צו מניעה כנגד פסק דין לפינוי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו מניעה כנגד פסק דין לפינוי: לפני תביעה למתן צווי מניעה קבועים וכן לסעד הצהרתי, שמטרתה למנוע השלמת ביצוע של פסק דין לפינוי שניתן כנגד התובעים בשנת 2006 ואשר כל הערעורים עליו וכל שאר ניסיונות התובעים למנוע ביצועו בדרכים אחרות, נדחו. תמצית ההליכים עד הגשת התביעה עסקינן במגרש הידוע כחלקה 7 בגוש 6785 (להלן: "המגרש" או "מגרש הנתבעת" או "חלקה 7"), אשר לנתבעת זכויות בו מכוח הסכם פיתוח שנחתם בינה ולבין מנהל מקרקעי ישראל ביום 19.1.75. התובעים מחזיקים בחלקה הסמוכה הידועה כחלקה 48 בגוש 6785 (להלן: "מגרש התובעים" או "חלקה 48"). לתובעים מבני מגורים ומבנים ששימשו לעסקיהם, שבנויים בחלקם על מגרש התובעים ובחלקם על מגרש הנתבעת. בשל פלישת התובעים למגרש הנתבעת, התקיימו כבר לפני עשרות שנים מחלוקות והתדיינויות משפטיות ולרבות פסק דין לפינוי שניתן כנגד התובע 1 עוד בשנת 1988 (ת.א. 18068/88). פסק דין הפינוי ודחיית הערעורים עליו בשנת 2000, הגישה הנתבעת תביעה נוספת לפינוי וסילוק יד, הפעם כנגד התובע 1 וגם כנגד שאר התובעים (ת.א. 44064/00 שלום-ת"א). בתביעה הנ"ל, עתרה הנתבעת לסילוק ידם של התובעים ממגרש הנתבעת. הנתבעת טענה בתביעה הנ"ל כי התובעים פלשו למגרש, כי אין להם זכויות כלשהן בו וכי אין להן זכות להחזיק בו או בחלקו. התובעים התנגדו לתביעה וטענו בין היתר, באמצעות בא כוחם עו"ד דוד מנחם, שייצג אותם בתביעה זו, כי הינם בני רשות במגרש הנתבעת ו/או דיירים מוגנים ו/או כי רכשו זכויות מכוח התיישנות. כן טענו התובעים, לחילופין, כי הנם זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם במגרש הנתבעת. לתובעים ניתנה רשות להגן אך ורק בשתי סוגיות: האחת, סמכותה של הנתבעת להגיש את התביעה כנגדם, והשנייה, זכותם לקבלת פיצויים בשל טענתם בדבר היותם בני רשות במגרש הנתבעת. לאחר דיון מלא כולל שמיעת ראיות ועדים, קיבל בית המשפט השלום (כב' השופט מרדכי בן חיים), את התביעה והורה בפסק דינו מיום 1.3.06, על סילוק ידו של התובע 1 ממגרש הנתבעת, תוך כך שבית המשפט קובע כי אין לתובע 1 זכות לכשהי במגרש ואף לא זכות מסוג בר רשות וכדברי בית המשפט: "אני פוסק כי לא זו בלבד שלא עלה בידי עזרא צמח להוכיח את טענתו בדבר היותו בר רשות במגרש, אלא שמכלול הראיות ובכלל זה הודעת בעל דין שכלולה בהצהרת פרקליטו - מעלות כי אין לעזרא צמח כל זכות במגרש, כי וויתר על כל טענה זו וכי מגוריו הארעיים במגרש בכל מועד לאחר 19.6.88 נעשו שלא כדין ומעלים עליו כי פלש למגרש". כמו כן קבע בית המשפט, כי לא עלה בידי יתר התובעים להוכיח בתביעה האמורה, זכות כלשהי שלהם במגרש הנתבעת ועל כן הורה גם על פינויים של אלה מהמגרש. עוד קבע בית המשפט, כי המבנה היחיד שהוקם על ידי התובעים לפני שניתן בזמנו פסק הדין הראשון לפינוי (ת.א. 18068/88 הנ"ל), הינו מבנה המסומן "ח" וכי התובעים אינם זכאים לכל פיצוי גם בגין הקמת מבנה זה, שכן הם אינם נחשבים כברי רשות במגרש הנתבעת. הערעור שהגישו התובעים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, נדחה בפסק הדין שניתן ביום 22.11.10 (ע.א. 2035/06). בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, נדחתה אף היא, בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 11.2.11 (רע"א 9651/10). חרף זאת, התובעים המשיכו להתגורר במגרש ולנהל עסקיהם מתוכו, תוך התעלמות מוחלטת מפסקי הדין שניתנו על ידי שלושת הערכאות הנ"ל. ביום 24.5.11 נפתח תיק הוצל"פ כנגד התובעים לביצוע פסק הדין לפינוי ונמסרו אזהרות לתובעים אודות פתיחת התיק (תיק מס' 34-05519-11-1). חרף זאת, המשיכו התובעים להחזיק במגרש ולא פינו אותו. בקשת התובעים לארכה לפינוי במסגרת תיק ההוצל"פ שנדחתה וערעור על ההחלטה שנדחה בהסכמה ביום 25.10.11 הגיש התובע 1 במסגרת תיק ההוצל"פ בקשה שהוכתרה "בקשה להארכת מועד הפינוי" ואשר במסגרתה ביקש התובע 1 את דחיית מועד הפינוי ל-60 ימים, על מנת לאפשר לתובעים התארגנות מתאימה, נוכח העובדה שבתי המגורים ושביל הגישה אליהם, ממוקמים בחלקם על מגרש הנתבעת. עוד באותו היום, דחה כב' רשם ההוצל"פ את הבקשה. ביום 6.11.11 הגישו התובעים 1 ו-3, באמצעות בא כוחם עו"ד רון אביטל, ערעור לבית המשפט השלום בפתח תקווה על החלטת כב' הרשם ההוצל"פ ובקשה דחופה לעיכוב הליכי הפינוי. בהחלטתם מיום 6.11.11 הורתה כב' השופטת ריקי שמולביץ על עיכוב הליכי הפינוי, בכפוף להפקדת סך של 15,000 ש"ח. ביום 7.11.11 הגישה הנתבעת בקשה דחופה לביטול עיכוב ההליכים. ביום 9.11.11 התקיים דיון בבית המשפט במעמד הצדדים. במעמד זה, הסכימו התובעים 1 ו-3 להתפנות מרצון מהמגרש והצהירו כי הם פועלים גם בשמם של שאר התובעים, אשר היו נתבעים בפסק הדין לפינוי. הסכמת התובעים והצהרתם הנ"ל נרשמה בפרוטוקול ובית המשפט נתן החלטה בהתאם, שלפיה, בהסכמת הצדדים, ניתנת ארכה של מספר ימים לתובעים לפנות את המגרש וכי להבטחת הדבר יחתמו כל