רשלנות מקצועית עורך דין בתיק נזקי גוף בתאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשלנות מקצועית עורך דין בתיק נזקי גוף בתאונת דרכים: מדובר בתביעה לפיצוי כספי בסך 300,000 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע, עורך דין במקצועו, בטענה לרשלנות מקצועית. התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 20.9.04. היא פנתה לנתבע שייצג אותה. לטענתה, הנתבע לא הפנה אותה לקבלת חוות דעת רפואית ולא נקט במאמץ סביר להשיג לה את הפיצוי הראוי. לאחר הליך קצר של משא ומתן עם הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") היא קיבלה פיצוי של כ- 7,000 ₪ בלבד. התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של דר' עמיר קורנגרין, לפיה, כתוצאה מן התאונה סבלה התובעת מנכות זמנית של 100% של חודש ימים, ולאחר מכן מנכות אורתופדית צמיתה של 10%. עוד טענה התובעת, כי היא סבלה מאובדן מוחלט של היכולת לעבוד במשך שלושה חודשים, ולאחר מכן פוטרה ממקום העבודה. לטענתה, שלושה חודשים לפני החתימה על הסדר הפשרה, נערכו בדיקות אשר הצדיקו עריכת חוות דעת, אולם עקב רשלנותו של הנתבע, הוא הסתפק בפיצוי שהוצע לו על ידי חברת הביטוח, לא השיג עבורה פיצוי ראוי וסביר בהתאם לנתונים הרפואיים וגרם לה את הנזק האמור. הנתבע בכתב הגנתו טען, כי אין יסוד לטענות התובעת. לדבריו, דווקא לעורך דין המייצג לקוח בתיק לפיצוי בגין נזקי גוף, יש אינטרס לפיצוי גבוה, כי שכר טרחתו נגזר מגובה הפיצוי, אלא שעל פי החומר הרפואי שעמד בפניו, שיקול דעתו היה שלא לגרור את התובעת להוצאות מיותרות, ולהסתפק בפיצוי שהוצע שהיה סביר בנסיבות העניין. הנתבע הוסיף וציין, כי כאשר התובעת פנתה אליו, הסביר לה כי הוא יטפל רק בתביעה נגד המבטחת וכי עליה לטפל בעצמה בתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). עוד הדגיש הנתבע, כי לאחר שהתקבלה הצעת המבטחת, הוא נפגש פעמיים עם התובעת והציע לה להתייעץ עם נוירולוג ועם אורתופד. רק לאחר ששוכנע כי אין סיכוי לנכות צמיתה, נאות לחתום על הסדר הפשרה עם המבטחת. הנתבע הוסיף וציין כי לא כל טעות בשיקול דעת היא רשלנות. יש להיזהר בקביעת רשלנות על יסוד נתונים מאוחרים שלא היו בפני עורך הדין בעת שקיבל את ההחלטה. הנתבע צירף חוות דעת של מומחה מטעמו, דר' מיכה רינות, לפיה, לאחר חודש אחד של נכות מלאה, אין לתובעת כל נכות צמיתה נוספת. המחלוקת העובדתית - כמתואר לעיל, שני הצדדים מסכימים לגבי עיקר הנתונים העובדתיים. לב המחלוקת הוא בסוגיה של הערכת החומר הרפואי. להלן פירוט כרונולוגי העולה מן המסמכים אשר ישמש כבסיס לקביעות העובדתיות: ביום 20.9.04 אירעה התאונה לתובעת. ביום 24.10.04 נערכה פגישה ראשונה בין התובעת לנתבע ונחתם ייפוי כוח (מסמך 2 לתצהיר הנתבע). ביום 31.10.04 פנה הנתבע למבטחת, הודיע כי הוא מייצג את התובעת בתביעת פיצויים בגין התאונה וביקש לנהל משא ומתן (נספח 3 לתצהיר הנתבע). ביום 10.11.04 השיבה המבטחת לנתבע וביקשה פירוט התשלומים ששולמו על ידי המל"ל (נספח 4 לתצהיר הנתבע). ביום 2.1.05 השיב הנתבע למבטחת, כי התובעת לא קיבלה כל תקבול מהמל"ל, אולם היא המשיכה לקבל את שכרה מהמעביד במשך שלושה חודשים עד שפוטרה (נספח 5 לתצהיר הנתבע). ביום 26.1.05 ביקשה המבטחת פרטים ומסמכים