תשלום שכר עידוד בשירות המדינה מוסדר בהסכם קיבוצי משנת 1969 שנחתם בין ההסתדרות הכללית של העובדים לבין המדינה "למען הבטיח שיתוף פעולה בין העובדים לבין ההנהלות בשירות המדינה לשם חיפוש דרכים ואמצעים לייעול העבודה ולהעלאת פריון העבודה ע"י חקר העבודה, קביעת שיטות וארגון עבודה מתאימים וכן על ידי הנהגת שיטות שכר עידוד בעבודות השונות בהן תינתן ותוכח האפשרות והכדאיות להפעלתו" (ראו דברי הפתיח להסכם). מכוח הוראת סעיף 3 להסכם, הותקן בשנת 1982 תקנון מועצות ייצור משותפות בשירות המדינה. במסגרת התקנון נקבעו הוראות מפורטות בדבר תפקידי מועצות הייצור, לרבות לעניין הגברת הפריון והתפוקה; הפעלת שיטות שכר עידוד ושמירה על עדכניותן, שיפור שיטות ותהליכי עבודה ועוד (סעיף 4). כמו כן ובין השאר נקבעו בתקנון שיטות לקביעת שכר עידוד ודרכי הפעלתו (סעיף 5). ואמנם, כטענת המערערת, אין בהוראות ההסכם ובתקנון שהותקן מכוחו הוראה בדבר "הצמדת" תשלום שכר עידוד לדירוג זה או אחר בשירות המדינה. התשלום מחושב על פי תפוקות עבודה ועבור עבודה. עם זאת ברור הדבר כי השיטות השונות לקביעתו של שכר עידוד מבוססות על מדידות הישגים על פי מדדים כמותיים מסוגים שונים, כמפורט בתקנון. ##להלן פסק דין בנושא שכר עידוד עובדי מדינה:## השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר 1. המערערת, עורכת דין במקצועה, מדורגת בדירוג המשפטנים ומועסקת כממונה באגף פניות הציבור במשרד החינוך, הגישה תביעתה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בה ביקשה להורות למשיבה כי ישולם לה "שכר עידוד". כמו כן תבעה את חלק הפרשות המעסיק בהפרשות לפנסיה בגין "שכר עידוד" שלא שולם לה במהלך השנים. תביעת המערערת נדחתה על ידי בית הדין האזורי (השופטת אורנית אגסי ונציג הציבור מר אליהו מחלב; תע"א 1541/09), ועל כך הערעור שלפנינו. הרקע העובדתי כפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי 2. המערערת החלה לעבוד בשירות המדינה ביום 4.3.1979. משנת 1984 ועד לשנת 1999 הועסקה המערערת כעורכת דין בלשכה המשפטית של משרד החינוך. שכרה של המערערת שולם בהתאם לדירוג המשפטנים. בכלל זה, קיבלה המערערת תוספת תמריץ ותוספת משפטנים, שהן תוספות שכר הייחודיות לדירוג זה. בחודש דצמבר 1999 עברה המערערת לעבודה ביחידה לפניות הציבור. ביום 1.8.2000 נבחרה המערערת לתפקיד הממונה על פניות הציבור במשרד החינוך. תפקיד זה הינו תפקיד מנהלי. אף על פי כן ובאישור נציבות שירות המדינה, המשיכה המערערת להיות מדורגת בדירוג המשפטנים, ושכרה שולם לה בהתאם. במסגרת המעבר לתפקיד זה ובהתאם להחלטה מיוחדת של נציבות שירות המדינה, הועלתה המערערת לדרגה א'4 (אישית) בדירוג המשפטנים. במהלך שנות עבודתה המשיכה המערערת לקבל את תוספות השכר הייחודיות לדירוג המשפטנים אשר בתנאיהן עמדה. 3. לפי שנקבע בפסק הדין, זה שנים שבאגף לפניות הציבור מופעלת שיטת שכר עידוד. במסגרת זו מתבצעת מדידת עבודה באמצעות מדדים מוגדרים ואובייקטיביים, המבוקרים בצורה רצופה. המערערת פנתה לממונים עליה בבקשה לקבל שכר עידוד (להלן גם: התוספת). לטענת המערערת, היא זכאית לתוספת כיתר העובדים