פסק דין בפני תביעת התובעת לפיצויים בגין נזקי גוף ובעיקרם אובדן ראיה, שנגרמו לה לטענתה עקב רשלנות רפואית בטיפול שניתן לה על ידי בית החולים "הלל יפה" בחדרה (להלן גם: הלל יפה). 1. א. התובעת טופלה בהלל יפה ביום 17/1/07 בשעה 22:40 עד יום 22/1/07 בשעה 16:00, אז בחרה לעבור לבית החולים "שיבא" בתל השומר (להלן גם: שיבא). לשיטתה, בפרק זמן זה לא הוענק לה הטיפול הנכון והראוי למחלתה המאובחנת - Pseudo Tumor Cerebri או בעברית - פסאודו טומור צרברי. המחלה מוגדרת כ "מצב של הגדלת הלחץ התוך גולגולתי בלי נוכחות של תהליך תופס מקום או הידרוצפלוס" (ת/1; להלן גם: המחלה אוPTC ). כתוצאה מכך נגרמו לה נזקים כבדים. למרבה הצער, סובלת התובעת כיום מעיוורון בשתי עיניה ומכאבי ראש. ב. הנתבעת, שלא חלקה על עצם אשפוזה של התובעת בהלל יפה, ועל המחלה שאובחנה אצלה ( PTC), דחתה את טענות התובעת לגבי אחריותה של הנתבעת למצבה מכל וכל, בטענה כי התובעת לא הוכיחה התרשלות בטיפול בהלל יפה, ומכל מקום אין קשר סיבתי בין הטיפול שקיבלה לנכותה. לשיטתה, איבדה התובעת את ראייתה בגין מחלה ממאירה שקיננה בראשה חצי שנה לפני אשפוזה, ואולי הרבה קודם לכך, וכאשר הגיעה להלל יפה כבר לא היה ניתן להציל את ראייתה, חרף הטיפול המהיר והיסודי שניתן לה שם. הדיון בתיק זה פוצל בשאלת האחריות והנזק. 2. א. התובעת תמכה טענותיה, לפיהן מצבה ונזקיה נגרמו עקב טיפול רשלני שקיבלה ע"י הנתבעת בתצהירה, בתצהירו של בעלה מר אחמד דעאיפה ובתצהירו של גיסה, מר איוב דעייף (להלן: הגיס), שעבד כאח בית חולים בשיבא, במסמכים רפואיים. כן צירפה בחוות דעת רפואית של פרופ' דידי מנור - מומחית ברפואת עיניים ובתחום הנוירו - אופטלמולוגיה (תחום עיניים העוסק במחלות העיניים ובפגמים בכושר הראיה), אשר אף ניהלה יחידות בתחום זה בבתי חולים שונים - לפיה כתוצאה מהטיפול הרשלני שקיבלה אצל הנתבעת נותרה התובעת עיוורת, עם נכות בגובה 100%, תלויה לחלוטין באחרים, במצב נפשי קשה, וסובלת מכאבי ראש. התובעת העמידה את תביעתה על סכום העולה על חמישה מליון ₪. ב. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת מכל וכל, בטענה כי הטיפול שניתן לתובעת היה עפ"י סטנדרטים רפואיים ידועים ומקובלים, ואין קשר רפואי בין הטיפול לנכותה. הנתבעת הסתמכה על תצהירו של פרופ' רפאל קרסו, מומחה לנוירולוגיה, שעמד בזמנים הרלוונטיים לתביעה בראש המחלקה הנוירולוגית בהלל יפה (להלן: פרופ' קרסו והמחלקה בהתאמה), על תצהירה של הנוירולוגית ד"ר לנה סקריפאי (להלן: ד"ר סקריפאי), על תצהירה של האחות מימי מן שיטרית (להלן: בן שטרית או מימי), שקיבלה את התובעת למחלקה, על רשומות רפואיות, לרבות תיקה הרפואי של התובעת בקופת חולים ובשיבא, תיקי מל"ל וחוות דעת אקטוארית. כן צירפה חוות דעת מטעם פרופ' שאול מרין, שנפטר לאחר שהעיד בהליך זה, מומחה לרפואת עיניים, ומי שהיה בעברו מנהל היחידה לאופטלמולוגיה בהדסה הר הצופים (להלן: פרופ' מרין ז"ל), לפיהם לא נמצאה רשלנות בטיפול שניתן לתובעת בהלל יפה ואין קשר סיבתי בין עוורונה לבין הטיפול שניתן לה. ג. לאחר סיום הדיון, משנשמעו כל בעלי הדין, העדים והמומחים מטעם הצדדים, מונתה מומחית מטעם בית המשפט בתחום הנוירו אופטלמולוגיה, היא ד"ר חנה לייבה, מנהלת מחלקת עינים בבית חולים קפלן (להלן: המומחית או ד"ר לייבה), אשר שמה הוצע על ידי התובעת. המומחית קבעה שלא נמצאה רשלנות בטיפול שניתן לתובעת, ומכל מקום, אין קשר סיבתי בין הפעולות הרפואיות שבוצעו על ידי הנתבעת לבין נכותה של התובעת. במאמר מוסגר ייאמר כי חלק גדול מעדויות המומחים הוקלט, והפרוטוקולים הגיעו בהדרגה לתיק. משכך, נפלו מספר טעויות במספרי העמודים, באופן שהעמודים בתיק הנייר אינם תואמים את העמודים בתיק האלקטרוני, חלק מהפרוטוקולים לא נסרקו כלל לתיק האלקטרוני, וחלק מהעמודים סומנו במספרים זהים. נעשה נסיון לתקן טעויות אלה, אך הליקויים לא ניתנים לתיקון מלא. עם הצדדים הסליחה בשל הכבדה זו. 3. העובדות שאינן שנויות במחלוקת א. התובעת, ילידת 21/12/72, התלוננה ביום 15/1/07 במרפאת שירותי בריאות מאוחדת בכפר ערה על טשטוש בראיה וכאבי ראש, ונרשמו לה משככי כאבים. משלא חלפו הכאבים, הגיעה ביום 17/1/07 לבדיקת עיניים אצל רופא העיניים ד"ר הייתם גאוי מכפר קרע (להלן: ד"ר גאוי או רופא העיניים), שהפנה אותה לאשפוז בגין פפילאדמה (בצקת של עצבי הראיה) וכאבי ראש. בבדיקתו נמצאה חדות ראיה 6/12 בכל עין. ב. באותו יום (17/1/07), בשעה 22:40, הגיעה התובעת לחדר המיון בהלל יפה, ובהמשך נבדקה ע"י הנוירולוגית ד"ר סקריפאי, אשר ערכה בשעה 00:10 תרשומת, לפיה התובעת בת 32, עם עודף משקל, מסרה כי היא בריאה בדרך כלל. לדבריה "מזה כחצי שנה סובלת מטשטוש ראייה. מדווחת על תופעה היכולה להיותvisual obscuration . מזה 5-6 ימים סובלת מכאבי ראש בחילות והקאות. אתמול נבדקה על ידי רופא עיניים...". הבדיקה הנויורולוגית היתה תקינה, למעט בצקת של עצבי הראיה. ד"ר סקריפאי סיכמה את הבדיקה כ-"headache, vomiting, visual disturbance, bilat Swollen discs" והפנתה את התובעת ל- CT מוח. בשעה 01:05 נרשם בתיק המיון "בוצע CT מוח – ללא ממצא פתולוגי" והתובעת נשלחה לאשפוז במחלקה. עוד באותו לילה, לפי התיעוד שבתיק, הציעה האחות מימי בן שטרית לתובעת לעבור ניקור מתני, ואולם התובעת סירבה ואמרה כי בשלב זה " אינה מעוניינת". ג. למחרת, ביום 18/1/07, התלוננה התובעת על סחרחורת קלה, לפי תיעוד האחות משעה 10:30. כמו כן נכתב בתיקה הרפואי שהאבחנה היא PTC. בשעה 10:50 נבדקה התובעת במחלקה הנוירולוגית ע"י רופא העיניים ד"ר מרק-אנדרו הלמן (להלן: ד"ר הלמן), שהסביר לה אף הוא על הצורך בביצוע ניקור מתני, על חשיבות הירידה במשקל, והחליט לזמן דיאטנית ובדיקת שדה ראיה. התובעת התנגדה שוב, אך שוכנעה על ידי בני משפחתה לעבור את הבדיקה שבוצעה בשעה 12:30: "לחץ פתיחה מעל 500 מ"מ מים, הוצאו כ-40 סמ"ק של נוזל צלול נשלחו לבדיקה. לחץ סגירה 70 מ"מ מים". (ד"ר א. לוקיאל) ד. לאחר הניקור הוחל טיפול בדיאמוקס, כאשר המינון הוגדל בהדרגה בהתאם למצבה של התובעת. באותו יום ניתן מינון של 250 מ"ג פעמיים ביום (סה"כ 500 מ"ג ליום), והתובעת דיווחה לאחות דבורה על הקלה בכאבי הראש. לפי תיעוד של האחות יהודית, העבירה התובעת ערב שקט בחברת בני משפחה. ה. ביום 19/1/07 ציין ד"ר הלמן בעקבות בדיקה משעה 9:20, כי הבחילות וההקאות של התובעת פסקו, אך כאבי הראש ממשיכים. הומלץ ייעוץ דיאטני, הוזמנה בדיקת שדה ראיה והעלאת מינון הדיאמוקס ל-750 מ"ג ליום. בשעה 20:00 סבלה התובעת מבחילה, הקיאה, וקיבלה טיפול בפראמין וולטרן. ו. ביום 20/1/07 סבלה התובעת מכאבי ראש ובחילה. לפי תיעוד האחות, ביקשה התובעת לעבור לשיבא, והמתינה לאישור רופא בכיר. ד"ר בלומן ביצע לתובעת בדיקת ראיה בה נמצא: "הגבלה קלה במבט שמאלה וימינה, עם ראיה כפולה לסרוגין", והמליץ לבדוק אפשרות לביצוע בדיקת שדות ראיה ולבצע C.T מוח. מינון הדיאמוקס הועלה ל-1,000 מ"ג ליום. התובעת נותרה בבית החולים. ז. ביום 21/1/07 המשיכו כאבי הראש עם החמרה בראיה. ברישום רפואי משעה 6:30 בבוקר נכתב: "הבוקר "ישבה" בכסאה, לדבריה "פתאום" הפסיקה לראות למספר שניות. לא קמה מהכיסא. לפי אחות שהגיעה להזרים לה וולטורן בישיבה התעלפה לכמה שניות. לא נפלה". משכך, הוחלט על טיפול בסטרואידים לוריד (סולומדרול 500 מ"ג), ובוצע CTV ( CT המדגים את המערכת הורידית במוח) שנמצא תקין. ח. ביום 22/1/07 התלוננה התובעת על כאבי ראש והחמרה בראיה – חושך בעיניים והומלץ על טיפול בסטרואידים (סולמדרול). בתיעוד הרפואי נכתב: "לברר תור לשדות ראיה". בהמשך היום נבדקה ע"י רופא העיניים ד"ר הלמן, ונמצאה חדות ראיה של 6/18 מימין וספירת אצבעות משמאל, וכן חולשה של העצב השישי דו צדדית. בשלב זה הוצע ניתוח לתובעת, אך היא בחרה להשתחרר מהלל יפה בשעה 16:00, והתאשפזה עוד באותו ערב (22/1/07) בשיבא, במחלקת עיניים. חדות ראייתה בקבלתה היתה 6/60 מימין כאשר משמאל חוותה העדר תחושה גם לאור. ט. עם קבלתה בשיבא, טופלה התובעת באמצעות טיפול בסטרואידים דרך הוריד (סולמדרול במינון 1 גרם ליום), בדיאמוקס במינון 1,500 מ"ג ליום ובפוסיד. כמו כן בוצע לה MRI של המוח, שהדגים חדרים קטנים וסינוסים פתוחים. י. ביום 24/1/07 עברה התובעת ניתוח פנסטרציה של מעטפות עצב הראיה בעין שמאל. חדות ראייתה משמאל נמצאה ללא שינוי, והיא הועברה לנוירוכירורגיה לביצוע שאנט לומבו-פריטונאלי שבוצע באותו היום. יא. התובעת שוחררה מאשפוז ביום 30/1/07, " עם שיפור קל בראיה עד ל-HM משמאל ו-6/15+2 מימין" . יב. ביום 4/3/07 בבדיקה במרפאות החוץ של קופת חולים מאוחדת, מצוינת חדות ראיה של ספירת אצבעות ממטר אחד מימין והרגשת אור בעין שמאל. בשלב מסויים ירדה חדות הראיה, והתובעת סבלה מאיבוד הראיה ומניוון מוחלט של עצבי הראיה. טיעוני הצדדים 4. טיעוני התובעת התובעת טענה כי מצבה ונזקיה נגרמו עקב טיפול רשלני שקיבלה ע"י הנתבעת, ועמדה על פיצויה המלא בגין נזקיה אלה. א. התובעת ביקשה לדחות את חוות דעתה של ד"ר לייבה, ולקבוע ממצאים עובדתיים ורפואיים על יסוד עדותה של התובעת וחוות דעתה של פרופ' מנור. ב. לטענתה, סבלה מטשטוש בראיה ומכאבי ראש רק מספר ימים או "חצי שעה" עובר לפנייתה לרופא המשפחה, ואין בסיס לרישום לפיו סבלה מטשטוש בראיה ומכאבי ראש כחצי שנה לפני כן. מדובר בטעות ברשומות הרפואיות שחזרה על עצמה, מכיון שהועתקה ממסמך למסמך. הרישום המוטעה לטענתה, לפיו סבלה מטשטוש בראייתה כחצי שנה לפני אשפוזה, גרם כנראה להרגשת חוסר הדחיפות בטיפול, ולנזק אותו ניתן היה למנוע. ג. התובעת טענה על יסוד חוות דעתה של פרופ' מנור, כי הטיפול שקיבלה לא היה נכון למחלה שאובחנה אצלה. הטיפול הראוי והמומלץ היה עריכת בדיקת ראיה הכוללת בדיקת שדות ראיה, טיפול תרופתי מסוג דיאמוקס במינון התחלתי של 1 גרם ביום ולא כפי שקיבלה, טיפול בסטרואידים, טיפול סדרתי על ידי ניקור מותני, ניתוח פנסטרציה בעין וניתוח שאנט במקרה הצורך. לשיטתה, בנוסף לכך שלא קיבלה טיפול נכון, במשך כל תקופת האשפוז בהלל יפה לא בוצע מעקב ראוי אחרי מחלתה. התובעת לא נבדקה ע"י רופא עיניים בזמן, ולא בוצעה לה בדיקת שדה ראיה, למרות שהבדיקה הוזמנה מתחילת האשפוז, והיו מספר דרישות לבצעה; מינון הדיאמוקס לא התאים לממצאים ולהחמרה במצבה, וטיפול ניתוחי לא הוצע כלל. כך גם לא ניתן לה טיפול בסטרואידים. לו היתה התובעת נבדקת בזמן ע"י רופא עיניים מיומן ולא רק כאשר התעוורה, היתה מקבלת את הטיפול המתאים בזמן הנכון וראייתה היתה ניצלת. ד. עוד טענה כי לא נערך רישום על ידי רופא העיניים לגבי בדיקת העיניים שנערכה. לטענתו, הנתבעת העסיקה צוות רפואי, אשר לא הנהיג שיטת עבודה וטיפול נכונה, הטיפול שקיבלה התובעת היה חסר, מוטעה ולא מיומן, הרישומים שביצע הצוות הרפואי היו מוטעים, ולא מן הנמנע שהם שגרמו לטעויות בטיפול. ה. בתצהירה ובסיכומיה טענה התובעת לפגיעה באוטונומיה שלה, משלא הוסברו לה הסיכויים מול הסיכונים בכל טיפול וטיפול, והסיכון הקיים של איבוד הראיה. 5. טענות הנתבעת הנתבעת הכחישה הן את טענותיה העובדתיות של התובעת והן את טענותיה בתחום הרפואה, וביקשה לדחותן מכל וכל. א. הנתבעת סמכה ידיה על חוות הדעת של המומחית ד"ר לייבה, חזרה על האמור בה, וביקשה לתת לה משקל מכריע. ב. לטענתה, סבלה התובעת מטשטוש בראייתה משך חצי שנה לפחות לפני הגעתה לחדר המיון בהלל יפה, כפי שמסרה לד"ר סקריפאי ולאחות בן שטרית, אשר רשמו את הדברים ברשומות הרפואיות, וכך גם לרופאים בשיבא. הנתבעת ביקשה לבסס את הממצאים העובדתיים לגבי ענין זה ואחרים על עדויותיהן של ד"ר סקריפאי ובן שטרית, וכן על גרסתו של פרופ' קרסו, מנהל המחלקת הנוירולוגית בהלל יפה אותה עת. לטענתה, הגורם להצטברות הנוזלים והבצקת בפטמות עצב הראיה, היא מחלת PTC שנתנה את אותותיה בתובעת כחצי שנה עובר לאשפוזה, כפי שאמרה בזמן אמת ביום 17/1/07 וכפי שנרשם בכרטיסה הרפואי. הנתבעת ביקשה לתת לרשומה הרפואית שנכתבה בזמן אמת משקל ראייתי גבוה, ולדחות את גרסת התובעת, הבלתי מהימנה לטענתה, עומדת בניגוד לגרסאות אחרות, לרבות דבריו של גיסה, ומהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. כן הפנתה לכרטיסה הרפואי של התובעת לפיו כבר בתאריך 6/5/96 התלוננה על: "כאב ראש - סיפור משפחתי של C.T. – Ca brain Hyperprolactinemia ראש + מח..." , ולא ידוע מה עלה באותו בירור אליו הופנתה התובעת בשנת 96' בגין כאבי הראש מהם סבלה. ג. הנתבעת דחתה מכל וכל את חוות דעתה של המומחית מטעם התובעת, פרופ' מנור, אשר התעלמה לדעתה מהעובדות לאשורן, וביקשה לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמה, פרופ' מרין ז"ל, שבדק את התובעת ואת הרשומות הרפואיות, ומצא כי האבחנה והטיפול בתובעת נעשו במהירות מרבית. כבר ביום קבלתה לאשפוז אובחנה כסובלת מ – PTC, נשללו אפשרויות אחרות, היא החלה לקבל טיפול מתאים ע"י הורדת הלחץ התוך גולגלתי ומתן טיפול תרופתי, וביום החמישי לאשפוזה הוצע לה טיפול כירורגי. פרופ' מרין התרשם כי התנהלות הצוות הרפואי בעניינה של התובעת היה מהיר ויעיל, וכי בשלב של המחלה בו הגיעה התובעת להלל יפה, כבר לא ניתן להציל את ראייתה, משהזניחה את עצמה ולא הלכה להיבדק בזמן המתאים לאחר שחשה כאבי