ערעור על צו מניעה בבית המשפט לענייני משפחה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על צו מניעה בבית המשפט לענייני משפחה: א. ערעור על פסק דינו מיום 21.3.02 של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות המרכז (כב' השופטת ע' מילר). בית המשפט קמא לא ביטל את צו המניעה שהוצא ביום 12.6.94 כנגד המערערת. על כך הערעור שבפני. ב. להלן עיקרי העובדות בקצרה: המערערת והמשיב נישאו זל"ז, כדמו"י בשנת 1962. מנישואי הצדדים נולדו להם שישה ילדים, כולם כיום בגירים.   בבעלות הצדדים דירה בתל אביב ובית פרטי ברמת השרון הרשום על שם שניהם בחלקים שווים, ואשר אליו מתייחס צו המניעה נשוא הערעור.   יחסי הצדדים עלו על שרטון והמערערת הגישה כנגד המשיב, בשנת 1992, תביעה רכושית ותביעת מזונות (תמ"א 78829/92 ותמ"א 6133/92) המשיב הגיש תביעה לשלילת אפוטרופסותה של המערערת על ילדיהם המשותפים (במסגרת תיק אפוטרופסות 1246/93). ביום 20.6.93 ניתנה החלטתו של כב' השופט י' זפט, הקובע כי על הצדדים לבצע בדיקת מסוגלות הורית.   ביום 20.6.93 ניתנה החלטה למזונות זמניים למערערת ולשני ילדיהם של בני הזוג , שהיו קטינים באותו מועד. בהחלטה זו גם נקבע כי המשיב ישא בהוצאות החזקת דירת המגורים של המשפחה ובהוצאות הביטוח הרפואי של המערערת והקטינים. עוד נקבע "כמו כן ישלם הנתבע למזונות התובעים, לידי האישה סך של 2,000 ₪ לחודש" (עמ' 6 להחלטה מיום 20.6.93) ביום 21.9.93 הוחלט: "בתיק זה ניתן צו לקיום בדיקה של המסוגלות ההורית, והבדיקה לא נעשתה עקב סירוב של האם לשתף פעולה, זאת למרות שהוא ניתן בהסכמה... מאחר והאם עומדת במריה גם היום ומודיעה כי לא תשתף פעולה בביצוע הבדיקה אני לא רואה טעם בקביעת מועד חדש לשמיעת ראיות ואני מחליט כדלקמן: א.     המזונות הזמניים יתבטלו מרגע זה ואילך. ב.      לא יקבע מועד להוכחות בתביעת האישה, ותביעתה תמחק מחוסר מעש אם תסרב לשתף פעולה בביצוע בדיקת המסוגלות ההורית." (עמ' 2-3 להחלטה מיום 21.9.93)   ביום 12.6.94 ניתן פסק דינו של כב' השופט י' זפט בו נקבע: "עתה הונחה בפני חוות דעתו של ד"ר גוטליב, ולפיה הנתבע (המשיב- י.ש) אב מסור לילדיו וטובתם עומדת בראש מעייניו, הוא מודע למצוקותיהם ועושה כמיטב יכולתו להעניק להם את מלוא צרכיהם בנסיבות הקשות בהם הם נתונים.   עוד עולה מחוות הדעת כי מתעוררים ספקות רבים לגבי יכולתה של האם לתת מענה הולם לצרכי הקטינים וקיים חשש כי האם מזיקה לקטינים בהתנהגותה על רקע הפרעה נפשית קשה... לפיכך אני מחליט כדלקמן: א.      המשמורת על הקטינים יואב- יעקב ודוד -יוסף זיסמן תופקד בידי האב מר אריה זיסמן כמשמורן בלעדי החל מהיום. ... ד. נאסר בזאת על האם להתקרב כדי רדיוס של 500 מטר ממקום מגורי הקטינים ובית הספר בו ילמדו..." (עמ' 2 לפסק הדין מיום 12.6.94)   ביום 23.6.94 הוגשה ע"י המשיב בקשה למתן הוראות הנוגעות למקום מגורי הצדדים והקטינים. כב' השופט מ' אילן (ס"נ, כתוארו אז) קבע כי צו המניעה אוסר על המשיבה להכנס למקום מגורי הקטינים ואוסר עליה להתקרב לבית הספר של הקטינים, עד לטווח של 500 מטר. משמעות החלטה זו מבחינה מעשית היא כי נאסר על המערערת להתקרב לבית ברמת השרון שם התגוררו המשיב והקטינים. בשולי החלטתו ציין כב' השופט מ' אילן כי "רשמתי בפני שלרשות האישה עומדת דירת בני הזוג ברחוב יוחנן הוספי 6"   בשנת 1995 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט קבע ביום 5.2.95 כי דין הבקשה להדחות.   