מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עובד בשל גרימת נזק במתכוון: רקע כללי 1. הנתבעת הינה מפעל העוסק בייצור, מכירה והרכבה של דלתות ומשקופים. 2. התובע הועסק בנתבעת כמתקין דלתות ומשקופים החל מיום 4.10.04 ועד להפסקת עבודתו ביום 10.8.09, בהתאם למכתב פיטורים ממועד זה. 3. הסיבה לפיטורים ונסיבותיהם שנויים במחלוקת - בעוד התובע טוען שלא היתה כל הצדקה לפיטורים; הרי שהנתבעת טוענת כי התובע פוטר בגין שורה של עבירות משמעת, שכללו גרימת נזקים מכוונת לנתבעת במהלך תקופה שהשתרעה על פני למעלה משנה. מכל מקום, אין חולק כי במכתב הפיטורים מיום 10.8.09 נכתב לתובע כי הוחלט על הפסקת עבודתו בעקבות שימוע שנערך לו ומכתב התראה שנמסר לו, נוכח הנזקים הרבים והמכוונים שגרם לנתבעת (ראה - נספח א' לכתב ההגנה). 4. על רקע מחלוקת זו הוגשה התביעה שבפנינו לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת וכן לתשלום זכויות נוספות: תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה והפרשי שכר. מנגד - הוגש כתב ההגנה המכחיש את זכאותו של התובע לכל הזכויות הנתבעות, במסגרתו אף נטענה טענת קיזוז המתייחסת לנזקים שגרם התובע במהלך תקופת עבודתו. הכרעה זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים 5. נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים ביחס לסיבות לפיטורים ולנסיבותיהם וכן ביחס לשאלה האם על רקע הנסיבות הללו זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים, מעדיפים אנו את עמדת הנתבעת מהטעמים שיפורטו להלן. זאת, לאחר שנתיחס בקצרה למסגרת הנורמטיבית הנוגעת לנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים. 6. האפשרות של שלילת פיצויי פיטורים (בחלקם או במלואם) בנסיבות המתאימות ואופן יישומה הוסדרה בסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). בהקשר זה נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי: "עניינים אלה [של שלילת פיצויי פיטורים מעובד בשל נסיבות פיטוריו] הוסדרו בחוק והמחוקק גילה את דעתו בנידון, באופן שאינו משתמע לשתי פנים: ה'שלילה' כולה או מקצתה, אפשרית רק מכוח הסכם קיבוצי (ס' 16) או על פי שיקול דעתו של בית-המשפט ('רשאי בית-המשפט לקבוע ...') כשהוא מונחה על פי כללים של הסכם קיבוצי (סע' 17)..." (ראה - דב"ע לח/23-3 איבון אהרון נ' בנק ירושלים לפיתוח משכנתאות בע"מ, ניתן ביום 27.7.78). בפני בית-הדין לא נטענו טענות באשר לקיומו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים, או לקיומו של הסכם קיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים בענף בו הועסק. על כן לא הוכח כי ניתן היה להפעיל את הוראות סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים (ראה - דב"ע לא/3-3 רהיטי ירושלים "רים" בע"מ נ' ניסים יוסף, פד"ע ב' 215, וכן בג"צ 623/87 שרה שלפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מב(3) 148 (להלן: "עניין שלפי")). משכך, רשאי בית-הדין להניח שהמדובר בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי וכפועל יוצא מכך לקבוע, מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, האם פיטוריו של התובע היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויי פיטורים או קבלת פיצויים חלקיים בלבד, כאשר בבוא בית הדין להכריע בסוגיה זו הוא יונחה ע"י הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים, כשם שנקבע בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים לאמור: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים." 7. נקבע כי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים הינו הסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה, שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן: "התקנון"). על פי הוראות סעיף 53 לתקנון עובד שגנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה יהיה צפוי לאחד מאלו: "א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום. ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים. ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים." (ראה - סע' 53 לתקנון). עוד נקבע בתקנון כי הישנות עבירה על הוראותיו תגרום להחמרת האחריות האמורה (ראה - סע' 55(1) לתקנון). 8. על השיקולים אותם יש לשקול לצורך ההכרעה באשר לאופן יישומו של סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, לאור הוראות סעיף 53 לתקנון, עמד בית הדין הארצי לעבודה ב-ע"ע 3000/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, ניתן ביום 2.7.00. באותו הקשר התיחס בית הדין הארצי לעבודה לעבירה של גניבה ממעביד, אולם נדמה כי אמות המידה שהתווה כוחן יפה אף בהקשר רחב יותר, ובלשונו של בית-הדין הארצי לעבודה לאמור: "יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי על מכלול פניו ובין היתר חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל; את משך תקופת העבודה; את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים; את מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור". ב-ע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, ניתן ביום 29.1.02 נכתב בהקשר זה לאמור: "בבואנו לקבוע את שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים המגיעים למערער, אנו לוקחים בחשבון בין מכלול שיקולינו את חומרת הפרת המשמעת, את מספר שנות עבודתו של המערער אצל המשיבה, את הסכום שהופקד בקרן מבטחים עבורו ואת דרך פיטוריו." 9. נראה כי השיקולים שצריכים להנחות את בית הדין אמורים להיגזר מתכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד ומהתכלית שבשלילתם מאידך: אשר לתכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים נפסק כי היא נועדה, בין היתר, להבטיח לעובד קיום בכבוד עד למציאת מקום עבודה אחר (ראה- ע"א 300274/96 שאול צדקא נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.10.01). במקרים מסוימים כספי הפיצויים (בחלקם או במלואם) צבורים בקופת גמל שהינה קרן פנסיה ואז תכליתם היא הבטחת זכויות פנסיה לעובד עם הגיעו לזיקנה או במקרה של נכות וכן הבטחת זכויות פנסיה לשאריו במקרה של מות העובד. אשר לתכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים, הרי שזו נועדה להביא להענשת העובד בגין עבירת משמעת חמורה ולהרתיע עובדים אחרים מפני ביצוע מעשים דומים. במקרים מסויימים שלילת הפיצויים נועדה לאפשר למעביד להיפרע על הנזקים שגרם לו העובד מתוך כספי הפיצויים שנצברו בקופת גמל. 10. לאור התכליות הללו נראה כי בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים עליו לשקול שיקולים כגון: מידת חומרתם של המעשים בגינם פוטר העובד, היקף הנזק שנגרם למעביד (או שהעובד התכוון לגרום למעביד), תפקידו של העובד ומידת האמון הנגזרת הימנו, משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו הפסולים, השפעת המעשים הללו על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה, האופן בו ביצע העובד את עבודתו בדרך כלל, משך תקופת עבודתו (עובדה המשליכה מחד על עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד במקרה של שלילת פיצויי הפיטורים ומאידך גם על קביעת עוצמתה של הפרת האמון מצד העובד, שהינה רבה יותר ככל שמערכת היחסים ממושכת יותר). כמו כן, יש להביא בחשבון נתונים כמו סכום פיצויי הפיטורים שיוותר בידי העובד למחיה לאחר הפעלת הסנקציה של שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים (וזאת ביחס לתקופת עבודתו וביחס לתקופת העבודה (הצפויה) העומדת בפניו), לנסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת השתכרותו העתידית. 