ראש וסחרחורות. ד. לטענת הנתבעת, סבלה התובעת מהמחלה בצורתה הממאירה, הטיפולים שעברה לא עצרו את התהליך, וההרעה בתפקוד הראייתי המשיכה. לו היתה התובעת מתלוננת חצי שנה לפני אשפוזה על כאבי ראש וטשטוש בראייה, סביר היה כי הבצקת בפטמות היתה מתגלה לפני יום 17/1/07, בו התאשפזה בהלל יפה, כאשר הנזק היה בלתי הפיך. התובעת עצמה מנעה את האפשרות היחידה לעצור את התקדמות המחלה, שכן היה עליה לטפל בהורדת המשקל הפתולוגי ממנו סבלה, ולפנות לרופאים שיטפלו בה במועד בו החלה לסבול מטשטוש בראיה ומכאבי הראש, ולכן יש לה אשם תורם מכריע בעניין. בנוסף, מצב של " קרקעית בצקת דסקות קשה עם דימומים..." כפי שנרשם בהפניה ע"י רופא העיניים, הוא "תוצר" של תהליך ארוך, כאשר יש הצטברות נוזלים במוח, הגורמת ללחץ תוך גולגולתי מתמשך והרס של עצבי הראיה. מרגע שהתלוננה בפני הגורמים הרפואיים, טופלה באופן מקצועי, אינטנסיבי ומהיר. ה. אשר לבדיקת שדות הראיה שלא בוצעה במועדה, במועד בו הגיעה התובעת להלל יפה, כבר לא היתה חשיבות לבדיקה זו, מאחר שהרופאים האמינו כי היא סובלת מהמחלה כבר חצי שנה. מכל מקום, היה צורך במספר ימים על מנת להווכח כי מדובר בהחמרה משמעותית, ובמחלה בצורה הפולמיננטית (החריפה). כבר יום למחרת אשפוזה, לאחר ששוכנעה בדבר נחיצות הטיפול ונתנה הסכמתה, נוקז הנוזל התוך שדרתי והלחץ התוך מוחי פחת, וכך גם כאבי הראש מהם סבלה, כאשר לרפואה אין יכולת לתקן נזק מתמשך ומצטבר. ו. לענין קביעתה של פרופ' מנור כי המינון שניתן לתובעת בתרופת הדיאמוקס היה נמוך מהנחוץ באותו זמן, גם בענין זה ביקשה הנתבעת להעדיף את גרסתם של ד"ר לייבה, של פרופ' מרין ז"ל ושל פרופ' קרסו, אשר סברו כי מדובר במינון ראשוני סביר ובהעלאה הדרגתית מקובלת של המינון בתרופה זו לתובעת, בשל הזהירות הננקטת במתן תרופה זו במינון גבוה מלכתחילה. לטענתה, לא היתה כל רשלנות מצד הצוות הרפואי שטיפל בתובעת, אשר טיפל בה ללא דופי, נהג כמחוייב לנהוג, וביצע בדיקות, טיפול תרופתי וטיפול ניתוחי ללא כל קיצורי דרך. למעלה מן הצורך בשלב זה צירפה הנתבעת את חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, שמצא כי היוון קצבת הנכות הכללית המשתלמת לתובעת ע"י המוסד לביטוח לאומי עומד על 707,616 ₪. 6. גדר המחלוקת א. מה משך הזמן בו סבלה התובעת מטשטוש בראיה ומכאבי ראש, לפני שפנתה להלל יפה? ב. האם היתה רשלנות בטיפול שקיבלה התובעת בהלל יפה? ג. ככל שהיתה רשלנות בטיפול, האם קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין נכותה של התובעת כיום? ד. האם הוכחה פגיעה באוטונומיה של התובעת? משך הזמן בו סבלה התובעת מטשטוש בראיה וכאבי ראש, ומצבה בעת אשפוזה: 7. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, על רקע טיעוניהם, באתי לכלל מסקנה כי התובעת אכן סבלה מטשטוש ראיה כחצי שנה לפני שהגיעה להלל יפה, ובהגיעה לבית החולים סבלה מכאבי ראש, טשטוש ראיה ומהקאות. מדובר בסוגיה חשובה, מכיוון שיש בה ליתן אינדיקציה לגבי שלב המחלה עת הגיעה התובעת להלל יפה, ואף להשפיע על האופן בו יבחנו חוות הדעת הרפואיות בתיק. 8. הרשומות הרפואיות הרשומות הרפואיות בהלל יפה מעידות שהתובעת אמרה במספר הזדמנויות כי סבלה מטשטוש ראיה מזה כחצי שנה. א. ביום 17/1/07 בשעה 00:10 רשמה ד"ר סקריפאי בכתב ידה כאמור: "מזה חצי שנה סובלת מטשטוש ראייה...מזה 5-6 ימים סובלת מכאבי ראש בחילות והקאות...". לאחר מכן, רשמה בגיליון הקבלה של התובעת כדלקמן : "התקבלה עקב כאבי ראש מלווים בבחילות והקאות במשך כ- 5-6 ימים. מזה כחצי שנה סובלת מטשטוש ראייה... לפעמים סבלה מכאבי ראש בתדירות כפעם בחודש, ללא הקאות... ביום טרם קבלתה נבקשה ע"י רופא עיניים...". ב. האחות בן שטרית כתבה ביום 18/1/07 באנמנזה הסיעודית "...לדבריה סובלת מטשטוש בראיה כחצי שנה, ב-4 ימים אחרונים חלה החמרה...". גם במכתב השחרור מבית חולים "שיבא" נכתב בפרק האנמנזה: "ב-17/1/07 החלה החלו כאבי ראש חזקים. ללא ירידה חדה בראייה אך היתה תלונה על טשטוש שמתאימים להשחרות מזה כחצי שנה טרם קבלתה...". ג. התובעת טע נה כי רישומים אלה בטעות מקורם, וכי ה יא מעולם לא אמרה כי היא סובלת כחצי שנה מטשטוש בראיה. התובעת אמרה כי סבלה מכאב ראש "חצי שעה", או "מספר ימים", ומדובר בטעות ברישום שחזרה על עצמה, היות והצוות שבדק את התובעת לאחר ד"ר סקריפאי, הסתמך על הרישום השגוי שערכה ללא בדיקת עניין זה בעצמו. מנגד טענה הנתבעת כי מדובר ברישום מהימן שנעשה בזמן אמת, ואין שום סיבה שהרופאה או איש צוות אחר ירשום דבר זה ללא סיבה. בנוסף, לולא היתה עובדה זו נכונה, היתה בפני התובעת ובני משפחתה אפשרות לבקש תיקון הרישום סמוך למועד אישפוזה, ולא עשו כן. 9. גרסת התובעת. א. התובעת הצהירה והעידה כי היתה אישה בריאה בדרך כלל, וכאשר חלתה במחלה שגרתית, לא היססה לפנות לרופא המטפל. היא לא סבלה מכאבי ראש בעברה, ולא היו לה בעיות ראיה כלשהן. בעדותה מסרה "מצבי הבריאותי היה תקין במאה אחוז כי אני לא סבלתי לא מלחץ גבוה ולא מסכרת ולא מכלום". (עמ' 87 לפרוט', ש' 8-9). היא הצהירה והעידה כי באמצע ינואר סבלה מכאבי ראש, פנתה לרופא המשפחה בקופת חולים, והוא רשם לה טיפול תרופתי להפחתת הכאבים. משהטיפול לא עזר והכאב התחזק, פנתה שוב לקופת חולים. רופא המשפחה הפנה אותה לרופא העיניים ד"ר גאוי, אליו הלכה בשעות הערב, ובפניו התלוננה על כאבי ראש וטשטוש ראיה. הוא הפנה אותה בדחיפות לבית החולים, והיא נסעה מיד להלל יפה. לדבריה, מעולם לפני כן לא סבלה מטשטוש ראיה, ומעולם לא אמרה שסבלה מטשטוש ראיה משך חצי שנה. משנשאלה היכן מצוי תיקה הרפואי מקופת החולים, אשר לא נמצא על ידי הנתבעת, ואם לקחה אותו כשעברה לקופת חולים כללית מקופת חולים מאוחדת, השיבה שהוא נמצא אצל ד"ר נואף מסאלחה, היא לא לקחה אותו, ואם איננו "זה לא הבעיה שלי... זה לא התפקיד שלי". (עמ' 86, ש' 11-21; עמ' 87, ש' 3-4). ב. התובעת הצהירה ועמדה על דעתה בעדותה, כי לא סבלה מכאבי ראש בעבר. "לא. לא היו לי כאבי ראש". משנשאלה שוב ושוב אם לא סבלה מכאבי ראש השיבה: "כמו כל אדם רגיל. יכול להיות שעברה תקופה שהיו לי כאבים במשך שעה. היתה תקופה אחרת שסבלי מכאבי ראש ועם כדור משככי כאבים זה היה עובר. אבל לא היו לי כאבי ראש בכלל. אני הייתי בהריון חמש פעמים ותמיד הייתי במעקב עם הרופא שלי. ואני לא מוכנה לזלזל בבריאות שלי. לא עד כדי כך. ש. אז היא אומרת שלא סבלה מכאבי ראש. ת. לא. " (עמ' 85 לפרוט', ש' 1-9). "כאבי ראש בכלל לא סבלתי מהם, בכלל". (עמ' 87, ש' 1-2). דא עקא שהתובעת לא ידעה להסביר את הרישום בתיעוד הרפואי, לפיו לפעמים היא סובלת מכאבי ראש בתדירות של פעם בחודש, או הרישום לפיו בשנת 96' הופנתה לסי.טי. בעקבות תלונות על כאבי ראש. (עמ' 85, ש' 10 – עמ' 86, ש' 3). ג. התובעת דחתה את טענת הנתבעת כי לא השגיחה על בריאותה, ולא הלכה לרופא גם כאשר סבלה מבעיות, ועמדה על דעתה כי בכל פעם שנדרשה לעשות בדיקה, עשתה אותה. משעומתה עם מסמך משיבא, לפיו לא הגיעה לבדיקת MRI אליה הוזמנה, אף שנכתב כי היא דחופה, השיבה "זה לא יכול להיות", באומרה כי " לא הייתי מזלזלת בעצמי והייתי הולכת", וכן מסרה כי בעלה נהג לקחת אותה לבדיקות והדבר היה חשוב לו אפילו יותר מאשר לה. (עמ' 87 לפרוט', ש' 12 – עמ' 88, ש' 10). משנשאלה מדוע הגיעה לבית חולים רק בשעת בלילה, ארבע שעות לאחר שרופא העיניים בקופת חולים הפנה אותה לבית חולים, הכחישה זאת והשיבה כי הלכה ישירות לבית החולים. (עמ' 88, ש' 11-12). ד. התובעת לא נתנה כל הסבר לאמור ברישומים הרפואיים בהלל יפה ובשיבא, לפיהם סבלה מכאבי ראש וטשטוש בראיה מזה חצי שנה, ועמדה על כך כי אינה מזלזלת בבריאותה. "נדהמתי אפילו כשהרופא שלי אמר לי שמדובר בשישה חודשים אני די נדהמתי מאיפה הם הביאו את זה. יכול להיות שהתבלבלו". (עמ' 91, ש' 9-10). "אני לגבי החצי שנה לא יודעת מאיפה הבאתם את זה. אני עד עצם היום הזה מתפלאת, אני מופתעת". (עמ' 92 לפרוט', ש' 18-24). היא לא ידעה להסביר מדוע כתבה ד"ר סקריפאי שהיא אמרה לה כי סבלה מטשטוש ראיה משך חצי שנה. משהופנתה שימת ליבה לכך שגם בשיבא אמרה דברים דומים, אמרה "בכלל לא שאלו אותי". (עמ' 100, ש' 12). היא התכחשה גם לנושאים אחרים שנכתבו ברישומים הרפואיים, כגון אמרתה כי לפני שבאה לבית החולים סבלה מהקאות, מטשטוש ומכאבי ראש, באומרה כי לא סבלה מהקאות (עמ' 90, ש' 15-28). זאת, בניגוד לדבריו של בעלה, כפי שיבחן להלן. 10. בעלה של התובעת תמך בגרסתה, הצהיר והעיד כי לא הוא ולא התובעת אמרו כי האחרונה סבלה מכאבי ראש כחצי שנה. לדבריו, היתה אשתו תמיד אישה בריאה, ללא בעיות בריאותיות משמעותיות "היא לא סבלה מכלום" (עמ' 118 לפרוט', ש' 6). התובעת לא סבלה מעולם מכאבי ראש, פרט לכאבים רגילים, לא עברה בדיקת CT עקב כאבי ראש, ואף לא הופנתה לבדיקה כאמור. לא היו לה בעיות בראייה, לא עברה בדיקת עיניים ולא בדיקה של שדה ראייה. משנאמר לו כי אשתו העידה שלפחות פעם בחודש לפני האירוע היו לה כאבי ראש, וכי אף נשלחה לבדיקת CT בעקבותיהם, עמד על דעתו והכחיש זאת. (עמ' 116- 118 לפרוט'). כך גם עמד על כך שמעולם לא הוזמנה לבדיקת MRI בשיבא ולא התייצבה, באומרו "הייתי מוכן לסחוב אותה על הגב". (עמ' 136 לפרוט', ש' 16-23). יחד עם זאת, בניגוד לגרסתה של התובעת לענין ההקאות, העיד כי הם הלכו לבית החולים מפני שהיו לה כאבי ראש חזקים, הקאות וטשטוש בעיניים. (עמ' 119 לפרוט', ש' 3-16; עמ' 120, ש' 1-12). בהמשך, משנשאל שוב ושוב, ניסה לסייג את דבריו, ואמר כי היא סבלה מבחילות, אך לא הקיאה. (עמ' 124, ש' 4- 14). משנטען בפניו כי עקב סירובה של התובעת לעבור ניקור מותני, והצורך להסביר לה שלוש פעמים את הצורך הדחוף בכך על ידי אחות ושני רופאים, נדחתה בדיקה זו ביום שלם, עמד תחילה על כך כי לא סירבה, אך בהמשך אישר כי אשתו חששה מהבדיקה וכי הוא ואחיו שכנעו אותה לעבור אותה והיא הסכימה. (עמ' 127-129 לפרוט'). הוא לא ידע מתי נודע לו כי במסמכים הרפואיים מהלל יפה ומשיבא כתוב שהתובעת סבלה מטשטוש בראיה כחצי שנה לפני האשפוז, ולא ידע להסביר מדוע לא נתבקש תיקונם של רישומים אלה, אם היו שגויים. לדבריו, אחיו העובד כאח בתל השומר טיפל בכל העניינים. 11. פרופ' מנור ציינה והעידה כי התובעת סיפרה לה שהתלוננה על טשטוש בראיה מספר ימים לאחר שהופיעו כאבי הראש, וכי התובעת נראתה לה אמינה ולא אישה המזניחה את עצמה. חיזוק לדבריה מצאה בכך כי התובעת הלכה בתוך יומיים לרופא משפחה, לרופא עיניים ולמיון. לדבריה, לא מצאה בתיקה של התובעת בקופת חולים רישום על תלונות בגין טשטוש ראיה, אך לא ידעה לתת תשובה לכך שתיקה הרפואי של התובעת דל ביותר, על אף שעברה חמש לידות ושתי הפלות, וגם ברישומים הרפואיים מצאה אזכור לכך רק במקום אחד. היא הודתה שאינה מכירה את הרופאה שכתבה את הדבר, אך הניחה שרופאה זו לא הבינה את התובעת כאשר כתבה כי סבלה מטשטוש בראיה "כחצי שנה טרם קבלתה", באומרה "לפעמים רופאים לא מבינים, אני התרשמתי". (עמ' 16 לפרוט', ש' 24-28). אשר לרישום של בן שטרית בהלל יפה והרישום בשיבא, הניחה כי הדברים הועתקו מהדברים שרשמה ד"ר סקריפאי. (עמ' 4 לפרוט', ש' 20). גם הפער של שלוש שעות בין ההפנייה של רופא העיניים לבין ההגעה לבית החולים, במצב של כאבי ראש חזקים, נראה לה סביר. (עמ' 5, ש' 1- עמ' 14, ש' 10; עמ' 16, ש' 28). לאחר שנתבקשה ליתן תשובה לגבי אופן הטיפול בהלל יפה, בהנחה שהתובעת אכן סבלה מטשטוש ראיה במשך חצי שנה ולא פנתה לקבל טיפול רפואי, והאם תקופה זו היתה קריטית מבחינת החולה, השיבה "זה אי אפשר לדעת, פשוט אי אפשר לדעת... בגלל אין לי שום עדות פה באיזה מצב היתה כשבאה לבית חולים. אני לא יודעת באיזה מצב היתה. אני יודעת רק שירדה הראיה והיתה פפילאדמה. ...זה סיבה לרופא לא לגשת בדחיפות של שעות?" (עמ' 15, ש' 27 – עמ' 16, ש' 11). 12. מר דעייף, גיסה של התובעת, שעבד באותה תקופה כאח בשיבא, חזר על האמור בגרסת התובעת ובעלה לענין היותה אשה בריאה, ולא ידע כלל על בדיקות אליהן הופנתה לפני האשפוז. יחד עם זאת, העיד בכנות כי בשיבא עברה התובעת קבלה מסודרת מתחילתה ועברה ראיון כמקובל. לדבריו, "אנחנו השתחררנו על דעת עצמנו מבית חולים הלל יפה ונסענו דרך מיון תל השומר כקבלה רגילה וקיבלו אותנו בפרוצדורה מלאה". הוא העיד כי קרא את כל מסמכיה הרפואיים של התובעת בטרם אושפזה בשיבא, לרבות המסמך מהלל יפה בו נכתב שהיא סובלת כחצי שנה מטשטוש בראיה (עמ' 141 לפרוט', ש' 25- עמ' 142, ש' 10). כשנשאל מדוע הביא לשיבא את החומר הרפואי, בו גם נכתב כי התובעת סובלת כחצי שנה מטשטוש בראיה, השיב: "נכון. זה לגיטימי מאוד, לא צריך להסתיר שום מידע. כי אנחנו הגענו למיון לקבלת טיפול, לא לתכנן דברים אחרים". (עמ' 145, ש' 3-6). הוא חזר והעיד כי כאשר הגיעו לבית חולים תל השומר, עברה התובעת שוב קבלה רגילה, רופא ראיין אותה, שאל אותה שוב את כל השאלות שנשאלה בעבר, והיא סיפרה את הכל מהתחלה. "בנוסף לסיכום שקיבלנו אותו מהלל יפה הם התחילו איתה מחדש כאילו שהיא קבלה רגילה לכל דבר" (עמ' 142, ש' 13- 22). 