ביום 29.6.00 הגישה המערערת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להורות על ביטול פסק דינו של כב' השופט י' זפט, בהתייחס לענין ראית הבן הקטין דוד-יוסף יליד 18.5.84. הדיון נקבע בבית המשפט לענייני משפחה.   ביום 18.9.00 החליטה כב' השופטת ע' מילר: "א. בשל גילו של הילד אין עוד לדבר על מפגשים בנוכחות או בפיקוח פקידת סעד ב. מפגשים שיערכו בין האם לקטין עפ"י קביעה ביניהם ועפ"י רצונו של הקטין, לא יחשבו להפרת פסה"ד ולא יהוו עבירה פלילית" (עמ' 5 להחלטה)   ביום 9.4.01 הגישה המערערת תביעה לביטול צו המניעה שניתן ע"י כב' השופט י' זפט ביום 12.6.94 והובהר ע"י כב' השופט מ' אילן בהחלטתו מיום 23.6.94. ביום 19.12.01 הגיש המשיב בקשה למחיקת התביעה על הסף, מחוסר עילה.     ביום 21.3.02 נקבע על ידי בית המשפט קמא: "התביעה לביטול צו המניעה והטיעונים שהעלתה האישה לאורך כל הדיון מראים, כי היא תביעה קנטרנית, אין לה שום כוונה להכנס לבית, היא מבינה כי אין מקומה שם, ובכל זאת הגישה התביעה המיותרת." (עמ' 12 להחלטה מיום 21.3.02)   ג. בית המשפט קמא דחה את התביעה לביטול צו המניעה.   בני הזוג אינם חיים יחד כשמונה שנים, וכל אחד מבני הזוג מתגורר בדירה שהיא בבעלות שניהם.   בית המשפט קמא קבע בפסק דינו: "בנוסף, הועלתה במהלך הדיון הצעה ע"י ב"כ הבעל, לפרק את השיתוף בשתי הדירות ולחלק את התמורה בין שני בני הזוג בחלקים שווים. האישה דחתה הצעה זו מן הטעם שהיא רוצה לבקר את הילדים בבית בו הם מתגוררים ומסרבת להבין ולקבל כי אין כאן עוד ילדים קטנים" (עמ' 10 -11 להחלטה)   עוד קבע ביהמ"ש קמא כי האישה תוכל לממש את זכויותיה בדירה על דרך פירוק השיתוף וקבלת התמורה. לפיכך, תביעת האישה לביטול צו המניעה מהנימוקים בגינם הוגשה - נדחתה.   ד. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי אין למערערת עילה להגשת תביעתה ובכך שדחה את תביעתה על הסף, משום שלטענתה, מושא התביעה הוא בנכס מקרקעין שהיא בעלת 50% מהזכויות בו. עוד טוענת המערערת כי היה על בית המשפט לדון בתביעתה, לאחר שעברו שמונה שנים מאז מתן פסק הדין בענין זה, והנסיבות השתנו באופן מהותי.   המערערת מפרטת בכתב הערעור, בעיקרי הטיעון ובמסמכים שצרפה, ללא קבלת רשות, לאחר השלמת הטיעונים, את העוול שנגרם לה על ידי בתי המשפט בהליכים הקודמים, לפני שנים רבות.   בנוסף טוענת המערערת "בית המשפט הנכבד קמא צריך היה עפ"י ההלכה והדין לבדוק באם עדין מתקיימות אותן נסיבות שהצדיקו אז את מתן צו המניעה, לו נערכה בדיקה זו הרי שאין ספק כי צו המניעה היה בטל." (סעיף 52 להודעת הערעור)   זאת ועוד, טוענת המערערת כי טעה ביהמ"ש קמא מאחר שלמרות שסבר כי העילה לביטול צו המניעה פוקעת עם הגיע הקטין לגיל 18, לא ביטל את צו המניעה. עוד טוענת המערערת כי טעה ביהמ"ש קמא כאשר לא הפריד בין דיני המשפחה לדיני המקרקעין, ולא קבע כי למערערת יש זכות להנות מרכושה כל עוד הוא רשום על שמה.     לטענת המשיב המערערת איננה בריאה בנפשה ומפלטם היחיד והאחרון של הילדים מפניה הינו הדירה בה הם מתגוררים יחד עם האב. לטענת המשיב, המערערת יכולה, אם הילדים יסכימו לכך, לראותם מחוץ לדירת מגוריהם. זאת ועוד, טוען המשיב, כי חושש מהטרדות המערערת ולמרות שבגרו הילדים, יש להמשיך ולאסור את כניסת המערערת לבית.   ה. סבורה אני כי דין הערעור להדחות. קראתי את מסמכי ההליכים הקודמים, כולל החלטות קודמות, שניתנו בסכסוכים המשפטיים שבין הצדדים, ולא מצאתי שיש מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. הלכה היא כי לא יתן בית המשפט צו מניעה אלא בזהירות ובמשורה, ולאחר ששוכנע כי אין דרך אחרת לפתרון הסכסוך. בענייננו, הורה בית המשפט על צו המניעה כדי להגן על הילדים ולמנוע הטרדתם. בפסק דינו מיום 12.6.94 מתייחס כב' השופט י' זפט, לחוות הדעת שהוגשה בענין מצבה הנפשי של המערערת: "קיים חשד כי האם מזיקה לקטינים בהתנהגותה על רקע הפרעה נפשית קשה הפוגעת ביכולת השליטה העצמית של האם וביכולתה להפעיל שיקול דעת ושיפוט טוב. ד"ר גוטליב התרשם כי הקטינים נמצאים בסכנה ממשית של פגיעה נפשית כל עוד הם במחיצת האם" (עמ' 2 לפסק הדין מיום 12.6.94).   לטענת המערערת, כאמור, משגדלו הילדים ואין כל צורך להמשיך ולקיים את המפגשים בינם לבין אימם בפיקוח, יש לבטל את צו המניעה, ולאפשר למערערת לפגוש את הילדים בבית מגוריהם. טענה זו של המערערת אין בה ממש. אין כל משמעות למפגש עם הילדים בבית מגוריהם דווקא. הילדים כולם בגירים ויכולים, אם רוצים בכך, להפגש עם אמם בכל עת ובכל מקום. לא יעלה על הדעת, כי האם, אשר נאסר עליה להתקרב למקום מגוריהם של הילדים וכמובן להכנס לבית מגוריהם, תוכל, משבגרו הילדים, להכנס באופן חופשי אל הבית המשמש למגורי בעלה בנפרד והילדים שהצעיר ביניהם הוא כבן 18. סיטואציה זו מורכבת ובעייתית, ובית המשפט איננו יכול לאפשר אותה. כאמור, אין לקבל את הטענה שיש חשיבות למפגש בין האם לבין הילדים דווקא במקום המשמש למגורי האב והילדים. כניסתה של האם - המערערת אל הבית נאסרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואינני סבורה כי הטיעון שהעלתה המערערת לפיו מבקשת לראות את הילדים בבית מגוריהם, מצדיק הסרת צו המניעה על כל המשמע מכך. צו המניעה הוטל למניעת הטרדתם של הילדים, ואינני סבורה כי עילה זו עברה מן העולם גם משבגרו הילדים.   מן הראוי לציין, כי המערערת לא העלתה בכתב תביעתה המתוקן (נספח יג לעיקרי הטיעון) טענה כי יש להסיר את צו המניעה בעילה קניינית. כמובן, שאין המערערת יכולה להעלות טענה זו בשלב הערעור.   עוד מן הראוי לציין, כי המערערת מתנגדת לפירוק השיתוף בבית המגורים, ועומדת על טענתה כי זכאית לבוא, או גם לחיות, בבית המגורים המשמש את המשיב והילדים.   אינני סבורה כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא בכל האמור לגבי צו המניעה.   הערעור נדחה.   בנסיבות הענין המיוחדות, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.   הפקדון יושב למפקידה.  ערעורצוויםצו מניעהבית המשפט לענייני משפחה