11. במקרה דנן, שוכנענו כי התובע אכן חיבל במהלך התקין של העבודה באופן מכוון ולאורך זמן, תוך גרימת נזקים מכוונים לנתבעת וכפי שיבואר להלן: במסגרת כתב ההגנה נפרשה בפנינו מסכת עגומה המתארת את התנהלות התובע החל ממחצית שנת 2008 ועד לסיום עבודתו. מסכת שכללה סירוב של התובע לבצע הוראות שניתנו לו תוך מתן מענה חצוף והרמת קול כלפי הממונים עליו, נקיטה בלשון מאיימת כלפי מנהלי הנתבעת על מנת לקדם דרישות שכר או מתן הטבות, פגיעה בשמה הטוב של הנתבעת בפני לקוחות, נטילת ימי חופשה ללא תאום מראש וביצוע עבודה לקוי בעת התקנה אצל לקוחות. לשיאם הגיעו הדברים בתאונות הדרכים בהם היה מעורב רכב הנתבעת כשהוא נהוג על-ידי התובע. תאונות שאופן התרחשותן, כמו גם התייחסותו של התובע אליהן, יצרה בסיס מוצק לחשד כי הן נעשו על-ידי התובע בכוונת מכוון, כנראה מתוך כוונה לגרום לפיטוריו. לצד נזקים אלה גרם התובע באופן מכוון לנזקים לסחורותיה של הנתבעת, ובכלל זאת להשחתת דלת כניסה יקרת ערך שאמורה היתה להשלח ללקוח של הנתבעת באנגולה. זאת, כפי שהדבר תועד במצלמות האבטחה של הנתבעת, וביתר פירוט: 12. לבית הדין הוצג סרטון קצר, אשר צולם כאמור במצלמות האבטחה של הנתבעת, בו נראה התובע כשהוא עולה באופן מכוון על ערימת דלתות שהיתה מונחת במפעלה של הנתבעת. פעולה שנראית כנסיון מכוון לגרום נזק לדלתות אלה. התובע לא הכחיש למעשה בחקירתו הנגדית את ביצוע המעשה ואת העובדה שהוא אכן היה העובד שנצפה בסרטון מבצע את המעשה (ראה - עמ' 13 לפרוטוקול ש' 18-21). לא למותר לציין, כי במהלך חקירתו הנגדית התובע אף לא הכחיש את גרסתה של מנהלת הנתבעת, הגב' לילך פולק (להלן: "גב' פולק"), אשר העידה כי התובע הקדים אזהרה לביצוע ואיים באופן מפורש ובריש גלי שכוונתו לגרום נזק לרכוש הנתבעת על-ידי זריקתן של דלתות שעל ייצורן עמלה הנתבעת. בחקירתו הנגדית התיחס התובע לדברים אלה באופן מתחמק וטען כי הדבר איננו זכור לו (ראה - עמ' 8 לפרוטוקול ש' 26-27). 13. במסגרת כתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית של מנהלת הנתבעת, צוין כי התובע היה מעורב בשלוש תאונות דרכים סמוכות זו לזו במועדים, כדלקמן: 2.6.09, 13.7.09 ו-5.8.09. לדבריה, לאחר התרחשות האירועים התאונתיים התובע הגיב להם בצחוק ובלגלוג וסירב לספק לנתבעת אינפורמציה באשר לאופן התרחשותן לצורך דיווח לחברת הביטוח (ראה - סע' 12 לתצהיר הגב' פולק; סע' 15 לכתב ההגנה). בנסיבות הללו ועל רקע ההתנהלות המתמשכת של התובע מאז אמצע שנת 2008, ראתה הנתבעת בתאונות אלה, וכנראה בצדק, מעשים מכוונים שנועדו לגרום לה נזק. 14. חרף חומרת המעשים וחרף ההתיחסות המפורטת אליהם, כולל צירוף מסמכים רלבנטיים לכתב ההגנה, התובע לא מצא לנכון להתיחס לדברים כדבעי בתצהיר העדות הראשית מטעמו וכל שטען שם באופן כוללני וסתמי היה - כי אין שחר לטענות הנתבעת כי הוא גרם לתאונות בהן היה מעורב רכב הנתבעת באופן מכוון (ראה - סע' 13 לתצהיר התובע). התיחסות סתמית זו אומרת דרשני ומחזקת את גרסת הנתבעת, אשר קיבלה אישוש נוסף במסמכים שהוגשו לבית הדין ואף בחקירתו הנגדית של התובע: התובע לא הכחיש בחקירתו הנגדית את מעורבותו בשלוש תאונות הדרכים שארעו בסמיכות זו לזו