##(1) רעש ממסעדה - מה אומר החוק ?## האיסור לגרום מטרד רעש נקבע בסעיף 2 בחוק למניעת מפגעים, הקובע לאמור: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום". בהתאם לסעיף 5 בחוק, הותקנו תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990, הקובעות מהו רעש בלתי סביר וכיצד יש למדוד רעש בלתי סביר. ##(2) הוכחת רעש ממסעדה:## בבג"ץ 295/65 אופנהיימר נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309 (1966), שכוחו עדיין יפה, נפסק כי ניתן להוכיח ריח בלתי סביר, גם בראיות אחרות ואין מניעה לכך שבית המשפט יקבע, אם על-פי ראיות של עדים שראו את המפגע או שמעו את הרעש או הריחו את הריחות, ואם על-פי התרשמות אישית ממראה המקום ומשמיעת הרעש ומהרחת הריחות, אם המפגע הנטען 'חזק' הוא או 'בלתי סביר' כמשמעותו בחוק. ##(3) להלן פסק הדין בנושא תביעה בגין רעש בלתי סביר במסעדה:## התובע טען כי הפעלת המסעדה מסבה רעש לא סביר, ריחות עזים ולכלוך המפריעים לו ולשאר דיירי הבניין. לאור האמור טען התובע, כי גרימת הרעש עומדת בניגוד לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 ולפיכך מהווה הדבר עוולה של הפרת חובה חקוקה ועוולה של מטרד ליחיד. התובע גר בבניין רב דירות ובקומת הקרקע, בכיוון הפונה אל רחוב ראשי, ישנה שדרה של חנויות ובהן גם חנויות לממכר מזון (פלאפל, סטיקיות וכיוצא באלו). בדירתו של התובע המצויה בקומה הראשונה, ישנו חלון מעל אחת מאותן חנויות לממכר מזון. על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הפעיל עסק של מסעדה אשר הסבה לתובע רעש בלתי סביר, ריחות עזים ולכלוך. כך גם נטען, כי הותקן סוכך בכניסה אל החנות והוצבה סככה מחוץ לחנות, במקום שעל-פי הנטען, מפריע לתובע ומונע שימוש סביר בדירתו. המחלוקת בין הצדדים בתובענה הנדונה היא בשאלה, אם אמנם הסב עסקו של הנתבע מטרדים של רעש ריח ולכלוך, כנטען בכתב התביעה. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 3. כתב התביעה בתביעה הנדונה הוגש ביום 5.9.2006. על-פי הנטען בו, התובע גר בדירת חדר שאותה הוא שוכר מחברת עמידר, המצויה בקומה הראשונה בבניין כמתואר לעיל, ברחוב הגננת 216 בשכונת גילה בירושלים. עוד נטען כי הנתבע מפעיל בחנות המצויה מתחת לחלון דירת התובע, מסעדה ללא רישיון לניהול עסק, אשר פועלת עד שעות הלילה המאוחרות. הפעלת המסעדה, כך נטען, מסבה לתובע רעש לא סביר, ריחות עזים ולכלוך המפריעים לו ולשאר דיירי הבניין. בנוסף לכל אלו ועל-פי הנטען, התקין הנתבע סוכך על הקיר החיצוני של המסעדה, מתחת לחלון דירת התובע ומפריע לו. עוד טען התובע, כי הנתבע אף הציב סככה ברכוש המשותף, מבלי שקיבל את הסכמת השכנים או את אישורם לכך. לאור האמור טען התובע, כי גרימת הרעש עומדת בניגוד לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 ולפיכך מהווה הדבר עוולה של הפרת חובה חקוקה ועוולה של מטרד ליחיד. לפיכך עתר התובע לפיצוי כספי בסך של 30,000 ₪, אשר לטענתו מהווה אומדן של הנזק שעל-פי טענתו, נתבע הסב לו. כן עתר לצו מניעה קבוע, אשר יורה לנתבע להימנע מהפעלת המסעדה או כל עסק אחר במקום. יוער כי בתביעה הנדונה מיוצג התובע בידי הלשכה לסיוע משפטי. 