מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעת רוכב אופניים בהולך רגל:   1. התובע, יליד 1953, נפצע בתאונה שארעה ביום 31.5.94, כאשר נפגע על ידי אופניים בעת שהנתבע מס. 1 (להלן: בנימין) רכב עליהם בגן העצמאות בירושלים. בנימין היה באותה עת בגיל 13, וחניך במוסד החינוכי של הנתבעת מס. 2 (להלן: בית הספר). הנתבעת מס. 3, עירית ירושלים, נתבעה בתור האחראית על מורי בית הספר ובתור האחראית על הנעשה בגן העצמאות הנמצא בתחומה. הנתבעת מס. 4, מדינת ישראל (משרד החינוך), נתבעה בתור האחראית על הפיקוח על מורי בית הספר.   2. נסיבות המקרה, כפי שעולות מתוך הראיות שהושמעו במהלך המשפט, היו כדלקמן: התובע חצה ברגל את גן העצמאות במטרה להגיע לתחנת אוטובוס שברחוב המלך ג' ורג', שבצדו המערבי של הגן. באותה עת, העסיקו מורי בית הספר את החניכים, וביניהם בנימין, ברכיבה באופניים בגן העצמאות, שהיתה פעילות ספורטיבית סדירה במסגרת בית הספר. החניכים רכבו על שביל שבניצב לכיוון ההליכה של התובע. בסמוך לשביל, הועמד מיכל גדול לאיסוף אשפה, הקרוי "צפרדע" (להלן: הצפרדע), באופן שהסתיר חלקית את שדה הראיה של בנימין מהכיוון שממנו הגיע התובע. התובע עלה על השביל על מנת לחצות אותו. בנימין לא ראה אותו עד שיצא מאחורי הצפרדע, לא הספיק לבלום את האופניים ופגע בו. 3. לבנימין ולבית הספר חובת זהירות מושגית כלפי התובע בשל היותם בעלי השליטה באופניים שגרם לתאונה. בנימין הודה במהלך עדותו בבית המשפט כי בעת שרכב על האופניים, הבחין בתובע הולך לכיוון השביל, עוד בטרם התקרב התובע לצפרדע. בנימין התרשל בכך שלא האט את מהירות הנסיעה באופניים שלו, משום שהיה צריך לצפות, לפי כיוון ההליכה של התובע, שהתובע גם יחצה את השביל לאחר שיעבור את הצפרדע. יחד עם זאת, בחלוקת האחריות בין הנתבעים, אחריותו פחותה: בנימין, כאמור, היה בגיל 13. הוא חויב להשתתף ברכיבה על אופניים כחלק מפעילות בית הספר של הנתבעת מס. 2. הוא רכב על האופניים בהתאם לנוהלי בית הספר. לא הוכח כי נהג במהירות מופרזת.   4. באשר לבית הספר, אמנם לפי העדויות שהושמעו, העמיד בית הספר מורה או מורים בזמן הרכיבה על האופניים ליד השביל על מנת לפקח על מהלך הרכיבה. אצא מנקודת הנחה כי החניכים היו מיומנים מספיק ברכיבה על אופניים על מנת לעצור כאשר הבחינו בסכנה או ו/או על פי הוראת מורה. בנימין העיד כי הוא רכב על אופניים מכיתה ד' ולכן היה מיומן ברכיבה. כך גם העיד עד התביעה, מורה בית הספר, מר עמרם יפרח. לכן, בנסיבות אחרות, היתה ביכולתם של מורים העומדים ליד השביל לפקח על הרכיבה וליתן הוראות לרוכבים על מנת למנוע תאונות בין רוכבי האופניים לבין הולכי רגל. אולם לאור הצבתו של הצפרדע בסמוך לשביל, באופן שהסתיר חלקית את שדה הראיה של הרוכבים מהולכי רגל העולים דרך הגן לכיוון רחוב המלך ג'ורג', היה על בית הספר להעמיד מורה או מורים בסמוך לצפרדע, כדי לעצור את הרוכבים למקרה של התקרבות הולך רגל לשביל, ובכך למנוע התנגשות בין רוכב אופניים