במחלקה על שום תקן משרתה ותפקידה, בו היא מבצעת עבודה מנהלית. המשיבה אף כימתה את תפוקת עבודתה של המערערת והכלילה תפוקה זו במסגרת חישוב הזכאות לשכר עידוד ליתר העובדים. החל משנת 2004, פנתה המערערת מספר פעמים לגורמים במשיבה בבקשה לבדוק את זכאותה לתשלום שכר עידוד. עניינה הובא בפני הוועדה המשרדית למועצות הייצור, אשר המליצה על העברת הנושא לדיון לפני הוועדה המרכזית למועצות ייצור. בהתאם, דנה הוועדה המרכזית בבקשתה של המערערת בשנת 2005 ופעם נוספת בשנת 2007. עמדת נציגות העובדים בוועדה המרכזית הייתה, כי יש לאשר למערערת את תשלום התוספת, שכן היא מבצעת תפקיד מנהלי. מנגד, גרסה נציבות שירות המדינה כי המערערת אינה זכאית לקבלת התוספת בשל דירוגה בדירוג המשפטנים. משלא הגיעה הוועדה המרכזית להסכמה בשאלת זכאותה של המערערת לשכר עידוד, כנדרש מהיותה ועדה פריטטית, לא אושרה בקשתה. מכאן פנתה המערערת לבית הדין האזורי להגיש תביעתה. טענות הצדדים ופסק הדין של בית הדין האזורי 4. לטענת המערערת, באגף לפניות הציבור בו היא עובדת נהוגה שיטת שכר עידוד, וכל עובדי האגף מקבלים את התוספת. לדבריה, היא מופלית לרעה לעומת העובדים האחרים. קבוצת השוויון אליה משתייכת המערערת היא קבוצת עובדי האגף, בה מבצעים העובדים עבודה בעלת אופי מנהלי זהה לשלה, וכימות תפוקת עבודתה נכלל במסגרת חישוב שכר עידוד לכלל העובדים. לפיכך, יש לראותה כמי שזכאית לשכר עידוד. משום שהמערערת מבצעת בפועל עבודה מעבר לנדרש ממנה, עבודה שבגינה היא זכאית להיכלל בחישוב שכר עידוד, על המשיבה חלה חובה מוגברת שלא להפלותה לעומת עובדי האגף האחרים. כמו כן, בתפקידה הנוכחי, אין המערערת זכאית לקבל את כל התוספות השונות המגיעות לפי דירוג המשפטנים. לפיכך, אף מטעם זה היא זכאית לטענתה לתוספת. לטענת המשיבה, המערערת אינה זכאית לתשלום שכר עידוד מאחר שהיא מדורגת, לפיה בחירתה, בדירוג המשפטנים ולא בדירוג המח"ר. המערערת אף מקבלת תוספות ייחודיות לדירוג המשפטנים, דהיינו, תוספת תמריץ ותוספת משפטנים, אשר אינן משולמות ליתר עובדי האגף. כמו כן, למערערת ניתנה אפשרות לבחור בין שני הדירוגים. לפיכך, קיים שוני רלוונטי בינה לבין קבוצת עובדי האגף. רצונה של המערערת ליהנות מן הטוב שבשני הדירוגים מהווה חוסר תום לב. המשיבה הדגישה, כי שיטת תשלום התוספת מבוססת על מדדים כמותיים. עמדתה העקרונית לאורך השנים היא כי לא ראוי להחיל את תשלום התוספת על עובדים המדורגים בדירוג המשפטנים. מכל מקום, תשלום שכר עידוד טעון החלטה פוזיטיבית של הוועדה המרכזית למועצות הייצור, לה מוקנית הסמכות לקבוע האם יש להחיל על קבוצת עובדים מסוימת את תשלום התוספת. 5. בית הדין האזורי עמד על כך כי תוספת שכר עידוד אינה משולמת לעובדים בדירוג המשפטנים, ובהיות המערערת מדורגת בדירוג זה, אין היא זכאית לתוספת. בית הדין ציין, שהמערערת בחרה לעבור מתפקידה כעורכת דין במחלקה המשפטית לתפקיד ניהולי כמנהלת אגף תלונות הציבור. בתפקיד זה ביצעה המערערת עבודה מנהלית גרידא. חרף זאת, בחרה להמשיך ולהיות מדורגת בדירוג המשפטנים גם בתפקידה זה, משום ששכרה לפי דירוג המשפטנים גבוה יותר משכר עובד בדרגה