מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד כפר נוער: התביעה 1. התובע, יליד 1985, ובמועד האירוע היה כבן 14, תלמיד חטיבת ביניים בבית ספר אמי"ת כפר בתיה, המתנהל במסגרת כפר נוער. במהלך הלימודים החלו התובע וחבריו לבנות בית עץ על אחד העצים בשטח הכפר. הם בנו ושיכללו את המבנה, עד שביום 25.11.99 בשעת ההפסקה, כשהתובע היה על העץ, ארעה תאונה והתובע נפל מגובה של מספר מטרים ונחבל באורח קשה (להלן: ה"אירוע" או ה"תאונה"). התובע הגיש תביעה כנגד משרד החינוך (מדינת ישראל) כמי שאחראי על התלמידים במהלך שעות הלימודים, וכנגד רשת אמי"ת כפר בתיה (להלן: "הכפר"), המחזיקה ובעלת המקרקעין עליה נטוע העץ ממנו נפל, בטענה כי כל אחד מהנתבעים התרשל כלפיו ולא מילא את חובותיו על פי חוק, ועל כן מוטלת עליהם האחריות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה. 2. לאחר שנשמעו הראיות, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישולמו לתובע פיצויים בהסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, אולם נותרה ביניהם מחלוקת על מי יש להטיל את האחריות לאירוע, ומי מביניהם יישא בתשלום. לטענת המדינה, האחריות מוטלת על הכפר המחזיק בשטח וממונה על התחזוקה השוטפת שלו, אשר לא פעל למניעת אירועים מסוג זה, ואיפשר בניית בית עץ מסוכן בשטחו, בעוד שהכפר טען כי הבניה נעשתה על ידי התלמידים במהלך שעות הלימודים, בשעה שהאחריות וההשגחה עליהם מוטלת על הצוות החינוכי ומורי בית הספר, ועליהם היתה מוטלת החובה לפקח על התלמידים ולוודא שהם לא יעשו מעשים היכולים לסכן אותם. משרד החינוך הגיש גם הודעת צד ג' כנגד הכפר וכנגד מבטחתו, בטענה כי אם תוטל האחריות עליו, הרי שעל הכפר לשפותו, בהיותו האחראי על תחזוקת השטח ועל כל הבנוי בו, ובשל כך שהממונים מטעמו נכשלו במילוי תפקידם בעת שלא גילו עירנות מספקת למתרחש בשטחם, ואיפשרו את בניית בית העץ אשר הביא לתאונה ולנזק. השאלה הדרושה הכרעה היא איפוא, על מי מבין הצדדים מוטלת האחריות לפצות את התובע. 3. על מנת שניתן יהיה לקבל תמונה מלאה על אופן ניהול בית הספר והכפר, כמו גם על נסיבות התאונה והאחריות לה, העידו התובע ושניים מחבריו, אלמוג יפת ואסף הברי, שהיו שותפים לבניית בית העץ - או כפי שהם קראו לו ה"מחנה" - והיו עדים לתאונה. מצד הנהלת הכפר העידו מר צרויה מימון מנכ"ל הכפר, והגב' יונית יעקובוביץ מנהלת בתי הספר של חטיבת הביניים והתיכון, ומטעם משרד החינוך מר משה נוימן מנהל החטיבה, מר יהודה חדד סגנו, ומר בנימין אלחלו הקב"ט של המינהל לחינוך התיישבותי. 4. מכלל העדויות שנשמעו עולה כי שטח הכפר, המשתרע על פני כ- 250 דונם, מכיל 5 מוסדות חינוך שונים שלכל אחד מהם הנהלה משלו, וביניהם גם חטיבת הביניים בה למד התובע. עוד עולה, כי מלבד בית הספר היסודי, בתי הספר האחרים שבתחום הכפר אינם מגודרים ומתוחמים בגבולות ברורים, אך הכפר כולו מוקף בגדר היקפית בה מותקן שער שבו נמצא שומר במשך 24 שעות, ושומר נוסף מסתובב בשטחי הכפר במהלך כל שעות היממה, ובין יתר תפקידיו לבדוק