת עורכי הדין, והוא ממרה את פי החוק, ובמיוחד כשהוא עובר עבירה פלילית, הריהו פוגע גם בכבוד המקצוע ועקרונותיו. ואין נפקא מינה, אם עבר את העבירה תוך שהוא ממלא את תפקידיו המקצועיים או מחוצה למסגרת זו. מכאן שעל עורך-דין, שדבק בו רבב מוסרי חמור עקב עבירה פלילית שביצע, לא רק לשאת את עוונו בהליך הפלילי, ככל עובר עבירה, אלא שבהיות התנהגות ברמה מוסרית כזאת פוגעת גם בערכי המקצוע, על בית הדין למשמעת להידרש להתנהגות כזאת בדרך שהותוותה בסעיף 75 לחוק" (שם, בפסקה 7). בהקשר זה נקבע גם כי "...אף עבירות שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים, לעתים, אף רשימה ארוכה של עבירות מוחלטות - שאינן דורשות כל יסוד נפשי - עשויה להצביע, בנסיבותיהם המיוחדות, על קלון בהתנהגותו של עורך הדין" על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' פלוני, פ"ד מה(4) 729, 734. 20. עוד נקבע,כי השימוש במונח העמום "קלון" במסגרת אותה הוראת חוק מבלי שניתנה לו הגדרה מפורטת יותר איננו מקרי אלא מכוון, וכי "מטרתו לאפשר לבתי הדין המשמעתיים ולבית המשפט לצקת בו תוכן ממקרה למקרה באופן המתבקש מתפיסות העולם ואמות המידה האתיות" (שם, בעמ' 732) בנוסף נקבע באותה פרשה, כי אחד השיקולים המרכזיים המכתיבים את אופן יישומה של אותה הוראה היא התכלית שביסוד הדין המשמעתי - השמירה על רמת מקצוע עריכת הדין ועל אמון הציבור בעורכי הדין (שם, בעמ' 729). לפיכך נקבע, כי את המשמעות שיש לתת למונח "קלון" בהקשרה של הרשעה פלילית ספציפית של עורך הדין, יש לגבש בהתאם לתפיסת תפקידו של עורך הדין ושל אמות המידה המוסריות והנורמטיביות המתחייבות מעיסוקו. מכאן נגזר שנסיבות ביצועה של העבירה צריכות ללמד על כך שעורך הדין אינו מכבד את החוק ואינו פועל בהתאם לכללים ולעקרונות שהמערכת אליה הוא משתייך אמונה על כיבודם, על שמירתם, ועל הטמעת הציות להם. בנוסף, תיחשב עבירה כנושאת קלון, על פי סעיף 75, כאשר נסיבותיה מעידות על "אופי פגום, על היעדר שליטה ביצר, או על תפיסה אתית מעוותת של תפקיד עורך הדין והחוק בחברה" (ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין, עמ' 517, 2001; וראו גם עמל"ע 50445-07-12 יהודה נ' לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב, מיום 20.3.13). מן הכלל אל הפרט 21. לדעתי, שגתה דעת המיעוט, הן בהתייחסותה לפן העובדתי של העבירות בהן הורשע המשיב, והן בהתייחסותה לפן הנורמטיבי שלהן. בפן העובדתי בחרה דעת הרוב לפרוס את נסיבות העבירות בהן הורשע המשיב ל"פרוסות" ולהתעלם מן המכלול. עוד שגתה בכך שבחרה לנתח מחדש את הראיות שנפרשו בפני הערכאות הפליליות ולקבוע ממצאים עצמאיים משלה לגבי נסיבותיהן ומשמעותן. תפקידו של בית הדין המשמעתי בדונו בהליך לפי סעיף 75, אינו לקבוע ממצאים חדשים לגבי הרשעותיו של עורך הדין נגדו מוגשת הבקשה, אלא להסתמך על הממצאים הקיימים בהכרעות הדין ובפסקי הדין החלוטים של הערכאות הפליליות ועל האמירות הנורמטיביות שנאמרו בהם, ולהכריע, האם על סמך אותם ממצאים ואמירות מתקיים קלון במעשים בהם הורשע. בעניין זה, שגתה דעת הרוב, במיוחד, כאשר ביקשה להפריד, באופן מלאכותי, בין עבירת האיומים בה הורשע המשיב בת"פ 5885/05, לבין עבירת הפגיעה בפרטיות בה הורשע בת"פ 6180/03. בפני ערכאות המשמעת עמד בענייננו פסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי, אשר דן בשתי ההרשעות יחדיו וקבע כי ההטרדה והאיום שבה בעקבותיה מהווים מסכת נמשכת אחת. לא זו אף זו, בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המשיב