4. הנתבע הגיש את כתב ההגנה בעצמו (בכתב-ידו) ביום 19.10.2006 (עותק מודפס ומתוקן הוגש ביום 15.2.2007). גם בהמשך ההליכים ועד שלב מאוחר יחסית, כפי שיצוין להלן, ייצג הנתבע את עצמו. עיקרי טענותיו של הנתבע בכתב ההגנה היו כי הבניין שבו גר התובע ושבו היה עסקו, נבנה בשנות השבעים של המאה הקודמת ובו חמש קומות, בעוד הקומה התחתונה היא קומת מסחר וארבע הקומות העליונות משמשות למגורים. החנות של הנתבע שמשה במשך כחמש-עשרה שנה לממכר מזון (פיצה, סטיקייה וכדומה) ובסמוך אליה חנויות נוספות דומות. זה היה המצב במקום עוד בטרם נכנס התובע לגור בדירתו. לאחר כניסת התובע לדירה ובהתאם לדרישתו, התקין לו בעל עסק קודם חלונות כפולים. כפי שאף עולה ממסמכים שצירף הנתבע, בחנות שלו הותקן מפוח לטיהור אוויר, אשר אושר בידי הנדסאי לסינון ולטיפול באוויר, ומערכת זו עומדת בקריטריונים אשר נקבעו למניעת ריחות ועשן. בחנות, אשר שימשה עד סוף חודש נובמבר 2006 למכירת פלאפל, נשמר הסדר והניקיון ובכל מקרה, המקום היה פתוח רק בין השעות 10:00 בבוקר ועד השעה 22:30 בערב. מלבד התובע, איש לא טען כלפי הנתבע כי החנות מפריעה לו או מטרידה אותו. בכל מקרה, החנות כאמור, נסגרה זה מכבר ובמועד הגשת כתב ההגנה הושכרה לאחר. הנתבע הוסיף כי לאחר כניסתו אל החנות, ניסה התובע לסחוט ממנו מימון של מזגן לדירתו, אך מאז שהנתבע סירב להיענות לדרישת זו של התובע, החל התובע להטרידו ואף להשליך מים ופסולת באופן שהסב לנתבע נזקים וגרם לו לסגור את העסק. 5. לאחר מספר דיוני קדם-משפט, הגיש התובע ביום 25.9.2007 חוות-דעה של מומחה בעניין רעש, מטעם מר אברהם דוכס (להלן - המומחה מטעם התובע). בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 27.3.2008 קבע בית המשפט את הפלוגתות הטעונות הכרעה, אשר רק לגביהן הורשו הצדדים להגיש תצהירים וראיות מטעמם, כלהלן: "1.1 האם הנתבע גרם לתובע מטרדים של ריח ורעש, מתי וכיצד? 1.2 אם כן, מהו הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהמטרדים? 1.3 בנסיבות העניין לאיזה סעדים זכאי התובע, קרי האם הוא זכאי גם לסעד של פירוק הסככה? 1.4 את מי יש לחייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד וכמה?". מטעם התובע הוגש ביום 9.4.2008 רק תצהיר עדות ראשית שלו. נדגיש כבר עתה, כי התובע לא זימן אף לא דייר אחד נוסף מדיירי הבניין כדי לתמוך טענה מן הטענות שטען. הנתבע (שכאמור, ייצג את עצמו) לא הגיש בשלב זה תצהיר עדות ראשית מטעמו. ישיבת הוכחות ראשונה התקיימה ביום 27.1.2009 ובמהלכה חקר הנתבע את התובע בקצרה על תצהירו (עמ' 18-17). ישיבת הוכחות נוספת שבה נחקר המומחה מטעם התובע התקיימה ביום 19.11.2009 (עמ' 24-21). ישיבת הוכחות נוספת נקבעה ליום 29.12.2009, אך לישיבה זו לא התייצב הנתבע, ולפיכך ניתן פסק-דין בהיעדרו. בקשה לביטולו של פסק הדין הוגשה בידי באת-כוחו של הנתבע, שהחל משלב זה ייצגה אותו בתובענה הנדונה. ביום 3.2.2010 ולאחר קבלת תגובת התובע ניתנה החלטת בית המשפט, שלפיה פסק הדין בוטל. ביום 2.9.2010 הוגש תצהירו של הנתבע, אשר נחקר על תצהירו בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 23.12.2010 (עמ' 34-30). 6. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 20.2.2011 ומטעם הנתבע הוגש ביום 15.9.2011. בטרם נידרש לדון בתובענה, ראינו לנכון להעיר בעניין היקף סיכום טענות הנתבע. סיכום טענותיו מחזיק עשרים ושישה עמודים המודפסים בצפיפות (רווח של שורה אחת). כך!! אילו הודפס באופן ראוי (ברווח של לפחות שורה וחצי), לא מן הנמנע שאף היה מתקרב להיקף של כארבעים עמודים. היקף סיכום טענות זה חורג מכל אמת מידה סבירה ומתקבלת על הדעת ואינו עומד בשום יחס סביר או הגיוני לנושא התביעה, להיקפה, לשאלות העולות בה או לכל דבר אחר הקשור בתביעה. אובדן חוש מידה מצער זה, אף הפך את משימת קריאת סיכום הטענות של הנתבע למשימה מייגעת וקשה. ראוי לו לכותב, שישווה לנגד עיניו את הקורא. ג. הערה על עיקרי טענות הצדדים 7. הגם שכאמור לעיל, העובדות בעיקרן פשוטות, היקף הראיות מצומצם למדיי והוא מחזיק שני תצהירים קצרים יחסית, מעט מסמכים, חוות-דעה של מומחה ופרוטוקול קצר מאד, היקף סיכום טענות הנתבע היה ארוך ומייגע. מטעם זה, לא ראינו צורך להאריך בפירוט טענותיו ומטעם זה אף בחרנו שלא לפרט רק את טענות התובע. הדיון יתמקד אפוא, רק בשאלות הטעונות הכרעה לאור ראיות הצדדים וטענותיהם וזאת מבלי להקדים לכך, כנהוג, פירוט של טענות הצדדים. ד. דיון והכרעה (1) דיון במטרדים הנטענים 8. לפי טענת התובע, הנתבע עוול כלפיו בשתי עוולות, עוולה של מטרד ליחיד, לפי סעיף 44 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודה, בכך שהפר את הוראות סעיפים 2 ו-3 בחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961. במסגרת הפלוגתות שנקבעו להכרעה, הראשונה עניינה בשאלה אם הנתבע גרם לתובע מטרדים של ריח ורעש. למעלה מן הצורך, נבחן גם את טענת התובע בעניין הפרעה לכאורה לחלון דירתו, בשל הצבת סוכך בקיר החיצוני של חנות הפלאפל של הנתבע, את טענת התובע בעניין הצבת סככה ברכוש המשותף, ואת טענתו באשר לפגעי לכלוך. מטרד ריח 9. סעיף 3 בחוק למניעת מפגעים, שעניינו במניעת ריח, קובע כך: "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום". סעיף 5 בחוק זה מסמיך את השר לאיכות הסביבה להתקין בתקנות כללים לביצועה של הוראה זו ובין השאר, לקבוע מהו ריח חזק ובלתי סביר. אין מחלוקת על כך שלא הותקנו תקנות הקובעות זאת, אולם כפי שנקבע לפני שנים רבות עוד בעניין בג"ץ 295/65 אופנהיימר נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309 (1966), שכוחו עדיין יפה, ניתן להוכיח ריח בלתי סביר, גם בראיות אחרות (כבוד השופט ח' כהן, בפסקה 6): "ואולם העובדה שמלאכת השפיטה ללא מידות ושיעורים קבועים מראש, עשויה להיות קשה וסבוכה יותר, אינה אומרת שהיא בלתי אפשרית. לא רק בעניינים אזרחיים, כי אם גם בעניינים פליליים (...), נדרשים בתי-המשפט לפסוק מהי התנהגות 'סבירה' או 'בלתי סבירה', והסבירות היא שאלה של מעורבות של משפט ועובדה התלויה, בדרך כלל, בנסיבות המיוחדות אשר בהן היא מתעוררת. אין אני רואה כל מניעה לכך שבית המשפט יקבע, אם על-פי ראיות של עדים שראו את המפגע או שמעו את הרעש או הריחו את הריחות, ואם על-פי התרשמות אישית ממראה המקום ומשמיעת הרעש ומהרחת הריחות, אם המפגע הנטען 