רשות מינהלית אינה כפופה לדיני הראיות הרגילים והיא רשאית לבסס החלטתה על כל ראיה אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה. על הרשות המינהלית אמנם מוטלת חובה לאסוף ראיות הרלבנטיות להחלטתה, אך היא אינה חייבת לעסוק במלאכה זו בעצמה, אלא רשאית להיעזר לצורך כך באחרים, ובקביעות עובדתיות של אחרים. ביהמ"ש המינהלי לא שומע ככלל עדויות וראיות ולא בוחן, באופן עצמאי את הראיות שעמדו בפני הרשות המינהלית ותפקיד ביהמ"ש המינהלי הוא לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה ע"י הרשות בגדר סמכותה, משיקולים עניינים ובמתחם הסבירות, בלא צורך בנטילת תפקיד הרשות וקיום בירור העובדות וקביעתן בביהמ"ש, שאינו אמור לשים עצמו בנעלי הרשות המינהלית ולבצע במקומה את הבדיקות העובדתיות. התערבות בממצאים שנקבעו ע"י רשות מינהלית, הגם שהיא אפשרית, תיעשה במשורה, בנסיבות מיוחדות ובשים לב לרציונל של מעמד הרשות המינהלית כרשות מקצועית האמונה על עניינים שבסמכותה. [עע"מ 9018/04 מונא נ' משרד הפנים (12/9/05), עע"מ 10811/04 סובחי נ' משרד הפנים (17/3/05)]. בסופו של דבר, המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות כאשר רשות מינהלית רשאית להסתמך על נתונים שרשות סבירה היתה סומכת עליה לצורך קבלת ההחלטה [עע"מ 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שגיא (15/8/11)]. רשות מנהליתראיות