13. עדויות ההגנה ד"ר סקריפאי, אשר עמדה על נכונות הרישום, הצהירה והעידה כי לאחר שהוזעקה לחדר המיון, בדקה את התובעת ודיברה אתה, כתבה את האנמנזה הראשונית בכתב ידה, על סמך המידע שקיבלה מהתובעת. לאחר מכן כתבה את מסמך הקבלה במחשב, גם זאת לפי הדברים אשר שמסרה לה התובעת עצמה. היא מצאה כי הבדיקה הנוירולוגית שלה היתה תקינה, פרט לפפילאדמה (סימן ללחץ תוך גולגלתי מוגבר), שדרשה בירור, ובגינה הפנתה אותה לבדיקת CT שנמצאה תקינה. משכך, נדרשה בדיקה נוספת, ניקור מותני (להלן גם: LP), ולכן אשפזה אותה במחלקה הנוירולוגית. (עמ' 229 – 232 לפרוט'). כאשר נשאלה מדוע לא כתבה בתרשומת מחדר מיון כי התובעת סבלה מכאבי ראש בתדירות פעם בחודש לערך, כפי שרשמה בגיליון הקבלה, השיבה : "אוקיי, בחדר מיון כשאני בודקת את החולה אני כותבת את האנמנזה בקיצור, הדברים הכי רלוונטיים. מה המחלות, רקע, מה התלונות עכשיו ופחות או יותר את ההתקדמות של המחלה. אבל כמובן שמדברים זה אנמנזה יותר עמוקה. אז עוד פעם, במיון אני רושמת את הדברים הכי רלוונטיים. כשאני כבר יושבת במחשב יש לי קצת יותר זמן אולי יותר אז אני יכולה לפרט עוד יותר מפורט... עוד פעם, אי אפשר לכתוב כל מילה בחדר מיון, אי אפשר". (עמ' 232 לפרוט', ש' 17-18; עמ' 233, ש' 14). 14. גם האחות בן שטרית שקיבלה את התובעת לאשפוז במחלקה הנוירולוגית בשעה שתיים בלילה, ציינה באנמנזה שכתבה בין השאר: "ברור כאבי ראש מלווים בבחילות והקאות. OBECITY. טשטוש בראיה מזה חצי שנה...מתלוננת על טשטוש בראייה", וכן ציינה פרטים שונים, כגון היותה של התובעת עצמאית, שולטת על סוגריה, לא מעשנת, לא שותה אלכוהול, לא משתמשת בסמים, ועוד. בתצהירה כתבה בן שטרית כי היא זוכרת שראתה את התובעת עת הגיעה כדי להתאשפז במחלקה, והאחרונה סיפרה לה כי היא סובלת מטשטוש בראיה מזה חצי שנה. לשאלתה של בן שטרית מדוע לא פנתה לרופא, השיבה התובעת כי היתה עסוקה בטיפול בילדים וקיוותה שזה יעבור. בן שטרית חזרה על דברים אלה גם בחקירתה הנגדית, העידה כי היא זוכרת אפילו את החדר בו שכבה ובאיזה מיטה בדיוק, והסבירה כי היא נוהגת לשאול שאלות דומות גם חולים אחרים "שאומרים שמושכים" פניה לרופאים זמן רב, והוסיפה פרטים נוספים. לדבריה לא תעדה שיחה זו כי היא לא היתה מהותית לטיפול. (עמ' 251, ש' 20- עמ' 253, ש' 20). בהסבירה את נוהל הקבלה הסעודית, עמדה בן שטרית על כך שרישומה נערך על סמך דבריה של התובעת עצמה, עמה שוחחה באותו לילה: "מה שהיא אמרה, רק מה שהיא אמרה. כי פה כשאני מקבלת אותה אין לי שום דיווח אחר... בהמשך לזה כשחולה מגיע ואני שואלת אותה כל מיני שאלות, בואי נתחיל מפה, כל מיני פרטים. מספר טלפון של משפחה שאנחנו צריכים שלה. ובהמשך פה כתבתי ראייה, כאבי ראש, כתבתי בירור כאבי ראש מלווים בבחילות והקאות. היא אמרה לי, מזה אני עוד כתבתי פה חצי שנה. אז אני הכנסתי את זה לרובריקה הזאת לחוד. כדי שיש איזשהו רקע שהיא מתלוננת על כאבי ראש מזה חצי שנה..." (עמ' 241 לפרוט', ש' 27- עמ' 242 ש' 10; עמ' 243, ש' 26- עמ' 244 ש' 9; עמ' 245, ש' 23; עמ' 246, ש' 7- עמ' 248, ש' 1). 15. פרופ' קרסו אישר את הדברים, והעיד כי כמנהל מחלקה היה מעורב באופן פעיל בטיפול בחולים במחלקתו, בעיקר בבעייתיים כמו התובעת, היה מודע לאמור בזמן אמת, מפני שעבר על החומר, השתתף בדיונים לגביה, והיה אחראי לכל ההחלטות בעניינה. (עמ' 180 לפרוט', ש' 17-28). 16. דיון במשך הזמן בו סבלה התובעת מכאבי ראש וטשטוש בראייה. יאמר כבר עתה כי לאחר שבחנתי את כל הראיות בתיק, על יסוד הרישומים הרפואיים הן בהלל יפה והן בשיבא, באתי לכלל מסקנה כי התובעת סבלה מכאבי ראש וטשטוש בראיה משך כחצי שנה לפני אשפוזה. א. איני רואה לקבל את טענת התובעת כי מדובר בטעות ברישום, היות ששוכנעתי כי התובעת אכן אמרה דברים אלה לא רק לד"ר סקריפאי, אלא גם לאחות בן שטרית, ובהמשך אף בבית החולים שיבא, אליו עברה מבחירתה, ואשר הצוות הרפואי בו בצע תהליך קבלה מלא, לאחר שיחה עמה. ככלל, על המבקש לטעון כנגד רישום שנערך על ידי הצוות הרפואי בזמן אמת, מוטל הנטל להוכיח טענתו, משימה שאינה קלה, משמדובר ברשומה מוסדית, תיעוד שנכתב בזמן אמת במצב דברים שאינו משברי, בטרם היו הצדדים מודעים לנזק העתיד לקרות. רשומה זו היא לכאורה ההוכחה לכאורה הטובה ביותר שבנמצא, מקל וחומר במקרה זה, בו עסקינן ברישומים חוזרים על ידי גורמים שונים, שעדותם לגבי מקור הרישומים נמצאה מהימנה, ואשר הוסיפו פרטים נוספים שאינם שנויים במחלוקת בעקבות השיחה עם התובעת. ׁ(ראו ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5), 35, מפי כב' הש' ג'ובראן; השוו ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים ע"ש הלל יפה, פ"ד נב(1) 145, מפי כב' הש' אור; ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נג(2), 680, מפי כב' הש' שטרסברג כהן). ב. שלושה אנשים שונים מתוך צוותים רפואיים שטיפלו בתובעת, רשמו דברים דומים מפיה, ד"ר סקריפאי, בן שטרית, ורופא בשיבא. הוכח כי הרישום נעשה כחלק משגרת עבודה רגילה וסדירה, וכי חזר על עצמו במתכונת זו בעקביות. בשונה מהתובעת, שגרסתה נסתרה שוב ושוב בראיות חיצוניות, כמפורט לעיל, ואשר לא הותירה רושם מהימן על בית המשפט, ובעלה, שבנוסף לכך לא היה בקיא בכל הפרטים, אני רואה לקבל כמהימנים את דבריהן של ד"ר סקריפאי ובן שטרית, שהיו חסרות אינטרס כלשהוא לכתוב פרטים אלה ואחרים בזמן אמת. מעבר להתרשמות הבלתי אמצעית מעדותיהן, שנשמעו קוהרנטיות, מהימנות, הגיוניות, ואשר גרסתן לא הופרכה בחקירות הנגדיות, הן נתמכו באופן ברור גם ברישום הרפואי שנערך בשיבא, שם אמרה התובעת שוב דברים דומים, בדבר טשטוש בראיה ממנו סבלה כחצי שנה. יש לזכור כי מטבע הדברים, לא יכול הצוות הרפואי לצפות באותו שלב כי הטיפול לא יצליח והתובעת תתעוור, וגם התובעת לא יכלה לדעת אז שהטיפול לא יציל את ראייתה, ושהדיווח על החצי שנה בה סבלה לפני הגעתה לבית החולים עלולה לפגוע בסיכויי תביעתה. ג. במסגרת הכחשתה הכוללת של התובעת את אמרותיה בזמן אמת, העידה כי בשיבא כלל לא סיפרה על מצבה ולא שאלו אותה דבר, וטענה כי הדברים הועתקו מהרישום בהלל יפה. גרסה זו נסתרת באופן חד משמעי על ידי גיסה, שהעיד כאמור כי משהגיעה לשיבא, נעשה תהליך שלם של קבלה מראשיתו, הם שאלו אותה את כל השאלות והיא השיבה. "הם התחילו איתה מחדש...". אין צריך לאמר כי גם לצוות בשיבא לא היה כל אינטרס לכתוב דברים אלה, אלמלא נאמרו להם על ידי התובעת כנראה, מתוך רצון לשתף את הרופאים במצבה, בתקווה כי ירפאוה. מצאתי בדבריו של הגיס חיזוק ממשי לרישום הרפואי כי התובעת אכן אמרה לצוותים הרפואיים שסבלה כחצי שנה בטרם אשפוזה מטשטוש בראיה, ופעם בחודש מכאבי ראש. כפי שאמר הגיס, סביר להניח כי התובעת הציבה בפני הצוות הרפואי שטיפל בה את כל העובדות לאשורן, על מנת לקבל את הטיפול הנכון לה ביותר, הן בהלל יפה והן בשיבא, וכי הדברים שאמרה אז שיקפו את העובדות לאשורן. ד. יתר על כן, התרשומת בענין הטשטוש בראיה, היתה חלק ממידע נוסף אותו מסרה התובעת לצוות הרפואי, ואין כל הסבר לכך שדווקא בנושא אחד חדלו כולם מלהבינה וטעו באותו אופן, בעוד שלגבי שאר הפרטים שמסרה, הובנה כראוי. התובעת ניסתה להכחיש גם את ענין ההקאות, שצויינו על ידי ד"ר סקריפאי ועל ידי בן שטרית, ולא נתנה כל הסבר לכך שגם בעלה אמר בתחילת הדברים כי סבלה מהקאות, וכי זו היתה אחת הסיבות בגינן הגיעו לבית החולים. ה. התובעת מעולם לא ביקשה לתקן את הרישום הרפואי בזמן אמת, על אף שהגישה תביעתה זמן קצר לאחר אשפוזה. יתר על כן, התובעת הכחישה מתוך הרישום אך ורק את האמרות שיש בהן כדי לפגוע בעילת התביעה, מבלי לתת כל הסבר מדוע יכתבו דברים אלה בשלב בו כלל לא היה ברור לאן עתיד מצבה הרפואי להתפתח. ו. התובעת, אם לחמישה ילדים, ניסתה להציג עצמה כאשה בריאה, שמעולם לא סבלה מכאבי ראש, על אף שבעבר נשלחה לבדיקת CT עקב כאבי ראש, ובדבריה לד"ר סקריפאי אף מסרה כי סבלה מכאבי ראש כל חודש. כך גם הציגה עצמה כמי שדואגת לבריאותה, ופנתה לרופא כל אימת שנזקקה לו וכיוצא בזה. דא עקא שתיקה הרפואי היה דל באופן מפתיע למי שעברה חמישה הריונות, לידות והפלות, ומהמסמכים שהוגשו לבית המשפט ניתן היה להתרשם כי היא מיעטה לפנות לרופא, ואף לא הלכה לבדיקת דימות, על אף שזומנה אליה בדחיפות. עניין זה לבדו מראה כי התובעת לא מיהרה לפנות עם בעיותיה לקבלת ייעוץ או טיפול מצוות רפואי.לא למותר לציין כי בהגיע התובעת לאשפוז, שקלה כ- 100 ק"ג, משקל יתר שהוגדר על ידי המומחים כהשמנה פתולוגית. חזקה על אשה הדואגת לבריאותה, כי אם הגיעה למשקל כה גבוה, היתה לפחות דואגת להמצא במעקב רופא, ולא כך היה. ז. הכחשתה של התובעת בדבר בדיקת CT ראש שנתבקשה לעשות בעקבות כאבי ראש מהם סבלה, נסתרת אף היא באמור במסמכים הרפואיים, לפיהם ביום 6/5/96 התלוננה על "כאב ראש – סיפור משפחתי של C.T – brain Hyperprolactinemia + ראש + מח... ". חוסר זיכרונה של התובעת תמוה במיוחד נוכח העובדה, שמשמעות הדברים היא כי במשפחה יש בעיות של גידולים במוח (עדותו של פרופ' קרסו, אשר לא נסתרה, עמ' 105 לפרוט', ש' 17- 21), וכי לפי התאריכים בהם נולדו ילדיה, היתה אותה עת בהיריון מתקדם. (עמ' 98 לפרוט', ש' 5-7; עמ' 105, ש' 9 - עמ' 106, ש' 11; נספח א'4 לכתב ההגנה). ח. הוכח כי הצוות הרפואי בהלל יפה עשה מאמץ ניכר לשכנע את התובעת לעבור ניקור מותני, משסירבה לכך בתחילה. דא עקא שהתובעת הכחישה גם דברים אלה, וגם בעלה העיד כי מעולם לא סירבה לביצוע הבדיקה, גרסה הנסתרת על פניה במסמכים הרפואיים ובאישורה המאוחר של התובעת עצמה לפיו סירבה לביצוע בדיקה זאת בהתחלה (עמ' 118 לפרוט', ש' 4-5). לכאורה, אין קשר בין דברים אלה לבין משך הזמן בו סבלה מטשטוש בראיה לפני שפנתה לרופא. יחד עם זאת, הדברים מצביעים על כך כי התובעת לא מיהרה לקבל טיפול רפואי שהוצע לה, ואף נטתה להכחיש עמדתה זאת לצרכיה. ט. אשר לפרופ' מנור, אשר עמדה על כך כי היא נותנת אמון בדברי התובעת בפניה, לפיהם התלוננה על טשטוש בראיה מספר ימים לאחר שהופיעו כאבי הראש, ולא נראתה לה כאישה המזניחה את עצמה, ואשר מצאה חיזוק בכך שהתובעת הלכה בתוך יומיים לרופא משפחה, לרופא עיניים ולמיון, אין דעתי כדעתה. הערכותיה של פרופ' מנור לגבי מהימנותה של התובעת והרגליה, ככל שאינן נתמכות במסמכים מתיקיה הרפואיים או מרשומות אחרות, אינן בתחום מומחיותה, והן נסתרות על פניהן על ידי מסמכים חיצוניים, כמפורט לעיל, אשר האותנטיות של חלקם אושרה גם על ידי גיסה של התובעת, מעבר לעובדות שלא ניתן להן הסבר כאמור. מכל מקום, מהימנותם של עדים נקבעת על ידי בית המשפט, אשר יש לו הזדמנות להתרשם מגרסאותיהם גם על רקע חקירות נגדיות, ראיות חיצוניות, ועדויותיהם של עדים אחרים, לרבות עדים שאינם מעידים מטעמו של צד זה או אחר. ועוד, פרופ' מנור בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מההשלכות העשויות להיגרם מכך שהתובעת סבלה משך כחצי שנה מטשטוש בראייתה לפני אשפוזה, ונמנעה מפניה לרופא ולקבלת טיפול, בהשיבה תשובות מעורפלות, לפיהן אינה יודעת מה משמעות הדברים, אם אכן כך היה. חזקה על פרופ' מנור, שהינה מומחית בעלת שם, כי יכלה לתת תשובה מקצועית מלאה לגבי ההשלכות הנובעות מכך שהתובעת סבלה מטשטוש בראיה וכנראה אף מכאבי ראש משך כחצי שנה לפני אשפוזה, לו בחרה בכך. לכן, איני רואה ליתן משקל כלשהוא להתרשמויותיה בדבר אמינותה של התובעת לגבי משך הזמן בו סבלה מטשטוש בראיה ומכאבי ראש, וכן בסוגיה זו בכללותה. כך גם איני רואה לקבל את הנחתה כי ד"ר סקריפאי לא הבינה את התובעת, וכי היא התרשמה שרופאים "לפעמים אינם מבינים", משנאמרה באופן כללי ביותר, ללא כל ביסוס עובדתי, בניגוד לראיות אחרות שהובאו בפני בית המשפט, ויש בה כדי לפגוע בקבוצה שלמה של אנשי מקצוע, ללא אבחנה. י. מכל מקום, לא ניתן היה שלא להתרשם כי לאחר הגשת התביעה, היתה התובעת מודעת היטב להשלכותיהם ולמשמעותם של דיווחיה בדבר משך הזמן בו סבלה מטשטוש בראיה לענין סיכויי תביעתה, ולכן ניסתה בכל כוחה להציג את כל מי שטיפל בה בהלל יפה כמי שלא שמע, לא הבין, לא דייק וטעה ברישומיו. זאת בשונה מגיסה, שהיה בקיא בפרטי מצבה, ואשר טיפל עבורה בכל העניינים הרפואיים, ואשר היה מודע לכך שברישומים נכתב כי התובעת סובלת כחצי שנה מטשטוש בראיה. מדבריו אף עולה כי מצא לנכון להביאו גם בפני הצוות הרפואי בשיבא, כדי שהתובעת תטופל באופן המתאים ביותר. משכך, חזקה עליו כי בזמן אמת לא חשב כי מדובר במידע מוטעה. משמדובר בעד מטעם התובעת, אשר סביר להניח כי רצה לסייע לה בכל יכולתו, לרבות בעניינה בבית המשפט, יש בדבריו כדי לחזק את גרסתו של הצוות הרפואי בהלל יפה. יא. לסיכום, נוכח האמור לעיל אני קובעת כי התובעת סבלה מטשטוש בראיה כחצי שנה בטרם הגיעה להלל יפה, וכנראה גם מכאבי ראש, ולא קיבלה כל טיפול בנושא זה. על רקע קביעה זו יבחנו חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, לרבות עדותו של פרופ' קרסו, שנהל את המחלקה הנוירולוגית, בה אושפזה התובעת. חוות הדעת של הרופאים מטעם הצדדים: 17. חוות דעת של פרופ' רירי מנור, מטעם התובעת: פרופ' מנור חיוותה דעתה כי התנהלות הצוות הרפואי בעניינה של התובעת היה רשלני, וגרמה להתעוורותה של התובעת. (ת/1; עדותה בעמ' 1-83 לפרוט' המוקלט מיום 14/11/11). א. לשיטתה, לפי הספרות המקצועית ונסיונה האישי אחרי מאות מקרים בהם טיפלה: " פסאודו- טומר צרברי – הגדלת לחץ תוך גוגולתי ללא גידול, זה מצב שדורש בראש ובראשונה מעקב קפדני של רופא עיניים מנוסה, בדיקת עיניים שכוללת חדות הראיה, שדות הראיה ממוחשבת, בדיקת אישונים, ראיה צבעים, בדיקת קרקעית העין" כאשר לדידה "השיפוט על דחיפות ועל צורת הטיפול במצב זה, הוא תלוי אך ורק בתוצאת בדיקת עיניים. הסכנה היחידה בפסיאודו טומר צרברי זה אך ורק עיוורון, לכן המעקב של מצב הראיה צריך להיות כה צמוד ודייקני – כל זה כדי למנוע עיוורון בעת מועיל". עוד סברה כי "ירידה בחדות הראיה בפפילאדמה – כמו במקרה של סלוא אשר נשלחה לבית חולים עם חדות בראיה 6.12 בכל עין – זה סימן שמופיע מאוחר, כאשר מתפתח ניוון עצב הראיה ודורש טיפול מיידי ומקסימאלי". ב. במהלך אשפוזה של התובעת מיום 17/1/07 ועד ליום 22/7/07, לא נעשתה בדיקת שדה ראיה, וגם בדיקת חדות הראיה נעשתה רק אחרי חמישה ימים. כל זאת כאשר כל החלטה לטיפול הייתה תלויה לדעתה בתוצאת בדיקת העיניים. זאת, במיוחד משנשלחה התובעת לאשפוז ע"י רופא עיניים, שקבע כי התובעת סובלת מפפילאדמה קשה, כבר יש ירידה בחדות הראיה, נמצא אצלה לחץ נוזל חוט שדרה גבוה, היא התלוננה על טשטושי ראיה עד להפסקה זמנית בראיה, על כאבי ראש קשים ביותר, וסבלה מהקאות ומכפילות בראיה. לשיטתה, היה על הרופא שבדק את התובעת לזמן בדחיפות רופא עיניים, לבדוק את התובעת שהלכה והתעוורה, כדי להחליט האם היא צריכה לעבור ניתוח לפי ממצאיו, ולא לשלוח אותה לדיאטנית, ל-Electro cardiogram, או לבירור מצב בלוטת התריס, כאשר מדובר בחולה צעירה ללא עבר קרדיאלי, בלוטת התריס אינה רלוונטית, ידוע שהרזייה אורכת זמן, ומדובר בחולה שיש לה סימנים של לחץ תוך גולגולתי וכפילות בראיה. פרופ' מנור השוותה את הטיפול שקיבלה התובעת לבית העולה באש ובמטבח מכינים עוגת שמרים, בהדגישה כי במקרה כזה יש חשיבות לכל יום. לו גילו את הבעיה יום קודם, יתכן שניתוח היה מצליח לעצור את התהליך והתובעת לא היתה מתעוורת. עוד ציינה כי גם אם יש מקרים קשים, צריך לתת לחולה את ההרגשה כי נעשה הכל על מנת לעצור את התהליך של ניוון עצבי הראיה והעיוורון, מה שלא נעשה במקרה דידן. ג. עוד ציינה כי היה על רופא סביר במחלקה הנוירולוגית לרשום כבר מההתחלה כמות גדולה של אורמוקס (כמו דיאמוקס – ד.ס), ולא 750 מ"ג כפי שנרשם. רופא סביר אף היה עומד על כך שהחולה תעבור מיד בדיקת שדות ראיה ובדיקת עיניים מעמיקה. " הרי לפי תוצאות בדיקת שדות ראיה, חדות הראיה והקרקעית העין היה עליו להחליט צורת הטיפול והדחיפות של הגשמתו". עוד ציינה: "בהופעת ניוון של סיבי עצב הראיה לכל יום ללא טיפול מקסימאלי יש חשיבות מאד גדולה בפסאודו-טומר צרברי כי יום הבדל יכול לסמל הטבה ועצירת התהליך או המשך ההידרדרות עד לעיוורון". ד. לסיכום, פרופ' מנור חיוותה דעתה והעידה כי מקריאת תיקה של התובעת, לא עלתה תחושה שמדובר במקרה חירום, ולכן לא פעלו הרופאים בהתאם לכך. לדידה, לא הבדיל הצוות הרפואי בין עיקר לטפל, וכל הסימפטומים שהיו לתובעת - כולל הלחץ של נוזל חוט שדרה של 500 מ"מ - לא גרמו לצוות הרפואי לשלוח אותה בדחיפות לבדיקת שדות ראיה ובדיקת ראיה, שגילויים היה מביא לטפל בתובעת בכמות כפולה של אורמוקס, ולשקול שליחתה לטיפול כירורגי - שנאט או ניתוח מעטפת עצב הראיה. כמו כן, לאורך כל האשפוז משסבלה מכאבי ראש קשים ביותר והפסיקה אף לראות באופן זמני, פרט ליום האחרון, לא הסבירו לה או לבעלה שהיא בסכנת עיוורון, ושקיימות אפשרויות אחרות לטיפול, כגון ניתוח. 18. חוות דעת של פרופ' מרין ז"ל, המומחה מטעם הנתבעת: פרופ' מרין ז"ל חיווה דעתו כאמור, כי לא היתה התרשלות בטיפול בתובעת, וכי בשלב המחלה בו הגיעה להלל יפה, לאחר שהזניחה עצמה ולא פנתה לרופא מיד לאחר שחשב כאבי ראש וסחרחורת, לא ניתן להציל את ראייתה. א. פרופ' מרין ציין כי מרגע שהתובעת התלוננה על כאבי ראש וטשטוש, היא אושפזה במחלקה הנירולוגית לחמישה ימים, בהם עברה שורה של בדיקות ביוכימיות, המטולוגיות, צילומי הדמיה של CT מוח וארובות, CT Venography ועוד, כאשר כל הבדיקות האלה נעשו במסגרת הנורמה. ביום לאחר קבלתה לאשפוז נעשתה לתובעת פונקציה לומבלית שהעלתה לחץ גבוה, מעל 500 מ"מ מים, היא קיבלה טיפול בכדורי Diamox ובאינפוזיה של SoluMedrol, כך שהלחץ של הנוזל הצרברוספינלי הורד כבר ביום 18/1/07 ל-70 מ"מ מים בלבד. בלילה בין 20 ל-21 בינואר, חלה הרעה פתאומית בחדות הראיה של התובעת, בעיקר בעין שמאל, וכאשר דיברו עמה על אפשרות של ניתוח עצב הראיה וביצוע shunt , העדיפה לעזוב את בית החולים הלל יפה. ביום עזיבתה, 22/1/07, היתה חדות ראיה של 6/18 בעינה הימנית ותנועות יד בעינה השמאלית. בשיבא אושפזה במחלקה הנוירוכירורגית ובסוף במחלקת עיניים. בקבלתה היתה חדות ראיה של 6/30 בעינה הימנית, ולאחר ניתוח פנסטרציה בעין שמאל וניתוח לניקוז אל הפריטוניאום, עמדה חדות ראייתה בעין ימין על 6/15+2. בהמשך היתה התובעת במעקב של קופת "מאוחדת", חדות ראייתה המשיכה לרדת עד אובדן ראיה בעין ימין והתפתחות של ניוון מוחלט של 2 עצבי הראיה. ב. ביחס לחוות דעתה של פרופ' מנור ציין כי היא "... מחד מתעלמת לחלוטין מדברים רלוונטיים שאינם נוחים לתזה שלה על קיום רשלנות ומאידך מדגישה דברים שאין להם כל חשיבות בהתפתחות העניינים" . כן מנה את הכשלים שנפלו לדעתו בחוות דעתה של פרופ' מנור. לשיטתו, התעלמה פרופ' מנור מכך כי עיקר נזקה של התובעת גרמה היא לעצמה, משהסתירה מרופאיה במשך כחצי שנה שהיא סובלת מכאבי ראש ומטשטוש ראיה, ומנעה את האפשרות היחידה של מניעת המחלה בהורדה טיפולית במשקל היתר הפתולוגי שלה, בזמן בו היה צריך לבדוק ולעקוב אחרי שדות הראיה שלה, ולטפל בה באמצעות Diamox. אשר להעדרן של תלונות על כאבי ראש וסחרחורת בגיליונות התובעת בקופת חולים, סבר כי לא היו רישומים בתיקה הרפואי מפני שהיא לא התלוננה, ודי ברישומים שנעשו בהלל יפה ובשיבא כדי להוכיח זאת. כן התעלמה פרופ' מנור לדעתו מהעובדה כי מהרגע הראשון בו התלוננה התובעת על כאבי ראש וטשטוש ראיה ועד לטיפול הסופי עברו פחות מעשרה ימים, כאשר בתקופה הזאת עברה את כל הבדיקות הרבות שצויינו לעיל. מדובר בטיפול מהיר מאד, הרופאים שטיפלו בה לא טעו לכל אורך הדרך, ביצעו את כל הטיפולים שהיה עליהם לבצע, והתובעת היתה במעקב צמוד מספר פעמים ביום. לשיטתו, היה הצוות הרפואי שטיפל בתובעת מחויב לפעול בבדיקות הרפואיות לפי הסדר שבוצע, ובדיקת שדות ראיה הינה בדיקת מעקב הנעשית במקרים שלPTC ; לו בוצע מעקב בתקופה של מחצית השנה שקדמה לאשפוזה של התובעת, היתה זו בדיקת המעקב העיקרית, אך במצב בו הגיעה להלל יפה, אפילו נערכה בדיקה זו באופן מיידי, לא היו תוצאותיה משנות את מהלך העניינים. המעקב צמוד היה צריך להיעשות בחצי שנה בה סבלה התובעת מכאבי ראש וסחרחורות ולא הלכה להיבדק. פרופ' מרין הסכים כי לחץ של 500 מ"מ הוא גבוה, ואולם במקרים ממאירים שכאלה, ניתן לצפות ללחץ גבוה בהרבה, אפילו מעל 800 מ"מ. ג. בהתייחסו לטענתה של פרופ' מנור באשר למינון הנמוך של ה- Diamox שניתן לתובעת, לא היה לפרופ' מרין ספק כי מששונתה הכמות של 750 מ"ג תוך פחות מיומיים ל- 1 גרם, כאשר במקרים רבים המינון שניתן אף נמוך מזה, כדי לבדוק רגישויות של החולה לתרופה, העיוורון שפקד את התובעת בסופו של דבר אינו קשור במינון זה שניתן לה. לפיכך קבע כי לא היתה כל התרשלות בהתנהלות הצוות שטיפל בתובעת, ולא נגרם לה כל נזק כתוצאה מטיפול זה. 19. עדותו של פרופ' רפאל קרסו פרופסור קרסו, מנהל המחלקה הנוירולוגית, בה היתה התובעת מאושפזת, הצהיר והעיד על אופי המחלה בה חלתה התובעת, על אופן הטיפול, תוך מתן הסברים לטעם בשלו הורה לצוות הרפואי לפעול כך, והצטרף לפרופ' מרין שקבע כי לא היתה התרשלות באופן בו טופלה התובעת במחלקה, ואין כל קשר בין התעוורותה לטיפול שניתן לה בהלל יפה. 20. חוות דעת של ד"ר לייבה המומחית מטעם בית המשפט ד"ר לייבה סקרה את השתלשלות העניינים בקבלתה של התובעת לבתי החולים הלל יפה ושיבא, הבדיקות שעברה, הטיפולים שקבלה, ותהליך קבלת ההחלטות בעניינה. בסופו של יום הגיעה לכלל מסקנה כאמור, כי על אף שהיה מקום לערב רופא עיניים בטיפול בה, לא הוכחה רשלנות בטיפול בתובעת בבתי החולים הנ"ל, וכי לא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין עיוורונה של התובעת לטיפול שקיבלה בבתי החולים. א. בחוות דעתה מ/1 כתבה: "סלוא היתה מאושפזת במחלקה הנאורולוגית בבית החולים הלל יפה בחדרה מה-17/1 בלילה ועד ה-22/1 בצהריים סה"כ 4 וחצי ימים. במהלך תקופה קצרה זו, אובחנה כסובלת מלחץ תוך גלגלת מוגבר ללא גידול תוך גולגולתי. היא עברה ברור מקיף לחיפוש הסיבה ללחץ גבוה זה, כולל חיפוש אחר אפשרות של חסימה ורידית מוחית, מחלות זיהומיות ואוטואימוניות, וכל זאת תוך טיפול במחלה עצמה (דיאמוקס וסטרואידים) ובתסמינים שלה (תרופות נוגדות כאב ונוגדות בחילה), וכשכל זה לא עזר הוצע לה ניתוח. לא מן הנמנע שאם רופאי עיניים היה מעורבים בטיפול במקרה מן הרגע הראשון, היה תיעוד למודעות יתרה לחומרת מצבה. אולם איני משוכנעת שקצב הטיפול היה אחר. הטיפול במחלה היה בעת אשפוזה בשנת 01', דומה לטיפול שנהוג היום במחלה פולמיננטית עם התקדמות באסטרטגית הטיפול מיום ליום, וזאת למרות שהמודעות למצב מליגני זה עלתה רק בשנים האחרונות לאחר פרסום המאמר משנת 07'. (7). לדעתי, לא היתה התרשלות בטיפול בסלוא במשך 4 וחצי הימים בהם היתה מאושפזת במחלקה הנאורלוגית ב"הלל יפה". ב-22/1 בערב אושפזה סלוא במחלקת עיניים ב"שיבא". עם קבלתה, חזרו למעשה על רוב הברור שכבר בוצע, וגם הם לא מצאו סיבה למחלתה. למחרת אשפוזה בוצע ניתוח פנסטרציה בעצב הראיה משמאל ובשל התמשכות כאבי הראש הופנתה למחרת לביצוע שנט. גם בהתנהלות ב"שיבא" לא היתה, לדעתי, רשלנות". ב. ד"ר לייבה התייחסה לחוות דעתה של פרופ' מנור, ועמדה על הכשלים שבה כדלקמן: "7. א. מינון הדיאמוקס: לטענתה, ניתן לחולה דיאמוקס במינון התחלתי של 750 מ"ג (לא מדויק, ביום הראשון קבלה 500 מ"ג והמינון הועלה למחרת ל-750 מ"ג ויום אח"כ ל-1,000 מ"ג). במהלך חוות הדעת היא חוזרת מספר פעמים על טענתה לגבי המינון הנמוך לדעתה. כפי שציינתי בפרק הקודם, טפול בדיאמוקס באופן הדרגתי הינו מקובל, ובהתחשב בזאת שהניקור המתני בוצע בשעות הצהריים, היא למעשה קבלה 500 מ"ג בחצי יום, ותוך פחות מיומיים הגיעה למינון של 1 גרם ליום, לא היה חריגה מהמקובל במהלך זה. ב. ריבוי הבדיקות לחיפוש מחלות אחרות לאחר שידעו כבר שלחולה יש PTC. במאמר שפרופ' מנור עצמה מצטטת (7) מצוין שהסתמנות של ירידה חדה בראיה היא נדירה ובד"כ מצביעה על סיבה משנית ללחץ תוך גולגולתי מוגבר כמו תהליך מנינגיאלי או קרישיות של הסינוסים הורידיים", וגם הם בצעו אצל החולים שלהם בירור נרחב כדי לשלול סיבה אחרת ללחץ תוך גולגולתי מוגבר. ג. אי ביצוע שדה ראיה. הנזק העיני ב-PTC אכן מתבטא בשדה הראיה ובדיקה זו מהווה חלק מבדיקת תפקודי עצב הראיה שהוא הנפגע העיקרי במחלה. אולם בניגוד למעקב אחר החולה הכרוני, שם יש לשדה הראיה משמעות בעיקר כמכשיר למעקב, במקרים הפולמיננטיים יש לו פחות משמעות כל זמן שמתייחסים לחולה בהתאם למצבו הקליני. תמוה בעיני למה פרופ' מנור נצמדת כל הזמן רק לשדה הראיה? אולי בגלל שהרופאים במחלקה מציינים כי בקשו את הבדיקה? הערכת תפקוד עצב הראיה מתבססת על בדיקת עיניים הכוללת: בדיקת חדות הראיה, ראיית צבעים, תגובת האישונים ושדה הראיה. כפי שכבר ציינתי, מן הראוי במחלה זו שהינה בעיקרה נאורולוגית אך האיבר הנפגע בה הוא בעין, לנהל את המקרים תוך שיתוף פעולה בין רופאי העיניים והנאורולוגים בלי קשר למקום אשפוזה, עיניים או נאורולוגיה. בעמ' 4 ו-5 מציינת פרופ' מנור כי ב-22/1/07 שעה 14:30 נבדקה סלוא ע"י רופא עיניים "כל הבדיקה הזאת חתומה ע"י רופא נוירולוג ד"ר הלמן לפי הרשום ולפי חתימתו, ולמטה מחתימתו רשום גם שם של רופאת עיניים ששמה ד"ר סמיק. אך נראה אותו כתב כשל ד"ר הלמן ולא חתימה ומה שעוד יותר מוזר על יד שמה יש חץ ואחרי חץ הסבר רופאת עיניים!" (ההדגשה במקור על ידי פרופ' מנור). ואכן, בתיק רשומה בדיקת עיניים מפורטת בכתב ידו של ד"ר הלמן שמוסיף גם ש"לאחר שהוסבר לחולה על מצבה היא החליטה על דעת עצמה לצאת ובקשה מכתב שחרור ד"ר הלמן חתם בשמו עם חתימתו והוסיף את שמה של רופאת העיניים ד"ר סמוק. הפרשנות של פרופ' מנור כי "אחרי שחכתה כל כך לבדיקת עיניים נבדקה בעצם ע"י ניורולוג במרפאת עיניים? ומשוע (כך במקור – ד.ס.) הסבר מי זה ד"ר סמוק" (עמ' 5) היא התרשמות אישית בלבד. כרופאת עיניים שנותנת ייעוצים, לא פעם מגיע אלי החולה מלווה ברופאו, הבדיקה נעשית על ידי והרישום נעשה על ידי הרופא המלווה. בעמ' 6-7 מתייחסת פרופ' מנור לניתוחים. היא מציינת ש"אפילו שקיימים – נדיר מאד מקרים אלימים של פ.ט גם אז לפי ספרות השתפר המצב לאחר טיפול מהיר". הדיווחים בספרות, לעומת זאת, אינם כה אופטימיים. באותו מאמר שהיא מצטטת שאסף לראשונה ככל הידוע 16 מקרים (משני מרכזים במשך 10 שנים) שזיהו אותם כ-PTC Fulminant, חצי מהחולים נותרו עם נזק קשה בראיה. (7). יתרה מכך, הם מציינים שלמרות שלכל החולים שלהם היתה בצקת ניכרת בעצב הראיה, אין הם יכולים לדעת כמה זמן סבלו מלחץ מוגבר עד שפנו לבדיקה, ושיתכן שמה שנראה לנו פולמיננטי הוא רק החמרה של מצב כרוני. כמו כן, הולכים ומתרבים בספרות העדויות על הידרדרות בתפקודי בראיה גם לאחר שהיה שיפור או התייצבות בימים הראשונים שלאחר הניתוח (12-17) (כפי שגם קרה לסלוא). בעמ' 7 מתייחסת פרופ' מנור בעקיפין לאפשרות שסיבי העצב של סלוא החלו כבר להתנוון לפני אשפוזה, אך מבקשת "לקבל את ההרגשה שנעשה הכל בצורה קורקטית ומהירה ביותר על מנת לעצור את התהליך של ניוון עצבי הראיה והעיוורון". לדעתי אין כאן עניין של הרגשה ומעיון בתיק, הטיפול היה מהיר למדי ולאור הידוע בספרות על התדרדרות הראיה גם לאחר ניתוח, לעולם לא נוכל לדעת אם ניתוח מוקדם יותר אכן היה משפר את התוצאה הסופית". ג. ד"ר לייבה התייחסה גם לחוות דעתו של פרופ' מרין המנוח: "פרופ' מרין מדגיש את העובדה שכל אשפוזה והטיפול בה עד לניתוח הראשון היה 10 ימים. גם אם היו מנתחים קודם, לא מן הנמנע שהתוצאה הסופית היתה שונה. הוא מתעכב על "אשמתה" של החולה שלא פנתה לטיפול בשל כאבי הראש. איני רואה בכך אשמה שכן זה דבר לא נדיר שחולים עם מחלה כרונית מגיעים לרופא רק כשכבר קשה להם מאוד. בכל מקרה, לא נוכל לדעת מתי החלה המחלה, וסביר שפרופ' מרין צדק והמחלה לא החלה ביום אשפוזה אלא ימים רבים ואולי אף שנים קודם לכן. כדי להגדיר fulminant malignant PTC צריכים להתקיים מס' תנאים: 1. שעברו פחות מ-4 שבועות בין הסימן הראשון למחלה וההתדרדרות במצב הראיה. 2. שההתדרדרות בראיה היא מאד מהירה. ואין בהגדרות אלה התייחסות לשאלה אם זו אכן מחלה סוערת בטיבה או שזוהי החמרה של מצב קיים. (2,7). אני מסכימה עם פרופ' מרין, שהטיפול בסלוא היה סביר, לא נוכל לדעת אם טיפול מהיר יותר היה עוזר לעצור את המחלה כפי שנאמר קודם בהתייחסותי לחוו"ד של פרופ' מנור (13,17)". דיון והכרעה 21. האם היתה רשלנות בטיפול שקיבלה התובעת ע"י הנתבעת? אקדים ואומר כי דין תביעה זאת להידחות, משלא הוכחה רשלנות מטעם הנתבעת. א. אכן, קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת והצוות הרפואי של הלל יפה כלפי התובעת, אך לא הוכח כי הנתבעת הפרה חובת זהירות זו בהתרשלות, וכך גם לא הוכח קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין ההתרשלות הנטענת (שלא הוכחה), לבין הנזק שנגרם לתובעת. ב. הוכח כי פרופ' מנור התבססה בחוות דעתה על מאמר שפורסם במקביל לאשפוזה של התובעת, בינואר 07', ואין לצפות כי הדברים שנכתבו בו ידריכו את הצוות הרפואי בהלל יפה, בטרם נתקבלו על ידי הקהילה המדעית. ADHAV SAMBISETTY, PATRICK LAVIN, ) NANCY NEWMAN, VALERY BIOUSSE: FULMINANT IDIOPATHIC INTRACRANIAL PTESSURE NEROLOGY 2007, (68) 229-232). . ׂׂ מבחן הרופא הסביר אינו בבחינת "חכמה שלאחר המעשה", והשאלה היא האם שקל רופא שיקולים סבירים והתנהל ברמה המקובלת, דהיינו על יסוד הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בנסיון קודם, על פי הנורמות המקובלות והפרקטיקה המקובלת בתקופה הרלוונטית. (השוו ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה (2), 149, מפי כב' הש' לוין; ע"א 280/60 פרדו נ' פלדמן, פ"ד טו (3), 1974, מפי כב' הנשיא אולשן; ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' הרישנו, (28/11/07), מפי כב' הש' ג'ובראן). הרופא אינו נבחן על פי התוצאה, אלא על פי המאמץ שעשה להבטיח את שלומו של החולה, והאחריות המוטלת על הרופא אינה אחריות מוחלטת. (4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ (3), 784, מפי כב' הנשיא ברק). במקרה דנן, לא זאת בלבד שלא הוכחה התנהלות רשלנית, לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לבין נזקה של התובעת, אשר סבלה מחלק מהסימפטומים של המחלה חודשים ארוכים לפני שהגיעה להלל יפה, ומצבה התדרדר באופן קבוע, עד אשר החמיר עובר לאשפוזה ובמהלכו. לא למותר לציין כי איש מהמומחים שבחנו את עניינה של התובעת, לרבות פרופ' מנור, לא קבע מפורשות שלו נותחה התובעת מספר ימים לפני המועד בו נותחה בפועל, היתה ניצלת מהעיוורון בו לקתה בסופו של דבר. ג. מקובלת עלי חוות דעתה של ד"ר לייבה, אשר לא זו בלבד שלא נסתרה בחקירה הנגדית, אלא אף חוזקה והובהרה, תוך הפנייה לספרות המקצועית. ד"ר לייבה תארה את הסימפוטמים של המחלה והטיפול המקובל בגינה. "ברוב המקרים המחלה מתבטאת בכאבי ראש או כאבי צוואר, יכול להיות טשטוש ראיה, יכול להיות זמזומים באוזניים. יכול להיות שיתוק של העצב השישי הגורם לפזילה כלפי פנים. במקרים הקשים יותר יכולות להיות בחילות והקאות". (עדות המומחית לייבה, עמ' 206 לפרוט', ש' 21-25). "...הטיפול המקובל הוא אשפוז, דיאמוקס, סטרואידים וניתוח", בסדר זה, אחד אחרי השני. המומחית הפנתה למאמר אותו ציטטה פרופ' מנור, בו רוכזו לראשונה 16 מקרים אותם זיהו כ- PTC פולמיננטי (חריף), אך ציינה כי גם שם נכתב בדברי הסיכום בדבר הטיפול התרופתי, והניתוח כמפלט אחרון בלבד, כאשר מחצית מהחולים שנותחו נותרות עם נזק קשה בראיה. בנוסף ציינה כי הולכים ומתרבים בספרות העדויות על הדרדרות בתפקודי הראיה, גם לאחר שהיה בתחילה שיפור או התייצבות, כפי שקרה לתובעת. (מ/1; עמ' 208, ש' 12 – 28). מכל מקום, לתובעת ניתנו כל הטיפולים המוצעים, לרבות 500 מ"ג קורטיזון ביום 22/1/07, לצורך הפחתת הבצקת, וכן הוצע לה ניתוח, אותו בחרה לעבור בשיבא. (עמ' 209, ש' 22-30). מחוות הדעת של כל המומחים בתיק זה, עולה כי מדובר במחלה מוכרת ונדירה, אשר תוצאתה הקשה היתה נמנעת לו קיבלה התובעת טיפול מתאים בזמן, דהיינו במהלך החודשים שקדמו לאשפוזה בהלל יפה. לפיכך, מקובלת עלי קביעתה של ד"ר לייבה שהבהירה בחוות דעתה כי איננה רואה כל התרשלות בפעולות שביצע הצוות הרפואי של בתי החולים הלל יפה, אשר ביצע עבודתו בצורה סבירה, במהירות וביעילות, וקבעה קביעה דומה לגבי שיבא, אף שלא נתבקשה לחוות דעתה בענין זה. ד. לא למותר לציין כי לאחר שנתנה את חוות דעתה, ביקש ב"כ התובעת לפסול את המומחית, וחקר אותה ארוכות ביחס לעמדתה העקרונית בדבר מתן חוות דעת נגד רופאים בסוגיה של רשלנות רפואית, בטענו כי פרופ' מנור סיפרה לו שהמומחית התבטאה בכנס של רופאים אופטלמולוגים כנגד מתן חוות דעת נגד רופאים כאמור (עמ' 203 לפרוט', ש' 28- עמ' 204, ש' 2). ד"ר לייבה אישרה כי היא סבורה שרופאים צריכים להיות קולגיאלים אחד לשני, "אבל אם מישהו שגה, הוא צריך לתת את הדין". (עמ' 204 לפרוט', ש' 4-5). כך גם לא הכחישה את דבריו של ב"כ התובעת, אשר ציטט את פרופ' מנור, לפיהם התקשרה ד"ר לייבה אליה לאחר שנתנה את חוות הדעת בה לא הסכימה עמה, כדי לספר לה שהחליטה לא לאמץ את מסקנותיה, והסבירה כי פרופ' מנור היתה מורתה, היא "אשה מאוד מוערכת", וד"ר לייבה רצתה ליידע אותה מפאת כבודה. לדבריה, היא מצפה מתלמידיה המתמודדים עם בעיה דומה שיידעו אותה גם כן. (שם, ש' 8-15). דין הבקשה לפסול את המומחית ד"ר לייבה להדחות מכל מכל. ראשית, כאמור, התובעת עצמה ביקשה למנות את ד"ר לייבה כמומחית מטעם בית המשפט, ודווקא הנתבעת התנגדה למינוי. חזקה על התובעת כי אם ביקשה למנות את ד"ר ליבה כמומחית מטעם בית המשפט, חקרה ודרשה בדבר כישוריה, תפיסותיה המדעיות, הגינותה ויושרתה. (המומחית אף העידה כי יש לה נסיון במתן חוות דעת מטעם בית המשפט בסוגיות של רשלנות רפואית, אך זו פעם ראשונה בה נתבקשה להעיד על חוות הדעת שנתנה. (עמ' 203 לפרוט' ישיבה מיום 29/9/13, ש' 13-22)). לכן, יש תימה, בלשון המעטה, כי התובעת שינתה דעתה לאחר שנתקבלה חוות הדעת שאינה תומכת בטענותיה. שנית, משהודיעה המומחית כי היא סבורה שאם שגה רופא עליו לתת את הדין, ודבריה לא נסתרו, אין בסיס לטענה כי היא מוטה עקרונית נגד תביעות בגין רשלנות רפואית. שלישית, התרשמתי כי דווקא העובדה שהמומחית חשה הערכה רבה לפרופ' מנור, שהיתה מורתה ואף הרגישה חובה להתקשר אליה ולספר לה כי דעתה שונה, על אף אי הנוחות בכך, מלמדת על האובייקטיביות והמקצועיות בהם בחנה את הסוגיה דידן, ללא פניות. אשר לממצאיה של המומחית, בית המשפט העליון קובע חדשות לבקרים כי חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט נהנית ממעמד מיוחד, בהעדר סיבות כבדות משקל שלא לקבלה. (ע"א 123/79 מ"י נ' קמינר, פ"ד לד (1), 617, מפי כב' הש' בכור; ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט (1), 477, מפי כב' הש' וייס; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב (4), 563, מפי כב' הש' גולדברג ; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם שיבא, פ"ד נו (2) 936, מפי כב' הש' לוי; ע"א 916/05 כדר הנ"ל; ע"א 544/10 פלונית נ' עירית כפר קאסם (12/3/13 ), מפי כב' הש' רובינשטיין). 22. בדיקת שדות הראיה בדיקת שדות ראיה לא בוצעה לתובעת, על אף שהוזמנה עוד מתחילת אשפוזה מספר פעמים. ייאמר כבר עתה כי על אף שלטעמי לא ניתן הסבר מספק בדבר הטעם בגינו לא בוצעה בדיקה זו שנדרשה על ידי רופא העיניים, אני רואה לקבל את עמדת המומחית ד"ר לייבה, כי אין מדובר בהתרשלות של הנתבעת, וכי העדרה של הבדיקה לא השפיע על הטיפול שניתן לתובעת ולא גרם לה נזק מכל סוג שהוא. בבית החולים, לאחר שערכו לתובעת, בת ה- 32 - שאופיינה בעודף משקל פתולוגי, ורופא העיניים מצא אצלה פפילאדמה קשה - בדיקת CT, אבחנו מיד כי התובעת סובלת מ- PTC. גם פרופ' מנור הסכימה עם כך, אך טענה כי מדובר ב"אבחנה הכי קלה שבעולם, אישה שמנה בגיל שלה עם פפילאדמה. זה הכי שכיח שיהיה פסאודו – טומר". ( עמ' 22 לפרוט', ש' 9-12). יחד עם זאת, אין חולק כי התובעת עברה סדרת בדיקות נוספת, במטרה לאתר מחלות נוספות. א. פרופ' מנור יחסה למחדל זה משקל מכריע, מכיוון שלדבריה בדיקת שדות ראיה משמשת פרמטר לבדיקת רמת הפגיעה בעין, ולצורך החלטה על היקף הטיפול הנדרש. משלא נעשתה הבדיקה, לא קיבל הצוות הרפואי מידע אמין על מצב ראייתה של התובעת, לא ניתן היה לבחון את ההרעה במצבה, ולא ניתן לה הטיפול הראוי במינון הראוי ובזמן המתאים, דהיינו ניתוח מיידי בתוך יומיים, לשיטתה. "בפפילדמה חדות ראיה הוא תקין ואם מוצאים כבר ירידה בראיה זה בדרך כלל סימן שכבר התחיל ניוון של עצבי הראיה ויש לשקול עוד מההתחלה טיפול מקסימאלי ובמהירות המירבית כדי לעצור את התהליך" (ת/1). "כי עם 6/12 יכול להיות שדה ראייה כזה. זה סימן שזה מצב emergency ואז צריך מיד לשלוח לבית החולים לשיש אפשרות לעשות שם ... פנסטרציה של עצב ראייה. לא לשמור את המקרה. אם רואים שדה ראיה כזה אפילו בחדרה היו מיד רועדים והיו שולחים אותה. אבל לא עשו את זה. זה הכל". (עמ' 48 לפרוט', ש' 28- עמ' 49, ש' 2). כמו כן ציינה כי ברגע שאובחנה PTC אצל התובעת, הסכנה היא עיוורון ו "לכן חשוב יותר ב-PTC לעקוב מאד מקרוב אחרי מצב תפקוד הוויזואלי ומראה הקרקעית. במקרה ומתגלים סימנים של הרעה בחדות הראיה, בשדה ראיה או בראיית צבעים צריך לתת טיפול מקסימאלי כדי למנוע בעוד מועד את העיוורון". "... בכל ספרי לימוד כותבים שהעיקר בפסיאודו טומור זה מעקב קפדני של עיניים וכמה קפדני רופא עיניים מחליט לפי תפקוד הראייה" (עמ' 26 לפרוט', ש' 14-16). לדידה, בדיקה זאת היא הראשונית וההכרחית ביותר במקרה של PTC, ולא בכדי הוזמנה הבדיקה שש פעמים על ידי הרופא. משנאמר לה כי התובעת סבלה מטשטוש כאשר הגיעה וגם בהמשך, אמרה: "רפואה מימי ביניים, זה מה שיש לי להגיד. בלי דוקומנטציה, אותי לימדו ברפואה וגם בארצות הברית מה שלא כתוב לא קיים. אין פה שדה ראייה. לפי זה אפשר היה לדעת למשל אם כאשר באה היה שדה ראייה מסוים כי היא ראתה עוד די טוב כשבאה וכעבור יומיים היה שדה ראייה מאוד מצומצם, אז הייתי יודעת מיד צריך סרג'ן. איך אני יודעת משהו? מה שהיא אומרת סובייקטיבי, מה זה ימי ביניים ? חדות הראייה נבדק? אני לא ראיתי אף בדיקת עיניים של רופא עיניים. .." (עמ' 37 לפרוט', ש' 1-7). היא הסבירה כי הבדיקה חשובה כדי לדעת עד כמה הטשטוש חמור, מפני שיש הבדל גדול בין ראיה 6/15 ל-6/60 וללא הבדיקה לא ניתן לדעת את המצב בצורה אובייקטיבית ולהשתמש בו לצורך אבחנה. במקרה זה היה מצב חירום, והיחס אליו לא היה כאל כזה, וללא בדיקה כזאת לא היה ניתן לדעת זאת מיד "אני לא רגילה לרפואה מסוג כזה". (עמ' 38 לפרוט' ש' 12-22, עמ' 48, ש' 28-29, עמ' 49, ש' 1-2). כשנטען בפניה כי בדיקת שדות ראיה נעשית לשם השוואה, השיבה: "לא. זה גם להשוואה וגם לראות מה המצב עכשיו. מה זאת אומרת להשוואה? ... השוואה זה בין שתי מצבים... אין השוואה אם אין שדה ראייה היום ושדה ראייה בעוד יומיים... כדי לדעת מה הבדיקה היום, כמו שאת רואה 6/12 ראייה, רואים מה השדה ראייה, הראייה המרכזי זה 6/12 מה שאני רואה ישר, והשדה ראייה כל מה שאני רואה מסביב. אין תפקוד ראייה, הראות שלנו, בדיקת ראייה טובה ועריכה נורמאלית של השדה ראייה אם אין שתי האלמנטים. כי יש חולים עם שדה ראייה כזה ורואים 6/6 ... עושים שדה ראייה היום ואז יש השוואה לעוד שדה ראייה השני. לא עושים אותו להשוואה רק. עושים כדי שיהיה דוקומנטציה. ואחר כך להשוואה עושים שדה ראייה ביום אחר". (עמ' 46, ש' 8-18) . תחילה עמדה על כך כי לא בוצעה לתובעת בדיקת עיניים כלל, אך בהמשך אישרה כי בוצעו לה בדיקת עיניים, קרקעית העין וחדות ראיה, אבל חדות הראיה בוצעה רק ביום האחרון לאשפוזה בהלל יפה, ולא נערכה על ידי רופא עיניים אלא על ידי הנוירולוג ד"ר בלומן. "זה ד"ר בלומן, נוירולוג שאני מכירה אותו. זה לא רופא עיניים גברת... אולי את תעשי לי בדיקת עיניים? ... הוא רחוק מלהיות רופא עיניים...". עם זאת, בהמשך אישרה כי נוירולוג רשאי לבצע בדיקות עיניים, אך רק קרקעית העין ותנועות העיניים. (עמ' 39, ש' 24 – עמ' 42, ש' 17). כן אישרה כי "כאב ראש לפי כל החוקים של רפואה טובה דורש בדיקת קרקעית העין" (עמ' 4 לפרוט', ש' 19), ובדיקה זו בוצעה עוד בתחילת הדרך. לשאלה האם היה ניתן לעשות בדיקת שדות ראיה במצבה של התובעת השיבה: "סליחה, הרופא שביקש שדה ראייה ידע את מצבה וביקש שדה ראייה. זאת אומרת שחשב שאולי אפשר לעשות. אני רוצה בתיק רפואי כמו שצריך להיות כתוב, ניסינו לעשות שדה ראייה ובמקרה הזה לא עלה. תמיד כתוב דבר כזה בתיק שאתה חושב איך אתה מנהל התיק" (עמ' 47, ש' 17-19). לשאלת בית המשפט האם יש בעובדה שגם בשיבא לא נעשתה בדיקת שדות ראיה בכדי להשליך על המקרה הזה, על אף שחזרו על כל הבדיקות האחרות, והמתינו כמעט יומיים עד הניתוח, השיבה: "היתה עיוורת כבר כמעט כשהיא הגיעה...