מקבילה בדירוג המח"ר. בית הדין ציין כי דירוג זה העניק לה הטבות ותנאים במסגרת תפקידה אשר אינם מוענקים לעובדי האגף, וכי המערערת אף קבלה דרגה אישית, וזאת על פי החלטה מיוחדת וחריגה של נציבות שירות המדינה. בזכות דרגה זו, רמת שכרה גבוהה וחריגה. זאת ביחס לעובדים בדירוג המשפטנים כמו גם ביחס לעובדים בדירוג המח"ר. בית הדין הוסיף כי התוספות להן זכאית המערערת במסגרת דירוג המשפטנים מוכרות לצורך הפרשות לפנסיה, ואילו תוספת שכר עידוד איננה מוכרת לצורך זה. לאור זאת, משבחרה המערערת בדירוג המשפטנים, חלים עליה הכללים וההוראות הקיימים בהסכמים ובהסדרים הקיבוציים החלים על העובדים המדורגים בדירוג המשפטנים. לפיכך, אין הצדקה לדרישתה לקבל את התוספת. 6. טענת האפליה שהעלתה המערערת נדחתה אף היא על ידי בית הדין האזורי. בית הדין ציין כי המערערת מדורגת בדירוג המשפטנים מתוך בחירה אישית ומושכלת. אכן, עובדי המחלקה תחת ניהולה זכאים לתוספת ומקבלים אותה בפועל, אך זאת, משום שהם מדורגים בדירוג המח"ר. עובדה זו, כמו גם העובדה שהמערערת מבצעת עבודה מנהלית ולא עבודה משפטית, אינה מקנה למערערת זכאות לתשלום התוספת המשולמת לעובדים המדורגים בדירוג המח"ר. מקורם של פערי השכר איננו אפליה, כי אם דירוג שונה, שקיימים לו מאפייני שכר ייחודיים. בית הדין האזורי הדגיש, כי במסגרת ניהול ההליכים בתיק ניתנה למערערת אפשרות לעבור לדירוג המח"ר וכפועל יוצא מכך לקבל את התוספת אותה תבעה, אולם היא סירבה. המערערת אף התחמקה בעדותה מעניין זה וניסתה לטעון כי היא לא בחרה את דירוג שכרה. נפסק, כי למעשה מבקשת המערערת ליהנות מההטבות הניתנות לעובדים בדירוג המשפטי וכן לעובדים בדירוג המח"ר. לא ניתן לדרוש ליהנות מכלל ההטבות הניתנות לדירוגים שונים בשירות המדינה, ובדרישה זו טמון חוסר תום לב. אשר לטענת המערערת כי אין היא זכאית לכל התוספות הניתנות לעובדי הדירוג המשפטי, ולכן לכאורה היא מקופחת פעמיים, נקבע כי התוספת אליה מכוונת המערערת את דבריה היא "תוספת הופעה". תוספת זו ניתנת לעובדים בדירוג המשפטנים המופיעים בפני ערכאות שיפוטיות. המערערת אינה מופיעה בפני ערכאות שיפוטיות, ועל כן אין היא ממלאת אחר התנאי המאפשר קבלת "תוספת הופעה". מכל מקום, אין כל קשר בין עבודתה המנהלית לבין אי זכאותה של המערערת לקבלת תוספת הופעה. לאור כל האמור נפסק כי המערערת אינה זכאית לקבלת תוספת שכר עידוד. כמו כן חויבה המערערת בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. תמצית טענות הצדדים בערעור 7. ערעורה של המערערת סב על כל קביעותיו של בית הדין האזורי. לטענתה, בית הדין האזורי לא דן בטענתה המרכזית לעניין מהותה של שיטת שכר העידוד. המערערת מפרטת, כי שיטת שכר העידוד מונהגת בשירות המדינה מכוח הסכם קיבוצי מיום 19.5.1969, שמכוחו נקבע תקנון מועצות ייצור משותפות בשירות המדינה (להלן: התקנון). מטרתו ומהותו של התקנון, המעוגנת בסעיף 1 להסכם, היא לייעל את השירות הציבורי, ואין בו הגבלה לעבודות או לדירוגים מסוימים. הנהגת שכר עידוד, המתבססת על מדידת עבודה, נמצאה אפשרית וכדאית באגף לפניות הציבור אותו מנהלת המערערת. המערערת מפנה למאבק