לבין הולך רגל, כפי שקרה במקרה הנדון. מבחינתם של הולכי הרגל העולים מהכיוון שממנו הגיע התובע, רכיבתם של רוכבי האופניים על השביל הינה דבר מפתיע, היוצר סיכון בלתי טבעי, במיוחד כאשר גם שדה הראיה של הולכי הרגל מוסתר חלקית על ידי הצפרדע. (יצוין כי לא הוכח כי התובע היה מודע לכך שקיימת פעילות סדירה מטעם בית הספר של רכיבה באופניים לאורך השביל). מקום שבו קיים סיכון בלתי סביר, מתגבשת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113, להן: פס"ד ועקנין). אותה חובת זהירות הופרה על ידי בית הספר, בכך שלא נקטה באמצעים המתחייבים על מנת למנוע את הסיכון. המורה יפרח העיד אמנם כי עמד בזמן המקרה ליד הצפרדע (ראה סימון בשרטוט שערך - ת/ 1). אולם מר יפרח גם העיד כי לא ראה את התובע לפני התאונה. עדות זו מוכיחה כי המורה לא היה במקום הנכון על מנת למנוע התנגשות אפשרית בין רוכב האופניים לבין הולך רגל המגיע מהמקום שבו עלה התובע על השביל, לאחר שיצא מאחורי הצפרדע.   5. משרד החינוך חב ברשלנות בשל היותם של מורי בית הספר תחת הפיקוח הפדגוגי של המשרד. היה על משרד החינוך לפקח על פעילות הרכיבה באופניים בגן, ולקבוע נוהלים הנועדים להגן הן על רוכבי האופניים והן על הולכי הרגל בגן, העלולים להפגע מהאופניים. לא הוכח שהדבר נעשה.   6. עירית ירושלים חבה חובת זהירות מושגית בשל היותה בעלת השליטה בגנים הציבוריים שבתחומי העיר, לרבות בגן העצמאות, היוצרת זיקה בינה לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין (פס"ד ועקנין, שם, עמ' 125). החובה הקונקרטית שלה היתה לקבוע נוהלים בגן העצמאות לענין הרכיבה על אופניים. לדוגמא, היה מקום לקבוע שבילים מיוחדים, ומסומנים, לרכיבה על אופניים, על מנת למנוע סיכונים להולכי רגל בגן. מאחר שלא נקבעו נוהלים שכאלה, התאפשרה הרכיבה על אופניים מטעם בית הספר על השביל שבו אירעה התאונה, מבלי שננקטו אמצעי זהירות להגנה על הולכי רגל החוצים את השביל. בכך, גם העיריה התרשלה. 7. הנתבעים טענו לאשם תורם של התובע, בכך שחצה את השביל בריצה מבלי לשים לב לתנועה על השביל בכלל ולרוכבי האופניים בפרט. באשר לטענה שהתובע חצה את השביל בריצה, הכחיש התובע את הטענה. לעומת זאת, העיד בנימין כי התובע אמנם התקדם בהליכה בשלב שהבחין בו לפני שהוסתר על ידי הצפרדע, אך היה בריצה בעת שחצה את השביל. למרות סתירות בעניינים אחרים שהתגלו בעדותו של התובע, אני מעדיף את עדותו בנקודה זו על פני עדותו של בנימין. בנימין היה, כאמור, בן 13 כאשר קרתה התאונה. הוא העיד 8 שנים לאחר התרחשות המקרה. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתמך על זכרונו באשר לפרטי הפרטים של האירוע, במיוחד כאשר הודה כי אינו זוכר פרטים אחרים מהמקרה. הנתבעים העלו טענה לפיה החל התובע בריצה משום שרצה להספיק לאוטובוס שהתקרב לתחנה הסמוכה למקום התאונה. אולם לא הוכח כי ניתן היה לראות מהשביל את מספרי קווי האוטובוס, כך שהטענה נשארה בגדר השערה. באשר לטענה שהתובע חצה את השביל מבלי לשים לב לתנועה שבו, הצביעו ב"כ הנתבעים על סתירה בעדותו של התובע, אשר פעם העיד שהסתכל לפני שחצה את השביל ולאחר מכן טען שלא הסתכל. יש לבחור בגירסה הנוחה פחות מבחינתו של התובע, ולקבוע כי לא הסתכל בתנועה על השביל לפני שחצה אותו. לפי השרטוט ת/ 1 שערך עד התביעה, המורה יפרח, הנתמך בעדותו של בנימין, היה מרחק מה בין הצפרדע לבין השביל (ראה בשרטוט ת/ 1). בנסיבות אלה, אילו התובע היה מסתכל על התנועה בשביל לפני שחצה אותו, סביר להניח כי יכול היה למנוע את התאונה או לפחות למזער את נזקיו. מאחר ולא עשה זאת, אני מיחס לו אשם תורם בשיעור של 25%.   8. באשר לנזק, נחבל התובע בידו השמאלית. הוגשו שתי חוות דעת רפואיות, זו של פרופ' פלבסקי מטעם התובע וזו מטעם ד"ר וייס מטעם הנתבעים. ב"כ התובע ביקש בסיכומיו להסתמך על קביעת המוסד לביטוח הלאומי לפיה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% כתוצאה מהתאונה. אולם בצדק התנגדו ב"כ הנתבעים לטענה זו משום שקביעת המוסד איננה בגדר חוות דעת רפואית. פרופ' פלבסקי קבע בחוות דעתו כי לתובע נגרמה נקע טראומטית של פרק המרפק ושבר של ראש הרדיוס. למרות התחברות תקינה של השבר, מצא המומחה כי, "…נשאר תהליך ארטרוטי עם התגרמויות תוך פרקיות וסביב פרקיות. נשארה הגבלה משמעותית של טווח תנועת המרפק וכאבים בעת מאמץ. קיימת נכות צמיתה בשיעור 20% לפי ק.ת. 2533, סעיף 35 (1)(ג)." לעומת זאת, קבע ד"ר וייס בחוות דעתו כי לתובע נגרמה "…הגבלה של 30 מעלות בישור המרפק, ללא הגבלת כיפוף או בפרונציה וסופינציה, של אמה שמאל. בצילום של שינויים ניוונים קלים בפרק הרדיו-הורמרלי, עם הסתיידות מ- 2 צידי הפרק." ד"ר וייס מצא שנכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10%, לפי סעיף 41(7)(ב)(III) לתקנות הביטוח הלאומי. לאחר חקירתם של המומחים בבית המשפט, יש להעדיף את ממצאיו של ד"ר וייס. פרופ' פלבסקי העיד במהלך חקירתו הנגדית כי לפי מה שנמסר לו על ידי התובע, התובע לא סבל מבעיות דומות בעבר. אולם במהלך החקירה, התברר כי לא הוצגו בפני המומחה מסמכים (נ/ 1 ונ/ 2) המתעדים שברים ופגיעות קודמות בידו השמאלית של התובע מיום 31.1.89 ומיום 17.1.94 (חודשים ספורים לפני התאונה הנדונה). פרופ' פלבסקי לא נשאל על ההשפעה של אותן תאונות קודמות על חוות דעתו. אולם נראה כי הבסיס לחוות דעתו לא היה שלם, משום שהתובע העלים מהמומחה מטעמו נתונים רלוונטים. לכן, יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר וייס, שבפניו עמד התיעוד הרלוונטי. אולם, גם אם הייתי מאמץ את קביעתו של פרופ' פלבסקי באשר לגובה הנכות הרפואית, לא היתה לכך השפעה רבה על התוצאה ביחס לראש הנזק העיקרי, שהוא אובדן השתכרות: לדעת שני המומחים, ההגבלה בישור המרפק שנגרמה לתובע מצדיקה קביעת נכות בשיעור 10%. נכות זו הינה נכות תפקודית. באשר לבעיה של חוסר של 10% מעלות אחרונות בכיפוף המרפק (ממצא שרק פרופ' פלבסקי מצא אותה), הודה פרופ' פלבסקי כי התובע