לבטל את הרשעתו ולהסתפק בסיום ההליך ללא הרשעה. בעניין זה קבע, כי אף אם היה מתקבל ערעורו של המשיב נגד הרשעתו בעבירת האיומים, בה כפר, לא היה מקום לביטול ההרשעה, גם בקשר לעבירת ההטרדה. בעניין זה הוסיף בית המשפט שלערעור, בצורה חד משמעית, כי מעשיו של המשיב לאורך כל הדרך הם קשים, מכוערים, וחושפים גסות רוח ואובססיביות, וההטרדה שאותה ספגה וחוותה המתלוננת היא מסוג הטרדה מאיימת המהווה סיוט עבור קורבן העבירה, והוסיף כי האיום ברצח מהווה הסלמה משמעותית, הן בשל מהות העבירה והן משום שהוא ממשיך את הפרשה עד שנת 2005. לא זו אף זו, בית משפט השלום מפי כב' השופטת ד' שריזלי בת"פ 6180/03 קבע, כי ההטרדה אותה חוותה המתלוננת הייתה "מסה מפחידה, מאיימת ונמשכת. מתקבלת תמונה חד משמעית של הטרדה, שלא ניתן בשום אופן להתייחס אליה בקלות ראש" (עמ' 7 להכרעת הדין). 22. לאור האמור, לא ניתן להבין כיצד ראתה דעת הרוב במעשי המשיב מעשים מינוריים שאין בהם, הן בבדידותם והן ובהצטברותם משום קלון. האמירה שנסיבות עבירות ההטרדה כלפי המתלוננת היו נסיבות קלות ביותר שלא לומר גבוליות, וכי אין בהן כל שבב של אלימות ואין הן מצביעות על דפוס עברייני או על ליקוי יסודי בתפיסת המשיב את החוק, היא אמירה שאינה מתיישבת כלל עם ממצאי הערכאות הפליליות. ערכאות אלה קבעו במפורש, בין היתר לאור התרשמותה של הערכאה הדיונית מהשפעתם של המעשים על המתלוננת, כי מדובר במעשי הטרדה מאיימת ולא במעשי חיזור מנומס של מחזר מאוהב, כסברת דעת הרוב. יתר על כן, הנימוקים ששימשו את דעת הרוב עמדו גם ביסוד טענתו של הנאשם להגנת "זוטי דברים" במסגרת ת"פ 6180/03 וטענה זו נדחתה במפורש על ידי בית המשפט (פסקה 37 להכרעת הדין). גם נסיונה של דעת הרוב לאפיין את מעשי המשיב כ"התאהבות מוגזמת", אף אם מוזרה ותמוהה, אך כזו שאין בה פגם מוסרי או משום מעשה המשליך על האמינות שרוחש הציבור לקהיליית עורכי הדין, גם הוא אינו מתיישב עם ממצאי הערכאות הפליליות. בית המשפט המחוזי בערעור קבע במפורש, כי הטענה לקיומה של תמימות ותום לב מצדו של המשיב, על רקע העובדות שהוכחו, היא מופרכת וחסרת בסיס, לצד היותה טענה מקוממת. בית המשפט גם הוסיף וקבע, על סמך ממצאי הערכאה הדיונית, כי מדובר במסכת מעשים שהייתה על גבול של "עריכת מצוד" אחרי המתלוננת, ולוותה במכתב פולשני שהכיל פרטים אינטימיים על אודותיה ללא בקשתה ובעל כורחה, כאשר לכך מתלווה המעשה של הגדלת תמונותיה, שצולמו ללא ידיעתה, למימדי "פוסטר" ושליחתן להוריה, כמו גם הזמנתה לקניון לפגישה, "כדי לוודא שהיא הבחורה שבתמונות". עוד התעלמה דעת הרוב מקביעת ערכאת הערעור, שהמכתב שנשלח למתלוננת הוא מכתב פולשני ובעל גוון מאיים בעליל, וכן מקביעתה כי משלוח התמונות להוריה היה מעשה בוטה וחד משמעי שאינו יכול להתפרש אלא כהטרדה אובססיבית. בנוסף, קשה להבין כיצד מעשה של איום ברצח, גם אם הוא טלפוני וחד פעמי, יכול להיחשב כהתנהגות נורמטיבית מצידו של עורך דין, אף אם הוא נעשה שלא במסגרת תפקידו אלא באופן פרטי. 23. עוד יצוין, כי השקפתה של דעת הרוב ולפיה, מעשיו של המשיב היו בגדר "חיזור מנומס", שמקורו ב"התאהבות מוגזמת", ולפיכך ראויים ליחס מקל וסלחני, משקפים תפיסה ארכאית לגבי חיזור, המתבטא בהטרדה חוזרת ונשנית, בעלת קונוטציה מינית או קונוטציה מאיימת, של המחוזר או המחוזרת שאינם מעוניינים בו. השקפה זו שתחילתה באמירתו של מחבר ספר משלי "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי, י', יב) והמשכה בגישת המשפט הקונטיננטלי שהכיר