אחד מהתובעים 1 ו-3 על התחייבות עצמית בסך של 20,000 ש"ח וכי ככל שהנכס לא יפונה עד יום 16.11.11, יחודשו הליכי הפינוי בתיק ההוצל"פ ובנוסף תהיה הנתבעת רשאית לנקוט הליכים למימוש ההתחייבויות הכספיות העצמיות הנ"ל. בית המשפט חייב את התובעים 1 ו-3 בהוצאות הערעור בסך של 6,000 ש"ח. כאן המקום לציין, במאמר מוסגר, כי לפי טענת התובעים בתביעה הנוכחית שלפני, הסכמתם זו ניתנה כביכול לאור הסכם עם הנתבעת שהושג מחוץ לאולם בית המשפט ואשר לפיו לא תפנה הנתבעת ולא תהרוס את אותם חלקים של בתי המגורים אשר פולשים בחלקם למגרש הנתבעת. הנתבעת מכחישה טענה זו, כמו גם קיומו של הסכם כלשהו מסוג זה. לעניין זה עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. בקשת התובעים לצו מניעה זמני בבית המשפט המחוזי מרכז שנדחתה ביום 16.11.11, המועד האחרון לפינוי המגרש לפי התחייבות התובעים שניתנה מספר ימים קודם לכן בבית המשפט השלום בפתח-תקווה, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי מרכז, בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שיאסור על הטרקטורים של הנתבעת להרוס את מבנה המגורים של התובעים הממוקמים בחלקם על מגרש הנתבעת. גם בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט, הפעם על ידי כב' השופטת אירית ויינברג-נוטוביץ, אשר קבעה כי דין הבקשה להידחות הן מהטעם כי החלטת בית המשפט השלום בפתח תקווה ניתנה בהסכמת התובעים, והן מהטעם כי התובעים לא הצביעו על כל נימוק לביטול ההסכמה שנתנו, או לביטול ההחלטה שאישרה את הסכמתם. התנגדות התובעים בשטח לפינוי וההסדר שהושג למינוי מודד לקביעת הגבול בין המגרשים לצורך השלמת הפינוי ביום 21.11.11 חזרו הדחפורים והטרקטורים מטעמה של הנתבעת להשלמת הפינוי. גם הפעם סירבו התובעים לאפשר את הפינוי. בשלב זה, ועל רקע טענתו של ב"כ התובעים דאז, עו"ד יוסף פאר, שנכח במקום באותו מועד, שלפיה ללא מפות מדידה מסודרות ומעודכנות, המצביעות על הגבול שבין חלקה 7 לחלקה 48, קיימת סכנה להריסת בתים שבנויים בחלקם או במלואם על חלקת התובעים, הושג הסכם בין הצדדים, שלפיו ימונה מודד מוסכם שיקבע את גבולות החלקות. בהתאם לכך, עוד באותו יום הגישה הנתבעת בקשה בהסכמת התובעים 1 ו-3 למינוי מודד לקביעה מדויקת של הגבול שבין חלקה 48 השייכת לתובעים ולבין חלקה 7 השייכת לנתבעת, עליה עומד המגרש נשוא פסק הדין לפינוי. הצדדים אף הסכימו בבקשתם על זהותו של המודד. עוד קבעו הצדדים במסגרת הבקשה, כי חוות הדעת תחייב את הצדדים לכל דבר ועניין ותקבע את גבולות הפינוי. לפי מפת המדידה שהכין המודד שבתאי הפנר ביום 8.12.11, עולה כי בתי המגורים של התובעים בנויים בחלקם על חלקה 48 השייכת להם, ובחלקם האחר, בשטח לא מבוטל, על המגרש השייך לנתבעת. עוד באותו היום הגישו התובעים לבית המשפט השלום בפתח תקווה במסגרת תיק הערעור שנפתח בזמנו ונדון בפני כב' השופטת שמולביץ (רע"צ 10331-11-11) הודעה שכותרתה: "הודעה בדבר ערעור והבהרה על החלטה מיום 9.11.11". במסגרת הודעה זו, טענו התובעים כי הם עמדו בהתחייבותם ופינו את מטלטליהם מהמקרקעין ואולם תוך כך שהם מבקשים דיון נוסף בפני בית המשפט לגבי הבטחות הנתבעת לא לפנות ולא להרוס בשלב זה את הבתים ולאפשר לתובעים להמשיך ולהתגורר בהם. למרות שבקשה זו מוזכרת בכתבי הטענות של התובעים בתיק דנא ומצורפת אליהם, הם לא צירפו את החלטת בית המשפט בבקשתם האמורה, כך שהדעת נותנת כי גם היא נדחתה. פתיחת התיק דנא ותמצית ההליכים בו עד היום הפרת התובעים את ההסדר הגלום בבקשה המוסכמת למינוי מודד ביום 13.12.11, מספר ימים לאחר שהוכנה מפת המודד, הגישו התובעים לבית משפט זה, בקשה בהולה לסעדים זמניים, במסגרתה עתרו לעיכוב המשך הליכי הפינוי מהמגרש והריסת בתי המגורים וכן למניעת חסימת כביש הגישה לבתי המגורים של התובעים. במסגרת בקשה זו, עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעת לפנות או להרוס את שלושת בתי המגורים של התובעים וכן של סככה המשמשת חלק ממוסך המופעל על ידי התובע 3 ואשר גולשים לתחומי מגרש הנתבעת. כן עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעת לחסום את שביל הגישה שנמצא אמנם במגרש הנתבעת ואשר אולם מהווה לטענתם כביש גישה יחיד לבתי התובעים ולעסקיהם. הדיון בצו הזמני והסכמת התובעים להשלמת הפינוי ביום 14.12.11 התקיים דיון בבקשה לצו מניעה זמני, בפני כב' השופט עודד מאור. במסגרת דיון זה, בו היו התובעים מיוצגים על ידי עו"ד יובל עציוני, הגיעו הצדדים להסדר שלפיו אותו חלק של הבתים של התובעים, אשר פולש לחלקה 7 השייכת לנתבעת, ייהרס תוך 72 שעות מהעברת תכניות עבודה הנדסיות לידי התובעים, אשר הוסכם כי יוכנו על ידי מהנדס מטעם הנתבעת. כמו כן, נקבע שיתאפשר לתובעים מעבר דרך שביל הגישה הממוקם במגרש הנתבעת, למשך 7 ימים נוספים בלבד. כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי התובעים טוענים שהסדר זה היה זמני בלבד, נערך במסגרת הבקשה לצווי מניעה זמניים ולא היה בו כדי להוות