'חזק' הוא או 'בלתי סביר' כמשמעותו בחוק אם לאו. מונחים אלה, 'חזק' ו-'בלתי סביר', אינם מונחים טכניים - על כל פנים כל עוד לא הפכו מונחים טכניים מכוח תקנות שיותקנו לכך; מונחים הם הנאמרים בלשון בני אדם, ועל בתי המשפט לפרשם ולהחילם בתור שכאלה". לפיכך יש לבחון אם עלה בידי התובע להוכיח את מפגעי הריחות שלהן הוא טוען. 10. ראיותיו של התובע לעניין מפגעי הריחות היו שתיים. עדותו שלו והערה בשולי חוות-דעת המומחה מטעמו. ככל שהדברים אמורים בתובע, הרי שאין מדובר בעד אובייקטיבי ובכל מקרה לא ניתן להסתפק בעדות זו של בעל עניין בתוצאת התביעה. כפי שכבר נאמר, התובע לא טרח להזמין דיירים נוספים הגרים בבניין כדי לנסות ולהוכיח את טענתו ולא הוכיח כי מי מהם התלונן אי פעם על מפגעי ריח מהחנות של הנתבע. היעדרן של ראיות אלו פועל לחובת התובע, שכן חזקה עליו, כי אילו היה שכן נוסף שהיה מוטרד מהריחות הנטענים, היה התובע מזמין אותו להעיד. באשר להערה בשולי חוות-דעתו של המומחה מטעם התובע, אף בכך אין כדי להוות ראיה, מהטעם שהערה זו רק ציינה את הוראות סעיף 3 בחוק תוך אמירה, כי המאפייה שפעלה באותה עת בחנות של הנתבע, ככל הנראה אינה מודעת להוראה זו. אולם פרט לכך, לא נאמר דבר באשר למפגע הריח. בנוסף לכך, חוות-דעתו של המומחה נערכה על סמך בדיקה במועד המאוחר למועד הרלוונטי (כפי שעוד יובהר להלן), ולפיכך ממילא שלא ניתן להסתמך על האמור בה. נמצא אפוא, כי לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית לקיומו של ריח בכלל, וממילא שלא הובאה כל ראייה לכך שמחנותו של הנתבע הופצו ריחות חזקים או בלתי סבירים אשר עשויים להפריע לאדם הנמצא בקרבת מקום. עוד נעיר, כי הגם שהדבר לא נקבע בתקנות, ישנם אמצעים למדידת ריחות חריפים או בלתי סבירים שננקטים בידי המשרד לאיכות הסביבה. אמצעים אלו הם בין השאר, בדיקת ריחות באמצעות "צוות מריחים". התובע אף לא הראה כי הגיש תלונה בעניין אל המשרד לאיכות הסביבה או כי ביקש שתיערך בדיקה כלשהי. בנסיבות אלו ובהיעדר בדיקה או ראייה אובייקטיבית כלשהי, ממילא שלא הובאה כל ראייה להוכחת טענת התובע (לעניין דחיית תביעה בשל אי הוכחת ריח לא סביר באמצעות ראיות אובייקטיביות ובין השאר באמצעות "צוות מריחים" ראו: ת"א (מחוזי תל-אביב) 2125/00 נכסי ד.ק.א בע"מ נ' פיקניק בע"מ (2004), כבוד השופטת ענת ברון, פסקאות 36-32. ערעור שהוגש על פסק-דין זה נדחה בע"א 10462/04 פיקניק בע"מ נ' נכסי ד.ק.א בע"מ (2010), כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין. לעניין המטרד של ריח ראו שם, בפסקה 9). 11. עוד יש להוסיף, כי לא זו בלבד שלא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו בדבר ריח לא סביר המהווה מטרד ואף לא בבדל ראייה, אלא שטענתו בדבר האפשרות שמחנותו של הנתבע הופצו ריחות, נסתרה במידה רבה בראיות מטעם הנתבע. כפי שהצהיר הנתבע בתצהירו ואף תמך את הדברים במסמכים, בחודש דצמבר 2005, סמוך לפתיחת החנות בחודש ינואר 2006, הזמין הנתבע מגורמי מקצוע מוסמכים מערכת סינון אוויר כנדרש. המערכת אף הותקנה בחנות עוד בטרם נפתחה ולפיכך באמצעות מערכת זו נמנעו מטרדי ריח אפשריים מהחנות (פסקאות 9-8 בתצהירו של הנתבע; מפרט טכני של חברת "אס טכנולוגיות - הנדסת סינון וטיפול באוויר" למערכות לטיפול בזיהום אוויר ורעש בבתי אוכל - נספח 5 של תצהיר הנתבע; חשבונית מס שהוציאה חברת אס טכנולוגיות, שלפיה שילם הנתבע סך של 11,620 ₪ עבור המערכת לסינון אוויר - שם, נספח 6). 