את תקינות הגדר והמבנים, ולאתר מפגעים שונים בשטח (ראה בהקשר זה בעדויות נ/8 א' ו- ב', נ/11, נ/10, עמודים 74-75, 83-84). מתוך העדויות והשתלשלות האירועים עד לתאונה, התבררו מספר נושאים הקשורים בבניית "מחנות" על עצים בשטח הכפר באופן כללי, הבניה על העץ הספציפי ממנו נפל התובע, העיתוי בו בנו התלמידים את ה"מחנה", מי היה אחראי עליהם באותו זמן, ומה היו הפעולות שננקטו על מנת למנוע מקרים מסוג זה, כשצירופם של כל הגורמים הללו יוליך בסופו של דבר למסקנה בדבר האחריות לאירוע. 5. התובע וחבריו העידו על הבניה שביצעו ועל נסיבות התאונה; התובע סיפר כי הוא וחבריו מצאו את 'בית העץ' על אחד העצים בשטח הכפר, במקום מוסתר לא רחוק מבית הספר, והם נהגו להגיע למקום כדי לעשן ולהסתתר מפני המורים. במשך כחודשיים הם שיכללו ושיפרו את המבנה, הוסיפו ובנו קומות זו על גבי זו, עד שהגיעו לקומה החמישית. התובע הסביר, כי הגם שמדובר בבניה של "מחנה" גדול במרחק לא רב מבית הספר לא נחשף הדבר, כיוון שהעץ שנבחר לצורך כך היה מכוסה בענפים שהסתירו את הבניה, אם כי לטענתו: "ניתן היה לראות וגם לשמוע את דפיקות הפטיש... אתה רואה את המבנה אבל אתה לא רואה את התלמידים שיושבים בפנים..." (עמודים 59-60). התובע הוסיף וסיפר, כי כחודשיים לפני בניית ה"מחנה" הנוכחי, הוא היה מעורב בבניה נוספת על עץ אחר, אשר התגלתה ע"י סגן המנהל, שאמנם הורה לתלמידים לפרק את המבנה אך לא עשה דבר מעבר לכך, באופן שהתלמידים עברו לעץ אחר והמשיכו בשלהם ללא הפרעה של מי מהמורים או אנשי הכפר (ת/3 סעיף 7, עמודים 42-45. בהקשר זה ראה עדויות חבריו של התובע שאינם זוכרים בניה אחרת קודמת, עמודים 24, 30). יהודה חדד, סגן מנהל החטיבה העיד כי לא ראה את המבנה ממנו נפל התובע לפני האירוע, וגם לא ידע על קיומם של מבנים אחרים, שאחרת היה מטפל בכך באופן מיידי: "זה המקרה היחידי שאני יודע עליו... יכול להיות שתלמידים מבית ספר אחר עשו את זה. לא ידעתי על התופעה" (עמודים 92-93), וכשנדרש לתצהירו של התובע בענין זה השיב: "זה שקר וכזב. לא היה ולא נברא. אם הייתי רואה מישהו מבנה על עץ הייתי מיד מטפל בהם בבעיית משמעת ודואג שאנשי התחזוקה של כפר בתיה יבואו לפרק את זה. הייתי מיד מערב את ההורים" (עמוד 99). גם מנהל החטיבה, משה נוימן, העיד כי לא ידע על תופעה של בניה על עצים ואף היה מופתע ממנה, אולם משהתברר לו הנושא הוא אסף את התלמידים והתריע בפניהם על הסכנה ועל האיסור הכרוך בכך (עמודים 101, 110 וסעיף 20 לתצהיר -נ/11). 6. אלא שהסתבר כי דברי התובע נתמכים בדוח הועדה שמונתה מטעם משרד החינוך (המינהל לחינוך התיישבותי) לבדוק את נסיבות התאונה, ובעדותו של צרויה מימון מנכ"ל הכפר. בדוח ועדת הבדיקה נמצא כי בעבר בנו התלמידים בתי עץ: "2 "מחנות" שהוקמו ע"י התלמידים פורקו עם גילויים. התלמידים המעורבים הוזהרו. הנהלת חט"ב טפלה בעבר בנושא, ברמה הנקודתית בלבד" אחת ההמלצות שגיבשה ועדת הבדיקה היתה: "הנהלת הכפר (עם ההנהלות המקומיות של ביה"ס) חייבת להתריע בפני ההורים על תופעת ה"מחנות", ולבקש