ויתור על כל טענה מטענותיהם, כעולה לטענתם מהרישא להסדר כפי שנרשם בפרוטוקול וכי עובדה זו מהווה עילה שלא לאפשר את הריסת הבתים והשלמת הפינוי לפי תכניות המהנדס, חרף הסיכום המפורש שהושג בעניין זה בפני כב' השופט מאור לפי אותו הסדר ממש. גם לעניין זה, עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. הגשת התובענה העיקרית על ידי התובעים וכתב הגנה על ידי הנתבעת ביום 19.12.11, מספר ימים לאחר הדיון בפני כב' השופט מאור, הגישו התובעים את התובענה העיקרית, כשבמסגרתה עותרים הם בעיקרו של דבר לאותם סעדים שביקשו בבקשה לצו מניעה זמני, כשהפעם מבוקשים צווים קבועים, אשר יצהירו, כי פסק הדין לפינוי משנת 2006 אינו חל על אותם החלקים של בתי המגורים וכן על סככה המשמשת חלק ממוסך, אשר פולשים למגרש הנתבעת. לחלופין, התבקש צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת להרוס את אותם חלקים של בתי המגורים והסככה הנ"ל עד לקבלת היתר הריסה כדין וקבלת חוות דעת של מהנדס בניין המאשר את הריסת חלקי הבתים הנ"ל והקובע והמכתיב את אופן ותנאי ביצוע ההריסה וחיזוק הבתים הנותרים וזאת כדי למנוע פגיעה קשה ובלתי הפיכה במבנים. בנוסף עתרו התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר בדרך של זיקת הנאה או בדרך אחרת, על הנתבעת לחסום או לעשות שינוי כלשהו בכביש הגישה לבתי התובעים ולעסקיהם, אשר עובר בתוך תחומי מגרש הנתבעת ואשר מהווה גישה יחידה עבור התובעים לבתיהם ולעסקיהם. לסעד העיקרי והראשוני שביקשו התובעים בעתירה הנ"ל, ניתן נימוק אחד בלבד והוא, ההתחייבות הנטענת של הנתבעת שלא לפנות או להרוס את בתי המגורים (הגם שהם פולשים למגרש הנתבעת), שניתנה כביכול מחוץ לאולם בית המשפט השלום בפתח-תקווה, ביום 9.11.11, במסגרת הערעור על החלטת רשם ההוצל"פ. הנימוק העיקרי שניתן לסעד המבוקש בעניין כביש הגישה היה, כי מדובר בגישה יחידה לבתי התובעים ולעסקיהם. הסעד החלופי של צו מניעה עד לקבלת היתר הריסה כדין והכנת תכניות הנדסיות מתאימות, נומק בנזק הרב שעלול להיגרם לאותם חלקים של בתי המגורים של התובעים הממוקמים כדין על השטח שלהם, כתוצאה מהריסת אותם חלקים של הבתים הנ"ל הממוקמים במגרש הנתבעת. משהוגש כתב התביעה העיקרי, הורה כב' השופט מאור על העברת התיק למזכירות לקביעתו בפני גורם השיפוטי המטפל. ביום 29.2.12 הגישה הנתבעת את כתב הגנתה. הנתבעת מגוללת בכתב הגנתה את השתלשלות העניינים ובין היתר טוענת, כי חרף פסק הדין לפינוי ודחיית כל הערעורים וחרף כל ההסכמות וההחלטות שהושגו וניתנו לאחר מכן, התובעים עדיין עומדים במרים ומסרבים לפנות את המגרש. כמו כן, נטען כי מעולם לא הייתה כל הסכמה שלא להרוס ולפנות את אותם החלקים מבתי המגורים שפולשים למגרש הנתבעת. עוד נטען, כי מונה מודד בהסכמה וכי לאחר מכן, ובהתאם להסדר שהושג בפני כב' השופט מאור, הועבר למשרדו של ב"כ התובעים חוות דעת הנדסית מיום 19.12.11 של המהנדס אברהם צדיקי בדבר אופן ביצוע הריסת המבנה. חרף זאת, ובניגוד להסכמה, סרבו התובעים לאפשר את הפינוי. הפרת התובעים את ההסדר מיום 14.12.11 ביום 19.12.11 ובהתאם להסדר הפשרה שהושג בפני כב' השופט מאור, ניתנה חוות דעתו של מהנדס הנתבעת אברהם צדיקי, בדבר אופן ביצוע הריסת המבנים. גם בשלב זה וחרף קבלת חוות הדעת לפי ההסדר, לא אפשרו התובעים את השלמת הפינוי. יתרה מכך - התובעים דאגו להכנת חוות דעת משל עצמם על ידי המהנדס קנטור ויאצ'סלב (למרות שההסדר לא הקנה להם זכות לעשות כן). לפי חוות דעת זו, מיום 30.12.11, אם ייהרסו חלק מהמבנים ויתרה מכך - גם אם ולו יבוצעו אך ורק חפירות במרחק כ-5 מטר מהמבנים - תיווצר סכנה ליציבות המערכות הקונסטרוקטיביות של המבנים, עקב תזוזות קרקע ושקיעת יסודות וכלונסאות. תמצית הליכי הביניים שהתקיימו בתיק עד היום לאחר שהוגש כתב ההגנה ועד היום התקיימו הליכי ביניים רבים. אתאר להלן את העיקריים שביניהם בלבד. כך למשל, ביום 7.3.12 הודיע ב"כ התובעים, עו"ד יובל עציוני, על כך שהתובעים פיטרו אותו מייצוגם בתיק דנא. לאחר שסיפק עו"ד עציוני כתובת להמצאת כתבי בית דין לתובעים, הוא שוחרר מייצוג, בהחלטתי שניתנה מספר ימים לאחר מכן. התובעים לא התייצבו לקדם המשפט שנערך לפני ביום 1.4.12 ובעקבות כך, מששוכנעתי שהייתה קיימת המצאה כדין, ניתן פסק דין בהעדר התייצבות הדוחה את התביעה, תוך חיוב התובעים בהוצאות ובשכר טרחה. בקשת התובעים לביטול פסק הדין נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 30.8.12. ביום 13.9.12 התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים על החלטתי הנ"ל תוך כך שבית המשפט המחוזי קובע, כי לא הייתה המצאה כדין לתובעים לקדם המשפט מיום 1.4.12. ביום 13.9.12 ובעקבות ההחלטה בבר"ע הנ"ל, קבעתי קדם משפט ליום 24.9.12. ביום 18.9.12 ובהמשך להחלטתי הנ"ל, קבעתי כי נראה לכאורה שלא עומדת הגנה לתובעים מפני הפינוי, כפי שכבר פורט על ידי בהחלטתי בבקשת ביטול פסק הדין ובהתאם לכך הוריתי לתובעים להיות ערוכים בקדם