איגוד המשפטנים להנהגת שכר עידוד בדירוג המשפטנים, לרבות במסגרת תביעות שהוגשו למוסד לבוררות מוסכמת, ולעמדת המדינה לפיה אין המשפטנים זכאים לתוספת באשר עבודתם אינה ניתנת למדידה ולכימות. לא כך הם פני הדברים בעבודת האגף לפניות הציבור, שם נמצא כי החלת השיטה אפשרית וכדאית. לפיכך, מתוגמלים כל העובדים באגף בשכר עידוד, ותפוקת המערערת נכללת במדדים לחישובו. משום שהמערערת תורמת את חלקה למאמץ עובדי האגף, אין מניעה על פי התקנון לתגמלה בשכר עידוד. שכר עידוד איננו תוספת או הטבת שכר הנלווית לדירוג אחד, אלא תמורה בעבור "עבודה נוספת", דהיינו, עבודה מעבר לנדרש מן העובד במסגרת תפקידו הרגיל, הדומה באופייה לעבודה בשעות נוספות. לפיכך, "תמורה בעד עבודה נוספת מותרת ונוהגת גם לגבי משפטנים. משפטנים עובדים ומקבלים תמורה עבור עבודה בשעות נוספות." גישה זו אף עולה מתצהירה של הגב' הניה מרקוביץ', עליו נחקרה לפני בית הדין האזורי. דרישת ה"עבודה נוספת" מתקיימת בכל עובדי האגף באופן זהה, ועל כן אין מניעה להחילה גם כלפי המערערת. כמו כן, משום שעבודתה של המערערת ניתנת לכימות, אין משמעות לכך שהמערערת מדורגת בדירוג המשפטנים. עוד נטען, כי לאור מטרת שכר העידוד, אין כל שוני רלוונטי בין עובדי האגף לבין המערערת. תוצאת הדברים, לפיה עובדי האגף לפניות הציבור מבצעים עבודה בעלת אופי זהה לעבודה אותה מבצעת המערערת, אך רק היא איננה זכאית לשכר עידוד, היא בבחינת אפליה אסורה. המערערת שייכת לקבוצת השוויון שהיא כלל עובדי האגף לפניות הציבור ולא לקבוצת המדורגים בדירוג המשפטנים, ולכל היותר היא מהווה תת-קבוצה נפרדת בתוך קבוצת השוויון של כלל העובדים באגף. לפיכך, אין להבחין בינה ובין יתר חברי הקבוצה. נוסף על כך נטען כי המערערת אינה מקבלת את מלוא התוספות המשולמות למשפטנים בדירוג המשפטנים, שהן, "בין היתר, תוספת תמריץ, תוספת משפטנים ותוספת הופעה בשיעור 20%". בקשתה של המערערת לתוספת הופעה נדחתה מחמת היות התפקיד אותו היא מבצעת תפקיד מנהלי, ומשום שאין התוספת משקפת את אופי עבודתה. מנגד, גם בקשתה לשכר עידוד נדחתה, מחמת היותה מדורגת בדירוג המשפטנים ולמרות שהתוספת אכן משקפת את אופי עבודתה. אילו הייתה מקבלת את כלל התוספות, לא הייתה המערערת דורשת בנוסף להיות מתוגמלת בשכר עידוד. כך, למעשה נותרה המערערת קירחת מכאן ומכאן. המערערת מבהירה כי התשלום בעד שכר העידוד ותוספת הופעה עומד על סך 2,000 ש"ח, ועל כן, שכרה בתוספת שכר עידוד לא יהיה גבוה יותר משכרו של משפטן בוותק ובדרגה מקבילים לשלה. משום שתוספת הופעה הינה תוספת שיש להחשיבה לצורך הפרשות פנסיוניות, מצבו של המשפטן ימשיך להיות טוב ממצבה. כמו כן נטען, כי הדרגה האישית שניתנה למערערת מקובלת ואפשרית בדירוגים שונים, ולא היה מקום לייחס זאת כשיקול המשפיע על שכר העידוד. לאור הנטען, אף לא היה מקום לקבוע כי בדרישתה לשכר עידוד נהגה המערערת בחוסר תום לב. לבסוף מלינה המערערת על חיובה בהוצאות המשיבה. 