ובמהלך תקופה של חודש ימים. התיחסותו בחקירתו הנגדית לאופן התרחשות התאונות מלמדת על חלקו הנכבד בגרימתן של 2 לפחות מתוך 3 התאונות. כך למשל, העיד כי התאונה מיום 13.7.09 נגרמה עת שהוא פגע ברכב מאחור שהיה במצב של בלימה. אשר לתאונה מיום 5.8.09 העיד התובע כי הרכב בו נהג פגע שוב מאחור ברכב אחר במהלך נסיעה ב"פקק" (ראה - עמ' 6 לפרוטוקול ש' 2-3). לבית-הדין הוגשו הודעות ומסמכים של חברת הביטוח מהם עולה כי התובע אכן היה מעורב ב-3 תאונות דרכים עת נהג ברכבה של הנתבעת. ממסמכים אלה עולה כי התובע לא מסר תיאור באשר לאופן התרחשות התאונות וכי הנתבעת נדרשה לשלם לחברת הביטוח השתתפות עצמית בגין הנזקים שנגרמו לצד ג' או לרכב הנתבעת. 15. בנסיבות הללו ועל רקע המכלול מקבלים אנו את גרסת הנתבעת לפיה - הנזקים שגרם התובע בשנה האחרונה לעבודתו לרכוש הנתבעת ואף לצדדים שלישים - היו מכוונים. 16. כפי שצויין לעיל ארועים אלה לא היו מנותקים משרשרת אירועים קודמת שהביאה את הנתבעת לכתוב לתובע (במהלך התקופה שמיום 15.4.08 ועד לפיטוריו) מספר מכתבי התראה, אשר התובע לא הכחיש את קבלתם בזמן אמת, כדלקמן: במכתב הנתבעת מיום 15.4.08 נקרא התובע לסדר בשל סדרת אירועים בהם התנהל תוך הרמת קול והתנהגות חצופה כלפי הממונים עליו. זאת, בשל סירוב לבצע הוראות ביום 9.4.08, שלווה בהרמת קול וכן בשל איום על הגב' פולק מיום 10.4.08, לפיו במידה ולא ישולם לו סכום נוסף של 250 ₪, מעבר לשכרו הרגיל, הוא (התובע) ידאג לכך שלמחרת היום לא יגיעו כל הפועלים לעבודתם. התובע אף ננזף על כך שביום 15.4.08 הוא לא השיב לשיחת טלפון שהופנתה אליו על-ידי הגב' פולק ולא מילא אחר הוראותיה וכן כי הרים קולו על הגב' פולק. בסופו של מכתב זה נכתב כי ככל שלא יחול שיפור בהתנהגותו, אזי שהוא יפוטר ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. במכתבה מיום 16.11.08 שבה והתריעה הנתבעת על כך שהתובע ממשיך להתנהג בחוצפה, להרים את קולו ולאיים על הממונים עליו, מסרב למסור מידע על מצב ההתקנות בשטח וכן מסרב לבצע עבודות של תיקונים באתרים בהם הותקנו דלתות של הנתבעת על-ידי אחרים. כמו כן, הלינה הנתבעת על כך שהתובע אוסר על עובדים אחרים המסייעים לו למסור מידע זה וכי הוא נוטל ימי חופשה ללא הודעה מראש. גם הפעם ציינה הנתבעת כי ככל שהתובע לא יחזור למותב, אזי שהיא תאלץ לפטר אותו ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. במכתב הנתבעת מיום 17.12.08 שבה הנתבעת וחזרה על אותן תלונות, תוך שהיא מוסיפה כי התובע איים על הגב' פולק כי במידה ולא ינתן לו לקיים שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד שקיבל מהנתבעת, אזי שהוא ישבור את המכשיר ולא ייצא להתקנות אצל לקוחות. עוד נכתב שם כי התובע פוגע בשם הטוב של מעסיקתו וכי הוא מאיים על לקוחות לזרוק דלתות על הכביש מאחר והגב' פולק הרגיזה אותו. הנתבעת אף ציינה כי איכות עבודתו של התובע ירדה, משכי ההתקנה התארכו ופריטים רבים שהותקנו על ידו דרשו התקנה חוזרת. גם הפעם ציינה הנתבעת כי ככל שהתובע לא יחזור למותב, אזי שהיא תאלץ לפטר אותו ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. במכתב הנתבעת מיום 23.7.09 שבה הנתבעת וחזרה על עיקר הטענות שהעלתה בעבר, תוך שהיא מוסיפה עליהן טענות בדבר איחורים תכופים לעבודה וכן הפרעה לעובדים אחרים במהלך עבודתם. הפעם ציינה הנתבעת כי לתובע לא תנתן התראה נוספת. 