המשפט, להסביר איזה הגנה עומדת להם מפני הפינוי שהם עצמם הסכימו לו בהסדר שהושג לפני כב' השופט מאור במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני. ביום 23.9.12 הגישו התובעים בקשה לפסילתי מלדון בתיק זה, מהטעם שהחלטתי מיום 18.9.12 מהווה משום הבעת דעה מוקדמת היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. בהחלטתי שניתנה עוד באותו היום, דחיתי את הבקשה, תוך כך שהפניתי, בין היתר, לעובדה שבהחלטתי נשוא בקשת הפסילה, ציינתי כי נראה לכאורה, שלא עומדת למבקשים הגנה ואף ציינתי כי על התובעים להתכונן לתת הסברים בעניין זה, מה שמעיד על כך שדעתי טרם גובשה. לאחר שהתקיימה ביום 24.9.12 הישיבה המקדמית הנ"ל, שבמסגרתה עלו לדיון מספר נושאים, ובמסגרתה הודיעו התובעים כי בכוונתם לערער לנשיאת בית המשפט העליון, על החלטתי הדוחה את בקשת הפסילה, קבעתי בתם הדיון כי אין לבצע עד להחלטה אחרת כל עבודה הפוגעת במבנים וכי התיק יישאר בלשכה לצורך למתן החלטה בשאלת עיכוב ההליכים עד להכרעה בערעור הפסלות שבכוונת התובעים להגיש ולצורך החלטה בנושא השביל. עוד באותו היום, ניתנה החלטתי הנ"ל בהמשך לדיון. תמציתה של החלטה זו הייתה, כי נושא שביל הגישה כבר הוכרע ובהסכמה במסגרת הדיון בפני כב' השופט מאור, כך שאין לשנות ממה שהוסכם שם, בדבר הותרת שביל הגישה כפנוי למעבר התובעים למשך 7 ימים בלבד. עוד קבעתי בהחלטה זו, כי יש מקום לעכב את ההליכים בתיק, על רקע הודעת התובעים כי בכוונתם לערער על החלטתי שלא לפסול את עצמי מלדון בתיק דנא. במסגרת הנימוקים שנתתי לעיכוב הליכים כאמור, ציינתי, בין היתר, כי אמנם קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי הפרשנות הראויה להסדר שהושג בפני כב' השופט מאור ביום 14.12.11 תוך שאזכרתי בתמצית את עמדות הצדדים בעניין זה. עם זאת, העליתי ספקות לגבי גרסת התובעים ואף ציינתי כי קבלת גרסת התובעים, משמעותה, כי הושג הסדר מוזר וכמעט הזוי ובוודאי חסר הגיון. לאחר מכן, בהחלטתי מיום 14.10.12, נדרשתי לבקשת לצו מניעה זמני במעמד צד אחד שהגישו התובעים, לאסור על הנתבעת לבנות גדר על השביל שמוביל לחלקה שלהם ואשר עובר בחלקת הנתבעת. במסגרת החלטה זו, דחיתי את הבקשה. מספר ימים לאחר מכן, נדרשתי לשתי בקשות נוספות שהגישו התובעים, האחת, על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ואשר עניינה טענת התובעים שלפיה הנתבעת הקימה גדר ובטונדות על השביל ללא היתר כדין, והשנייה למתן סעד דחוף במעמד צד אחד, לפתיחה מחדש של השביל הנ"ל. בהחלטתי מיום 16.10.12, הוריתי על מתן תגובה ותשובה לבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט. בהחלטתי מיום 17.10.12, דחיתי את הבקשה לסעד דחוף. בין לבין ובמסגרת תגובה שהגישו התובעים ביום 15.10.12, הודיעו הם על החלטתם שלא להגיש ערעור על החלטתי בבקשתם לפסול אותי מלדון בתיק דנא. ביום 24.10.12, התובעים הגישו בר"ע על החלטותיי מיום 24.9.12, 14.10.12, ו-17.10.12. בר"ע זו נדחתה ביום 9.12.12, תוך חיוב התובעים בהוצאות הבר"ע בסכום של 10,000 ₪. לאחר דחיית הבר"ע הגישה הנתבעת בקשה לשפעול ההליכים. בעקבות כך, הוריתי על הגשת תגובה ותשובה. לאחר עיון בתגובה ובתשובה, ניתנה החלטתי מיום 7.2.13, שלפיה לאחר עיון מחדש בכל החומר שנמצא בתיק ובבקשות הצדדים לאחר הבר"ע, הגעתי למסקנה, שיש לקבל הסבר מהתובעים מדוע אין מקום לדחות את תביעתם על הסף מחמת מעשה בית דין וזאת על רקע כל ההליכים המשפטיים הנזכרים בכתב התביעה ובתיק בכלל. בהתאם, הוריתי על קבלת התייחסות התובעים לכך תוך 10 ימים, תגובת הנתבעת תוך 7 ימים נוספים וזכות תשובה למבקשים תוך 7 ימים. הצדדים הגישו את טיעוניהם האמורים. לאחר שעיינתי בכל החומר שנמצא בתיק, ולאחר שלא שוכנעתי מטיעוני התובעים שאין מקום לדחיית תביעתם מפאת מעשה בית דין, נדרשתי לפסק דיני זה ולהלן נימוקיי לדחיית התביעה. דיון לח"מ נדמה כי די בעיון בהשתלשלות העניינים הארוכה שתוארה עד כה לעיל, כדי להגיע למסקנה הברורה שדין התביעה להידחות בשל מעשה בית דין ולמעשה בשל מספר מעשי בית דין, שנוצרו על ידי כל הערכאות האפשריות. כמו כן, עולה בבירור כי דחיית התביעה מתבקשת לנוכח ההסכמות שהתובעים עצמם נתנו שוב ושוב להשלמת הפינוי. התובעים טוענים כי הגם שהם חולקים ואינם מסכימים עם ממצאי פסק הפינוי, הם כאזרחים שומרי חוק, כיבדו ומכבדים את פסק הדין וכבר פינו את כל חלקה 7, למעט בתי המגורים שפולשים לחלקה זו וכי התביעה מוגשת במטרה למנוע הרס מיותר ובלתי נחוץ של חלק מבתי המגורים של התובעים, כשהתועלת שתפיק הנתבעת מכך, בטלה בשישים לעומת הנזק שייגרם לתובעים. עם כל הכבוד, אין בידי להסכים לדברים אלה של התובעים. התובעים עשו כל שלאל ידם למנוע את הפינוי עד היום. הם אינם מכבדים שום החלטה שניתנה בעניין זה כנגדם וגם לא מכבדים הסכמות מפורשות שניתנו על ידם לאחר פסק הפינוי ואשר נרשמו בפרוטוקולים של בית המשפט, הסכמות שניתנו כשהתובעים מיוצגים על ידי עורכי דין וכשהם מבינים היטב את