8. המשיבה סומכת ידיה על קביעות בית הדין האזורי, וטוענת כי ראוי לאשר את פסק הדין האזורי מטעמיו. בנוגע לטענת המערערת כי בית הדין לא דן במהותה של שיטת שכר העידוד נטען, כי ההנמקה בפסק הדין אינה מבוססת כלל על מהותה של שיטת שכר העידוד, אלא על כך שהמערערת מדורגת בדירוג המשפטנים לפי בקשתה ומכוח החלטה מיוחדת של נציבות שירות המדינה. נוכח דירוגה של המערערת בדירוג המשפטנים, באופן שאינו משקף כלל את עבודתה בפועל, אין היא זכאית לתוספת המשולמת לעובדים המדורגים בדירוג המח"ר. עבודתה של המערערת הוכרה כעבודה המזכה בתשלום שכר עידוד. אין מחלוקת, כי לו הייתה המערערת מדורגת בדירוג המח"ר, לא הייתה כל מניעה לשלם לה את התוספת. המשיבה מדגישה, כי נוכח דירוגה החריג של המערערת, אליו נוספה גם הדרגה האישית שהוענקה לה "כחריג על חריג", תנאי העסקתה של המערערת טובים באופן משמעותי מתנאי העסקתם של חבריה לאגף בפניות הציבור, המבצעים עבודה זהה במהותה לעבודתה. מסיבה זו "הטבות השכר והזכויות הנלוות הנובעות מדירוג המשפטנים והמשולמות למערערת אינן .. 'הטבות שכר רגילות' שכן דירוגה בדירוג המשפטנים אינו דירוג רגיל כי אם דירוג חריג ומיטיב." לאור זאת, התוספת אותה דורשת המערערת אינה בבחינת "עבודה נוספת" שבה ניתן להכיר, אלא הטבה חריגה נוספת אותה אין המערערת זכאית לקבל, ואין בית הדין מוסמך לאשרה. לעניין טענת המערערת כי אין שוני רלוונטי בינה ובין עובדי האגף להם משולמת התוספת נטען, כי בדין נקבע שדירוגה של המערערת מייחד אותה לעומת שאר עובדי האגף ומשליך על זכאותה לתוספת. דירוגה החריג של המערערת, על רקע האפשרות שניתנה לה לעבור לדירוג המח"ר, הינו שוני רלוונטי המצדיק את ההבחנה בינה ובין יתר עובדי האגף. גם לפנינו מדגישה המשיבה, כי עמדתה לאורך השנים הייתה כי לא ראוי ולא מתאים להנהיג שיטה של שכר עידוד ביחס לעובדים המדורגים בדירוג המשפטנים. עבודת המשפטן מצריכה היקף עבודה המשתנה מתיק לתיק, ולא ניתן לכמת את עבודתו ולמדוד את תפוקותיה. מסיבה זו קיבלו המשפטנים תוספות אחרות כגון תוספת הופעה ותוספת תמריץ. על כן אין מקום להחיל את השיטה על המערערת. דיון והכרעה 9. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. על כך נוסיף אך הדגשים אחדים, כמפורט להלן. 10. תשלום שכר עידוד בשירות המדינה מוסדר בהסכם קיבוצי משנת 1969 שנחתם בין ההסתדרות הכללית של העובדים לבין המדינה "למען הבטיח שיתוף פעולה בין העובדים לבין ההנהלות בשירות המדינה לשם חיפוש דרכים ואמצעים לייעול העבודה ולהעלאת פריון העבודה ע"י חקר העבודה, קביעת שיטות וארגון עבודה מתאימים וכן על ידי הנהגת שיטות שכר עידוד בעבודות השונות בהן תינתן ותוכח האפשרות והכדאיות להפעלתו" (ראו דברי הפתיח להסכם). מכוח הוראת סעיף 3 להסכם, הותקן בשנת 1982 תקנון מועצות ייצור משותפות בשירות המדינה. במסגרת התקנון נקבעו הוראות מפורטות בדבר תפקידי מועצות הייצור, לרבות לעניין הגברת הפריון והתפוקה; הפעלת שיטות שכר עידוד ושמירה על עדכניותן, שיפור שיטות ותהליכי עבודה ועוד (סעיף 4). כמו כן ובין השאר נקבעו בתקנון שיטות לקביעת שכר עידוד ודרכי הפעלתו (סעיף 5). ואמנם, כטענת המערערת, אין בהוראות ההסכם ובתקנון שהותקן מכוחו הוראה בדבר "הצמדת" תשלום שכר עידוד לדירוג זה או אחר בשירות המדינה. התשלום מחושב על פי תפוקות עבודה ועבור עבודה. עם זאת ברור הדבר כי השיטות השונות לקביעתו של שכר עידוד מבוססות על מדידות הישגים על פי מדדים כמותיים מסוגים שונים, כמפורט בתקנון. 11. נמצאנו למדים כי העבודה שמבצעת המערערת כמו גם העבודה שמבצעים העובדים באגף תלונות הציבור עליו היא ממונה, היא מסוג העבודות שהישגי העובדים בהן ניתנים להערכה כמותית. הערכה כזו אף מתבצעת במסגרת האגף בפועל, לרבות דרך "מדידה" של תפוקת המערערת בעבודתה, המובאת בחשבון בהערכת תפוקת כלל עובדי האגף. בהתאמה, ובהסתמך על מדדים של תפוקה, משולם לעובדים "שכר עידוד". על מהות תשלום שכר עידוד בכלל עמד חברי השופט רבינוביץ בפרשת פישהנדלר בהפנותו לכך כי "ביסודה של שיטת שכר עידוד על-ידי 'פרמיות' מונחת ה'נורמה', כך שתפוקה מעבר למספר יחידות לזמן מוגדר, או תפוקה של יחידה בפחות מזמן מוגדר - מזכה את העובד בתוספת שכר, היא 'פרמיה'" (ע"ע (ארצי) 384/03 יעקב פישהנדלר - קואופרטיב הנמל החדש בע"מ, מיום 4.1.2006 בפסקה 15, וההפניה שם לדב"ע לד/3-68 מפעלים לצביעת טכסטיל בע"מ - ישעיהו קורניצקי, פד"ע ו', 103, 109). 12. אף שהישגיה של המערערת בעבודתה במסגרת האגף הם הישגים מדידים מן הבחינה הכמותית, וחבריה המבצעים עבודה דומה זכאים לתשלום שכר עידוד, אין המערערת מקבלת את התשלום. הטעם לכך הוא היותה מדורגת בדירוג המשפטנים, שעובדים הנמנים עליו אינם זכאים לתשלום. נמצאנו למדים מטיעוני המערערת עצמה, על מאבק ארוך שניהלו המשפטנים לקבלת שכר עידוד, לרבות דרך הגשת תביעות למוסד לבוררות מוסכמת. מאבק המשפטנים לא צלח בידם, באשר התקבלה טענת המדינה כי עבודתם היא מסוג העבודות שאינן ניתנות למדידה כמותית. לפיכך, השיטה של "שכר עידוד" אינה ישימה ואינה מתאימה לעבודתם. הנה כי כן, אין חולק שכר עידוד אינו משולם לעובדי המדינה המדורגים בדירוג המשפטנים. לא למותר הוא לציין כי הנחת היסוד העומדת בבסיס הקביעה הכוללנית הזו היא כי בדירוג המשפטנים משובצים משפטנים שעיסוקם בעבודה משפטית. ואמנם, כרגיל "דירוג הוא סולם של דרגות שכר לבעלי מקצוע שונים. כך, בשירות הציבורי קיימים דירוגים ... למשפטנים... למי שאינם בעלי מקצועות מיוחדים (דירוג אחיד) ועוד. קביעת סולם השכר בדירוג נתון הוא פרי של משא ומתן בין המעסיק לבין ארגון העובדים המייצג את בעלי המקצוע (רופאים, משפטנים וכו') והדברים ידועים"(ע"ע (ארצי) 770/06 דניאל סנה - מדינת ישראל, מיום 23.7.2008 בפסקה 20, להלן: עניין סנה). כמו כן, אך ברור הוא כי "קביעת דירוג למשרה או ייחוד משרה לדירוג הם תולדה של הגדרת התפקיד כפי שקבע המעסיק ולא תוצאה אוטומטית הנובעת מן המקצוע של נושא המשרה" (עניין סנה, בפסקה 21). 13. בנסיבות העניין שלפנינו המערערת הינה ממונה על אגף פניות ותלונות הציבור במשרד החינוך. חרף היותה משפטנית בהכשרתה המקצועית, ומדורגת בדירוג המשפטנים, היא אינה עוסקת בעבודה משפטית. משרתה של המערערת בה היא משמשת מאז חודש אוגוסט 2000 מוגדרת בתקן המשרד כמשרה בדירוג המח"ר. על כך אין חולק. אף אין חולק כי לו הייתה מדורגת בפועל בדירוג המח"ר היתה המערערת זכאית ללא כל סימן שאלה לתשלום שכר עידוד. אלא שהמערערת, שהייתה עורכת דין בלשכה המשפטית במשרד החינוך והייתה מדורגת בדירוג המשפטנים, בחרה להישאר בדירוג זה, אף שדירוג משרתה באגף לפניות הציבור הינו בדירוג המח"ר. בדיון בבית הדין האזורי טענה המערערת כי הייתה זו בחירת המשרד ולא בחירתה היא להישאר בדירוג המשפטנים. אף בדיון לפנינו ניסה בא כוחה לטעון בחצי פה כי לא הייתה זו בחירתה. אלא שכך קבע בית הדין האזורי, ובקביעות מעין אלה בית דין זה לא יתערב. למעלה מן הדרוש, אין לנו אלא להפנות לעניין זה לדברי המערערת עצמה בדיון של הוועדה המרכזית מיום 22.3.05, בו נבחנה בקשתה לתשלום שכר עידוד. המערערת ציינה שם מפורשות כי "נציב שירות המדינה אישר לי באופן מיוחד להישאר בדירוג המשפטנים". הנה כי כן, אף שתקן משרתה הינו בדירוג המח"ר, הייתה זו המערערת שבחרה להישאר בדירוג המשפטנים, ובקשתה אושרה באופן חריג. אין חולק כי דירוגה של המערערת בדירוג משפטנים הוא בבחינת חריג באשר אין היא נדרשת במשרתה באגף תלונות הציבור לעבודה משפטית כלשהי. מכאן השאלה האם תקום לה זכאות לשכר עידוד שעה שעובדי דירוג המשפטנים ככלל, אינם זכאים לשכר עידוד.  14. צדק בית הדין האזורי בהשיבו בשלילה לשאלה זו. כאמור, המערערת בחרה משיקוליה, לקבל שכרה לפי דירוג המשפטנים. לפי טענות המשיבה שהתקבלו על ידי בית הדין האזורי, שכרה של המערערת בדירוג המשפטנים גבוה מן השכר שהיה משתלם לה לו הייתה מדורגת בדירוג המח"ר. במהלך הדיון בבית הדין האזורי אף הוצע למערערת לשנות את דירוגה באופן ששכרה ישולם לה לפי דירוג המח"ר, וכך לא תהיה מניעה מלשלם לה שכר עידוד, אלא שהמערערת דחתה את ההצעה. בהתנהלותה, מבקשת המערערת למעשה לאחוז בחבל בשתי קצותיו, וליהנות מכל העולמות. כך היא מבקשת להיות מדורגת בדירוג שכר המקנה לה הטבות שכר מעבר לאלה המוקנות לה בדירוג השכר המתאים למשרתה, וגם לקבל הטבה שהעובדים המדורגים בדירוג השכר שבו בחרה, אינם זכאים לה. 15. לא למותר הוא להוסיף בהקשר זה כי מעדות המערערת בבית הדין האזורי עולה כי מיד בסמוך לכניסתה לתפקיד באגף תלונות הציבור בחודש דצמבר 1999 ביררה את דבר זכאותה לשכר עידוד, וכי עוד בשעתו הוברר לה כי בהיותה מדורגת בדירוג המשפטנים אינה זכאית לשכר עידוד. המערערת קיבלה את תפקיד הממונה בחודש אוגוסט 2000, תפקיד שהתקן שלו הינו בדירוג המח"ר, כשבאותה עת ברורה הייתה לה עמדת המדינה השוללת אפשרות תשלום שכר עידוד למי שמדורג בדירוג המשפטנים כאמור. בכל זאת הייתה זו בחירתה של המערערת להישאר בדירוג זה, וכאמור, נציב שירות המדינה אישר בקשתה באופן חריג. מן הסתם, באשרו למערערת את דירוג השכר החריג הביא הנציב בחשבון את דבר הסכמתה של המערערת לקבל שכרה על פי התנאים המקובלים בדירוג זה. בדיון שהתקיים לפנינו בערעור הבהירה המערערת כי "כשהגעתי ראיתי שמקבלים ולכן העליתי את השאלה. שתקתי כי ענו לי בלא, והנחתי שזה מה שנכון" (ראו עמ' 7 לפרוטוקול הדיון). לדבריה העלתה את העניין בשנית בשנת 2004, לאחר ששוחחה עם יו"ר איגוד המשפטנים שהבהיר לה לדבריה את זכויותיה, על רקע הליכים שהתקיימו בשעתו בנושא במוסד לבוררות מוסכמת. אלא שבהסבר זה אין כדי לסייע בידי המערערת. שהרי על יסוד המצג שהציגה בשעתו, לפיו מקובל עליה מצב הדברים כפי שהוצג לפניה, אושרה בקשתה החריגה להישאר בדירוג משפטנים. הנה כי כן, בנסיבות אלה סבורים אנו כי אין בסיס להתערבות בהתרשמותו של בית הדין האזורי שמצא אבק של חוסר תום לב בתביעה (ראו לצורך השוואה ע"ע (ארצי) 1339/02 מאיר נתן ו-120 אח' - מדינת ישראל, פד"ע לט 721, 727 (2004) ). 