נוספים. ביום 21.2.05 העביר הנתבע כתב וויתור על סודיות רפואית (נספח 6 לתצהיר הנתבע). ביום 11.5.05 הועברו מסמכים רפואיים (נספחים 8, 9, 10 לתצהיר הנתבע). ביום 15.6.05 או בסמוך לכך, העבירה המבטחת את הצעתה לסיום התיק בפשרה בסכום כולל של 7,700 ₪. אף שלא הוגש מכתב זה, ניתן ללמוד עליו מהתאריך של הפקת כתב הקבלה אשר צורף למכתב שסומן 11. ביום 14.10.05 שיגר הנתבע למבטחת כתב קבלה ושחרור שנחתם ואושר על ידי התובעת, באותו יום 14.10.05 (נספח 11 לתצהיר הנתבע). ביום 6.11.05 העביר הנתבע לתובעת שני שיקים הראשון בסך 7,004 ₪ כפיצוי בגין התאונה והשני בסך 656 ₪ בגין השבת פיקדון. על רקע השתלשלות כרונולוגית זו, יש לבחון את המחלוקות העובדתיות בין הצדדים. אינני רואה חשיבות למחלוקת העובדתית באשר לפגישה הראשונה, ואם אכן הובהר לתובעת, כטענת הנתבע, כי הוא לא יטפל בתביעה כלפי המל"ל. מחלוקת עובדתית זו איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין עילת התביעה, שעיקרה מבוסס על הטענה להשגת פיצוי נמוך מהסביר מהמבטחת. לעומת זאת, יש חשיבות להכרעה במחלוקת העובדתית לגבי הטענה לפגישות בין הצדדים, במועדים שבין קבלת ההצעה מחברת הביטוח ביום 15.6.05 או בסמוך לכך, לבין החתימה על כתב הקבלה ביום 14.10.05. בעניין זה טען הנתבע, כי לאחר שקיבל את ההצעה מהמבטחת, לסילוק התביעה בסכום סופי של 7,700 ₪, ערך שתי פגישות עם התובעת: ביום 27.6.05, נערכה פגישה בה לדבריו הוצגה הצעת הפשרה. לנוכח טענותיה של התובעת על כאבים שונים, לא נחתם כתב הקבלה והוא המליץ לתובעת להתייעץ עם נוירולוג. ביום 11.9.05 נפגש הנתבע עם התובעת פעם נוספת. לדבריו, נוכח תלונותיה של התובעת, המליץ הנתבע לתובעת להתייעץ עם אורתופד, בטרם תחתום על כתב הקבלה, שמשמעו סילוק סופי של התביעה ללא דרישות נוספות. לדברי הנתבע, רק לאחר שתי פגישות אלה, ולאחר שהתובעת עמדה על כך שהיא חשה בטוב ורוצה לחתום על כתב הקבלה ולקבל את הפיצוי, ביום 14.10.05 נחתם כאמור כתב הקבלה והסדר הפשרה אושר ובוצע. התובעת חולקת על קיומן של פגישות אלה. לטענתה, כעולה מתצהיר עדות ראשית של התובעת, רק ביום 14.10.05 הודיע לה הנתבע לראשונה טלפונית שסגר את תביעתה בפשרה ועליה רק לבוא ולחתום. לדבריה, לפני כן לא נאמר לה דבר. באותה פגישה הוא הסביר לה שזה הסכום המירבי שניתן לקבל. לטענתה, הנתבע לא המליץ לה מעולם להתייעץ עם נוירולוג או אורתופד לפני החתימה. התובעת נחקרה באריכות בישיבת בית המשפט מיום 10.4.13. התובעת נחקרה רבות לגבי התיעוד הרפואי, אולם אינני מוצא מקום להיכנס לעניין זה, אשר נוגע לעניינים מקצועיים, בהם מדברים המסמכים הרפואיים בעד עצמם. ב"כ הנתבע עמד על כך שעדותה של התובעת הייתה בעייתית בכמה עניינים כמפורט להלן: ראשית, התובעת נשאלה בשאלה 12 בשאלון נ/1 האם נפצעה פציעות כלשהן מאז התאונה. תצהיר התשובות נחתם ביום 2.2.12, כאשר אין מחלוקת שהתובעת עברה תאונה ביום 1.1.12. למרות זאת, השיבה התובעת לשאלה 12: "לא נפגעתי מאז התאונה". ברור שמדובר בתשובה שאינה נכונה. ב"כ התובעת ניסה להצדיק זאת בכך שהשאלון נשלח עוד לפני התאונה השנייה, אולם אין בכך כדי להצדיק תשובה לא נכונה לשאלון, המועד חתימת התצהיר, הנמסרת בתצהיר תחת אזהרה. יש בכך טעם לפגם, אולם לא הייתי שולל את עדותה של התובעת רק נוכח פגם