17. יצוין כי כל המכתבים הללו והטענות המופיעות בהם פורטו בכתב ההגנה של הנתבעת, אך לא זכו להתיחסות מצד התובע במסגרת תצהיר העדות הראשית שערך, מעבר להכחשה הסתמית בלבד. בחקירתו הנגדית לא הכחיש התובע את קבלת מכתבי ההתראה של הנתבעת, כאשר בתחילה טען שאינו זוכר את קבלתם ובהמשך שינה טעמו והעיד בפה מלא כי הוא אכן קיבל את המכתבים אולם "השאיר אותם סגורים" (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 8, 26-27). ביני לביני, היתה תפנית נוספת בגרסתו של התובע בהקשר זה עת שהעיד כי הנתבעת כתבה לו מכתבים בהם התריעה על "בעיות שהוא עושה" וכן כי "היא כתבה מכתבים שהיא כאילו מאיימת עלי לצאת מהעבודה" (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 8-9). במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע מה עשה עם המכתבים אותם קיבל מהנתבעת, שאלה עליה השיב בצורה סתמית ומזלזלת - באומרו כי הוא הניח אותם באוטו. עוד העיד כי הוא אינו זוכר מדוע נכתבו המכתבים על אף שזכור לו שכל הזמן היו בעיות בעבודה (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 10-13). לאחר מכן המשיך התובע בהלך רוח מזלזל זה, אך שינה גרסתו עת שהעיד כי הוא קיבל את מכתבי האזהרה, אך לא טרח לפתוח אותם (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 26-27). מלבד הסתירות הרבות שבעדות התובע, המלמדות על חוסר האמינות שבגרסתו, ניתן לדלות מחקירתו הנגדית חיזוק נוסף למסקנה הנוגעת ליחסו המזלזל בנתבעת: גם האופן בו בחר התובע לסיים בפועל את עבודתו בנתבעת הינה בבחינת סוף המעשה המעיד על ראשיתו; קרי - על ההתנהלות הלא נאותה בלשון המעטה כלפי הנתבעת. בהקשר זה העידה הגב' פולק כי לתובע ניתנה הודעה מוקדמת לפיטורים וזאת כמופיע גם במכתב הפיטורים. התובע נדרש לעבוד בתקופת ההודעה בפועל, אולם הודיע מראש על כך שאין בכוונתו להתיצב לעבודה וכי הוא מתכוון "לחלות" במהלך אותה תקופה, תוך הצגת "אישורי מחלה": האחד, מיום 25.8.09 בו נכתבה אבחנה של "PATIENT UNDER OBSERVATION" לתקופה שמיום 25.8.09 עד 20.9.09; השני, מיום 16.8.09 בו נכתבה אבחנה של "BACK SYMPTOMS\COMPLAINTS" לתקופה שמיום 16.8.09 עד 21.8.09. אישור החתום על-ידי ד"ר ראיה פדילה, הנושא את שם משפחתו של התובע. נדמה כי אין צורך במומחיות ברפואה על מנת ללמוד על סתמיותם של האישורים הרפואיים. מה גם שהאמור באישורים אלה אינו תואם כלל ועיקר את הסיבה הרפואית אשר בעטיה נמנע התובע לטענתו מלעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. סיבה שהיתה נעוצה לדבריו בבעיה ברגל ואשר אין לה כל זכר באישורים הרפואיים (ראה - עמ' 6 לפרוטוקול ש' 10-12). 18. בנסיבות אלה, אכן יכולה להתעורר השאלה כיצד אפוא הסכינה הנתבעת משך תקופה כה ממושכת עם התנהגות התובע עד שלבסוף פיטרה אותו לאחר למעלה משנה מאז החלו הפרות המשמעת. עובדה זו ניתן להסביר הן בכך שבהתנהגות התובע היו עליות וירידות על אף שהקו הכללי ששורטט משך תקופה של למעלה משנה הצביע על הסלמה בהתנהגותו. לכך יש להוסיף כי מחקירתה הנגדית של הגב' פולק ניתן היה להבין כי הענף בו עוסקת הנתבעת (של התקנת דלתות) הינו ענף בעייתי בכל הנוגע לאיתור וגיוס עובדים. מצב דברים אשר יכול וגרם לנתבעת להסכין עם התנהלות אשר מעביד בתחום אחר, שאינו נתקל בקושי בגיוס עובדים, לא היה משלים איתה. בהקשר זה יש לאמר כי הרושם המתקבל הוא כי לא זו בלבד שהנתבעת השלימה למעשה עם התנהלות בעייתית של התובע לאורך זמן, אלא שהיא אף גילתה כלפיו גילויים של רצון טוב שהתבטא, בין היתר, בהענותה לבקשתו לספק לו דלתות לצורך בניה עצמית, תוך דחיית התשלום "לכשיעשיר", תשלום אשר מעולם לא שולם לנתבעת על-ידי התובע (ראה - נספח יח' לתצהיר הגב' פולק; עמ' 8 לפרוטוקול ש' 15-22). 