כלל לא התלונן על בעיה זו, כי הממצא נקבעה על סמך בדיקה קלינית בלבד. אם התובע לא היה מודע לבעיה, הדבר מעיד על כך שאותה מגבלת תנועה אינה משפיעה על תפקודו היום -יומי. באשר לבעיה אחרת שמצא פרופ' פלבסקי, הגבלה בפרוננציה (הגבלה תנועתית של האמה), הודה פרופ' פלבסקי כי אין לאותה מגבלה משמעות בתחום עבודתו של התובע כאב בית בבית ספר (עמ' 29 ש' 5). בהקשר זה יצוין כי לא יחסתי משקל רב להצהרתו של התובע בפני ד"ר לילינג בשנת 1995 כי הוא יכול להמשיך לעבוד בעבודתו למרות הנכות שנגרמה לו בתאונה. התובע הופנה לד"ר לילינג על ידי רופא תעסוקתי במקום עבודתו. היה לתובע אינטרס להצהיר את מה שהצהיר בפני ד"ר לילינג בנסיון לשמור על מקום העבודה שלו. הדבר אינו מעיד בהכרח על כך שהתובע אינו סובל מהנכות.   לאור כל האמור, אעבור לנתח את ראשי הנזק.   9. כאב וסבל - בהתחשב בסוג הנכות ובשיעורה, ובנסיבות האחרות, אני פוסק לתובע פיצוי בשיעור של 40,000 ₪, נכון ליום מתן פסק-הדין. (אילו הייתי מכיר בנכות הרפואית שנקבעה בחוות דעתו של פרופ' פלבסקי, הייתי קובע שעור כפול ( 80,000 ש"ח).)   10. עזרת צד ג' - פרופ' פלבסקי קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים ובשיעור של 50% למשך חודש נוסף. מסקנות אלו לא נסתרו. יחד עם זאת, יצוין כי בכתב התביעה המתוקן, ביקש התובע פיצוי בגין עזרה שקיבל למשך שלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה בלבד. התובע העיד שקיבל עזרה מבני משפחתו במהלך תקופת אי הכושר. יחד עם זאת, יצוין כי לא העידו מטעמו בני המשפחה אשר העניקו את הסיוע. התובע גם לא הרחיב על מידת הסיוע שהיה זקוק לו. למרות זאת, ברור כי היה זקוק לסיוע במשך תקופה זו בשל הנכות הזמנית הגבוהה. בהתחשב בכל האמור, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בשיעור של 5,000 ₪, נכון ליום מתן פסק-הדין.   11. הפסד שכר בעבר - ב"כ התובע טען בסיכומיו להפסד שעות נוספות שלא שולמו לתובע במשך ששה חודשים. הטענה לא הוכחה. התובע לא התיחס לכך בעדותו. לא הובא עד מטעם המעביד, שהוא במקרה זה הנתבעת מס' 3, עירית ירושלים, על מנת לתמוך בטענה. עיון בתלושי המשכורת שהוגשו על ידי התובע, ת/7, מעלה כי גם בחודשים שבהם נעדר התובע מהעבודה (החודשים 6/94 ו- 7/94), שולם לתובע שכר עבור שעות נוספות. (בחודש אוגוסט 1994, אמנם לא שולם לו, אך יש להביא בחשבון כי מדובר בתקופה של חופשת בית הספר). לא הוכח כי התשלום לתובע בגין שעות נוספות איננו מרכיב בשכר שאינו מותנה בעבודה נוספת בפועל (כפי שעולה לכאורה מתלושי השכר). לפיכך, הדרישה נדחית.   