זה. שנית, התובעת העידה כי לא פנתה כלל למל"ל ואף לא ידעה כי צריך לפנות. הוצגה בפניה "הודעה על פגיעה בעבודה" שהוגשה למל"ל, עליה חתמה ביום 18.10.04 או בסמוך (נספח 18 לתצהיר הנתבע). בעניין זה ניתן לקבל את עדותה של התובעת, כי המעביד מילא את הטופס כולו ורק הגיע אליה בעת חופשת המחלה כדי לקבל את חתימתה, ולכן לא זכרה את הדבר. אכן, קשה לקבל את טענתה כי לא ידעה כלל על הפנייה למל"ל. יש לזכור כי מעבר לחתימה על הטופס, המשיכה התובעת לקבל שכר מהמעביד במשך שלושה חודשים מבלי שהיא עובדת, והדברים מדברים בעד עצמם. עם זאת, מדובר בתובעת שאיננה מנוסה בנבכי הפיצויים, ולכן גם כאן, מדובר בעניין שולי שאיננו משליך, לטעמי, על העניין המרכזי שבמחלוקת. הנקודה המרכזית שבמחלוקת בין הצדדים, היא שתי הפגישות שלטענת הנתבע נערכו לפני החתימה על כתב הקבלה, ולטענת התובעת לא נערכו כלל, ורק ביום 14.10.05 נודע לה על הצעת הפשרה. בעניין זה נשאלה התובעת האם הייתה פגישה כזו, בה אמר לה הנתבע לפנות לנוירולוג לייעוץ והשיבה כי איננה זוכרת. בית המשפט שב ושאל את התובעת בתום חקירתה לגבי גרסתה באשר לאותן שתי פגישות, והתובעת שבה ואמרה: "אני לא זוכרת מה נאמר, אני לא זוכרת" (ע' 9 ש' 18 לפרוטוקול). נמצא איפוא, כי בניגוד לתצהיר הברור והחד-משמעי, עדותה של התובעת בבית המשפט בעניין שתי פגישות אלה, היתה כי איננה זוכרת ותו לא. למול עדות זו של התובעת, שלא הייתה ברורה וחד משמעית, באשר לקיומן של אותן שתי פגישות, עמדה עדות הנתבע המחוזקת במסמכים ובעדות נוספת. הנתבע ציין בתצהירו כאמור לעיל, כי לאחר קבלת ההצעה מהמבטחת, הוא נפגש עם התובעת ביום 27.6.05, הסביר לה מה מציעה המבטחת והציע שתתייעץ עם נוירולוג. לאחר מכן נערכה פגישה נוספת ביום 11.9.05, וגם אז הוא הציע לתובעת להתייעץ עם אורתופד לפני החתימה. רק בחודש אוקטובר, כאשר התקשרה התובעת, אמרה שהיא מרגישה טוב ורוצה לחתום על כתב הקבלה, נעתר לבקשה, זימן אותה למשרד והחתים אותה על כתב הקבלה ביום 14.10.05. לחיזוק גרסתו של הנתבע, הוא הציג לבית המשפט את טופס דף הפעילות של התיק נ/2. בטופס זה מפורטות פעולות שנעשו במסגרת התיק: ביום 26.6.05, ישנו רישום שאיננו בכתב ידו של הנתבע: "הלקוחה מוזמנת ליום 27.6.05 בשעה 16:30". ביום 27.6.05 ישנו רישום שערך לכאורה הנתבע: "הלקוחה תפנה לנוירולוג ותתייעץ". ביום 11.9.05 ישנו רישום בכתב ידו של הנתבע: "תתייעץ עם אורתופד ותמציא תשובה". רישומים אלה מחזקים במידה רבה את עדותו של הנתבע בעניין קיומן של שתי הפגישות. עוד העידה העדה רויטל אמור, מזכירתו של הנתבע, צירפה דפים מן היומן של הנתבע, בו מתועדות הפגישות עם התובעת ביום 27.6.05 וביום 11.9.05. ב"כ התובעת טען, כי אין מקום ליתן אמון בעדה רויטל אמור. ראשית מדובר במזכירה הנאמנה לנתבע. שנית, בתצהירה מציינת כי היתה נתקלת בתובעת בסופֶּר בבית אשל, והתובעת שאלה לגבי התקדמות בתיק, אולם לטענת ב"כ התובעת, התובעת עבדה באותו סופר רק בשנת 2007 ולא בשנים 2004 - 2005 אז טיפל הנתבע בתיק. לגבי העניין השני, עניין זה הועלה רק בחקירה נגדית ולא הובאה כל ראיה לגביו. לפיכך אין מקום להתייחס אליו כגורם הפוגם בעדותה של רויטל אמור. לגבי העניין הראשון, אכן ראוי להביא בחשבון כי העדה רויטל אמור משמשת מזכירתו של הנתבע ונאמנותה נתונה