19. על רקע הדברים הללו סבורים אנו כי התובע אכן ביצע עבירות משמעת חמורות שעניינן - גרימת נזק מכוונת לנתבעת משך תקופה ממושכת, התובע הפר את האמון שניתן בו על-ידי הנתבעת ואף ניצל את העובדה שעבודתו לא בוצעה באופן מתמיד תחת עינה הפקוחה של הנתבעת על מנת לגרום נזקים לרכושה. על רקע כל זאת, משך תקופת ההעסקה של התובע שהשתרעה על פני כ-5 שנים צריכה להשקל לחומרה ולא לקולא. 20. נסיבות אלה מצדיקות לטעמנו, שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים וכן שלילה של דמי ההודעה המוקדמת וזאת בהתאם לסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001. זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות 21. התובע טען כי הנתבעת העסיקה אותו 10 שעות ביום 5 ימים בשבוע - וזאת בלא ששילמה לו את התמורה לה היה זכאי בגין עבודה בשעות נוספות על-פי חוק. הנתבעת טענה מנגד כי התובע הועסק באתרים שונים בהתקנת דלתות מחוץ למפעל משך 5 ימים בשבוע וכי מסגרת שעות עבודתו היתה בין השעות 7:00 עד 17:00 וכללה שעה הפסקה. לטענתה, נוכח אופי עבודתו של התובע חל עליו החריג הקבוע בסעיף 30(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, המתיחס לעובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיהם אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה שלהם ומשכך אין חלות על העסקתם הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לענין החיוב בתמורה בגין עבודה בשעות נוספות. בנוסף וחילופין, טענה הנתבעת כי במהלך יום העבודה נהנה התובע מהפסקה רצופה של שעה ולעיתים אף נטל הפסקות ממושכות יותר ללא אישור הנתבעת. זאת, כאשר לפי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה אין להביא בחשבון את ההפסקות הללו לצורך חישוב שעות עבודתו של התובע ולצורך תשלום בגין עבודה בשעות נוספות. 22. אשר לדעתנו יאמר כי יש לדחות את טענת הנתבעת ביחס לתחולתו של החריג הקבוע בסעיף 30(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, אך מנגד יש לקבל את טענתה ביחס להיקף שעות העבודה של התובע, שהשתרעו לשיטתה על פני 9 שעות בפועל ליום וזאת כפי שיוסבר להלן: 23. סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כזכור כי הוראותיו של החוק לא תיושמנה על "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". בפסיקה נקבע כי החוק מדבר על אפשרות פיקוח על שעות העבודה והמנוחה ואינו מחייב פיקוח עליה בפועל (ראה - דב"ע מו/2-20 פניאל מושקוביץ נ' חברת השמירה בע"מ, פד"ע יח 193). כן נפסק כי העבודה מחוץ לחצרים של המפעל כשלעצמה איננה בדרך כלל עבודה השוללת ממעביד את אפשרות הפיקוח על שעות העבודה של העובד (ראה - ע"ע 300271/98 טפקו - ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' מנחם טל, פד"ע לה 703). לא מן הנמנע כי השינויים הטכנולוגיים המואצים כפי שהתרחשו מאז חקיקת החוק והשימוש הנרחב במכשירי טלפון נייד חכמים הקהה במידה רבה את העוקץ שהיה טמון בסעיף מחריג זה, שהפך אולי ברבות הימים את קבוצת המקרים המצומצמת מלכתחילה בהם אין קיימת אפשרות פיקוח על שעות העבודה - לקבוצה ריקה. אי לכך, יש לדחות את הטענה לפיה חל בעניינו של התובע החריג לחוק שעות עבודה ומנוחה. 24. אשר למחלוקת העובדתית ביחס להיקף שעות עבודתו של התובע, הרי שמקובלת עלינו גרסת הנתבעת לפיה התובע עבד בפועל (להוציא את זמן ההפסקות בהן היה פנוי לענייניו ולעתים קרובות אף מצוי מחוץ לחצריה של הנתבעת) 9 שעות ביום. שכן, כפי שקבענו לעיל, עדות התובע עשתה על בית-הדין רושם בלתי אמין. זאת להבדיל מעדות עדת הנתבעת, שגרסתה היתה מהימנה, עקבית ולא התגלו בה סתירות מהותיות שהצדיקו פקפוק באמינותה. עם זאת, אף אם נקבל את גרסת הנתבעת כלשונה לפיה התובע הועסק משך 9 שעות ביום (לאחר הפחתת זמן ההפסקות), הרי שעדיין יוצא כי התובע הועסק בפועל שעות נוספות. זאת, בשים לב לכך שעפ"י ההסכם הקיבוצי מיום 9.1.95 וצו ההרחבה שנכנס לתוקפו ביום 1.12.96, קוצר שבוע העבודה החל מיום 1.7.97 ל-43 שעות בשבוע (ראה - י.