בסיכום חוות הדעת קבע המומחה כי התובעת סבלה משבר בעצם החזה כתוצאה מהידוק פתאומי של חגורת הבטיחות וכי סבלה המיחושים מהם סבלה בעורפה ובגבה מתאימים למנגנון פגיעה של "צליפת שוט או כיפוף קדמי חריף עם קיבוע הגוף באמצעות חגורת בטחון בכיסא ותנועת הצוואר והראש קדימה. ##להלן פסק דין בנושא שבר כתוצאה מהידוק פתאומי של חגורת הבטיחות:## כללי 1. תביעה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בגין פציעת התובעת בתאונת דרכים שאירעה ב24/10/95-. אין מחלוקת לעניין חבות הנתבעים, ולפיכך התמקד הדיון בשאלת שיעור הנזקים. נתוני הרקע שאינם במחלוקת: 2. התובעת ילידת 29/07/68, כבת 28 בעת התאונה ו32- היום, נשואה ואם לילדה מתבגרת. עלתה מבריה"מ ב1991-. התאונה אירעה בתאריך 24/10/95 בדרך מבית התובעת בבית שמש למקום עבודתה בירושלים. התובעת הובהלה לבית החולים הדסה עין כרם ושוחררה לביתה בתום טיפול, עם המלצה למנוחה במשך 5 ימים; לאחר זאת המשיכה במעקב המרפאה האורטופדית של בית החולים הדסה. עובר לתאונה עבדה כרכזת בכירה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושכרה היה כ4,000.- ש"ח לחודש. היא הועסקה מאז מארס 1994 עפ"י חוזה מיוחד שהוארך מידי חדשים מספר. הארכה אחרונה היתה עד 31/12/95 (חדשיים לאחר התאונה !) לאחר זאת לא חודש. מאז אפריל 1997, היא עובדת כמתכנתת מחשבים. מצב רפואי: 3. בית המשפט מינה את פרופ' א. פינסטרבוש כמומחה בתחום האורטופדיה; בפני המומחה התלוננה התובעת, כעולה מחוות הדעת, על כאבים בגב עליון, בעיקר לאחר נסיעה ארוכה, קושי לשבת זמן רב בשל עייפות בשרירי גב עליון ובעורף מידי פעם רגישות מאחורי האוזניים. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה כי התובעת סבלה משבר בעצם החזה כתוצאה מהידוק פתאומי של חגורת הבטיחות וכי סבלה המיחושים מהם סבלה בעורפה ובגבה מתאימים למנגנון פגיעה של "צליפת שוט או כיפוף קדמי חריף עם קיבוע הגוף באמצעות חגורת בטחון בכיסא ותנועת הצוואר והראש קדימה". המומחה קבע כי מצבה תאם נכות של 100% במשך חודשיים ימים - עד 24/12/95 - ולאחר מכן, במהלך הטיפול, במשך 8 חודשים נוספים נכות בשיעור 30%; לאחר תום תקופה זו, היינו מאז סוף יולי 1996, לא מצא מקום לקביעת נכות כלשהי. המומחה מאשר כי בדיקת .T.C מצביעה על "חשד בבקע דיסקלי קטן ללא לחץ על חוט השדרה או על עצבים" שאינו מצדיק מתן נכות צמיתה. 4. בתשובות לשאלות הבהרה קבע המומחה כי אם התובעת עדיין מתלוננת גם כיום על כאבי גב עליון, קושי לשבת, עייפות בשרירי גב עליון בעורף, כאבי צוואר וכאבי ראש, כי אז אלו תלונות סובייקטיביות שאין להן תמיכה בבדיקה אובייקטיבית או ממצאי הדמיה ואין לתלותן בפגיעה גופנית, תוצאת התאונה. לשאלה נוספת, האם ייתכן כי הממצא הנראה ב-.T.C נגרם בתאונה ויכול להסביר לפחות באופן חלקי את תלונות התובעת, השיב המומחה כי איננו יכול לשלול בודאות את הקשר בין אותו ממצא לתאונה אך גם אם מקורו בתאונה מדובר בממצא קל ללא לחץ על המרכיבים העיצביים של עמוד השדרה ואיננו מסביר או מצדיק את תלונות התובעת. 5. ב"כ המלומד של התובעת לא אמר נואש ועמד על הזמנת פרופ' פינסטרבוש לחקירה בבית המשפט. בעדותו חזר המומחה בעיקרו של דבר על קביעותיו. הוא שב ואישר כי לא ניתן לשלול קשר בין הממצא ב-.T.C לבין הפגיעה בתאונה אך חזר וקבע כי הממצא הוא חסר משמעות מבחינה קלינית. לאחר שהוצגה למומחה תוצאת בדיקת I.R.M מיוני 1999 אישר כי זו מלמדת על בקע נוסף בעמוד השדרה אך שוב ללא כל פגיעה בסטרוקטורות עיצביות ועל כן בלא משמעות קלינית, אף הביע ספק בדבר קיום קשר בין ממצא זה, אשר נתגלה בבדיקה 4 שנים לאחר התאונה, לבין התאונה. המומחה שלל קביעת