12. בהיעדר ראיות מטעם התובע להוכחת מטרד הריח הנטען ומנגד, לאור ראיות הנתבע, שלפיהן הותקנה מערכת לסינון אוויר, המונעת הפצת ריחות לא נעימים מחנותו, המסקנה היא אפוא, כי לא רק שלא הוכח מטרד הריח, אלא שקרוב לוודאי שלא היה מטרד מעין זה. מטרד רעש 13. האיסור לגרום מטרד רעש נקבע בסעיף 2 בחוק למניעת מפגעים, הקובע לאמור: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום". בהתאם לסעיף 5 בחוק, הותקנו תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990, הקובעות מהו רעש בלתי סביר וכיצד יש למדוד רעש בלתי סביר. 14. התובע ביקש לבסס את טענתו בדבר רעש בלתי סביר מחנותו של הנתבע בחוות-דעת המומחה מטעמו. בסיכומי טענותיו של הנתבע, העלה הוא שורה ארוכה של נימוקים אשר מצדיקים לטענתו, שלא לקבל את מסקנות המומחה מטעם התובע. לא ראיתי צורך להידרש לכל שלל טענותיו של הנתבע, שכן די במקצתן כדי לקבוע שאמנם אין בחוות-דעה זו כדי לסייע לתובע ולתמוך בטענתו בדבר מטרד רעש, שלכאורה בוקע מחנות הנתבע. עיקרי הטעמים לכך שלא ניתן להסתמך על חוות-דעת המומחה מטעם התובע הן אפוא, אלו: ראשית, חוות-דעת המומחה מטעם התובע מתייחסת לבדיקה אשר נערכה ביום 10.9.2007. מועד זה הוא שנה בדיוק לאחר הגשת התביעה (שהוגשה ביום 5.9.2006), ולפיכך אין בה כדי לבסס את התביעה. אם ביקש התובע לתמוך את טענותיו בחוות-דעה של איש מקצוע, כי אז היה עליו לקבל תחילה את חוות-דעת המומחה ורק לאחר מכן להגיש את תביעתו. כך במיוחד לאור העובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת, כי במועד עריכת הבדיקה, חנותו של התובע כבר נסגרה ובמקום פעל עסק אחר. שנית, בחוות-דעתו כותב המומחה, כי דירת המתלונן והעסק הנדון "שוכנים באזור המוגדר מבנה ב', אזור המוגדר אזור מגורים" ולפיכך הוא התייחס אל עוצמת הרעש המותרת בהתאם לתקנות באזור מגורים זה (פסקה 5 בחוות-דעת המומחה מטעם התובע). תנאי לקביעת האזור שבו מצוי הבניין שבו החנות ודירת התובע, הוא הוכחת הדברים באמצעות תכנית בניין עיר רלוונטית. תכנית שכזו לא הוגשה ועל כן די בכך כדי לדחות את ממצאי חוות הדעה, אשר לא הוכח כי היא נסמכת על הוראות התקנות הנכונות באשר לעוצמת הרעש המותרת. לכך יש להוסיף, כי הדעת נותנת שכלל אין מדובר באזור המוגדר "מבנה ב'", אלא נראה כי דווקא מדובר באזור המוגדר "מבנה ג'". על-פי הוראות התקנות (תקנה 1 שבה ההגדרות), "מבנה ב'" הוא "בניין באזור מגורים בהתאם לתכנית לפי חוק התכנון והבנייה". לעומת זאת, "מבנה ג'" הוא "בניין באזור שהמקרקעין בו משמשים למטרות מגורים ולאחד או יותר מהשימושים הבאים: מסחר, מלאכה, בידור". אין מחלוקת על כך שהחנויות הרבות הבנויות בקומת הקרקע של הבניין הן חנויות מסודרות שניכר כי נבנו למטרה זו, להבדיל מחנויות מאולתרות שלעתים נפתחות בדירות שייעודם למגורים. בנסיבות אלו, לא רק שהתובע לא הוכיח באיזה אזור מדובר, אלא שהדעת