פ. 3799 התש"ן 3858 וכן י.פ. 4462 התשנ"ז 707). משמע - תחום ההעסקה של התובע מעבר ל-8.6 שעות ליום היווה למעשה העסקה בשעות נוספות. 25. לאור האמור, זכאי התובע לתשלום בעבור שעות נוספות על-פי התחשיב, כדלקמן: 0.4 שעות ליום X 5 ימים בשבוע X 4.33 שבועות בחודש X 58 חודשי עבודה = 502 שעות. 502 שעות X 34.5 תעריף לשעה X 1.25 תמורה מוגדלת בגין שעות נוספות = 21,648 ש"ח. יצוין כי בתלושי השכר של התובע מופיעה תמורה בגין שעות נוספות אולם מחומר הראיות עולה כי מדובר בתשלום בגין הימים בהם התבקש התובע לעבוד בימי ו' (עבודה שלא היתה חלק מכתב התביעה). 26. אשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר יאמר - כי סבורים אנו שאין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה כאמור מעבר להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.8.09 ועד למועד התשלום בפועל. זאת, בשים לב לעקרונות המידתיות בהם נדרש בית הדין לפרש וליישם את הוראותיו של חוק הגנת השכר ובשים לב להתנהלותו של התובע במהלך שנת עבודתו האחרונה כפי שפורטה לעיל, אשר היה בה כדי לאיין את הצורך ליתן ביטוי להיבט העונשי הרתעתי הטמון בפיצויי ההלנה. זכאות התובע לתשלום הפרשי שכר 27. התובע טען כי מגיע לו שכר בגין יתרת חודש 8/09 מעבר למועד הפסקת עבודתו בפועל וכן בגין חודש 9/09; קרי - בגין תקופת ההודעה המוקדמת. זאת, מאחר ולטענתו באותה תקופה הוא שהה בחופשת מחלה. 28. יאמר כבר כאן כי לאור קביעותינו לעיל, יש לדחות רכיב תביעה זה היות ומקובלת עלינו גרסתה העובדתית של הנתבעת, לפיה במהלך אותה תקופה התובע לא היה חולה וכי אישורי המחלה שהציג לנתבעת לא שיקפו את המציאות כהוויתה. זכאות התובע לתשלום בגין פדיון חופשה 29. התובע עתר לתשלום פדיון חופשה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות. 30. מאחר והתובע הועסק 5 ימים בשבוע, הרי שהוא היה זכאי בגין שתי שנות עבודתו האחרונות ל- 22 ימי חופשה, כאשר מתלושי השכר של התובע - אשר בנכונותם לא מצאנו מקום לפקפק - עולה כי הוא זוכה במלוא ימי החופשה להם היה זכאי ואף מעבר לכך. נוסיף עוד כי גרסת התובע בתצהירו אשר התיחסה לכתב תביעה זה ואשר לפיה הנתבעת לא שילמה לו דבר בגין חופשה ולא איפשרה לו ליטול חופשה בפועל - הינה בלתי אמינה (ראה - סע' 8 לתצהיר התובע). זאת, בשים לב לכך שבחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא שהה בחופשה בפועל הן בחגי ישראל והן בחגים המוסלמים (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול ש' 18-21) וכי הוא נטל ימי חופשה עליהם נהג להודיע לנתבעת 3 ימים קודם (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול ש' 1-4). התובע אמנם העלה בחקירתו הנגדית גרסה כבושה לפיה בעת ששהה בחופשה נעשו הפחתות בשכרו, אולם הוא לא הצביע על ההפחתות כאמור. 31. לאור האמור, אנו דוחים אפוא את התביעה לתשלום פדיון חופשה. זכאות הנתבעת לקיזוז הנזקים שגרם לה התובע 32. הנתבעת טענה כי יש לקזז מכל סכום שיקבל התובע את דמי ההשתתפות העצמית ששילמה בשל הנזקים שגרם לה התובע בשל מעורבותו בתאונות דרכים. כן טענה, כי יש לקזז את הוצאות התיקון והשבתת הרכב, את עלות ההתיקרות בפרמית הביטוח וכן את מכסת ימי החופשה שניצל ביתר. כן טענה הנתבעת כי יש לקזז שכר עבודה בעבור חודש ימים, נוכח העובדה שהתובע לא עבד במהלך התקופה המוקדמת, כמו גם את הנזקים שנגרמו לה עקב צורת עבודתו הקלוקלת של התובע (12,000 ש"ח), בצרוף הנזק של השחתת הדלת כאמור לעיל (15,000 ש"ח). כן טענה כי על התובע להשיב לה את שווי הדלתות שנטל לשם בנית ביתו בסך של 12,000 ש"ח, אך טרם שילם בעבורן וכי יש לקזז מכל סכום שיגיע לתובע סך של 20,000 ש"ח בגין נזקים נוספים שגרם לה בשל התנהלותו מול לקוחות. 33. אשר לדעתנו יאמר כי אכן שוכנענו כי התובע הסב נזקים רבים לנתבעת אשר חלקם אף היו מכוונים. עם זאת, למעט ההשתתפות העצמית, עלות התיקון של הרכב והתייקרות הפרמיה השנתית של ביטוח הרכב, הנתבעת לא הציגה בפני בית-הדין מסמכים נוספים המלמדים על ההיקף המדויק של הנזקים הנטענים ואף לא את שווי הדלתות אותן נטל התובע בלא לשלם תמורתן כפי שצוין לעיל. משכך, הרי יש לקזז מכל סכום בו חייבת הנתבעת את הסכומים הבאים: דמי השתתפות עצמית של התובעת בגין תאונת דרכים מיום 2.6.09 בסך 1,630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.9.09 ועד למועד התשלום בפועל. דמי השתתפות עצמית של התובעת בגין תאונת דרכים מיום 13.7.09 בסך של 1,630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.7.09 ועד למועד התשלום בפועל. דמי השתתפות עצמית של התובעת בגין תאונת דרכים מיום 5.8.09 בסך של 1,630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.3.10 ועד למועד התשלום בפועל. עלות תיקון הרכב בגין תאונה מיום 5.8.09 בסך של 6,836 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.8.09 ועד למועד התשלום בפועל. התייקרות בסך של 415 ₪ בפוליסת הביטוח של הרכב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.9.09 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, עולה מתלושי השכר שצירפה הנתבעת כי התובע ניצל ביתר 10.68 ימי חופשה. משכך, זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום בו היא חייבת סך של 2,916 ₪, בצירוף הפרשי המדה וריבית מיום 5.8.09 ועד למועד התשלום בפועל. 34. אשר לנזקים אשר היקפם המדויק לא הוכח אך ברור כי אכן נגרמו, הרי שהיקף נזקים זה גבוה בוודאות מן הסכום שנותר לזכות התובע לאחר קיזוז הסכומים הנקובים לעיל, המסתכם באלפי שקלים בודדים. בפסיקה נקבע כי לצורך חישוב גובה הנזק אין נדרשים בהכרח לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת וכי די כי הנפגע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו בוודואות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין (ראה - ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, ניתן ביום 27.7.08 והאסמכתאות שם בסעיפים 15-16). נסיבות אלה קשורות לטעמנו גם לסוג הנזק הנטען מושא הקיזוז ונסיבות גרימתו. מנסיבות אלה, כפי שעמדנו עליהן במקרה דנן, ניתן להסיק בוודאות על נזק גבוה משמעותית מאלפי שקלים בודדים, אף אם אין לדעת את שיעורו המדוייק. למעלה מן הצורך יאמר כי גם אלמלא קביעתנו זו לא היה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו לתובע וזאת נוכח חוסר תום ליבו הקיצוני ונוכח הפסיקה הקובעת כי בנסיבות חריגות - כפי שהוכחו בפנינו - יכול ועיקרון הקוגנטיות ייסוג מפני חובת תום הלב (ראה - דב"ע/145-3 מדינת ישראל-משרד השיכון נ' יעקב בוכריס, פד"ע לו 1). סוף דבר 35. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו דוחים את התביעה במלואה. לאור תוצאה זו ולאור נימוקינו דלעיל אנו מחייבים את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעת בסך 10,000 ₪ וזאת תום 30 יום מן המועד בו יומצא לו פסק דין זה. גרימת נזק על ידי עובדפיטורים