לו. לכן יש להתייחס לעדותה בזהירות. למרות הזהירות בקבלת עדותה של רויטל אמור, והאפשרות כי הנתבע רשם את דבר הפגישות שלא היו ברישום מאוחר, החלטתי בסופו של דבר להעדיף את גרסת הנתבע בעניין שתי פגישות אלה. ראשית, מול עדותו של הנתבע, הנתמכת בעדות של עדה נוספת וברישומים בשני מקומות שונים (גם בדף הפעילות וגם ביומן), עומדת עדותה של התובעת, אשר בניגוד לתצהיר, העידה בבית משפט רק כי איננה זוכרת, ולא עמדה באופן מלא על כך שלא התקיימו הפגישות הללו. שנית, עדותו של הנתבע מחוזקת על ידי הרישומים בדף הפעילות. יש לשים לב כי מדובר בשלושה רישומים שונים, שאחד מהם, הזימון לפגישה הראשונה, לא נעשה על ידי הנתבע.שלישית, חרף הזהירות שיש לייחס לעדותה של רויטל אמור, הרי שיש בעדות זו, וברישום ביומנו של הנתבע על ידה, חיזוק ממשי לגרסת הנתבע. דווקא העובדה שבדף הפעילות של התיק ישנו רישום של העדה המזמינה את התובעת לפגישה הראשונה, ואין רישום הזמנה לגבי הפגישה השניה, מחזקת את התחושה שמדובר ברישום אותנטי. רביעית, כעולה מכתב הקבלה הוא הוכן במשרדי המבטחת ביום 15.6.05. אין מחלוקת כי כתב הקבלה נחתם על ידי התובעת רק ביום 14.10.05. לטענת התובעת בתצהיר, לפתע פתאום התקשר אליה הנתבע ביום 14.10.05, והודיע לה כי יש הצעה של המבטחת ועליה להגיע למשרד ולחתום על כתב הקבלה. אין הסבר בגרסה זו לתקופה של ארבעה חודשים מעת משלוח כתב הקבלה על ידי המבטחת ועד לחתימה עליו על ידי התובעת. גרסתו של הנתבע, הנתמכת כאמור בדף הפעילות, ביומן ובעדותה של העדה רויטל אמור, מביאה הסבר הגיוני לשהות זו. חמישית, הטענות של ב"כ התובעת, לפיהן הנתבע "זייף" הן את דף הפעילות של התיק, שבו מתועדות הפגישות והן הורה למזכירתו ל"זייף" את היומן - הן טענות חמורות, על סף הפלילי, שכידוע הנטל להוכחתן הינו נטל כבד (ר' למשל ע"א 2657/04 אירית וילדר נ' אברהם ניסנקורן (2006); רע"א 2401/10 מלוב 2002 בע"מ נ' תרבות בשר בע"מ (2010). מדובר בכמה רישומים במקומות שונים ע"י אנשים שונים. התובעת עצמה לא העידה באופן חד משמעי. לפיכך הנטל הכבד להוכחת טענת מרמה לא הורם. נוכח האמור לעיל, אני קובע עובדתית כי לאחר קבלת כתב הקבלה מהמבטחת, נערכו שתי פגישות בין התובעת והנתבע, במהלכן עלו לבטים אם ראוי לחתום על כתב הקבלה, או שיש לפנות להתייעצות עם מומחים נוספים. רק לאחר כל אלה חתמה ביום 14.10.05 התובעת על כתב הקבלה. בחינת החומר הרפואי שעמד בפני הנתבע בטרם בחינת טענות הצדדים, ראוי לשוב ולהדגיש, כי בית המשפט איננו עורך בחינה רטרואקטיבית של שיקול דעתו של עורך הדין לנוכח כל החומר הניצב היום בתיק. על בית המשפט לבחון אך ורק, אם על יסוד החומר הרפואי שעמד בפני עורך הדין באותו שלב, טרם החתימה על הסכם הפשרה עם המבטחת, היה מקום לבחון אפשרות קיומה של נכות צמיתה, או לדרוש פיצוי גבוה יותר, ולא לחתום על הסכם הפשרה שהוצע ע"י המבטחת. על בית המשפט להיזהר בבחינת רשלנות מקצועית, שלא להיתפס ל"חכמה בדיעבד". עליו להכריע במחלוקת רק על יסוד הנתונים שהיו ידועים באותה עת לאיש המקצוע. לפיכך, אין מקום לבחון את מצבה הרפואי של התובעת נכון להיום, או נכון ליום עריכת חוות הדעת על ידי המומחה מטעמה דר' עמיר קורנגרין. על בית המשפט לבחון את החומר הרפואי שעמד בפני הנתבע עובר לפני החתימה על כתב הקבלה, לרבות