כן, כי בתל השומר ראתה רע מאוד בעין, כבר היא ראתה 6/60 או פחות. ומיהרו להכין אותה לניתוח. היה מאוד חשוב שתעבור דחוף ניתוח. וכיוון ועבר מתי שעבר. בכל בית חולים לפני ניתוח צריך לעשות בדיקות, לא עושים ככ. אז עד שעשו הבדיקות ומיד ניתחו אותה יום אחרי יום. .." (עמ' 48, ש' 6, עמ' 50, ש' 11-13, עמ' 53, ש' 7-11). בסופו של יום משנדרשה להתייחס להשפעה שהיתה לאי עריכתה של בדיקה שדות הראיה, מסרה כי התובעת היתה מרוויחה בין יומיים לארבעה ימים של הקדמת הניתוח. "אילו היו עושים שדה ראייה ביום שבאה עם 6/12 והיו שולחים אותה אז לתל השומר, היתה עוברת ניתוח כעבור יומיים והיינו מרוויחים ארבעה ימים. זה הכל". בהמשך הפחיתה מעט ואמרה "...היה מגיע יומיים שלוש קודם בתל השומר". (עמ' 52 לפרוט', ש' 28-29, עמ' 53, ש' 15-16). משנשאלה אם לא היה מקום לפני הניתוח לערוך בדיקה של ניקור מותני ולתת לה דיאמוקס, כפי שנעשה בהלל יפה, השיבה במעורפל ואמרה שטיפול כזה יכול להנתן גם בתל השומר, וכי לו העבירו אותה מהלל יפה בו לא היה נוירו אופטלמולוג לתל השומר ב- 19 לינואר, לא היתה לה כל טענה כלפי הנתבעת. (עמ' 55 לפרוט'). פרופ' מנור לא הסכימה עם פרופ' מרין המנוח כי עצם העובדה שמצאו אצל התובעת דימום בבצקת שמסביב לעצב הראיה, מלמדת על תהליך ממושך, באומרה כי לפעמים פפילאדמה מתפתחת גם תוך 24 שעות. (עמ' 73- 74 לפרוט'). ב. פרופ' מרין המנוח סבר אחרת. לדעתו, הגיעה התובעת להלל יפה במצב בו מחלתה כבר היתה חמורה, מכיוון שעל פי דבריה לצוות הרפואי, סבלה כבר חצי שנה לפני כן מטשטוש בראיה, ובדיקת שדות הראיה לא היתה משנה דבר באותו שלב. הוא הסביר כי בדרך כלל מתפתחת המחלה בהדרגה, ומצב פולמיננטי (חריף), כפי שקרה אצל התובעת הוא נדיר. אבל אף רופא שחולה מספרת לו שהיא סובלת מהסימפטומים כבר חצי שנה לא יחשוב שמדובר במחלה בצורתה החריפה. (עמ' 155 לפרוט' הדיון מיום 23/11/11, ש' 22- 27; עמ' 157, ש' 22-26). לדבריו, בדיקת שדות ראיה שנועדה לבדוק כמה הנבדק "רואה מהצדדים", הינה בדיקה השוואתית חשובה למחלה, שהיתה נחוצה לו הגיעה התובעת לאבחון קודם לכן, ואז היה ניתן להשוות בין תוצאות הבדיקה שנערכה בעבר לבדיקה נוכחית, אך בשלב בו הגיעה התובעת, הבדיקה כבר לא היתה הכרחית. נוכח הטשטוש בראייתה מזה חצי שנה, גם לו ערכו לה בדיקת שדה ראיה, הגיוני כי יהיה פגום. בנוסף, החולה הגיעה עם ראיה 6/12, שהיא "ראיה טובה יחסית". מדובר בפרמטר של חדות ראיה, שמשמעותו שהתובעת ראתה ממרחק של 6 מ' מה שהיתה צריכה לראות מ- 12 מ'. "... אני לא מסכים אתה (פרופ' מנור – ד.ס) לחלוטין בנקודה הזאת, שאני ראיתי שזאת הנקודה המרכזית שלה. אני לא מסכים איתה מכיוון ששום דבר לא היה משנה. גם אם היו עושים ביום הראשון בחדרה... אך לפי שדה הראייה הם היו מחליטים שזה הצורה הפולמיננטית? בשום פנים ואופן לא. בשביל הצורה הפולמיננטית אתה חייב שיעברו כמה ימים שתראה שזה מחמיר מיום ליום או משעה לשעה שזה יכול לקרות". (עמ' 157, ש' 26- 159, ש' 10). הוא העיד כי לו ידע מראש כי היא עומדת להתעוור, היה מורה על ניתוח מיידי, אך זו חכמה בדיעבד. "אבל זה כל הרפואה היתה אחרת אם היינו יכולים לדעת מראש מה יהיה העתיד...זה מצב אוטופי, זה לא קיים בפועל. אין דבר כזה" (עמ' 154, ש' 1-12; עמ' 155, ש' 12-16). בכל מצב אחר, גם כיום, לו היו עורכים בדיקת שדה ראיה ומגלים כי הוא פגום לא היו מנתחים, אלא פועלים באופן בו פעל הצוות הרפואי בהלל יפה: "בשום אופן לא. היו עושים בדיקה בדיוק מה שעשו פה. היו רואים את שדה הראייה הפגום, היו אומרים בטח, יש לה כבר חצי שנה את המחלה כבר. אז למה שלא יהיה לה שדה ראייה פגום? לא היה משנה כהוא זה, היו עושים בדיוק את אותו הטיפול. לתת קודם תרופות ואם התרופות לא עוזרות לחשוב על טיפול כירורגי". (עמ' 159, ש' 13-17; עמ' 154, ש' 17-23). לשאלה אם ההידרדרות בשדה הראיה יכולה להיות אינדיקציה לכך שבעצם יש החרפה במצב של PTC השיב: "התשובה היא כן. אילו היה לנו שדות ראייה מזה חצי שנה, אם האישה הזאת היתה מגלה את המחלה. אם היתה נותנת את הסימנים שיש לה שהם טיפוסיים למחלה, היתה נותנת אותם חצי שנה לפני זה, היו עוקבים אחרי זה בשדות ראייה. היה חשוב מאוד שכשהיא מגיעה לחדרה יעשו לה שדה ראייה בשביל להשוות את זה עם מה שהיה קודם. אבל לא היה שום דבר להשוות כך שאין שום ערך לכל העניין הזה". אשר לדרישתו החוזרת של ד"ר הלמן לערוך בדיקה זו מתחילת אשפוזה של התובעת אמר, כי הרופאים ביקשו שדות ראיה לצורך השוואה עתידית "יש תועלת, התועלת היא לגבי העתיד. אם אני עושה לה שדה ראייה ובעוד שבוע, עוד שבועיים, עוד חודש אני עושה שוב אז יש למה להשוות... אין שום ערך לעשות שדות ראיה כל כמה שעות...זה פשוט לא קיים". (עמ' 164, ש' 28 - עמ' 166, ש' 3; עמ' 211, ש' 14-עמ' 212, ש' 12). בהמשך אמר גם כי גם שלושה ימים אינם מספיקים כדי לגרום לכך שיהיה שדה ראיה אחר. (עמ' 177, ש' 22). לדבריו, במקרים הפולמיננטיים אין ערך בשלב הראשון לבדיקת שדה ראיה, וקובעים דברים על סמך דבריו של המטופל. (עמ' 166, ש' 13). הוא העריך כי התובעת לא נלקחה לבדיקת שדות ראיה מפני שמצבה לא איפשר זאת. היא סבלה מבחילות, הקאות, כאבי ראש, והבדיקה מחייבת שיתוף פעולה של החולה. (עמ' 174, ש' 17- עמ' 175, ש' 18; עמ' 177, ש' 22 – עמ' 178, ש' 3). במאמר מוסגר ציין כי במקרים הפולמיננטים המצויינים בספרות לא מצא כי בדיקת שדות הראיה היתה מרכזית ודחופה, ולא הרבה כותבים על שדות הראייה. (עמ' 181, ש' 21- עמ' 183, ש' 2). ג. גם פרופ' קרסו סבר כי בדיקת שדה ראיה היא בדיקה השוואתית, והראיה היא שגם בתל השומר לא בוצעה בדיקה זאת, אלא דווקא בדיקה הורמונאלית, חרף העובדה כי פרופ' מנור "זלזלה" בבדיקות אלה. כן העיד: "...לא משנה מה היתה בדיקת שדה ראייה, הטיפול לא היה משתנה והיה בדיוק אותו דבר. זה החלק של הטיפול. בחלק של מעקב אחרי שהחולה יוצא בדיקת שדה הראיה היא הבדיקה החשובה ביותר. אחרי שהחולה עוזב את המחלקה הוא חייב לעבור בדיקת שדה ראיה פעם בכמה חודשים כי זה קנה המידה אם המחלה נעצרה או ממשיכה אם צריך להגביר את הטיפול או להוריד את הטיפול. ואני חוזר לא משנה מה היו תוצאות שדה הראייה הטיפול לא היה משתנה". (עמ' 181 לפרוט', ש' 5-27). עוד ציין כי בדיקת שדה ראיה לא נעשתה "משום שחשבנו שבמצב של החולה, החולה לא היתה מסוגלת לשבת שעתיים ככה בתוך מכשיר, בישיבה כשסובלת מבחילות ולפעמים מקיאה... כנראה במצבה הנוכחי של החולה בשעתה היא לא היתה משלימה את הבדיקה". לדבריו, בדיקת שדה ראייה לא היתה דחופה והתבקשה רק לצורך נתוני בסיס: "אני חוזר ואומר, בקשנו נתוני בסיס, לא משנה מה היתה תשובת שדה הראייה הטיפול לא היה משתנה". (עמ' 182, ש' 11-17). ד. ד"ר לייבה לא ראתה לייחס חשיבות רבה לאי ביצוע הבדיקה של שדות הראיה, בקובעה "במקרים פולמיננטיים יש לו פחות משמעות כל זמן שמתייחסים לחולה בהתאם למצבו הקליני", וזאת "בניגוד למעקב אחרי החולה הכרוני, שם יש לשדה הראיה משמעות בעיקר כמכשיר למעקב". כן תמהה מדוע "נצמדת" פרופ' מנור במקרה זה רק לשדה הראיה, כאשר גם בדיקה של חדות ראיה היא מדד לתפקוד הראיה. לדבריה, במצב בו היתה התובעת בעת אשפוזה בהלל יפה, בדיקה של שדות ראיה היתה בלתי אמינה, וגם לא היתה גורמת לשינוי שיטת הטיפול, כי הצוות הרפואי היה ער להידרדרות בראייתה. (עמ' 215 לפרוט' מיום 29/9/13, ש' 26- עמ' 216, ש' 8). ד"ר לייבה אף התייחסה כאמור לבדיקת העיניים שנערכה לתובעת, אשר הרישום שלה נערך ע"י ד"ר הלמן ולא רופאת העיניים ד"ר סמוק ואמרה: "לא פעם מגיע אלי החולה מלווה ברופאו, הבדיקה נעשית על ידי והרישום נעשה על ידי הרופא המלווה". בחקירתה נשאלה מה תפקידו של רופא העיניים במקרה כזה, השיבה: "...אז קודם כל זו האבחנה. וההמשך הוא המעקב" (עמ' 206 לפרוט', ש' 1-7). ה. דיון בנושא שדה הראיה לאחר שעיינתי בחוות הדעת של המומחים השונים והתרשמתי מהדברים שנאמרו בעת הדיון, לא נותר לי אלא לקבוע כי לא היתה כל רשלנות בהתנהלותו של בית החולים בכך כי לא ביצע לתובעת בדיקת ראיה או בדיקת שדה ראיה, בתחילת אשפוזה. אכן, משהוזמנה ונדרשה בדיקה של שדה הראיה לתובעת על ידי ד"ר הלמן היה מקום לבצעה, או לציין ברשומות הרפואיות במפורש מדוע לא בוצעה. פרופ' מרין ז"ל ופרופ' קרסו העידו כי סביר להניח שהבדיקה, אשר דרשה שיתוף פעולה של התובעת ושהייה במשך זמן ממושך במכשיר שנועד לשם כך, לא בוצעה עקב מצבה הגרוע של התובעת, שסבלה מבחילות, הקאות וכאבי ראש, אך דברים אלה לא צויינו בכרטיסה הרפואי, והם בבחינת הערכה בדיעבד בלבד. יחד עם זאת, כל המומחים העידו כי בדיקת שדה ראיה הינה בעיקרה בדיקה השוואתית, ולמעט פרופ' מנור, ציינו כי הטיפול לא היה משתנה בנסיבותיה של התובעת. פרופ' מרין המנוח, פרופ' קרסו ואף ד"ר לייבה העידו כי לו היתה התובעת מגיעה לקבלת טיפול בזמן המתאים, בו החלה לסבול מטשטוש בראיה או מכאבי ראש, בדיקה זאת אף היתה בדיקה חשובה במיוחד כי המעקב אחרי מחלתה של התובעת היה נעשה בעיקר באמצעותה וכך יכול הצוות הרפואי לדעת בזמן המתאים ממה סובלת התובעת ולסייע לה בקבלת טיפול מתאים, אך משהגיעה התובעת למיון במצבה, גם לו נערכה לה בדיקת שדה ראיה בצורה מיידית, לא היה ניתן להשוות את התוצאה לתוצאה אחרת של בדיקה דומה, כדי להבין את חומרת הבעיה. מקובלת עלי חוות דעתה של ד"ר לייבה התומכת בעמדתם של המומחים מטעם ההגנה, כי בדיקת שדה ראיה המראה שדה ראיה פגום לא היתה משנה את שיטת הטיפול בתובעת, שעה שהצוות הרפואי ידע כי היא סובלת מזה חצי שנה מטשטוש בראיה ולכן ברי כי שדה ראייתה פגום. משהעיד פרופ' מרין כי בדיקות של שדה ראייה שהיו נעשות בהפרש של שעות ואף של שלושה ימים לא היו מלמדות על השינוי בשדה הראייה, ולא היו משנות את הטיפול בתובעת, אף שהיו אולי תורמות לאבחנה בעניינה כפי שגרסה פרופ' מנור, נראה כי הטיפול שקיבלה התובעת היה על פי המקובל אותה עת בכגון דא, ניקור מותני, לאחר שהתובעת נאותה להסכים לו, דיאמוקס שמינונו הועלה בהדרגה, ובסוף סטרואידים והצעה לניתוח, אשר בוצע בסופו של יום בשיבא, משעזבה התובעת את הלל יפה. לא למותר לציין כי גם בשיבא לא בוצעה לתובעת בדיקת שדה ראיה. כמו כן בהתייחס לטענת התובעת על כך כי לא נבדקה על ידי רופא עיניים, לפי הרישום בתיק נעשו לתובעת בדיקות עיניים, אם כי לא שדה ראיה, אשר מתבצע אליבא דמומחים בתיק על ידי טכנאי. ד"ר לייבה ציינה במפורש כי לא אחת קורה שהרופא המטפל מתלווה לחולה, עת הוא עובר בדיקה על ידי רופא מומחה אחר, כאשר הרישום נעשתה על ידי הרופא המטפל שהתלווה ולאו דווקא על ידי הרופא שבודק בפועל. בהעדר משמעות אמיתית לבדיקה זו על עילת התביעה, איני רואה לזקוף לחובת הנתבעת אי הבאתם של הרופאים הנוגעים בדבר לצורך מתן עדות. מכל מקום, אין חולק כי גם בבדיקות אלה לא היה כדי לשנות את שיטת הטיפול בתובעת. לסיכום, לאור הראיות שהובאו בפני, משציינה התובעת כי סבלה מסימפטומים של המחלה כחצי שנה לפני שהתאשפזה, משצויין כי בספרות אין מקום של כבוד לבדיקת שדה הראיה במקרים כאלה, ועל יסוד חוות דעתה של המומחית ד"ר לייבה, באתי לכלל מסקנה כי אפילו נמצא בבדיקת שדה הראיה שמצבה של התובעת גרוע, בינואר 07' ואולי גם היום, היה הצוות הרפואי מטפל בתובעת על פי המקובל בניקור מותני תחילה, בדיאמוקס לאחר מכן, בסטרואידים במקרה הצורך ורק בסופו של דבר בניתוח. לכן, משדובר עם התובעת על האופציה הניתוחית כבר ביום 22/1/07, דהיינו פחות מחמישה ימים לאחר אשפוזה, אני מקבלת את קביעת המומחית כי התובעת לא הוכיחה התרשלות של הצוות הרפואי בעצם אי ביצועה של בדיקת שדה הראיה לתובעת בין הימים 18/1/07- 22/1/07. 23. ניקור מותני – בדיקת LP א. הצוות הרפואי ביקש לבצע ניקור מותני לתובעת, בדיקה אבחנתית וטיפולית שנועדה לברר את היקף הלחץ בגולגולתה של התובעת, לנקז את הנוזל הלוחץ בגולגולת ולהקל על הכאב, אך התובעת התנגדה לכך בלילה בו אושפזה. גם למחרת עמדה במריה, עד אשר שוחח עמה בעלה והיא ניאותה לעבור את הבדיקה. כתוצאה מהבדיקה ירד הלחץ אצל התובעת מ- 500 מ"מ ל- 70 מ"מ מים. התובעת טענה כי כי בית החולים התרשל עת לא ביצע לה ניקור מותני סדרתי, משהועיל לה, בניגוד לספרות הרפואית הקובעת שיש לעשות כן במצבים חמורים כשלה. ייאמר כבר עתה כי דין הטענה להדחות. ב. פרופ' מנור לא התייחסה לענין זה בחוות דעתה ובעדותה בפני בית משפט, ולא ניתן היה שלא להתרשם כי לא ייחסה לניקור המותני חשיבות רבה. "ואפשר לתת את הטיפול הדחוף גם בלי לעשות LUMBAR PUNCTUR גם יש עבודה...