נכות בשל השבר בעצם החזה כאשר השבר התרפא היטב ולא נשארו עיוות וסימנים קליניים כלשהם. לשאלות ב"כ המלומד של הנתבעים עוה"ד בר יוסף עמד פרופ' פינסטרבוש על דעתו שהנכויות הזמניות כפי שנקבעו על ידיו מבטאות נכונה את מגבלות התובעת בתקופה שלאחר התאונה. פרשת הראיות: 6. התובעת הסתפקה בעדותה שלה בלבד. עיקרה בתצהיר עדות שבו פירטה השתלשלות הדברים עובר ולאחר פציעתה; כמפורט לעיל, ערב פציעתה עבדה התובעת כרכזת בכירה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; לאחר שנעדרה מעבודתה כחדשיים כתוצאה מהפגיעה לא חודש חוזה העבודה שלה והיא לא השתלבה בכל עבודה עד ל01/04/97-. במהלך תקופה זו אמנם עברה הסבה מקצועית באמצעות משרד העבודה והרווחה, לתחום המחשבים ואין מחלוקת שמאפריל 1997 היא עובדת במקצוע זה. 7. בתצהיר עדותה חוזרת התובעת ומפרטת את מכאוביה ומגבלותיה כפי שנדונו בפרק הקודם. היא חוזרת ומציינת כי מתקשה בישיבה ממושכת, בהרמת חפצים ועל כן בעבודות הבית, ביצוע קניות וכיוצ"ב. היא סובלת מכאבי גב חזקים לאחר פעילות פיזית ובעת חילופי העונות וכן מכאבי צוואר וכאבי ראש. אלו בעיקר מפריעים בעת ישיבתה למול המחשב. 8. עוד מספרת היא בתצהירה כי בחודשיים הראשונים לאחר התאונה היתה מרותקת רוב הזמן למיטתה והוריה סעדו אותה. במשך כשנה לאחר התאונה נאלצה להעסיק עוזרת בית אך בשל מצב כלכלי דחוק נאלצה להפסיק זאת ובעלה הקדיש מאז שעות רבות לעבודות הבית. 9. ועוד מתצהיר העדות: הנתבעת נזקקת מאז התאונה וכמעט ברציפות עד היום לטיפולי פיזיוטרפיה ומבקרת במרפאת כאב ואף נזקקת לטיפול תרופתי לשיכוך כאביה. 10. בעת הדיון הצטמצם ב"כ המלומד של הנתבעים עד מאוד בחקירתה הנגדית וכלל לא נגע - ומכאן שלא ערער על רבות מהעובדות הנטענות ומפורטות בתצהיר. 11. הנתבעים לא העידו עדים והסתפקו בהגשת תעודות עובד ציבור של המל"ל והלמ"ס. ראשי הנזק: 12. נזק שאיננו נזק ממון: ב"כ המלומד של התובעת מבקש כי בית המשפט יפעל על פי תקנה 2(ב) של תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים של נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו 1996 ויפסוק לתובעת את הפיצוי המירבי על פי תקנה זו (10% מהסכום המקסימלי). ב"כ הנתבעים מתנגד לכך ומדגיש כי אין לעשות דרך זו לשיגרה וכי רק במקרים חריגים אכן יש לפסוק כך. מקבל אני את דברי התובעת, שלא נסתרו ויש להם אף תמיכה בחוות דעת המומחה, כי במשך חודשים ארוכים לאחר התאונה סבלה מכאבים קשים ואף מגבלות לא מבוטלות. ידועים הכאבים העזים הנגרמים כתוצאה משבר בעצם החזה (אותו לא ניתן לקבע בגבס) ואף, כאמור, כאבי ראש, צוואר וגב המוכרים לאחר פגיעת "צליפת שוט" מהם סבלה התובעת באותה עת לאו מילתא זוטרא הם. עם זאת אינני סבור כי מצבה מצדיק פסיקה על פי "הרף העליון" האפשרי על פי התקנה הנ"ל. אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה, על פי שיקול דעתי, סך 12,000.- ש"ח (נכון להיום). 13. הפסד השתכרות בעבר: כפי שקבע פרופ' פינסטרבוש היתה התובעת במשך חדשיים לאחר התאונה באי כושר מלא, ובתקופה זו כמובן נבצר ממנה לעבוד. אין מחלוקת כי בתום תקופה זו לא שבה התובעת לעבודתה; לטענת התובעת לא חודש חוזה העבודה בשל העדרותה הממושכת ומגבלותיה ואילו לטענת הנתבעים היו סיבות אחרות לפיטורין (על פי מכתב הממונה על משאבי אנוש בלמ"ס לא חודש החוזה בשל צמצום בהיקף העבודה). אינני סבור שיש לייחס משמעות של ממש להבדל בין שתי הגירסאות שכן בין אם נגרמו הפיטורים בשל הפציעה ובין אם מטעם אחר ומשעדיין לקתה התובעת, כפי שאישר המומחה, במשך חודשים ארוכים בנכות בשיעור של 30% שאיננה מבוטלת כלל ועיקר, ברור בעיני כי מגבלה זו היתה אבן נגף בתחרות