תלונותיה של התובעת, ולמצוא אם לנוכח חומר זה נהג הנתבע, כפי שעורך דין סביר היה נוהג בנסיבות העניין. בנסיבות אלה, כפי שהתעלמתי מחקירת התובעת לגבי המסמכים הרפואיים, כך גם לא מצאתי מקום לתת משקל כלשהו לעדותה של העדה צפורה פנחס. העדה פנחס העידה כי התובעת הייתה חברה של הבן שלה לאחר התאונה. לדבריה, התובעת ניקתה וסדרה ופנחס לא הבחינה בכל מגבלה תפקודית. נכות רפואית היא עניין למומחים מקצועיים לדון בו. העובדה שאמו של החבר של התובעת לא הבחינה בקשיים של התובעת, כאשר מדובר בנכות שאיננה גבוהה גם לטענת התובעת, אין בה שלעצמה כדי לשלול קיומה של נכות רפואית. מעיון בחומר הרפואי עולים הפרטים כדלקמן: במכתב השחרור מיום 20.9.04, עולה כי התובעת מתלוננת על כאבים בצוואר, בפנים ובלסת. לא נמצאו כל סימנים חיצוניים אובייקטיביים והיא הופנתה לייעוץ אף אוזן גרון ואורתופד. בין התעודות הרפואיות ניתן למצוא חמש תעודות רפואיות לגבי ימי מחלה המגיעות באופן מצטבר ל- 75 ימים. תעודה רפואית מיום 26.9.04, מעלה כי לאחר חמישה ימים הוצאו התפרים, הפצע נראה נפוח וללא הפרשות. התובעת סובלת מכאבים. תעודה רפואית מיום 28.10.04, נמצא: "כתף לא נפוח, תנועות יד מלא ללא רגישות במישוש". תעודה רפואית מיום 10.11.04, מפרטת את תלונת התובעת על תחושת כובד בעין ימין. הממצא נוגע לעניין החבלה בעין ואיננו רלוונטי לעניין הנכות האורתופדית הנטענת. מיפוי עצמות מיום 8.12.04 נמצא תקין (לא אתרתי את המסמך עצמו אך הוא עולה מחוות הדעת). תעודה מיום 27.2.05 (ת/1) לפיה התובעת מתלוננת על חולשה ביד ימין, כאבים בכתף, כאבי ראש ודקירות בחזה. היא זומנה למיפוי עצמות ולבדיקת EMG, אולם צוין כי היא מפחדת מהבדיקה ולא עשתה את הבדיקה. היא עדיין סובלת מכאבים חזקים בכתף ימין, עם הקרנה ליד ולשורש כף היד ומכאבי ראש. תעודה רפואית מיום 1.3.05, לפיה התובעת מתלוננת על כאבי ראש באזור הקדמי ימני. בבדיקה נמצאה הבדיקה הנוירולוגית ללא ממצא חריג, והתובעת נשלחה לבדיקת סי.טי. של המוח. בדיקת CT מוח מיום 8.3.05 נמצא תקין (לא אתרתי את המסמך עצמו אך הוא עולה מחוות הדעת). תוצאות בדיקת EMG גפיים עליונות מיום 29.3.05, בה נמצאה ראדיקלופטיה מימין (כך לפי האמור הן בחוו"ד דר' עמיר קורנגרין והן בחוו"ד דר' מיכה רינות). קיימות שתי תעודות רפואיות נוספות משנת 2006 ותעודות נוספות משנת 2009 ואילך, אלא שמסמכים אלו, לא עמדו בפני הנתבע ולכן אין מקום להתייחס אליהן בבחינת התנהגותו המקצועית של הנתבע בשנת 2005. בעניין בחינת החומר הרפואי, העיד הנתבע בבית המשפט, כי הוא ביקש מהתובעת את המסמכים הרפואיים והיא הביאה את כל המסמכים, אותם העביר למבטחת. הנתבע לא נחקר באופן קונקרטי על בדיקת הEMG ומשמעותה בעיניו באותו שלב. לטענתו, לנוכח המסמכים הרפואיים שעמדו בפניו, סבר כי אין מקום להפנות את התובעת לקבלת חוות דעת, משום שמדובר בהוצאה שלא תהיה פרופורציונאלית לפיצוי אותו תקבל התובעת בסופו של דבר. הנתבע הוסיף וציין כי בדרך כלל, כאשר הוא רואה בתעודות הרפואיות ממצא שהוא חמור יותר ממכות יבשות, הוא מייעץ ללקוח לפנות ולהתייעץ עם רופאים מקצועיים בקופת חולים, כפי שנהג עם התובעת (ע' 15 ש' 4-10 לפרוטוקול). בכל מקרה, אם יש חשש לנכות צמיתה, העיד הנתבע כי הוא נוהג לסרב להצעת המבטחת ללא בחינה של