12. הפסד השתכרות בעתיד (אובדן כושר השתכרות) - אמנם הנכות שנגרמה לתובע הינה נכות תפקודית. אולם מהראיות עולה כי התובע לא הפסיד שכר כלשהו כתוצאה מהתאונה והנכות שנגרמה לו. עירית ירושלים המשיכה להעסיק אותו באותו תפקיד כאב בית, שבו עבד במשך שנים לפני התאונה, במהלך שמונה השנים מאז התאונה ועד למועד שהצדדים סיכמו את טענותיהם במשפט. לאור נכותו, העניקה לו העיריה את כל הסיוע, באמצעות אחרים, לבצע את המשימות בעבודתו המצריכות מאמץ פיזי ניכר. יש להביא בחשבון כי מדובר במעסיק שהוא רשות ציבורית וכי נותרו לתובע כ- 12 שנה בלבד עד שיגיע לגיל הפרישה. בהתחשב בכל האמור, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי לפי חישוב אקטוארי מלא. הנסיבות אף אינן מצדיקות פסיקת פיצוי בגובה מחצית החישוב האקטוארי: השווה בע"א 998/91 יפרח נ. אליהו תק-על 94 (1) 817, שם נפסק פיצוי המבוסס על מחצית תחשיב אקטוארי במקרה שבו הנפגע אמנם המשיך במקום עבודתו מלפני התאונה, אך היה עובד לא קבוע. לכן, באותו מקרה, היה בסיס לחשש שלא ימשיך בעבודתו באותו מקום עבודה ויאלץ לחפש מקום עבודה אחר. לאור כל האמור, יש מקום לפסוק לתובע, לכל היותר, פיצוי על בסיס רבע תחשיב אקטוארי, כדלקמן: 4,500 ₪ (גובה משכורת חודשית הנטען על ידי ב"כ התובע בסיכומיו, נתון שלא הוכחש על ידי ב"כ הצדדים האחרים בסיכומיהם) X 12 X 10% נכות X 25% X 9.9540 (מקדם ההוון ל- 12 שנה) = 13,438 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. (אילו הייתי מאמץ את קביעתו של פרופ' פלבסקי בדבר קיומה של נכות צמיתה בשיעור של 20%, השיעור היה כפול (26,876 ₪).)   13. השפעת אשם תורם - מסיכום הסכומים הנ"ל, יש לפסוק לטובתו של התובע 75% לאור האשם התורם שנקבע.     14. סך הפיצוי שנקבע לתובע - 43,829 ₪. (אילו הייתי מאמץ את שיעור הנכות צמיתה שנקבע על ידי פרופ' פלבסקי, הייתי פוסק סך של 111,876 ₪).   15. ניכוי מל"ל - על פי חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעים של האקטואר שי ספיר מיום 21/1/99, שיעור הגימלאות שהתובע זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי כתוצאה מהתאונה, מגיע לסך של 179,775 ₪ לאחר הוון. הנתון הזה לא נסתר. כתוצאה מכך, כל הפיצוי המגיע לתובע נבלע בסכום הגימלאות שיש לנכות. לאור זאת, התביעה נדחית.   16. הוצאות משפט - בנסיבות אחרות, היה מקום להתחשב בכך כי התובע הוא אדם שנפגע בתאונה כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים, ולהקל עמו בפסיקת הוצאות משפט, לאור דחיית תביעתו עקב בליעת סכום הפיצוי בסכום הניכוי של גימלאות המל"ל. אולם במקרה הנדון, התנהל הליך של תחשיבי נזק ביום 6/4/00 שבמהלכו התברר כי קיים סיכוי רב שהפיצוי שצפוי היה להפסק לתובע, למקרה של הכרה בחבות הנתבעים, יבלע לאחר ניכוי גימלאות המל"ל. אף על פי כן, בחר התובע להמשיך בתביעתו. (ראה החלטה בענין זה מיום 29/6/00). בנסיבות אלה, יש לחייב את התובע בהוצאות משפט ללא שיקולים לקולא. בנוסף, אני מביא בחשבון כי היו דחיות רבות בתיק זה כתוצאה מסיבות התלויות בתובע, לרבות פסק דין שניתן נגדו בשל אי הגשת סיכומים במועד שקבע בית המשפט, שבוטל לאחר מכן במסגרת בש"א 6079/02. לאור כל האמור, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ לכל אחת מקבוצות הנתבעים (הנתבעים 1, 2 ו- 4 והנתבעת 3.) אופנייםהולך רגל