את סיועם במניעתה". (ראה דוח הועדה - נספח ד' לתצהירי משרד החינוך, תצהירו של בנימין אלחילו מפקח משרד החינוך שהיה חבר בה - נ/9, ועמוד 83). ענין זה של בניה על עצים היה ידוע גם למנכ"ל הכפר, אשר עוד לפני התאונה גילה כי תלמידי החטיבה הניחו משטחי עץ על עצים, הוא דיווח על הנושא לנוימן מנהל החטיבה, וזה אסף את התלמידים והזהיר אותם מפני מעשים כאלו. צרויה הוסיף כי הוא הנחה את עובדי התחזוקה ואת קצין הבטחון של הכפר, שבכל מקרה שבו יבחינו בבניה על עצים עליהם לדווח על כך מיידית ולפרק את המחנה לאלתר, לדבריו: "אכן נמצאו מס' פעמים קרשים ותחילתם של מבני עץ על מספר עצים בסמוך לשטח החטיבה ואנו דווחנו על כך למנהל החטיבה, כאשר עובדי התחזוקה שמצאו את המבנים פרקו אותם" (סעיפים 9-10 לתצהיר נ/8 א' ועמוד 77). מהעדויות כאמור מסתבר, שאכן היתה קיימת תופעה של בניית "מחנות" על עצים עוד לפני התאונה, כי הנהלת חטיבת הביניים לא טיפלה בענין בצורה מעמיקה, וככל שהתגלו "מחנות" כאלו הם פורקו ע"י עובדי התחזוקה של הכפר. 7. למרות קיומה של תופעת בניית ה"מחנות" על עצים, לא התגלה המבנה שבנו התובע וחבריו למרות שעסקו בכך במשך כחודשיים, ולמרות שהתנשא לגובה של מספר קומות. כאמור, התובע הסביר כי העץ היה גדול וסבוך, מרוחק מבית הספר ומוסתר בענפים, כשאסף הברי העיד: "הלכנו לעשן סיגריות. רצינו שלא יראו אותנו. ניסינו להעלים את העובדה שאנחנו נמצאים שם, בונים את הבית ומעשנים", והוסיף כי את העץ הספציפי הסתירה שורת עצים שהיתה נטועה לפניו (עמודים 34-35, ראה גם עדותו של אלמוג יפת בעמודים 28-29). כל העדים הסכימו כי העץ היה גדול ומכוסה עלווה, מרוחק כ-200 מטר משטח בית הספר, נטוע בקצה הצפוני מערבי של הכפר, ליד הלול והגדר ההיקפית, והדברים עולים גם מדוח הפציעה שמילא בית הספר לאחר האירוע, גם מדוח ועדת הבדיקה וגם מהתמונות שהוצגו (נ/2, נ/3 ונ/5), ויש להניח כי מבחינה גיאוגרפית אמנם היה מדובר במקום נסתר שלא קל לאתרו, ומשום כך גם נבחר ע"י התלמידים (ראה גם עדותו של צרויה מימון בעמודים 75, 77 ו-79). 8. מתי נעשתה הבניה? לדברי התובע והעדים מטעמו בניית ה"מחנה" נעשתה במשך יום הלימודים, בשעות ההפסקות, בשיעורים חופשיים, ביציאה משיעורים ללא רשות ובזמן שיעורי "שירות וטיפוח", אשר היו חלק מתוכנית הלימודים בבית הספר. התובע העיד כי באופן כללי לא היה כל קושי לצאת משיעורים, לאחר שהמורים היו בודקים את הנוכחות , והדבר היה קורה לעיתים קרובות. נוהג זה של העדרות משיעורים היה מקובל גם בשיעורי שירות וטיפוח - בהם הפעילות הייתה מתבצעת כ- 4 שעות מחוץ לכיתה (להלן: "שיעורי הטיפוח"), ולא היה כל קושי להתחמק משיעורים אלו על מנת לעסוק בעניינים אחרים, לרבות הבניה. לדברי התובע, השגחת המורים על התלמידים בשעות הלימודים ובהפסקות, לא היתה השגחה ממשית, ניתן היה להסתובב בכל שטח הכפר ללא כל הגבלה, ואף לצאת מהשטח ללא אישור וללא שאיש מהמורים היה מודע לכך: " לא היה דבר כזה שכדי לצאת משטח בית הספר היינו צריכים לקבל אישור בכתב, ממורה, מחנך או