משמעותן וכשאין בפי התובעים עד היום כל עילה, לא כל שכן טענה, לביטול ההסכמות הנ"ל. התובעים גם הערימו קשיים ביחס למסירת החלטות לידיהם במסגרת התיק דנא וסירבו להמלצת בית המשפט, שניתנה להקלת התקשורת עם התובעים, לרשום את כתובתו של עו"ד יעקב נתנאל, ככתובתם להמצאת כתבי בי דין בתיק דנא, למרות שהנ"ל מייעץ להם בתיק זה מאחורי הקלעים ואף מייצגם ממש מעת לעת בחלק מההליכים. ההתנהלות הקלוקלת של התובעים ניתנת ברמת עיקרון וברוח הדברים, לתיאור באמצעות דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון בפרשה אחרת (ע"א 8340/10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המסים-פורסם באתרים משפטיים), שגם בה מדובר היה בבעל דין שמסרב לקבל על עצמו את הדין ואת ההחלטות החלוטות של בתי המשפט: "המערערים נקטו בעשרות הליכים מקבילים-כפולים-משולשים-ומרובעים בערכאות השונות, כולל בבית משפט זה... תוך הגשת בקשות חוזרות ונשנות של המערערים לעכב ביצוע תשלום המס בו חויבו, כפי שעולה מהחומר שהמשיבים עצמם צירפו... אך לא המערערים ירימו ידיים. משנסגרו בפניהם כל הדלתות, החלונות, ואף הכניסה דרך המרתף נאטמה, הגיחו המערערים דרך הגג בפריצה נועזת, והפעם בעתירה להורות למשיב למסור לידיהם את שיטת התגמול הנהוגה בו לעובדי הגבייה, ככל הנראה מתוך הנחה כי באמצעות עתירה זו תצלח דרכם לעיכוב ההליכים. אף עתירה זו נדחתה, אם כי שלא לגופה (בג"צ 6139/12 מיום 19.11.2012)... הנה כי כן, המערערים נקטו בעשרות הליכים, בגין אותו עניין ובגין אותן נסיבות, בכל פעם באצטלא ובאדרת אחרת, כדי לעכב ביצוע פסקי הדין של ועדות הערר. המערערים חזרו והעסיקו את בתי המשפט על ערכאותיהם השונות ובפני שופטים שונים פעם אחר פעם, באופן הנמצא עמוק בתוך המתחם של שימוש לרעה בהליכי משפט". כפי שיפורט להלן, יש לדחות מכל וכל את נימוקי התובעים, מדוע אין לדחות את תביעתם מפאת מעשה בית דין. התובעים מעלים שני נימוקים להותרת התביעה על כנה ולהמשך העיכוב הזמני שהוריתי עליו בזמנו לגבי הריסת חלקי המבנים. נדון באלה להלן וכסדרם. טענת התובעים אודות הסכמת הנתבעת שלא להרוס את מבני המגורים טוענים התובעים כי בכתב התביעה (סעיף 12), נטען שהנתבעת נתנה הסכמתה שלא לפנות ולהרוס את אותו חלק של בתי המגורים הפולש למגרש הנתבעת. מאחר והסכמה זו ניתנה לאחר פסק הפינוי, כך טוענים התובעים, לא חלה על טענה זו מעשה בית דין. אין בידי להסכים לטענה זו. ההסכמה המדוברת, שאמנם נטענה בכתב התביעה, עניינה דברים שלפי הטענה נאמרו על ידי נציגי הנתבעת מחוץ לאולם בית המשפט ביום 9.11.11 בעת הדיון בערעור התובעים על החלטת רשם ההוצל"פ, שדחה בקשתם לקבלת ארכה לפינוי. כפי שעוד יפורט, התנהלות התובעים עצמם לאחר מכן, כמו גם הטיעונים שהעלו ואופן ניסוחם, מעידים שלא הייתה ולא נבראה הסכמה כאמור. עם זאת, וזה העיקר - גם אם הייתה הסכמה שכזו, לאחר מכן הושגו הסכמות אחרות, המבטלות את ההסכמה הנטענת וזאת ניתן להסיק מעובדות בלתי שנויות במחלוקת שהתובעים עצמם טוענים להם. במה הדברים אמורים? הכוונה לבקשה בהסכמה שהוגשה ביום 22.11.11 לבית המשפט השלום בפ"ת למינוי מודד לצורך השלמת הפינוי. בבקשה זו, נרשם כי בדיון של יום 9.11.11 הוסכם על פינוי עד 16.11.11 וכי הדבר לא נעשה. עוד נרשם כי בעקבות כך החלה הנתבעת ביום 21.11.11 לבצע את הפינוי, אולם מאחר ועל המגרש ישנם מספר מבנים ואין הפרדה בשטח בין החלקות, הוסכם על מינוי מודד מוסכם לקביעת גבולות החלקות כדי לא לפגוע בזכויות הצדדים. בבקשה זו, אין זכר לטענת התובעים בדבר הסכמת הנתבעת שלא לפנות את בתי המגורים. יתרה מכך - אם הוסכם על אי פינוי בתי המגורים, מדוע נזקקו הצדדים למינוי המודד. הרי לפי טענת התובעים עצמם, באותו שלב, הכל פונה חוץ מבתי המגורים הנ"ל. אם כך, ואם הוסכם על אי פינוי בתי המגורים, לא היה כל צורך במינוי המודד. ויודגש - בבקשה עצמה נרשם כי מינוי המודד הנו לקביעת גבולות החלקות "לצורך השלמת הפינוי" (סעיף 3 לבקשה), כך שברור הדבר כי המינוי נעשה, כדי שיהיה ברור בדיוק איזה חלק מבתי המגורים של התובעים פולש למגרש הנתבעת והנו טעון הריסה. כאן המקום להדגיש כי התובעים עצמם הזכירו וצירפו לכתב התביעה את הבקשה האמורה, תוך שהם מציינים כי היה מדובר "בבקשה בהסכמה" (סעיף 17 לתביעה), כך שהתובעים לא יכולים לטעון כי תוכן הבקשה אינה על דעתם. על רקע הבקשה האמורה וההסכמות הגלומות בה, שיש לראות בהן ללא ספק הסכמת התובעים ל"השלמת הפינוי" (כנוסח הבקשה עצמה), היינו להריסת אותו חלק של בתי המגורים שפולשים לחלקה 7, לפי תוצאות המדידה של המודד המוסכם, יש לראות בתובעים כמי שהיו מנועים מלהגיש את התביעה דנא, בעילה שמסתמכת על ההסכמה הנטענת מיום 9.11.11, אשר גם אם אכן הייתה, שונתה לאחר מכן, בהסכמה שגלומה בבקשה המוסכמת למינוי מודד לצורך השלמת הפינוי. הרבה למעלה מן הדרוש, אציין כי טענת התובעים עצמה, לגבי ההסכמה הנטענת מיום 9.11.11, נראית לי עם כל הכבוד, כניסיון נוסף של התובעים לדחות את הקץ ושלא לקיים את פסק הפינוי. אני מטיל ספק רב (וזאת אם לנקוט בלשון עדינה) בקיומה של הסכמה כאמור. ראשית, יושם לב כי התובעים אינם נוקבים בכתב התביעה (ס' 12) בשמו של אותו נציג מטעם הנתבעת שהגיע עמם להסכם הנ"ל. שנית כל, אין זכר להסכמה האמורה בפרוטוקול הדיון של יום 9.11.11. אם ההסכמה התקבלה לפני תם הדיון, מדובר בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב ומכל מקום, נשאלת השאלה, כיצד היא אינה מופיעה בפרוטוקול?! אם ההסכמה הושגה לאחר תם הדיון, כיצד זה לא הוגשה בקשה להוספת עניין זה (שהנו כביכול כה מהותי לתובעים), להסכמות הצדדים? אין לכך כל הסבר. שלישית, מדוע בבקשה שהגישו התובעים ביום 16.11.11 לבית המשפט המחוזי מרכז לצו מניעה דחוף, אין זכר להסכמה הנטענת? התובעים לא צירפו לתיק, את ההחלטה שניתנה בבקשתם מיום 8.12.11 (נספח י' לתביעה), לדיון נוסף בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ, בה אמנם הזכירו את דבר מתן ההבטחה האמורה. גם לכך אין הסבר. התובעים לא ציינו בבקשתם האמורה את מועד נתינתה של ההבטחה הנטענת. רביעית, התובעים הגדירו את ההבטחה כהבטחה שלא להרוס את הבתים "בשלב זה", מה שמעיד על זמניות ההסכמה וסותר את טענת התובעים בדבר הסכמה חלוטה. חמישית וסיבה נוספת שמחייבת את המסקנה שטענת התובעים אודות ההסכמה הנטענת, דינה להידחות, הנה העובדה הפשוטה, שאין זה מתקבל על הדעת שהנתבעת, תסכים בהבל פה ובשיחת מסדרון שאין לה כל תיעוד בכתובים, לוותר על פסק פינוי שמצוי בידיה ואשר עבר את כל הערכאות ואשר לביצועו נלחמת היא במשך שנים ארוכות. גם אין זה סביר כי הדבר יעשה, דווקא רגע אחרי שהצדדים הסכימו על דחיית הערעור שהגישו התובעים על החלטת רשם ההוצל"פ ורגע אחרי שהסכימו על השלמת הפינוי תוך ימים בודדים כפי שפורט באותו הפרוטוקול. לבסוף, אם נקבל כי טענה סתמית וכללית כאמור, על הסכמה בע"פ, יכולה לגבור על פסק פינוי חלוט ועל החלטות ואף הסכמות נוספות בכתב שניתנו והושגו לאחר מכן, הפינוי לא יתבצע לעולם. בהתחשב בהתנהלות התובעים עד היום, מה ימנע מהם לשוב ולהגיש תביעה חדשה, כל פעם מחדש בטענה שלאחר החלטת הפינוי האחרונה או ההסכמה האחרונה, הנתבעת נתנה שוב הסכמתה שלא לפנותם. הסדר הפשרה מיום 14.12.11 בפני כב' השופט מאור במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני התובעים נמנעו מלהזכיר בטיעוניהם את ההסכמה הנוספת והמפורשת שלהם לפינוי בתי המגורים, שניתנה ביום 14.12.11, ואשר גם קיבלה תוקף של החלטה, במסגרת הדיון שלפני כב' השופט מאור. לעניין זה נמנעו התובעים מלהתייחס בטיעוניהם בנושא מעשה בית דין, למרות שבהחלטתי הוריתי על התייחסות לכל ההליכים המשפטיים בתיק. בשל חשיבות עניין, להלן נוסח ההסדר במלואו: "לפנים משורת הדין, וכמחווה של רצון טוב בלבד, ובסיוע ביהמ"ש לאחר דיון ממושך וארוך במשך מספר שעות, הגענו להסכמה וזאת מבלי לפגוע בטענה מטענות הצדדים ומבלי לראות בה כויתור כלשהו על זכות מזכויותינו כדלקמן: א. יתאפשר מעבר חופשי ופתוח שרוחבו לכל הפחות 2.70 ס"מ לכל אורכו, וזאת למשך 7 ימים מהיום. ב. מהנדס מטעם המשיבה ייכנס לחלקה 7 ו-48 ולתוך הבתים שמצויים בחלקה עליה, על מנת להכין תוכנית עבודה הנדסית שתקבע את אופן ביצוע הריסת המבנים המצויים בחלקה 7 ואטימתם. ג. המהנדס יעביר העתק תוכנית העבודה גם לידי ב"כ המבקשים. המשיבה תוכל לבצע את העבודות וזאת בתוך 72 שעות ממשלוח תוכניתה עבודה הנ"ל. אנו מבקשים ליתן תוקף של החלטה להסדר". הנה כי כן, מה יותר מפורש מאשר ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים באותו מועד ואשר לפיה אותו חלק של הבתים אשר פולש למגרש הנתבעת, ייהרס תוך 72 שעות מהעברת תכניות המהנדס מטעם הנתבעת בדבר אופן ביצוע ההריסה. בהליכים קודמים בתיק זה, הסתמכו התובעים על הרישא להסדר, הקובע כי הסכמת שני הצדדים הנה: "...מבלי לפגוע בטענה מטענות הצדדים ומבלי לראות בה כויתור כלשהו על זכות מזכויתינו..", כדי לטעון שסירובם כעת לאפשר את הריסת המבנים, הנה כדין. על הפרשנויות השונות שיש לתת לקטע זה של הסכמת הצדדים ועל ההשפעה הנודעת לו אם בכלל, על הלשון המפורשת של ההסדר גופו, כבר עמדתי בתמצית בהחלטתי מיום 24.9.12. בנסיבות, לדעתי אין לייחס לקטע זה משמעות רבה ובוודאי שהצהרות הצדדים הנ"ל, אינן יכולות לגבור על ההתחייבות המפורשת של התובעים באותו הסכם עצמו, להריסת המבנים לפי חוות דעתו המוסכמת של המודד שבתאי הפנר ובהתאם להנחיות המהנדס מטעם הנתבעת. ההסכמה הבלתי מסויגת להריסת המבנים תוך 72 שעות, אינה מותירה מקום לספק כי ההצהרה ברישא, כי ההסכמה הנה "...