בשוק העבודה היקשתה ועיכבה מציאת מקום עבודה אחר. את העובדה שהתובעת ניצלה חלק מתקופה זו לשם רכישת מקצוע חדש והכשרתה לעתיד אין לזקוף לחובתה. אולי אף ההיפך הוא הנכון - ניתן ללמוד מכך שהתובעת לא נכנעה למגבלותיה ולמרות הכאבים אשר היו מנת חלקה באותה עת עשתה למציאת פתרון פרנסה לעתיד. ברור בעיני כי יש לתת ביטוי למצבה זה בפסיקת פיצוי בעבור הפסד הכנסה בעבר. בשל הקושי לאמוד במדוייק את השפעת גורם המגבלות תוצאות התאונה על קשיי השתלבותה בעבודה, אני פוסק את הפיצוי בראש נזק זה אף שמדובר בנזק מיוחד, על פי אומדן גלובלי, בסך 16,000.- ש"ח. [יצויין כי כטענת ב"כ הנתבעים עבור החודשיים הראשונים קיבלה התובעת את שכרה ממעבידה דאז במלואו]. 14. הפסד כושר השתכרות בעתיד: נוכח קביעת המומחה, כמפורט לעיל, אינני מוצא מקום לפסוק לתובעת כל פיצוי בראש נזק זה. יובהר כי איני שולל עקרונית פסיקת פיצוי עבור פגיעה בכושר השתכרות גם כאשר לא נותרה כל נכות רפואית ומודע אני לפסיקה בעניין זה, אלא שכך יעשה כאשר קיימת ראיה או לפחות אינדיקציה לפגיעה בכושר ההשתכרות חרף העדר הנכות. בענייננו לא הוכנס ביהמ"ש בסוד הכנסות התובעת כיום, מאז היא עובדת בתחום המחשבים. אין כל ראיה לכך שהכנסותיה פחתו ביחס לשכרה עובר לתאונה או נמוכים בהשוואה לעובד אחר בעל נתונים זהים ומהעדר הראיות ניתן להסיק שאכן אין כל הפחתה או נחיתות. 15. עזרה וסיוע בעבר: לא נסתרה טענת התובעת כי בחודשים הראשונים שלאחר פציעתה סעדוה הוריה, עת היתה רתוקה כמעט באופן מלא למיטתה ולאחר מכן נאלצה להיעזר בעוזרת ובבעלה. כאמור, לא נחקרה התובעת בעניין זה כלל בחקירתה הנגדית. עם זאת משנמנעה התובעת לתמוך עדותה בנושא זה בכל ראיה תומכת יש לשקול דבריה בזהירות. בנסיבות אלו אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה גם כן על פי אומדן גלובלי, בסך 5000.- ש"ח. 16. עזרה וסיעוד בעתיד: אף בעניין זה, נוכח קביעתו הנחרצת של המומחה, כי אין כל קשר בין תלונותיה והמגבלות הנטענות על ידי התובעת לבין התאונה אינני מוצא מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה. 17. הוצאות: בתצהירה מפרטת התובעת הוצאות שונות, המסתכמות ב1,505.- ש"ח (במועד סמוך לאחר התאונה), כאמור, לא נחקרה בעניין זה בחקירה נגדית וטענותיה לא נסתרו ולפיכך יש לפסוק לה נזק זה במלואו, היינו: 1,505.- ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאז 01/01/96. 18. הוצאות המומחה: התובעת נשאה בהוצאות חוות דעתו של המומחה בסך 2,495.- ש"ח בפברואר 1998 ובתשלום נוסף בעבור עדותו בבית המשפט, סך 1,500.- ש"ח. נוכח המסקנות כפי שפורטו לעיל סבור אני כי היתה הצדקה למינוי המומחה אשר סייע לבית המשפט בקביעת מצבה הרפואי ובעיקר קביעת נכויותיה הזמניות הלא מבוטלות. לעומת זאת סבור אני כי לא היתה הצדקה לזימון המומחה לעדות בבית המשפט ועל כן על התובעת לשאת בהוצאות אשר נגרמו כתוצאה מכך. התוצאה היא שאני מחייב את הנתבעים בתשלום סך 2,495.- ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום לפרופ' פינסטרבוש. 19. ניכויי המל"ל: על פי תעודת עובד ציבור הוכרה התאונה כתאונת עבודה, שולמו לתובעת דמי פגיעה בסך כ4,400.- ש"ח אלא שאלו שולמו באמצעות המעביד - לאור פסיקתי בסעיף 13 לעיל (משלא פסקתי הפסד השתכרות לחדשיים ראשונים) אין מקום לנכות תשלום זה מפיצוייה. 20. השורה התחתונה: אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים שנקבעו בסעיפים 12, 13, 15, 17, 18 לעיל, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ על שכר הטרחה. באגרת המשפט ישאו הנתבעים. משפט תעבורהתאונת דרכיםצליפת שוט (תאונת דרכים)חגורת בטיחותשבר