אני הייתי מתחילה יש עם הטיפול, לא לחכות לזה, זה הכל, זה הגישה שלי" (עמ' 24, ש' 11-14). בהמשך העידה " ניקור מותני לא עשו להורדת לחץ. ניקור מותני עשו. זה בדרך כלל לא טיפול. זה נדיר שעושים את זה ואז משאירים המחט לזמן ארוך. כי תכף הנוזל חוט שדרה בא בחזרה והלחץ עולה. אז עושים את זה לשם אבחנה, לראות אם הלחץ מתחת ל 230- ... זה נכון שזה עוזר זמני אבל מיד יש בחזרה" (עמ' 54 לפרוט', ש' 11-17). ג. פרופ' מרין ז"ל העיד כי משהיה קשה לשכנע את התובעת להסכים לניקור מותני אחד, אין ספק כי היתה מסרבת לבצע ניקור מותני סדרתי כל שעתיים, במיוחד כאשר מדובר בטיפול כואב שהשפעתו מוגבלת בזמן (עמ' 205 לפרוט', ש' 3-27). ד. ד"ר לייבה העידה כי כיום כבר לא עושים ניקור מותני סדרתי: "זו אופציה שננטשה כבר מזמן, משתי סיבות עיקריות. א', זה אכזרי וכואב. ב', שיש לחץ גבוה ועושים ניקוז, אנחנו מסתכנים בצניחה של המוח לתוך תעלת השדרה". (עמ' 215 לפרוט', ש' 5-6). ה. נוכח עמדתם זו של המומחים, אין בסיס לטענה כי הלל יפה לא פעל בדרך סבירה ומקובלת. פרופ' מנור עצמה ציינה כי ניקור מותני אינו משמש בדרך כלל לטיפול, כך שאין בעצם קיומו של מאמר המצדד גם בשיטה זאת בכדי לקבוע כי בית החולים התרשל בכך שלא העניק לתובעת ניקור מותני סדרתי כדרך טיפול. בנוסף, המומחים לא חלקו על כך כי השפעתה של הבדיקה היא זמנית, ומצד שני היא כואבת ומסוכנת. לסיכום, הטענה בדבר מחדל של הנתבעת בסוגיה זו נדחית מכל וכל. 24. טיפול באמצעות תרופת דיאמוקס או אורמוקס אקדים ואומר כי גם טענות התובעת לגבי אופן הטיפול בתרופת דיאמוקס או אורמוקס (מדובר באותה תרופה - ד.ס.), אינן מבססות את טענה בדבר התרשלות הנתבעת. א. פרופ' מנור חיוותה דעתה כי בית החולים התרשל משנתן לתובעת במצבה - בו התקיימה ירידה משמעותית בראיה כפי שכתב רופא העיניים בהפניה - מינון נמוך מדי של תרופה זו ( 750 גרם ליום), וכי מינון גבוה יותר היה עשוי למנוע את התוצאות הקשות להן נחשפה. מלכתחילה היה מקום לתת לתובעת דיאמוקס במינון של 1 גרם ליום ולעלות במינון עד 2 גרם. "כל הספרות נותנים 2 גרם, גרם וחצי, גרם. לא נותנים 750 מליגרם. ובשום פנים לא כתוב בשום מקום שמתחילים הדרגתי, זה לא רפואה נכונה...מתחילים בגרם, ומעלים מיד...". (עמ' 28 - 29 לפרוט'). כן טענה התובעת כי עמדתם של פרופ' קרסו, ד"ר לייבה ופרופ' מרין ז"ל, לפיה יש רופאים הנוהגים לתת תחילה את התרופה במינון קטן, לא נסמכה על ספרות רפואית, ואף לא הובא מחקר רפואי בדבר מסוכנות התרופה שנטענה. עוד נטען כי בית החולים התרשל, עת ניתנה התרופה לתובעת דרך הפה ולא לתוך הוריד, כאשר דובר בחולה שהקיאה, והיה חשש שהתרופה לא תיספג בגופה. בנוסף נטען כי חוסר הרישום בדבר המועד המדויק של ההקאות של התובעת בא בעוכרי בית החולים, גורם נזק ראייתי לתובעת ומחזק את טענותיה. ב. הנתבעת דחתה את טענות התובעת ופרופ' מנור מכל וכל. פרופ' מרין ז"ל העיד "זה טיפול, אני אומר הטיפול המקובל זה 1,000 מיליגרם. ההבדל בין 750 ל-1,000 באופן מעשי הוא מאוד קטן. שום דבר פה לא קרה בגלל זה שהתחילו עם 750. אבל עשו את זה ככה בשביל לבדוק שאין לה תגובות לא רצויות. אז עדיף לתת לה קצת פחות... גם 500 זה פחות מהרגיל, גם 750 זה פחות מהרגיל. אני מאמין שיש רופאים שגם מתחילים ב-500 מיליגרם. ומעלים את זה ל-750 ואחר כך מעלים את זה ל-1,000 ואם יש מצב כזה מעלים אפילו יותר אחר כך". (עמ' 189 לפרוט' ב', ש' 22 - עמ' 190, ש' 1, 25-28, עמ' 191, ש' 1-5, עמ' 192, ש' 14-17). אין חולק כי העלאת המינון ל- 1 גרם נעשתה ביום 21/1/07. משנשאל פרופ' מרין מתי ידע הצוות הרפואי כי המחלה התגלתה בצורתה הפולמיננטית, השיב "לדעתי בין היום השלישי לרביעי. ביום הרביעי כבר הגיעו למסקנה שזה פולמיננטי והתחילו להתנהג בהתאם. כלומר הלכו לקראת ניתוח." (עמ' 194, ש' 23- 25). לדבריו, הרופאים במחלקה היו זהירים, והדבר אינו לרעתם. הוא סבר כי לו נשארה התובעת במחלקה, היו מגיעים כעבור יומיים גם ל- 1.5 גרם. (עמ' 196, ש' 2-3). בקשה לטענת התובעת כי היה צורך לתת לה דיאמוקס לתוך הוריד מכיון שסבלה מהקאות, העיד פרופ' מרין "דיאמוקס תוך ורידי לא נותנים במחלה הזאת. זה לא רגיל ומי שנותן את זה לדעתי טועה, זה לא רגיל...אין שום יתרון לזה על מתן דרך הפה... היא לא התלוננה שהקיאה את הדיאמוקס היא התלוננה שהיא לא רוצה לקבל את האקמול". (עמ' 203, ש' 7-27). ג. פרופ' קרסו העיד בסוגיה זו: "... בספרות הרפואית יש חילוקי דעות ויש לי פה את חילוקי הדעות כולם. כמות גדולה של דיאמוקס יכולה לגרום לבעיות קשות בכבד, למוות. המון המון תופעות לוואי יש לדיאמוקס, ואין הוכחה שכמויות יותר גדולות יעילות מכמויות יותר קטנות. בכל הספרות כתוב שהויכוח תמיד כמה צריך לתת ואין קווים מנחים.... בספרים ממליצים להתחיל בכמויות שבין 125 מ"ג פעמיים ביום עד ל- 2 מ"ג. תמיד ממליצים לעלות לאט בגלל תופעות הלוואי של התרופה ורק אם זה לא משפיע עוברים לקורטיזון אגב כמו שאנו התחלנו ואם זה לא משפיע שוקלים ניתוח. כל התהליך של נסיון לוקח שבוע עד 10 ימים, וזה אפשר להוכיח מהמאמר של ד"ר מנור שאגב יצא באותם ימים שהחולה התאשפזה אצלנו... ובספר הנוירולוגיה כתוב שמתחילים ב- 250 מ"ג ולא יותר. באנגליה מתחילים ב- 125 מ"ג פעמיים ביום. אני מוכן להראות לבית המשפט את כל המאמרים". (עמ' 185 לפרוט', ש' 21- עמ' 186, ש' 9). ד. המומחית ד"ר לייבה קבעה בחוות דעתה כאמור, כי טיפול הדרגתי בדיאמוקס הוא מקובל, וכי התובעת קיבלה למעשה 500 מ"ג בחצי היום השני, לאחר שבוצע הניקור המותני, ותוך פחות מיומיים הגיעה למינון של 1 גרם, שאינו חורג מהמקובל במהלך זה. בחקירתה הנגדית חזרה על עמדתה זו ואמרה כי אינה דנה בטיפול אותו היתה נותנת בעצמה, אלא בסבירות הטיפול שניתן. לדבריה "הם הלכו לפי פרוטוקול מסודר. ראה אותה רופא צעיר, קרא לרופא בכיר, העלו לה את המינון...זה יומיים עם מעקב, זה לא יומיים שנתנו לה טיפול ואמרו שתבוא בעוד יומיים", בהדגישה כי המאמר עליו מבוססת עמדת התובעת יצא בתקופה בה אושפזה, וכל הדיון נעשה בדיעבד. "הפחד העיקרי ממתן דיאמוקס במינון גבוה בהתחלת הטיפול הוא מחמצת מטבולית. התרופה הזאת מה שהיא עושה... משנה את מאזן הבסיס חומצה בגוף ויוצרת חומציות יתר. זה יכול לגרום למוות במצב קשה מאוד, אם לא מטפלים בזה כראוי בזמן אמת, הרופאים פוחדים מזה... הרבה מהחברים שלי עושים את זה בהדרגה". בהמשך אמרה כי זה מקובל, כי אין פרוטוקול מסודר למתן דיאמוקס, ועשתה אבחנה בין טיפול מקובל ממושך לבין התחלת טיפול. (עמ' 211 - עמ' 213 לפרוט'). אשר לאופן בו ניתנה התרופה, לדעת המומחית אין הכרח לתת את הדיאמוקס לתוך הוריד ואין מניעה לתתו דרך הפה, אם החולה אינה מקיאה מיד לאחר קבלתה, מכיןון שהתרופה יורדת לתוך הקיבה ונספגת. בהעדר ראיה כי התובעת הקיאה מיד לאחר קבלתה, לא היתה בעיה במתן התרופה דרך הפה. (עמ' 214 לפרוט', ש' 17-23). ה. דיון בטענה בדבר המינון הנמוך של הדיאמוקס: לאחר בחינת טענותיהם של הצדדים, עמדותיהם של המומחים וחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, איני רואה לקבל את טענת התובעת כי הצוות הרפואי התרשל במתן הטיפול התרופתי בדיאמוקס/אורמוקס, הן לגבי המינון והן לגבי האופן בו ניתן לתובעת. משפירטה ד"ר לייבה את הטעמים והשיקולים במתן המינון הנמוך בתחילת הדרך והעלאתו בהדרגה כדי למנוע תופעות לוואי קשות ומסוכנות, כמפורט לעיל, באומרה מפורשות כי אין פרוטוקול אחיד והויכוחים בנושא זה רבים, אין מקום לקבוע כי מדובר בהתרשלות של הרופאים באופן מתן התרופה. לא למותר לציין כי עמדה זו הובעה גם על ידי פרופ' קרסו ידי ועל ידי פרופ' מרין המנוח. לא נעלם מעיני כי ד"ר לייבה אמרה שהיא אישית אינה חוששת ממתן מינון ראשוני של 1 גרם לחולים שלה, וכי היא מחזיקה אותם " צמודים לסינור", ובודקת תופעות לוואי כל הזמן (עמ' 212 לפרוט', ש' 26-29), אך משאמרה מפורשות כי חבריה מעדיפים להעלות את המינון בהדרגה והדבר מקובל – די בכך לקביעה כי אין במינון שניתן משום סטייה מהפרקטיקה המקובלת , שכן יש לזכור גם כי המומחית ציינה שתופעת הלוואי הקשה ביותר כתוצאה ממינון גבוה היא יתר חומציות, העלולה לגרום אף למוות. אשר לדרך בה ניתנה התרופה, משקבעה המומחית כי אין מניעה לתתה דרך הפה, במצב בו אין הקאה מיידית לאחר מכן, דין טענות התובעת להדחות גם בסוגיה זו. לסיכום, טענות התובעת בקשר למינון של תרופת הדיאמוקס שניתנה לה והאופן בו ניתנה, נדחות אף הן. 25. הניתוח ומועדו. התובעת טענה כי הניתוח הוצע לה באיחור על ידי הצוות בהלל יפה, וכי ניזוקה מכך. טענה זו לא הוכחה. א. משנשאלה פרופ' מנור מה היה קורה לו נותחה התובעת אחרי יומיים ולא אחרי שבעה ימים מיום אשפוזה, לענין הסטטיסיקה בדבר אחוז החולים שהתעוורו מהמחלה, לא השיבה תשובה ברורה, וניתן היה להבין מדבריה שאחוז החולים שלקו מעיוורון לא השתנה. (היא הדגישה כי גם אם החולה מתעוור הוא צריך לדעת שקיבל את הטיפול הטוב ביותר עבורו ). כמו כן לא נתנה תשובה לשאלה ממתי נספרים ימים אלה, מרגע האשפוז או מהרגע בו אובחן החולה כסובל מהמחלה, במיוחד במקרה זה בו סבלה התובעת מטשטוש ראיה וכאבי ראש כחצי שנה לפני אשפוזה. (עמ 69-71 לפרוט'). פרופ' מנור לא הסכימה עם פרופ' מרין המנוח כי עצם העובדה שמצאו אצל התובעת דימום בבצקת שמסביב לעצב הראיה, מלמדת על תהליך ממושך, באומרה כי לפעמים פפילאדמה מתפתחת גם תוך 24 שעות. (עמ' 73- 74 לפרוט'), אך ודאי שלא יכלה לקבוע קביעה הפוכה כפי שעשתה בתחילה. פרופ' מנור לא ידעה מה להשיב על כך כי בחומר הגלם ששימש בסיס לכתיבת המאמר עליו הסתמכה, ואשר פורסם בשנת 07' (ויש לזכור כי התובעת אושפזה ונותחה בינואר 07'), היה דיון בחולים במחלת PTC חריפה שנותחו כעבור תקופה ארוכה מזו של התובעת – 11, 14, 16, 22, 25,24, 40, 46 יום, בעוד שהתובעת אושפזה בהלל יפה ביום 17/1/07 בשעה 22:45, עזבה את הלל יפה ביום 22/1/07 לאחר שהוצע לה ניתוח, התאשפזה בשיבא ביום 22/1/07 לפנות ערב ונותחה ביום 24/1/07. דהיינו, פחות משבוע מאז אשפוזה בהלל יפה, כאשר בתוך תקופה זו נעשו לה בדיקות רבות, ואף טופלה בדיאמוקס. היא גם לא שללה את העובדה שמצבה של התובעת לא היה משתפר לו פעל הצוות באופן שונה, אלא טענה כי היא מבקשת לקבל את ההרגשה שהכל נעשה בצורה הקורקטית והמהירה ביותר כדי לעצור את התהליך. ב. משנשאל פרופ' מרין אם מצבה של התובעת היה משתנה לו נותחה ביום 21/1/07 למשל, סבר שהדבר לא היה מעלה ולא מוריד, וציין כי לאחר הניתוח בשיבא, יצאה התובעת עם ראיה של 6/15, שהיא ראיה טובה וקרובה לראיה המותרת לנהיגה. ההידרדרות במצבה חלה לאחר מכן, וההבדל בשלושה ימים אלה בין 21/1 לבין 24/1 בו נותחה לא היה משנה. עצם העובדה כי בשיבא לא נותחה מיד, על אף ששם כבר ידעו כי מדובר במצב פולמיננטי, מלמד כי גם הם לא ראו את הדחיפות בניתוח מיידי. מכל מקום, הוא לא מצא במאמרים חובה לנתח בתוך יומיים וציין כי מדובר על ניתוחים בין יומיים לחמישה עשר ימים. מכל מקום, משהתפתחה הירידה בראייתה של התובעת אחרי שני ניתוחים מוצלחים בשיבא, לא היה משנה לו נותחה מספר ימים קודם לכן. (עמ' 178, ש' 4-21; עמ' 180, ש' 6-12). "ב- 07' כמו שאמרתי אף אחד לא ראה חשיבות כזאת גדולה לעשות את זה פחות מאשר בין 2- ל- 15 יום...". (עמ' 219, ש' 1-2). הוא חזר ועמד על דעתו כי מחצית מהחולים במחלה זו מתעוורים גם אחרי ניתוח מוצלח, כפי שקרה לתובעת, בלי שום קשר לטיפול שהם מקבלים, וכי היא קיבלה את הטיפול הנכון בסדר הנכון. אך לו פנתה לרופא כחצי שנה לפני כן, ניתן היה לטפל במחלה בצורה אחרת. לדעתו, הלחץ התוך גולגולתי שהיה לתובעת משך תקופה ארוכה, גם לאחר שהוסר גרם לכך שהעצב לא התאושש יותר. (עמ' 213 לפרוט', ש' 3- עמ' 216, ש' 13). הוא אישר כי בהלל יפה לא היה נוירוכירורג באותה תקופה, אך סבר כי ניתוח הפנסטרציה שבוצע בתל השומר יכול היה להתבצע גם בהלל יפה על ידי רופא עיניים, לו היתה מסכימה לכך. משנשאל אם היה עדיף שנוירו אופטלמולוג יבצע ניתוח מעין זה השיב בשלילה. "לא. פרופ' מנור לא עשתה אף ניתוח בחיים שלה עד כמה שאני יודע. דווקא מי שהכי הרבה עושה את זה זה רופאי עיניים שהתמחו בפלסטיקה ושהם מומחים לארובה של העין...". יחד עם זאת, משנאמר לו כי פרופ' קרסו אמר בעצמו כי הם נוהגים להעביר את החולים למקום אחר, לא הסתייג מכך. (עמ' 206 לפרוט', ש' 22- עמ' 207, ש' 5). ג. פרופ' קרסו חיווה אף הוא את דעתו כי אין מקום להפנות חולה לניתוח לפני שבודקים אותו ומתרשמים, כפי שנהגו אף בשיבא, וכי רופא שחושב על ניתוח כדבר ראשון הוא מסוכן. הוא ציין כי אבחנה פולמיננטית נקבעת בדיעבד, לאחר שהחולה ממצה את מירב הטיפולים האחרים, וכי כבר בעת שאושפזה התובעת, היתה במצב של איבוד ראיה. (עמ' 184 לפרוט' המקורי, ש' 1-17) ד. המומחית ד"ר לייבה סברה אף היא כי הדיווחים בספרות לגבי תוצאות הניתוחים אינם אופטימיים ביותר, ומדווחים על הידרדרות קשה בראיה אצל מחצית החולים לאחר ניתוחים, כמפורט לעיל. היא מצאה לראוי לציין כי גם פרופ' מנור התייחסה לאפשרות שסיבי העצב של התובעת כבר החלו להתנוון לפני אשפוזה, דהיינו כי המחלה החלה זה מכבר. לפיכך, קבעה כי "מעיון בתיק, הטיפול היה מהיר למדי, ולאור הידוע בספרות על התדרדרות הראיה גם לאחר ניתוח, לעולם לא נוכל לדעת אם ניתוח מוקדם יותר אכן היה משפר את התוצאה הסופית". (מ/1). על דברים אלה חזרה גם בחקירתה הנגדית, וציינה כי בכל מקרה היא סבורה שאין מקום לדלג על שלבי הטיפול ולהציע ניתוח כבר ביום הראשון. כלומר יש מקום לעשות ניקור מותני, לתת דיאמוקס, תרופות ורק לאחר מכן לשקול ניתוח. לדבריה על פי הספרות, הדבר היחיד שעוזר באמת ל- PTC, הוא הורדה במשקל עם או בלי תרופות (עמ' 213 לפרוט', ש' 1- 26; עמ' 216, ש' 16-20). ה. לסיכום, נוכח עמדתם של כל המומחים, ובהעדר ראיות אחרות בספרות המקצועית, באתי לכלל מסקנה כי לא היתה משמעות אמיתית לפער של יומיים עד ארבעה ימים עליהם ביססה פרופ' מנור את קביעתה, לפיה הצוות הרפואי בהלל יפה התרשל ולכן נגרם עיוורונה של התובעת. ההיפך הוא הנכון. כל המומחים פרט לה סברו, על בסיס הספרות המקצועית, כי לא היתה לימים אלה משמעות קריטית, על רקע העובדה כי התובעת סבלה מטשטוש ראיה וכאבי ראש כבר כחצי שנה לפני אשפוזה, והמחלה החלה כבר אז. כפי שכתבה ד"ר לייבה בסעיף 1 לחוות דעתה "יתירה מכך, יש הטוענים שהניתוח פשוט לא עזר כי המוות של סיבי העצב כבר הוכתב על ידי המחלה הכרונית (2,7).". 