נותנת כי מדובר כאמור, דווקא באזור שהוגדר "מבנה ג'", ולכן ממילא שהבדיקה שערך המומחה וממצאיה אינם רלוונטיים לנסיבות הנדונות. זאת מן הטעם שעוצמת הרעש המותרת על-פי התקנות, נגזרת מהמקום שבו מצוי הבניין שלגביו נערכת הבדיקה. שלישית, על-פי חוות-דעת המומחה מטעם התובע, נבדק "רעש הרקע בלבד" (שם, פסקה 6 וכן פסקאות 7 ו-8). ממצאי בדיקה זו לא ניתן לדעת אם עלה בידי הבודק לבודד את הרעש אשר על-פי הנטען נגרם דווקא מהחנות של הנתבע (שכאמור, בעת עריכת הבדיקה, לא היה זה הנתבע שהפעיל את העסק בחנות), או שמא מדובר ברעשים אחרים הנגרמים מהסביבה. לעניין זה יש משמעות רבה לעובדה שמדובר בבניין ברחוב הגננת, שזהו רחוב ראשי וסואן, בעל שישה נתיבים (כפי שאף הוכיח זאת הנתבע, בין השאר, בתמונות שצורפו לתצהירו), שבו עוברת גם תחבורה ציבורית. כך גם לצד החנות הנדונה, ישנם עסקים נוספים, אשר לא מן הנמנע כי אף הם היוו מקור לרעש כלשהו. רביעית, אין מחלוקת על כך שהמומחה מטעם התובע ערך בדיקה אחת ויחידה במועד אחד (ביום 10.9.2007). לפיכך, אפילו לא נמצאו כל הפגמים בחוות-דעתו, שעליהם עמדנו, ואפילו היה מוכח שאמנם באותו מועד נגרם רעש לא סביר, אין בכך כדי ללמד על כך שמדובר ברעש קבוע וכי לא דובר ברעש מקרי באותו מועד. כדי לבסס את הטענה של מטרד מסוג רעש, יש להוכיח כי לא דובר באירוע חולף, רגעי וחד-פעמי. לעובדה שלא הוכח כי דובר ברעש מתמשך, רלוונטיות במיוחד לעניין עוולת המטרד ליחיד, שאליה נתייחס בהמשך הדברים. על-פי סעיף 44 בפקודת הנזיקין, תנאי לקיומה של עוולה זו בהוכחת "הפרעה של ממש", שמשמעותה בין השאר, כי מדובר בהפרעה "מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת", אלא אם כן הוכחה עוצמתה הגדולה של ההפרעה ואף הוכח כי נגרם נזק ממשי ממנה (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (1976), כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, בפסקה 9). 15. די בפגמים המהותיים האמורים, כדי לקבוע כי אין בחוות-דעתו של המומחה מטעם התובע כדי לבסס את טענת התובע בעניין מטרד רעש. לפיכך גם לעניין זה המסקנה היא, כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של מטרד רעש. מטרד בשל סוכך בקיר החיצוני וסככה בחצר החנות 16. בעניין הסוכך המותקן בקיר החיצוני של הבניין (מתחת לשלט של החנות) והסככה הארעית המוצבת בחצר הבניין, טען התובע כי אלו הותקנו ללא היתר כדין, ללא הסכמת דיירי הבניין וכי הם מהווים הפרעה לתובע ומונעים ממנו שימוש סביר בדירתו (פסקה 7 בכתב התביעה). ראשית יוער, כי מהתמונות שהגישו הצדדים עולה כי הסוכך מצוי מתחת לחלון דירת התובע, אך אינו חוסם את החלון. כך גם באשר לסככה, שניכר כי כפי שטען הנתבע, מדובר בסככה זמנית ומתפרקת, שאותה הוא מציב בכל יום מחדש (פסקה 19 בתצהיר הנתבע; תמונות בנספח 2 של תצהיר הנתבע). עוד טען הנתבע, כי מבירור שערך בעיריית ירושלים, לא נדרש היתר להתקנת הסוכך ולהצבת הסככה. עוד נוסיף, ומבלי לנקוט עמדה לעניין חוקיות התקנת הסוכך והצבת הסככה, כי התובע כלל לא הוכיח כי אלו הוצבו שלא כדין. כך גם לא הוכיח התובע שהנתבע לא קיבל את הסכמת השכנים להתקנת הסוכך ולהצבת הסככה, או כי בהתאם לתקנון הבית המשותף אמנם דרושה הסכמתם, או כי היה מי מדיירי הבניין שהתנגד לכך. כך שטענות התובע בעניין זה נטענו ללא כל בסיס ראייתי. 