העניין. ואולם, בעניין התובעת הוא שוכנע כי אין סיכוי לנכות צמיתה. הנתבע העיד כי לאחר קבלת ההצעה מחברת הביטוח, הוא הזמין את התובעת לפגישות לגביהן קבעתי לעיל כי אכן התקיימו. כך מתאר הנתבע את הפגישות: "בפגישה הזו הסברתי לה את ההצעה של חברת הביטוח, והסברתי לה שברגע שהיא תקבל את הסכום, היא לא תוכל לתבוע את הביטוח, ושאלתי מה המצב ומה קורה, ואמרה שהיא לא מרגישה טוב. אמרתי לה שתעזוב את ההצעה והפניתי אותה לנוירולוג שתתייעץ ... קבעתי איתה פגישה ושם אמרתי לה עוד פעם שיש הצעה, ואמרה שיש בעיות וכאבים ושלחתי אותה לאורתופד. עד שתהיה משוכנעת שאין לך שום דבר, תבואי ..." (ע' 17 ש' 9-20 לפרוטוקול). ובהמשך: "ביוני הזמנתי אותה להגיב להצעה של חברת הביטוח ואז היא סיפרה לי על מיחושים שלה וייעצתי לה להתייעץ עם נוירולוג. בספטמבר היא אמרה לי שאין בעיה נוירולוגית ... אמרתי לה שאם יש משהו כואב אל תקבלי את ההצעה ..." (ע' 19 ש' 4-8 לפרוטוקול). מדבריו הנתבע עצמו ניתן ללמוד איפוא, כי הוא חש שייתכן שיש בעייתיות שמצריכה בדיקה נוספת, מעבר למה שהשתקף בתיעוד הרפואי. הנתבע, כעו"ד זהיר וסביר, סירב לקבל את הצעת הפשרה של המבטחת, עד שיהיה בטוח שאין נכות אורתופדית או נוירולוגית. התובעת טענה בכתב התביעה כי היה על הנתבע להפנות אותה לקבלת חוות דעת. הנתבע טען כי הוצאה בגין חוות דעת היתה בלתי פרופורציונאלית לגובה הנזק. טענות אלה של שני הצדדים אינן לעניין. למותר לציין כי בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975, אין לצרף חוות דעת לתביעה המוגשת לבית המשפט, אלא רק בקשה למינוי מומחים רפואיים. בית המשפט בוחן אם בחומר הרפואי נמצאים תימוכין לראשית ראיה לקיומה של נכות רפואית, ואז מחליט אם יש מקום למנות מומחה רפואי. בדרך כלל מוטלת עלות חוות הדעת על המבטחת. במקרים חריגים, בהם מדובר בחומר רפואי דל המקים ראשית ראייה חלשה, מוטל שכר הטרחה על הניזוק (כך על פי הפסיקה הנהוגה גם לפני תיקון 2009 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז 1986). נמצא איפוא כי עורך דין המייצג ניזוק בתאונת דרכים, יכול להגיש תביעה ולבקש מינוי מומחה רפואי. העלות בפעולה כזו היא בשלב זה רק אגרת בית המשפט העומדת על כמה מאות שקלים. בענייננו, המסמכים הרפואיים שעמדו בפני הנתבע לא גילו ממצא רפואי אובייקטיבי חריג. אין בממצאים הללו שום ממצא אובייקטיבי הנוגע לנכות האורתופדית הנטענת על ידי התובעת. יחד עם זאת, בפני הנתבע עמדה בדיקת EMG המעידה על ראדיקלופטיה נוירולוגית וכן עמדו תלונות חוזרות ונשנות של התובעת על כאבים בכתף, חולשה ביד, כאבי ראש וכיוצא באלה. הצדדים הסכימו הדדית שלא לחקור את המומחים. שני המומחים מדגישים את הממצא של רדיקלופטיה בגובה c7-c8-d1 בבדיקת EMG מיום 29.3.05. בדיקת ה EMG מלמדת על רדיקלופטיה לגפיים עליונות ימניות, היינו חסם עצבי ליד ימין, שבדיעבד, לטענת דר' קורנגרין, הביא לנכות. דר' רינות, המומחה מטעם הנתבע, לא חלק על העולה מבדיקה זו, אלא שהוא ציין כי בדיקת ה EMG איננה רלוונטית להערכת נכות, משום שאין קורלציה לממצא זה בבדיקה הגופנית או בבדיקת הדימות. כזכור, הנתבע עצמו הודה כי בפגישות מיום 27.6.05 ומיום 11.9.05, שבה התובעת שוב ושוב והתלוננה על מיחושים שונים. הנתבע הפנה את התובעת תחילה לנוירולוג ולאחר מכן