במושג של crime passionnel ("פשע אהבה" או "פשע תשוקה") כנסיבה מקלה, בין היתר, לגבי עבירות שבהן הוטרד או הותקף מושא החיזור על ידי המחזר המאוכזב, שוב אינה מקובלת בשיטות המשפט המודרניות, כולל שיטת המשפט הישראלית דהאידנא. כעולה גם מדברי חקיקה נוספים, הנמצאים ב"שכנות נורמטיבית" לחוק הגנת הפרטיות - החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 והחוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 - הערכים המוגנים עליהם מבוססים כל אותם חיקוקים, שבאו לעולם בשלושת העשורים האחרונים, הם השמירה על שלוות חייו, פרטיותו, חירותו, גופו וכבוד האדם של המוטרד. אותם חיקוקים אינם מייחסים משקל כלשהו למניע של המטריד, בין אם מדובר באהבה או בין אם המדובר בעויינות, ושמים את הדגש על שמירת מרחב הפרטיות של המוטרד ועל זכותו להיעזב לנפשו, ללא קשר למניעיו של המטריד. בענייננו, זכותה של המתלוננת לפרטיות ולשלוות חיים הופרה ברגל גסה על ידי המשיב ועל כך נענש על ידי הערכאות הפליליות. העובדה שפעל כפי שפעל, מתוך תשוקה, או אהבה אובססיבית שפיתח כלפי המתלוננת, אין בה כדי להעלות או להוריד. יתר על כן, היא מצביעה בעליל על היעדר שליטה ביצר, וכן על תפיסה אתית מעוותת של תפקיד עורך הדין והחוק בחברה. גישה זו ראויה לתו של קלון, שכן ציפייתו של הציבור הינה, שדווקא עורך דין האמון על שמירת החוק ועל הטמעתו בציבור, יכבד את אותם ערכים ולא יפר באופן חוזר את הוראות החוק האוסרות על התנהגות מסוג זה, גם כאשר מדובר בהתנהלותו של אדם מן היישוב, שאינו בעל השכלה משפטית. 24. המסקנה החד המשמעית המתבקשת מהקביעות דלעיל, הינה כי אכן דבק קלון בעבירות בהן הורשע המשיב, בנסיבות בהן בוצעו, כעמדתה של דעת המיעוט בבית הדין הארצי ולפיכך, דין הערעור בעניין זה להתקבל. 25. בכל הנוגע לעונש סבורני, כי גישתה של דעת המיעוט בבית הדין הארצי, שסברה כי יש להטיל על המשיב עונש של השעייה בפועל לתקופה של חצי שנה וכן השעייה על תנאי לתקופה של שנתיים וחצי, חלף עונש ההשעייה בפועל של 3 שנים שגזר עליו בית הדין המחוזי, היא הגישה הראויה והמאוזנת, בנסיבות העניין. גישה זו, מאזנת בין הצורך להטיל סנקציה משמעתית של ממש על המשיב, לבין ההתחשבות בגילו, במצבו הבריאותי, בעברו המשמעתי הנקי, חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים ובעובדה שעל אף שמדובר במעשים מכוערים, הם אינם מצויים ברף העליון של מעשי ההטרדה והאיום וכן בכך שלא נעשו במסגרת עיסוקו כעורך דין. לכך מתווספת העובדה שמדובר בעונש הנקבע כיום על ידי ערכאת הערעור, לאחר שבית הדין הארצי, בדעת רוב, מצא לזכות את המשיב ולפיכך, כלל הוא שערכאת הערעור אינה ממצה בנסיבות כאלה את הדין, אף אם לדעתה, אילו ישבה כערכאה דיונית, הייתה גוזרת עונש מחמיר יותר. סוף דבר 26. לאור האמור, ערעורה של המערערת על פסק דינו של בית הדין הארצי מתקבל, במובן זה שאני קובע, כי בהרשעותיו הפליליות של המשיב אכן יש קלון, כמשמעותו בסעיף 75 לחוק הלשכה. לעניין העונש, אני גוזר על המשיב עונש של השעייה בפועל לתקופה של חצי שנה וכן עונש של השעייה על תנאי לתקופה של שנתיים וחצי. מעונש זה תנוכה כל תקופה שבה היה המשיב מושעה בפועל בגין תיק זה, ככל שהיה מושעה. 27. בנסיבות העניין, הן לנוכח מצבו הבריאות והכלכלי של המשיב כפי שנפרש לפני והן לנוכח העובדה שלאחר שזוכה על ידי בית הדין הארצי נקבע בערכאה זו, כי דבק קלון במעשיו והוא ראוי לעונש בשל כך, אינני מוצא לנכון לחייבו בהוצאות.לשכת עורכי הדין (משמעת)קלוןעורך דיןעבירות משמעת