26. סיכום נוכח כל המקובץ, אני רואה לקבוע, כפי שקבעה ד"ר לייבה כי לא היתה רשלנות בטיפול בתובעת במשך הימים בהם היתה מאושפזת בהלל יפה, ואין ראיה לקשר סיבתי בין התנהלות הצוות המטפל בהלל יפה בתקופה הרלוונטית לבין העיוורון בו לקתה . 27. פגיעה באוטונומיה א. התובעת טענה לפגיעה באוטונומיה שלה משלא ניתנו לה הסברים בדבר הטיפולים הרפואיים העומדים בפניה, ומשלא הסבירו לה ולבעלה שהיא נמצאת בסיכון לעיוורון, וכי קיימות גם אפשרויות אחרות לטיפול; זאת בניגוד לאמור בסעיף 13 (א) לח וק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996. (להלן: חוק זכויות החולה). הנתבעת עמדה על דחייתה של טענה זו בהדגישה כי התובעת סירבה לקבל אף את הטיפול הראשון הנחוץ לו נזקקה – הניקור המותני – ונדרשו שני רופאים, אחות ובני משפחה כדי לשכנעה לקבלו. ב. סעיף 3. (א) לחוק זכויות החולה קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". הפגיעה בזכות לאוטונומיה הוכרה בפסיקה כראש נזק נפרד במסגרת עוולת הרשלנות. (ע"א 2871/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד נג(4), 526, מפי כב' הנשיאה ביניש; ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (3/1/10), מפי כב' הש' דנציגר ועוד). יחד עם זאת, מעוררת סוגיה זו שאלות כבדות משקל ביחס לרופא הסביר, המ טופל הסביר, היקף חובת הגילוי, הפרטיקה בה יש לנהוג, הפגיעה המצדיקה פיצוי ועוד. (השוו ע"א 1303/09 קדוש נ' בית חולים ביקור חולים (5/3/12), מפי כב' הש' ריבלין, רובינשטיין ועמית; להלן: ענין קדוש). ג. לאח ר בחינת טענותיהם של הצדדים, מצאתי כי גם דינה של עילת תביעה זו להדחות. 1) ראשית, טענה זו לא הועלתה במפורש על ידי התובעת בכתב התביעה, אם כי הועלתה בתצהירה. עדי הנתבעת לא התייחסו לענין זה בתצהיריהם ולא נחקרו על כך. 2) אשר ל קבלת הסכמתה מדעת של התובעת בקשר לטיפולים שניתנו ל ה, הוכח כי עוד בלילה בו אושפוזה בהלל יפה הוסברה לה החשיבות בבדיקת ה –LP ׁ ( ניקור המותני), וכך גם למחרת, על ידי שני רופאים והאחות בן שטרית. היא סירבה לעבור בדיקה זו שוב ושוב, עד אשר שכנעו אותה בעלה וגיסה לעבור אותה, לבקשת הצוות הרפואי. (הרשומות הרפואיות הוגשו על ידי התובעת וצורפו לכתב התביעה ולתצהיריה). איש מעדי הנתבעת לא נחקר על משמעות המלים "החשיבות בביצוע הבדיקה", ולא ברור אם לא הוסבר לה ענין העיוורון בקשר לכך . בהמשך, נשלחה התובעת למספר בדיקות, והסכמתה נתקבלה לביצוען. התובעת ידעה לעמוד על שלה כאשר סירבה לקבל טיפול, כפי שעשתה עת סירבה לקחת אקמול שהוצע לה. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ניתן לה טיפול כלשהוא ללא הסבר או ללא הסכמתה המודעת. 3) בנושא העוורון שהיה מונח לפתחה עקב המחלה ממנה סבלה, הוכח שהתובעת היתה מודעת לאובדן הראיה ממנו היא סובלת, שהרי התלוננה עוד בעת קבלתה להלל יפה על טשטוש בראייתה, אמרה לבעלה כי היא מאבדת את הראייה, ולכל אורך הדרך דיווחה על ירידה בראייתה, עד כי בשלב מסויים אף "גיששה אחרי הכוסות", בהעדר יכולת לראותן. כן הוכח כי התובעת היתה במעקב רציף בבית החולים, וקיבלה טיפול תרופתי, תוך עריכת בדיקות ומעקב בקשר לראייתה . 4) לא למותר לציין כי יש קושי במהימנותה של התובעת, אשר העידה למשל כי היתה אשה בריאה לגמרי ומעולם לא נשלחה לבדיקת CT עקב כאבי ראש מהם סבלה בעבר, בניגוד לרישום בכרטיס קופת חולים שלה; אשר אמרה כי לא אמרה לד"ר סקריפאי שסבלה מטשטוש בראיה חצי שנה לפני אשפוזה, בניגוד לרשומה הרפואית; אשר אמרה כי בתל השומר לא עשו לה קבלה מלאה, באומרה "כשהועברתי מהלל יפה לתל השומר לא היה זמן לדיבורים... לא שאלו אותי. הם קיבלו את התיק ובטח קראו את זה". (עמ' 112, ש' 23), גרסה שהוכחה כבלתי נכונה, משנותחה התובעת רק ביום 24/1/07, ונסתרה על פניה גם בעדותו של גיסה; אשר אמרה כי לא סבלה מהקאות עת הגיעה להלל יפה, בניגוד לדבריה לצוות הרפואי ולעדותו של בעלה; אמרה כי לא בוצעה לה אף בדיקת עיניים (עמ' 95 לפרוט', ש' 8-13), על אף שבוצעו מספר בדיקות, כגון קרקעית העין וחדות ראיה. בנסיבות אלה , איני רואה לבסס ממצאים עובדתיים על סמך דבריה. בעלה של התובעת העיד כי אמר לאחות בעת הגעתם לאשפוז עוד ב ליל ה- 17/1/07, שאשתו אמרה לו כי היא סובלת מכאבי ראש חזקים "שאני מאבדת את הראייה שלי לאט לאט". (עמ' 127 לפרוט', ש' 10-11), דהיינו התובעת היתה מודעת לסכנת העיוורון עוד בעת קבלתה לאשפוז. ועוד, מנשאל אם ידוע לו שרצו לעשות לתובעת ניקור מותני "כדי שלא יהיה לה עיוורון והיא סירבה", ענה כי לא סירבה. הוא לא השיב כי היא לא היתה מודעת לסכנת העיוורון, אלא עמד על כך כי לא סירבה. (עמ' 127, ש' 16- עמ' 129, ש' 2). מה היה יותר פשוט מאשר אמירה כי מעולם לא הוסבר לו שיש לתובעת סכנת עיוורון? אבל הבעל היה מודע לכך שסרובה של התובעת עלול ללמד על נטייתה שלא לטפל בעצמה, ולכן השיב כי לא סירבה, על אף שרק בפעם השלישית בה פנו אליה הסכימה לביצוע הבדיקה, ולא התייחס לענין העיוורון כלל. דהיינו, גם הבעל היה מודע לסכנת העיוורון ולא כנטען על ידי התובעת כי מעולם לא הוסבר לו ולה סיכון זה. בנושא זה חשוב לציין כי התובעת ובעלה גם יחד נעזרו באחיו, מר דעייף, אשר קיבל את כל המידע, כפי שעלה מדבריו של הבעל, אשר סיפר כי אחיו הוא שהורה לו לקבל את המלצת הרופאים לבצע ניקור מותני לתובעת, קיבל את המסמכים של הלל יפה לצורך העברתם לשיבא, ופעל עבורם . משהפקידו את הטיפול בעניינים הרפואיים בידיו, ניתן לראותו כשלוחם, והוא לא הלין על מחסור במידע שנמסר לו. 5) התובעת ביקשה לעזוב את הלל יפה עוד ביום 20/1/07, אך שוכנעה להשאר, משכך, חזקה עליה כי היתה מודעת לאפשרויות האחרות העומדות בפניה. לכן, קשה שלא להתרשם כי לא נגרמה לה פגיעה באוטונומיה, או בהבנה בדבר הסיכונים העומדים בפניה עקב המחלה ממנה היא סובלת. פרופ' קרסו העיד כי מתוך הרשומות הרפואיות שנערכו ב יום 22/1/07 עולה , שלאחר שהוסבר לתובעת על מצבה, החליטה לעזוב את הלל יפה. (עמ' 192, ש' 22- עמ' 194, ש' 16). הוא לא נשאל לגבי משמעות הדיבור "הוסבר לתובעת על מצבה", ותוכן הדברים שנאמרו לתובעת ולבעלה לגבי הסיכונים הקיימים במחלה, ואני רואה להניח כי לא בכדי. על פי הרשומה הרפואית מיום 22/1/07, הוסבר לתובעת כי מכיוון שהטיפול התרופתי אינו משפר את הראיה, נשקלת האופציה הניתוחית על ידי התקנת שאנט לצורך ניקוז הנוזלים, והיא בחרה להשתחרר כדי לעבור טיפול זה בשיבא. משכך, אינה יכולה לטעון כי בשלב זה לא הבינה שיש חשש לפגיעה בראייתה. בעת שחרורה היתה מלווה כאמור בגיסה, אשר טיפל בכל העניינים הרפואיים, היה מודע לסיכונים ודאג להעבירה לשיבא, כאמור, שם נותחה בפרק זמן סביר, אליבא דמומחית מטעמה ומטעם בית המשפט. בכך ביטאה התובעת באופן אקטיבי את התנגדותה למתן המשך טיפול בהלל יפה, ורצונה לקבל את הטיפול הנ יתוחי בשיבא. בהתנהלותה זו גילתה דעתה כי היא מודעת לאפשרויות העומדות בפניה, ובחרה בחירה מודעת בגורם שעתיד לתת לה את הטיפול הפולשני. 6) גם לגופו של ענין, לטענה כי בחמשת הימים בהם שהתה בהלל יפה לא הוסבר לה החשש לעוורון, יש לבחון את דבריה של פרופ' מנור "אין חוק ברפואה ואין יומיים או שלוש ימים..." (עמ' 69 לפרוט', ש' 11-13), המלמד כי בשלב הראשון לא היתה ודאות בכך שכבר בשלב כל כך מוקדם יהא עליה לעבור את הניתוח, בעיקר לאור דבריהם של המומחים בדבר דרך הטיפול שהיתה מקובלת באותו זמן, ניקור מותני, דיאמוקס, סטרואידים וניתוח, רק אם הטיפול הקודם נכשל. האם טוענת התובעת, שהזניחה את הטיפול בעצמה לכל אורך הדרך, כי היה על הרופאים לעדכן אותה בשלב הראשון בו עדיין לא ידעו את האבחנה המדוייקת של מחלתה (כי מדובר ב- PTC פולמיננטי ), בדבר האופציה הניתוחית (אף שהיא תמיד קיימת לפי פרופ' קרסו), לרבות מתן הסבר כי כמחצית החולים נדונו לעיוורון לאחר הניתוח? נראה כי לפני שהרופאים עצמם הגיעו למסקנות מקצועיות ושקלו את מכלול הטיפולים האפשריים למחלה, היה קושי להעביר התלבטות זו לתובעת, על בעיותיה. (השוו ענין קדוש, לגבי מבחן החולה הסביר/הספציפי והסוגיות שנדונו שם). 7) למעלה מן הצורך ייאמר כי אפילו הייתי רואה לקבוע שהיתה פגיעה כלשהיא באוטונומיה של התובעת, לו נקבע כי הרופאים לא שיתפו אותה במידע אותה היתה זכאית לקבל, וכאמור, ענין זה לא הובהר עד תומו, והטענה לא הוכחה, אין מדובר בפגיעה משמעותית בנסיבות הענין. הצוות הרפואי לא ביצע פרוצדורות ללא קבלת הסכמתה מדעת, ולענין סדר הטיפול, מינון התרופות ומועד הניתוח, נראה כי במועד בו סברו הרופאים כי ראוי לבצע פעולות אלה ואחרות, שיתפו את התובעת במידע. התרשמתי כי לא היתה פגיעה בזכות הבחירה שלה, מפני שהרופאים עצמם היו עסוקים בהסקת מסקנות מתאימות לגבי מחלתה, השלב אליו הגיעה והטיפול הראוי. התובעת עצמה העידה כי ביום 22/1/07 איבדה את הראיה ולכן גם את האמון בצוות הרפואי בהלל יפה. לכן, הטענה כי לו ניתן לה המידע בשלמותו, היתה בוחרת בטיפול שונה מזה שניתן לה, כאשר מדובר במחלה נדירה שהמומחים עצמם שנויים במחלוקת לגבי אופן הטיפול המיטבי לגביה, בעייתית בלשון המעטה. לענין פגיעה באוטונומיה שאינה מקנה זכות לפיצוי, יפים דבריו של כב' הש' ריבלין בענין קדוש: "39. ההכרה בחשיבותה של הזכות לאוטונומיה ובזכותו של הפרט לתבוע פיצוי בגין פגיעה בזכות זו, אין משמעה כי כל פגיעה תזכה בפיצוי. בכך שותף אני לעמדתה של השופטת א' חיות, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת תנובה הנ"ל. אני סבור, עם זאת, כי התיחום הנדרש צריך שיעשה לא באמצעות תיחום חומרתו וממשותו של הנזק כי אם בדרך של תיחום הפגיעה. שומה על בתי המשפט לפתח מערכת של איזונים, המיוחדים ומותאמים לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, שהראשון שבהם הוא תיחום הפגיעה המזכה בפיצוי; רק פגיעה בליבּה של זכות הבחירה, "ב'גרעין הקשה' של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה" (כאמור בהלכת ברוריה צבי) ובעניין מהותי תזכה את התובע בפיצוי משמעותי. דוגמא לפגיעה כזו ניתן למצוא, כאמור, בטיפול הרפואי, ה"מצוי בגרעין הקשה של זכותו זו של כל אדם לשלוט בחייו", שכן "עשויה להיות לו השפעה ישירה, ולא פעם בלתי הפיכה, הן על אורך חייו והן על איכות חייו" (הלכת דעקה, בעמ' 532). דוגמא נוספת היא פגיעה ביכולתו של אדם לטוות את סיפור חייו (הלכת אבו חנא). הגדרה מתוחמת של הפגיעה המזכה בפיצוי תסייע לבתי המשפט לבצר את מעמדה של הזכות לאוטונומיה, אך זאת תוך פסיקת פיצוי במקרים המתאימים בלבד". לסיכום, אני רואה לדחות גם את תביעה של התובעת בגין הפגיעה הנטענת באוטונומיה. 28. התביעה נדחית, איפוא. לענין ההוצאות, לא נעלם מעיני כי התובעת התעוורה למרבה הצער, הוכרה כנכה והיא מקבל גמלת נכות מהביטוח הלאומי. יחד עם זאת, התובעת בחרה להעלות טענות עובדתיות כנגד הצוות שטיפל בה, כגון שהרישומים היו בלתי נכונים, שהרופאה לא הבינה, האחות העתיקה ממנה את הרישום, וכיוצא בזה טענות שיש בהן משום פגיעה בשמו ובמהימנותו מהימנות הצוות הרפואי, על אף שהיתה מודעת לכך שהרישום היה נכון, מדויק ונכתב מפיה. לא זו אף זו, היא אמרה דברים דומים ל גבי הצוות הרפואי בשיבא. ועוד, התובעת היתה מודעת לפחות בשלב בו נתקבלה חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט בסיכוי הנמוך של תביעתה להתקבל, ובחרה להמשיך בהליך עד תומו, תוך נסיון לפגוע ביושרה של המומחית מטעם בית המשפט. בנתונים אלה, איני רואה לפטור אותה מהוצאות משפט, אם כי איני רואה לפסוק נגדה הוצאות ריאליות. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. אם לא ישולמו במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. עינייםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות