מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה בגלל בליטה בכביש: התובע טוען בכתב תביעתו כי ביום 23.11.93, בשעה 22:30 לערך, בעת שחצה את הכביש בסמוך לרח' לוי אשכול 38 בכפר סבא, נתקלה רגלו בבליטה בכביש. התובע מעד קדימה ונחבל בכתפו (להלן: "התאונה").   התביעה שבפני, הינה לפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה.   הנתבעות כופרות באחריותן ובחבותן לתאונה.   כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק.   האחריות: על מנת לגזור את התשובה לשאלת האחריות, יש לקבוע את נסיבות התאונה:   בעדותו מציין התובע: "בדרך מהקיוסק לביתי היה עלי לחצות כביש במעבר חציה. מעבר חציה זה היה מסומן בדר"כ על גבי הכביש אולם ביום התאונה (כך הסתבר לי בדיעבד לאחר התאונה) הכביש גורד ... הדרך מכיוון הקיוסק לכיוון ביתי הייתה חשוכה (גם כיום). לא היו נצנצים המאירים את הדרך ומלמדים כי מדובר בכביש הנמצא בשיפוצים ... לא הוצבו במקום שלטים המלמדים כי במקום מתבצעות עבודות."   למעשה אין מחלוקת עניינית בין הצדדים כי הכביש, במקום מעבר החציה ובסמוך היה מגורד כבר מספר ימים לפני קרות התאונה, עקב עבודות שבוצעו בכביש וכי לא היה כל סימון המלמד כי במקום מתבצעות עבודות.   גם אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים בשאלת התאורה במקום, שכן בעוד התובע טוען כי מעבר החציה חשוך טוענות הנתבעות כי התאורה במקום דלה שכן אינה ישירה ואף מוסתרת ע"י ענפים. כלומר אין מחלוקת אמיתית כי במקום הייתה לכל היותר תאורה דלה ביותר.   גם טענתו של התובע (אשר נתמכה בעדות של שני עדים מטעמו), כי פגיעתו ארעה לו במקום התאונה הנטען, תוך כדי חצית הכביש לא נסתרה.   הדין הנוהג (הן על פי ההלכה הפסוקה והן בהתאם לסעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) תשכ"ד - 1964) קובע כי על רשות ציבורית מוטלת אחריות כלפי העוברים והשבים, כאשר מדובר בתקינות הדרכים הציבוריות הנמצאות בתחום שיפוטה.   בענייננו, משהנתבעת 1 לא עשתה כדי להאיר את אזור הכביש המגורד ו / או לא גידרה את המקום ו / או לא הציבה תמרורי אזהרה ושילוט כנדרש, ובעצם לא נקטה בפעולה או אמצעי זהירות סביר כלשהו שהיו עשויים להסיר או להרחיק את הסכנה, ייזקף מחדלה זה לחובתה.   לאחר שבחנתי חומר הראיות שהונח בפני הגעתי לכדי מסקנה כי אין מדובר בתובע שעסק בפעילות שגרתית של הליכה ברחוב ולפתע, ללא סיבה מעד ונפל. מדובר במי שנפגע בשעת פעילות שגרתית מסיכון שאינו טבעי ורגיל ושלא נעשה דבר כדי למנעו, הגם שהנתבעת 1 הייתה יכולה ואף צריכה הייתה לצפות סיכון זה, והיתה צריכה לצפות כי התרשלותה כאמור תגרום נזק.   לפיכך אני קובעת כי על הנתבעת 1 חלה אחריות לאירוע נשוא התובענה.   אחריות הנתבעת 2 קמה כמבטחת הנתבעת 1.   אשם תורם: כידוע והלכה היא שהפוסע בשביל או בדרך אינו חייב ללכת כשעיניו בדרך (ראה ע.א. 2004/92 עירית קרית אונו נ' שחר). אומנם ימים מספר לפני התאונה כבר היה הכביש מגורש ובמקום התאונה ובסמוך לו בוצעו עבודות שיפוץ. (ראה עדותו של מר מנשה צפניה וגם עדותו של מר שלום פחימה, שניהם עדים מטעם התובע). אלא שהתובע לא נסתר בטענתו כי לא היער ולא הבחין במכשול עד לאחר קרות התאונה. בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש להטיל על התובע אשם תורם לקרות התאונה.   הנזק: הנכות הרפואית: ד"ר הלפרין, אורטופד מנתח, מונה מומחה מטעם ביהמ"ש לבדוק ולהעריך מצבו של התובע. המומחה הגיש חוות דעתו לביהמ"ש ביום 10.12.01 ובה קבע כי עקב התאונה לתובע הגבלה ניכרת בתנועות הכתף השמאלית, אין הגבלה בתנועות המרפק השמאלי, צילומי הכתף והמרפק תקינים. ידו הדומיננטית של התובע היא יד ימין. לאחר שקלול מכלול הנסיבות העריך המומחה את נכותו של התובע ב - 20% ובהתאם את ההפרעה הקיימת בכושר הפעילות. הצדדים לא הסתייגו מוות דעת מומחה בית המשפט.   הנכות התיפקודית: טוען התובע כי נכותו התיפקודית גבוהה מזו הרפואית, שכן לאחר הפגיעה לא יכול עוד לחזור לעיסוקו כמשגיח כשרות, משום שכתוצאה מהתאונה חזר בשאלה.   טוענות הנתבעות כי נכותו התיפקודית של התובע - אם נותרה כזאת - נמוכה מזו הרפואית ואינה מונעת ממנו לעבוד בעבודות שונות.   לאחר שבחנתי בעיון חומר הראיות שהניחו בפני שני הצדדים ובכלל זה חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש והעדויות השונות, הגעתי למסקנה כי נכותו התיפקודית של התובע, בשל הכאבים וההגבלות בזרוע שמאל, הינה בשיעור 10%.   גובה הנזק: 1. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד: התובע טען כי עובר לתאונה עבד כמשגיח כשרות והשתכר כ - 1,600 ₪ לחודש. סכום זה משוערך, מגיע לכדי סכום של 2,475 ₪. התובע לא הציג תעודות בדבר אי כושר לעבודה, בזמן מן הזמנים לאחר התאונה. התובע פנה בבקשה לקצבת נכות מהמל"ל עוד ביום 16.11.93, כשבוע ימים בטרם האירוע נשוא התובענה. לאחר התאונה, שוב לא חזר התובע לעסוק בכל עבודה.   אין כל ראיה בפני כי לולא התאונה, היה עולה שכרו של התובע ומגיע לפחות לכדי השכר הממוצע במשק (כטענתו).   לפיכך, לאחר שבחנתי הנתונים העומדים בפני לגבי עיסוקו של התובע בעבר, עובר לתאונה, עיסוקו מאז ועד היום, מצבו הכללי, מצאתי לפסוק סכום פיצוי גלובלי שישקף את הפסדי ההשתכרות מאז התאונה ועד היום ומהיום ולעתיד, בסכום כולל של 28,000 ₪.   2. עזרת הזולת בעבר ולעתיד: מגבלותיו של התובע הן זניחות, התובע לא יכול היה להצביע על צורך בעזרה ממשית שמקורה במגבלות הנובעות מאירוע זה.   עם זאת, התובע זכאי לפיצוי עבור התקופה הסמוכה לתאונה, בה היה נתון במצב של חוסר אונים יחסי, והיות היד נתונה במצב של גיבוס או קיבוע.   מצאתי לפיכך לפסוק לתובע, על דרך אומדן, פיצוי בגובה 2,000 ₪.   3. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה: הנתבעות ישלמו לתובע הוצאות שהוציא לצורך קבלת חוות הדעת של ד"ר הלפרין, כאשר הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד שבוצע התשלום ועד לקבלת ההחזר בפועל.   לא הוצגו ראיות כנדרש על הוצאות נוספות שהוציא התובע ברכיב זה.   באשר לעתיד, התובע יוכל לממש זכויותיו על פי סל הבריאות הממלכתי ובהתאם למקובל בקופת החולים בה הינו מבוטח.   ואולם, סוג הפגיעה, מהותה והיקף המוגבלות, לא מצאתי צורך לפסוק פיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות בעתיד.   לפיכך לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.   4. כאב וסבל: בהתחשב בסוג הפגיעה, משמעות הנכות וחומרתה, אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על 36,000 ₪.   סוף דבר: הנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים הנקובים לעיל, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.   כן תשלמנה לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ.   כביש