מבלי לפגוע בטענה מטענות הצדדים ומבלי לראות בה כויתור כלשהו על זכות מזכויותינו", לא הייתה מכוונת לגרוע מהריסת המבנים, שכן פרשנות כזו מרוקנת מתוכן את לב ההסדר. גם אם הייתי מקבל כי ההסדר שהושג אינו מייתר את הדיון בתיק העיקרי, עדיין היה מקום לבצע את ההריסות של המבנים שהרי זו הלשון המפורשת של ההסדר והרי גם לכך התובעים מסרבים, תוך שהם מרוקנים מתוכן את ההסכמות המפורשות שקיבלו תוקף של החלטה. גם הגשת חוות הדעת מטעם התובעים, לא הייתה לפי תנאי ההסדר, אשר לא אפשרו הגשת חוות דעת נגדית וקבעו במפורש את הריסת המבנים תוך 72 שעות מהמצאת חוות דעת מהנדס הנתבעת. כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי חוות הדעת שהגישו התובעים של המהנדס וסיצ'לב, לפיה כל חפירה ולו קרובה למבנים לא כל שכן הריסה חלקית שלהם, נוגדת את חוות הדעת שצירפו התובעים לתביעה ואשר נערכה על ידי המהנדס חמו ואשר בה לא נקבע כי הריסה של חלק המבנים יגרום בהכרח לפגיעה ביציבות חלק המבנה שעומד על חלקה 48. לפי חוות דעתו של המומחה חמו, יש לבצע את ההריסה בשלבים, לפי תכנון מוקדם שיבטיח תמיכה של המבנה ושיקומו. משמע - לפי חוות דעתו, ההריסה החלקית אפשרית. לעניין זה עוד אתייחס מיד בהמשך פסק הדין. לסיכום, ההסכמה הנטענת המאוחרת לפסק הפינוי, שניתנה לפי הטענה בע"פ מחוץ לאולם בית המשפט השלום בפ"ת ביום 9.11.11, בוטלה על ידי הסכמה המאוחרת לה, שנעשתה בכתב ובמפורש, במסגרת הבקשה למינוי המודד מיום 22.11.11 ועוד לפני הגשת התביעה דנא. גם ההסכמות במסגרת הצו הזמני בפני כב' השופט מאור, מיום 14.12.11, שמשמעותן למעשה הריסת חלקי המבנים הפולשים למגרש הנתבעת ופינוי התובעים מהשביל שנמצא במגרש הנתבעת, הנן מאוחרות וגוברות על ההסכמה הנטענת. הטענות אודות ההסכמה הנטענת הנן ממילא קלושות כשלעצמן ולא נועדו אלא להתחמק שוב מפסק הפינוי. טענת התובעים אודות הנזק שייגרם עקב ההריסה החלקית של המבנים גם טענתם הנוספת של התובעים, אודות הנזק הרב שייגרם להם עקב ההריסה החלקית של המבנים, דינה להידחות מפאת מעשה בית דין וגם מטעמים של מניעות. התובעים מסתמכים על פסק דין של בית המשפט העליון, אשר קבע כי בנסיבות חריגות, מכח דרישת תם הלב, לא תורשה הריסה של חלק מבנה הפולש לקרקע של אחר (ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה - פורסם באתרים משפטיים). דא עקא, התובעים שוכחים כי תביעת הפינוי שלהם התנהלה מזמן ותביעתם הנוכחית מוגשת לאחר דחיית כל הערעורים על פסק הפינוי. קיימת הלכה ידועה, שלפיה בעל דין חייב להעלות את כל טענותיו וכי לא יורשה לאחר מכן, בהליך חדש, להעלות טענה שידע עליה או שהיה צריך לדעת עליה בהליך הקודם ולא העלה אותה או העלה אותה ונדחתה (ראה רע"א 1958/06 שמעון סוויסה נ' צ'מפיון מוטורוס (ישראל) בע"מ - פורסם באתרים משפטיים, שם נקבע: "השכל הישר אינו מקבל, שעניין שכבר נדון והוכרע בבית משפט או שיכול היה להיות נדון בהליך מסוים, יהא בחינת "תכנית כבקשתך", וניתן יהא לשוב ולדון בו כמו לא אירע דבר. לדוקטרינה של מעשה בית דין הנמקה עיונית ידועה, הכרוכה בסופיות הדיון הן בהיבט של מערכת המשפט בכלל והן באי הטרדתו של בעל הדין שכנגד, בחריג של עשיית צדק (ראו דברי השופט - כתארו אז - אור בע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון פ"ד נא(1) 97,68. עשיית צדק הוא עיקרון החופה של מערכת המשפט כולה והוא - כך האידיאל - תאומו של המשפט: "צדק ומשפט מכון כסאך..." (תהלים פ"ט, 15) הוא מסד למלכותו של בורא עולם; "עשיתי משפט וצדק" (תהלים קי"ט, 121)"; ראה גם רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' וינשטיין-פורסם באתרים משפטיים). הטענה שלפיה אין להרוס חלקי מבנים הייתה צריכה להיות ידועה לתובעים בעת שהתגוננו כנגד תביעת הפינוי שהוגשה כנגדם בזמנו. כעולה מפסק הדין, הנתבעת טענה כי התובעים מתגוררים בחלקה ומנהלים עסקיהם ממנה. אם סברו התובעים כי אין מקום להרוס חלקי מבנים מקום שהמבנה פולש רק בחלקו למגרש הנתבעת, היה עליהם לטעון טענה זו כבר אז. לא היה דבר שימנע מהתובעים לעשות כן, שהרי שלש אפשרויות בלבד עמדו על הפרק באותה עת, או שהמבנים או מי מהם עומדים בשלמותם על חלקה 48, או שעומדים הם בשלמותם על חלקה 7 או שחלק מהמבנים או מי מהם עומדים בחלקם על חלקה 7 ובחלקן האחר על חלקה 48. לפיכך, אפשרות אחרונה זו הייתה אמורה להיות ידועה לתובעים ואם הם סברו כי הריסת חלק ממבנה אינו כדין מכוח חובת תם הלב שחלה על הנתבעת בנסיבות, היה מקום להעלאת הטענה כבר אז. בוודאי שיכלו התובעים להזמין מודד כבר אז כדי לברר בדיוק היכן עובר הגבול. יתרה מכך - מפסק הדין עולה כי כבר בהליך ההוא, היה ידוע שחלק מהמבנים עומדים בחלקם על חלקה 7 ובחלקם האחר על חלקה 48 (ראה עמ' 13 למעלה לפסק הדין של השופט בן חיים, שם נכתב - ההדגשה בקו תחתון שלי - י.