לאורתופד. התובעת, מן הסתם, לא התייעצה עם נוירולוג או עם אורתופד, שהרי אין כל מסמך רפואי לגבי בדיקות כאלה בין החודשים יוני לאוקטובר 2005 וברור כי מסמך כזה לא הוצג בפני הנתבע. השאלה אם יש להטיל על הנתבע את האחריות למחדל זה של התובעת. מחד גיסא, הנתבע הוא איש המקצוע. התובעת פנתה אליו כדי שידאג לפיצוי המירבי שניתן לקבל מהמבטחת. הוא חשד כי יש מקום לבדיקות נוספות ולכן הפנה אותה לנוירולוג ולאורתופד. היא שבה ללא הבדיקות הללו. מאידך גיסא, מה מצופה מהנתבע לעשות, לאחר ששוב ושוב הפנה את התובעת לבדיקות, אך היא לא מבצעת אותן? קשה לתלות אחריות מקצועית על עורך דין, המפנה לקוח לבדיקות, והלקוח לא מבצען. בין רשלנות לטעות בשיקול דעת - הנתבע טען, כי גם אם מדובר בטעות בשיקול דעת, הרי שאין היא מגיעה לכדי רשלנות המחייבת פיצוי. הנתבע נסמך על שורה של פסקי דין הנוגעים לרשלנות עורך דין, בהם נערכה אבחנה בין רשלנות לטעות בשיקול דעת. בע"א 37/86 לוי נ' שרמן פד"י מ"ד (4) 446 (1990), קבע בית המשפט העליון כי עורך דין חב אמנם חובת זהירות כלפי הלקוח ועליו להפעיל מיומנות סבירה בייצוג. עם זאת לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, משום שגם עורכי דין עשויים לטעות בשיקול דעת. כל עוד אין מדובר ברשלנות, הרי שאין בעצם הטעות כדי לחייב את עורך הדין (ראה גם ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת פד"י ל (3) 75 (1976) ; ע"א 4707/90 מירוקס נ' ברנוביץ פד"י מ"ז (1) 17 (1993)). עוד מוסיף הנתבע וטוען, כי כל פשרה יש בה משום "קניית סיכון". טעות בהערכת הסיכונים איננה מצדיקה קביעת רשלנות של עורך הדין. יש ממש בטענה זו. עריכת דין איננה בגדר מדע מדוייק. לעיתים קיימות כמה דרכי פעולה סבירות בפני עורך דין סביר, ובחירה באחת מהן לא תיחשב לרשלנות מקצועית (ר' למשל תא"מ (של' ת"א) 34521/08 צ'יצ'יאן ואח' נ' רוזנבלום ואח' (19.10.2011) ; ת"א (של' חי') 19200-07-09 מלמוד בוריס נ' מתעב פלאח (17.4.2012)). בעניין מלמוד הנ"ל, נקבע כי מדובר ברשלנות, כאשר לא הוגשה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתובע איבד את זכויותיו מחמת התיישנות. עוד קבע בית המשפט, כי על עורך דין מוטלת חובת זהירות מיוחדת כלפי לקוחו, לפעול כבעל מקצוע מיומן, נאמן וזהיר במיוחד - מדובר כאן בסטנדרט זהירות גבוה בכל אחד משלושת ההיבטים. עם זאת, האבחנה בין טעות בשיקול הדעת לבין התרשלות, מחייבת להעמיד את המבחן על בסיס של "רשלנות גסה או רבתי" (ת"א (של' ת"א) אסתר טכנולוגיות נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (12.10.2009)). גם אם נקבעה רשלנות, יתקשה התובע להוכיח מה היה קורה לו היה עורך הדין נוקט בדרך פעולה שונה. נוכח הקושי להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק, מציע בית המשפט בעניין אסתר טכנולוגיות דלעיל, להסתפק בהוכחת "אובדן סיכויי ההצלחה", בדומה לתביעות רשלנות רפואית. באותה פרשה מדובר ברשלנות שבאי משלוח הודעה לצד שלישי, ובית המשפט מציין כי מדובר בסיכויי הצלחה מינוריים בלבד שאינם מזכים בפיצוי. בענייננו, כמתואר לעיל, הפנה הנתבע את התובעת לבדיקות של נוירולוג ואורתופד לפני חתימה על כתב הקבלה, התובעת לא עשתה כן. הנתבע יכול היה לדחות את החתימה פעם נוספת, ולדרוש מהתובעת לקבל את תוצאות ההתייעצות עם המומחים אליהם הפנה את התובעת (במסגרת קופת החולים, לא בחוות דעת שעלותה גבוהה). ואולם, כאשר בחר בסופו של דבר בחלופה של חתימה על כתב הקבלה, היתה זו דרך לגיטימית במסגרת מתחם שיקול הדעת הניתן לעורך הדין. בפני הנתבע עמדה בדיקת EMG שלימדה על חשד לרדיקלופטיה, חסם עצבי ביד ימין, ותלונותיה של התובעת. הנתבע הפנה את התובעת לבדיקות נוירולוג ואורתופד, אולם היא שבה בלעדיהן, אמרה כי חשה בטוב והסכימה לחתום על כתב הקבלה. בנסיבות אלה, עורך דין סביר רשאי לנהוג כפי שנהג התובע, ולהחתים את התובעת על כתב הקבלה. ייתכן כי עורך דין מעולה, היה מסביר לתובעת, כי נוכח בדיקת ה EMG ותלונותיה, ישנה סיכוי לקיומה של נכות צמיתה, ולכן מוטב שלא לחתום על כתב הקבלה לפני שיווכח בתוצאות ההתייעצות עם נוירולוג או אורתופד. ייתכן שהיה מחתים את התובעת על מסמך ויתור, לפיו הוצע לה לפנות להתייעצות בנוירולוג ובאורתופד והיא לא עשתה כן. הנתבע אולי לא נקט בדרך בה היה נוקט עורך דין מעולה, אולם הוא נקט בדרך שהיא אפשרות סבירה של בעל מקצוע זהיר וסביר. לפיכך, אף שאולי ניתן היה לפעול אחרת, אין הדבר בגדר רשלנות המצדיקה פיצוי. סופו של דבר, למרות שהנתבע לא בחן כדבעי את הסיכון (או הסיכוי) שתהיה נכות נוירולוגית או אורתופדית, על ידי התייעצות במומחה רפואי, הרי שלאחר שהתובעת עצמה נמנעה מהבדיקות עליהן המליץ הנתבע, אין מדובר ברשלנות המקנה פיצוי. לפיכך אין מנוס מדחיית התביעה. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם הייתי קובע כי יש אחריות במעשיו של הנתבע, אשר לא עמד על קבלת תוצאות ההתייעצות עם המומחים שהוא עצמו סבר שהם הכרחיים, הרי שהיה קושי ממשי להוכיח נזק וקשר סיבתי בינו לבין הרשלנות. לא ניתן לשער היום, מה היה מומחה נוירולוג או אורתופד מייעץ לתובעת באותו שלב. קשה לדעת מה היה בית המשפט קובע לגבי מינוי מומחה רפואי על יסוד החומר הקיים, ואם היה ממונה, האם היה מכריע כדר' רינות או כדר' קורנגרין. הנטל בעניין זה מוטל על התובעת. דר' עמיר קורנגרין בחוות דעתו מתייחס למצבה של התובעת היום, בהסתמך על תיעוד רפואי שנצבר במהלך השנים, ולא רק על התיעוד הרפואי שעמד באותה עת. מומחה התובעת, דר' עמיר קורנגרין, קבע לה נכות צמיתה של 10%. דא עקא, המומחה קובע את הנכות על פי סעיף 31 (ד) (א) (1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. סעיף זה נוגע לשיתוק חלקי בצורה קלה מאוד המקנה רק 5% נכות. ב"כ התובעת ציין כי המומחה אמר לו בעל פה כי מדובר בטעות קולמוס, אולם לא הוצג כל מסמך רפואי של השלמה לחוות הדעת בעניין זה. על כן חוות הדעת בעינה עומדת ובהעדר הבהרה מצד המומחה, הרי שלמעשה נקבעת בה נכות של 5% בלבד. מנגד חוות הדעת של דר' רינות מטעם הנתבע, קובעת העדרה של כל נכות צמיתה.כך שגם אם היה עולה בידי התובעת להוכיח רשלנות וקשר סיבתי, הפיצוי בגין נכות של 0% עד 5% איננו גבוה. כל אמור לעיל נאמר כהערת אגב בלבד. כמפורט לעיל, דחיתי את התביעה. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, לאחר שקבעתי כי אפשר היה לנהוג אחרת, וייתכן שהתובעת לא פוצתה בגין כל נזקיה, תהיה דחיית התביעה ללא צו להוצאות. המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כחוק.נזקי גוףרשלנות מקצועיתרשלנותעורך דיןתאונת דרכים