17. לכל אלו יש להוסיף עוד, שהתובע לא הוכיח כיצד יש בסוכך או בסככה כדי להפריע לו, ובוודאי שלא הוכיח כי אלו עולים לדרגה של "הפרעה של ממש", כנדרש בסעיף 44 בפקודת הנזיקין, לעניין עוולת המטרד ליחיד. התובע אף לא הראה כי הצבת הסככה בקדמת החנות מונעת ממנו שימוש סביר דומה ברכוש המשותף. כפי שנקבע בעבר פעמים רבות וכפי שחזר על כך בית המשפט בעניין פיקניק בע"מ שהוזכר לעיל (פסק הדין של בית המשפט העליון, בפסקה 12), "בעל דירה בבית משותף רשאי להשתמש שימוש סביר ברכוש המשותף, בתנאי שאינו מונע שימוש דומה מאחרים (ראו: ע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה, פ"ד כח(1) 645 (1974))". 18. נמצא אפוא, כי המטרד הנטען כי נגרם בשל המצאות הסוכך והסככה, אף הוא לא הוכח. מטרד הנובע מליכלוך 19. בדומה למטרדים הקודמים שלקיומם טען התובע ואשר לא עלה בידיו להוכיחם, כך גם לא הניח התובע כל תשתית ראייתית שהיה בכוחה להוכיח שהנתבע הסב מטרד של לכלוך. לא הובאה אף לא ראייה אחת בעניין זה ובוודאי שלא הובאה ראייה שהיה בכוחה להוכיח כי מקורו של הלכלוך, ככל שהיה, היה בחנות של הנתבע. (2) התייחסות קצרה אל טענות נוספות של התובע נושא רישיון העסק 20. התובע טען כי לנתבע לא היה רישיון עסק להפעלת חנות הפלאפל. הגם שלכאורה, אין לכך רלוונטיות לטענות התובע באשר למטרדים שלקיומם טען ואשר לא הוכחו, ראוי להעיר, כי טענה זו אינה מדויקת. כפי שעלה מטענותיו של הנתבע, אשר לא נסתרו, הוא פתח בהליכים לקבלת רישיון עסק, אולם סגר את החנות בטרם קיבל את הרישיון. כפי שטען עוד הנתבע, אכן במקרים רבים שבהם מדובר בבתי אוכל, תהליך קבלת רישיון העסק הוא ממושך והרישיון ניתן רק לאחר שהעסק פועל וכל הגורמים יכולים לוודא שהעסק עומד בדרישות לקבלת רישיון העסק. לפיכך בנסיבות אלו, אין בעובדה שברשות הנתבע לא היה רישיון עסק, כדי להעלות או להוריד. עוד נוסיף בעניין זה, כי מאחר שאין מחלוקת שהנתבע סגר זה מכבר את העסק, זמן קצר לאחר שנפתח, איננו רואים צורך להידרש לעניין זה. עוולת מטרד ליחיד 21. משלא עלה בידי התובע לבסס את המטרדים המפורטים לעיל, אשר לאור קיומם הנטען, טען התובע כי הנתבע עוול כלפיו בעוולת מטרד ליחיד, ממילא שאיננו נדרשים עוד לעסוק בעוולה זו. עם זאת ראינו להוסיף, כי בכל מקרה, לא עלה בידי התובע לבסס את התנאים לקיומה של עוולה זו. הוראת סעיף 44(א) בפקודת הנזיקין, שעניינה במטרד ליחיד, קובעת כך: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". תנאי לקיומו של מטרד ליחיד הוא אפוא, הוכחת "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין ... בהתחשב עם מקומם וטיבם". כפי שנקבע לעניין זה בענין אתא שהוזכר לעיל (בפסקה 9): "שני מאפיינים של מהות ההפרעה ... עולים מנוסחה של הוראת החוק. ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת ... שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מיקום וטיבם. אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן. בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי" (אתא). אין מחלוקת על כך שבענייננו מדובר בבניין מגורים שבקומת הקרקע הפונה אל הרחוב הראשי, יש שורה של חנויות ובתי אוכל. בנסיבות אלו, על התובע להוכיח כי ההפרעה הממשית הנטענת היא כזו אשר חורגת מהפרעה סבירה שעשויה להיגרם מהפעלתם של עסקים מעין אלו. מובן כי הפעלת עסקים מסוג זה גוררת אחריה התנהלות של קהל לקוחות ותנועה של אנשים ועסקי מזון אף עשוי להסב רעש כלשהו ואולי אף ריחות מסוימים. אולם התובע לא הוכיח כי היה באותם רעשים, ככל שהיו, כדי לחרוג מההפרעה העשויה להיות במקומות מעין אלו. לפיכך, בחינת ההפרעה הנטענת לאור המקום שבו מדובר ולאור טיב המקרקעין, אינה מצביעה כי מדובר בהפרעה שאינה סבירה, מה גם שכאמור, לא עלה בידי התובע להוכיח אחרת. 22. עוד קובעת הוראת סעיף 44 בעניין העוולה של מטרד ליחיד, כי "לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". כפי שנקבע לא פעם תנאי להוכחת עוולה זו הוא הוכחת הנזק שנגרם והוכחת שיעורו. משאלו לא הוכחו, ממילא שאין התובע זכאי לפיצוי כלשהו (ראו בפסק-דינו של בית המשפט העליון הנזכר לעיל בעניין פיקניק בע"מ, בפסקה 9). כפי שהבהיר זאת בית המשפט המחוזי באותו עניין (נכסי ד.ק.א, בפסקה 30), "עיקרה של העוולה הינו מהות ההפרעה הנגרמת לזולת כתוצאה מפעילות או התנהגות ולא טיבה של הפעילות או ההתנהגות (...). לשון אחר: עיקר העוולה הינו הנזק (ההפרעה) ולא הגורם לנזק (פעילות לא חוקית)" (ההדגשות במקור). התובע טען שנגרם לו נזק שאותו העריך בסכום של 30,000 ₪. בפועל, לא טרח להצביע על נזק, לא הוכיח אותו ואף לא הוכיח את הסכום הנתבע או על יסוד מה אמד את נזקו הנטען. כך שגם מטעמים אלו יש לדחות את התביעה, ככל שהיא נסמכת על עוולת מטרד ליחיד. הפרת חובה חקוקה 23. למעלה מן הדרוש נוסיף בקצרה, כי משלא הוכחו המטרדים שלקיומם טען התובע, ממילא שלא עלה בידיו לבסס את טענתו, כי הנתבע עוול כלפיו עוולה של הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 בפקודת הנזיקין). להוכחת קיומה של עוולה זו יש להוכיח את אלו: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק; החיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין. לפי טענת התובע, הנתבע עוול כלפיו עוולה זו בכך שהפר את החוק למניעת מפגעים. הפרה זו לא הוכחה, ודי בכך כדי לדחות את התביעה הנשענת על עילה זו. אולם אפילו היה עולה בידי התובע להוכיח שהתקיים מטרד כלשהו מבין המטרדים שלקיומם טען, או אפילו היה מבקש לבסס את תביעתו על כך שלנתבע לא היה רישיון עסק (ולא על כך ביסס התובע את תביעתו), לא היה בכך כדי להועיל לתובע, משלא עלה בידיו להוכיח כי הפרת חובה חוקית שהייתה מוטלת על הנתבע, אמנם הסבה לו נזק כלשהו. ה. סיכום ותוצאה 24. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, המסקנה העולה היא, כי לא עלה בידי התובע להוכיח ולו טענה אחת מבין שלל הטענות שטען, ואף לא עלה בידיו להוכיח אף לא מטרד אחד או הפרעה אחת שביקש לייחס לנתבע. בנסיבות אלו, הרי שדין התביעה להידחות. התובע יישא בשכר-טרחת עורך-דין ובהוצאות המשפט שהוציא הנתבע, בסך של 18,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. מטרד רעש