ד: "אני פוסק, אפוא, כי היה ובניגוד לעמדתי ייפסק כי הנתבעים הנם בני רשות במגרש, כי אז הנתבעים זכאים לפיצויי בגין הקמת המבנה האמור ובסכום יחסי לשטח המבנה במגרש בהשוואה לשטחו הכללי של המבנה וזאת בשים לב לעובדה שרק חלק מן המבנה מצוי במגרש"). לפיכך, התובעים מנועים היום מלהעלות את הטענה האמורה, משהיו צריכים להעלותה בהגנתם כנגד תביעת הפינוי בזמנו. למעלה מן הדרוש, אציין כי יש מקום לדחות את טענת התובעים גם לגופה. אין כל דמיון בין הנסיבות שתוארו בפסק הדין בעניין ע"א 8661/10 הנ"ל, ולבין הנסיבות שלפנינו. שם דובר על פלישה מינורית של כ- 2.3 מ"ר בלבד, כשבעלת המבנה הפולש לא הייתה אחראית לפלישה ולא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על דבר הפלישה של המטרים הבודדים הנ"ל (ראה עמ' 21 למעלה לפסק הדין). דא עקא, במקרה דנא, שטחי המבנים של התובעים שפולשים לשטח המגרש של הנתבעת, הנו רב בהרבה, כעולה מהמפה המוסכמת שהוכנה על ידי המודד המוסכם הפנר וכעולה גם מחוות הדעת של התובעים עצמם, שהתייחסה למפה האמורה (ראה חוות דעת אינג' חמו נספח ב' לתביעה, לפיה עולה כי באחד המבנים שסומן A בחוות דעתו, שטח הפלישה למגרש הנתבעת הנו של עשרות מ"ר ומעל מחצית שטח המבנה, ששטחו הכולל 76 מ"ר. גם במבנה הנוסף שסומן C בחוות דעת חמו, ואשר שטחו הכולל 119 מ"ר, שטח הפלישה למגרש הנתבעת הנו של עשרות מ"ר). כמו כן, התובעים אחראים לפלישה, הם אלה שפלשו בפועל למגרש הנתבעת ועשו כן גם לאחר פסק הפינוי הראשון שניתן בת.א. 18068/88. התנהלותם לא הייתה, אפוא, בתם לב. בנוסף לאמור לעיל ולמעלה מן הדרוש, חייב אני לציין גם את הדברים הבאים: העובדה שייגרם נזק מסוים לאותו חלק של המבנים העומד על חלקה 48, כתוצאה מהריסת אותו חלק של המבנים העומד על מגרש הנתבעת, אינה עילה למנוע את ההריסה. גרימת נזק כאמור בנסיבות הקיימות (חיתוך מבנה), הנו תוצאה מסתברת ברורה והרי אין צורך להיות מהנדס בניין כדי להבין זאת. יאיר דלוגין דא עקא, אין לכך כל רלוונטיות לעניינינו. מי שהביא למצב הנוכחי, שבו יש צורך להרוס מבנים, בין בשלמותם ובין בחלקם, הנו התובעים עצמם, שהקימו את המבנים תוך פלישה לשטח הנתבעת. לו נהגו התובעים כדין ובזהירות והיו נמנעים מלפלוש לקרקע של הנתבעת, לא היה נוצר המצב הקיים. לפיכך, כל נזק שייגרם על ידי הנתבעת למבנים, אם ייגרם, ממילא אמור לחול על התובעים, למעט אם ההריסה תעשה ברשלנות ושלא לפי הנחיות מומחה (במקרה כזה, ייתכן ויוכלו התובעים להגיש תביעה כספית נגד הנתבעת בגין נזק שנגרם שלא לצורך לחלק המבנה שעומד על מגרש התובעים). מסיבה זו בדיוק, נקבע בהסכמת הצדדים כי ההריסה תבוצע לפי הנחיות מהנדס. המהנדס מטעם הנתבעת אף קבע בחוות דעתו כי אין לבצע את ההריסה שלא בנוכחותו. דא עקא, התובעים מנעו ומונעים עד היום את הריסת המבנה. עוד יצוין כי המומחה הנ"ל ציין כי לא ניתנה לו האפשרות להיכנס לבתי התובעים וגם לכך אחראים התובעים שהרי הם התחייבו בהסדר שהושג בפני כב' השופט מאור לאפשר כניסה כאמור. לו היו התובעים באמת ובתמים שומרי חוק, הם היו מזמן דואגים לפינוי המבנים בכוחות עצמם וכך היו יכולים לדאוג להריסת המבנים בצורה הזהירה ביותר, המתאימה להם ותוך גרימת הנזק המינימאלי לחלק המבנים שמצוי על החלקה 48 שאמור להיוותר על כנו והכל מבלי לסמוך ידם על הנתבעת. ועוד מילה לפני סיום - עם כל האמפתיה שבית המשפט חש כלפי התובעים בנסיבות הקיימות, על התובעים להפנים, גם לטובתם הם, פסק הפינוי הנו מעשה מוגמר! על התובעים סוף סוף לכבד את החלטות בתי המשפט ולהימנע מלהפריע להריסת חלקי המבנים שנותרו על מגרש הנתבעת, שאם לא כן, מסתכנים התובעים בביזיון בית המשפט ובהטלת הסנקציות הקבועות בחוק למקרים מסוג זה! סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות ומשהגעתי למסקנה שלא הייתה עילה מלכתחילה להגשת התביעה, מתייתרת ונמחקת בזה כל בקשה שהוגשה בתיק דנא וטרם ניתנה בה החלטה. הנתבעת רשאית, למן יום 12.5.13, להמשיך בהליכי ההוצל"פ להשלמת פינוי כל אדם או מבנה וחפץ של התובעים ממגרש הנתבעת, הידוע כחלקה 7 גוש 6785 ולרבות מהשביל הנזכר בתביעה. הנתבעת רשאית ולעניות דעתי אף מומלץ לעשות כן, להזמין את משטרת ישראל להיות נוכחת בעת ביצוע פעולות ההריסה, כדי למנוע הפרעה מצד התובעים לפעולות אלה. במהלך הזמן שעד למועד הפינוי הנזכר לעיל, על התובעים להתארגן לקראת הפינוי, לרבות פינוי חלקי המבנים שעתידים להרס מכל אדם וחפץ ולרבות, לצורך ביצוע ההריסה עצמה ועד שיקום חלק המבנים שייוותר וקבלת אישור בטיחות של מהנדס ביחס אליהם, פינוי של כל אדם (חפץ לפי שיקול דעת התובעים), גם מחלק המבנים שעומד על מגרש התובעים (חלקה 48ׂׂ). הריסת חלקי המבנים יעשה לפי מפת המודד המוסכם שבתאי הפנר ובפיקוח צמוד בשטח של המהנדס צדיקי מטעם הנתבעת ולפי הוראותיו. בנסיבות העניין, נוכח התוצאה, נוכח התנהלות התובעים, נוכח היקף ההליכים והעבודה שנדרשה מבאי כוח הנתבעת בתיק זה עד היום ונוכח חשיבות העניין לנתבעת, ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. המזכירות תדוור את פסק הדין לבא כוח הנתבעת. המזכירות תדוור את פסק הדין לתובעים, המייצגים עצמם, לכתובת שצוינה על ידם, היינו לרח' המלאכה 43 חולון. למען הסר ספק ומאחר וכתובת זו סופקה על ידי התובעים עצמם, מופנית תשומת לב התובעים לכך שגם אם אישור המסירה יחזור בסימן "לא נדרש" ואף בסימן "לא ידוע", ייחשב הדבר (לפי תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), כהמצאה כדין של פסק הדין. צוויםצו מניעהפינוי