16. ועניין אחרון בהקשר זה- אכן, אין המערערת מקבלת תוספת הופעה. תשלום התוספת הזו למשפטנים המדורגים בדירוג המשפטנים מותנה בתנאים. משאין המערערת עומדת בתנאים, אין היא זכאית לקבל את התוספת. בכך אין היא שונה ממשפטנים רבים המדורגים בדירוג המשפטנים שאינם זכאים לתוספת, משאינם עומדים בתנאים לקבלתה. בכך אין כדי להשליך במאום על הזכאות לשכר עידוד, ודין טענותיה של המערערת בהקשר זה להידחות גם כן. 17. המערערת מוסיפה עוד וטוענת לאפליה לעומת יתר עובדי האגף, שבניגוד אליה, זכאים לשכר עידוד. לטענתה, "התוצאה לפיה עובדי האגף מבצעים עבודה בעלת אופי זהה ומתוגמלים בשכר עידוד למעט המערערת יוצרת אפליה שהיא אסורה". לדבריה, קבוצת השוויון אליה היא משתייכת הינה "עובדי האגף ולא העובדים המדורגים בדירוג המשפטנים. דירוגה השונה של המערערת מדירוגם של עובדי האגף האחרים יכול לסווגה לכל היותר כתת קבוצה בתוך קבוצת השוויון." בטענתה לאפליה מצביעה המערערת למעשה על שינוי בתנאי שכר בין דירוגים שונים, כשהשינוי בין התנאים מבטא לפי גישתה אפליה פסולה. אלא שברור הדבר כי לכל דירוג אפיונים מיוחדים משלו ושינויים בשכר בין דירוגים הינם דבר טבעי, ואינם בבחינת תופעה נדירה (ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 222/06 שושנה כרם - מדינת ישראל, מיום 26.7.2007, בפסקה 28). יפים לעניין זה בשינויים המחויבים גם דברי בית הדין בעניין דניאל סנה לפיהם: "אין זה מתקבל על הדעת - והדבר נוגד מושכלות ראשונים של מינהל תקין - שעובד המועסק במשרה השייכת לדירוג מסויים יזכה לתוספת שכר הניתנת לבעלי דירוג אחר, גם אם הוא עונה לתנאים המילוליים של התוספת... הענקת תוספת שכר מדירוג מסויים למי שמדורג בדירוג אחר פוגעת בהרמוניה של הדירוגים, יוצרת חוסר אחידות במערכת השכר ואינה עולה בקנה אחד עם ניהול מקצועי של כח אדם." (עניין סנה, בפסקה 23). הנה כי כן, קבוצת השוויון של המערערת אינה קבוצת עובדי האגף המדורגים כולם בדירוג המח"ר, כי אם העובדים בדירוג המשפטנים אליהם היא עצמה בחרה להשתייך. לא זו אף זו, למערערת הוצע בעבר, כמו גם במהלך הדיון, להשתייך לקבוצת השוויון של עובדי האגף עליו היא ממונה ולהשתלב בדירוג המח"ר. באופן זה היה משולם לה שכר עידוד כמו לכלל עובדי האגף, אלא שהיא ביקשה להנות משני העולמות ולקבל את המגיע מקבוצת שוויון א' (דירוג המשפטנים), יחד עם המגיע לקבוצת שוויון ב' (דירוג המח"ר). בנסיבות אלה אין לה לטענת האפליה על מה שתסמוך, ודינה להידחות. סוף דבר 18. צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערערת. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשלם הוצאות המשיבה בסך 7,000 ש"ח. סכום זה ישולם למשיבה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.שכר עידודעובדי מדינה