מנהל. נהפוך הוא, היתה שם טיילת חופשית.... כל מי שחשקה נפשו יצא" (עמוד 42, ראה גם בעמודים 40, 41). התובע הוסיף, כי שיעורי הטיפוח היו שעות בהן ההשגחה על התלמידים היתה מינימאלית, והם יכלו לעשות כרצונם בזמן הפנוי: "כל מי שרצה יצא לפארק באמצע הלימודים, במיוחד בשיעורי שירות וטיפוח. אלה שיעורים של ניקיון הלול, החווה ובית הספר. השיעור היה 4 שעות, היינו מגיעים ועושים את המטלות שלנו שעה-שעתיים ויוצאים לפארק. ש. ביקשתם רשות לצאת. ת. זה לא מורה. זה למשל יכול להיות בעל הלול או בעל הנגריה והוא האחראי עלינו. הוא מסמן וי שהגענו ואחר כך לא אכפת לו מה אני עושה. כמה אפשר לנקות ולסדר?" (עמוד 57). התובע סיפר כי לצורך הבניה נטלו הוא וחבריו כלים וקרשים מהנגריה של הכפר, ללא רשות, וכן אספו קרשים שהיו פזורים בשטח (ת/3 סעיף 4, עמוד 56, וראה בעדויות האחרות בעמודים 27 ו-36). 9. חבריו של התובע, אלמוג יפת ואסף הברי, העידו כי הם בנו יחד אתו את מבנה העץ במשך כחודשיים, וזאת במהלך שיעורים חופשיים, הפסקות ושיעורי הטיפוח. העדים אישרו כי לא היה פיקוח ממשי על התלמידים במהלך ההפסקות, ובהחלט היו מקרים בהם ניתן היה להעדר משיעורים לאחר שנרשמה הנוכחות. עוד אישרו, כי ניתן היה לצאת משטח בית הספר ללא כל קושי וללא צורך באישור או הודעה מראש, כפי שהעיד אלמוג יפת: "ש. מישהו היה אומר לכם שיש שעה חופשית, אבל אסור לצאת מבית ספר. ת. לא. מבחינתנו אפשר היה ללכת לאן שרוצים. גם לצאת מכפר בתיה. ..... ש. מישהו אמר לכם שאסור לכם במהלך ההפסקות לצאת משטח בית הספר. ת. לא. ש. אתה זוכר אם במהלך ההפסקות מורים תורנים שמסתובבים ומשגיחים. ת. אני לא זוכר שהיה מורה תורן" (עמוד 23, ראה גם בעמודים 24, 27, 28 ). על הדברים חזר גם אסף הברי והוסיף כי ניתן היה לצאת מהשיעורים לאחר רישום נוכחות, כי איש לא עקב או השגיח אחר מעשי התלמידים בהפסקות, ואיש לא אסר עליהם לצאת משטח הכפר בכל עת שחפצו בכך (עמודים 31-32) . 10. עדותם של התובע וחבריו היתה אמינה, הם תיארו באופן דומה את התנהלות התלמידים במסגרת הלימודים בכפר, את האפשרות להסתובב בשטח הכפר כמעט ללא השגחה, את האפשרות לצאת משער הכפר באין מפריע, ועובדה היא כי במהלך תקופה של כחודשיים הצליחו לבנות מבנה גדול, בעל מספר קומות, ששימש אותם כמסתור מעינם הבוחנת של המורים, מבלי שיתגלו על ידי מי מבעלי התפקידים שהיה אחראי עליהם. ניתן איפוא לקבוע, כי לתובע וחבריו היה די זמן - בהפסקות, בשעות החופשיות, ובהעדרות משיעורים בכיתות ומשיעורי טיפוח - על מנת לבנות ולשכלל את בית העץ, מבלי שאיש מהמורים או האחראים עליהם היה מודע למעשיהם בזמנים אלו. 11. מנהל החטיבה משה נוימן העיד כי בית הספר התנהל ע"פ תקנון, שכלל גם התייחסות ליציאה משטח בית הספר. בתחילת השנה הוא נהג לאסוף את התלמידים ולהסביר להם את הוראות הבטיחות, לפיהן נאסר עליהם לצאת משטח בית הספר וממתחם הכפר, למעט מקומות ספציפיים מותרים כגון חדר האוכל, או הקיוסק הצמוד לגדר הכפר: "אנחנו מגדירים מותר ואסור. כשאני מגדיר לתלמיד שהוא יכול ללכת לחדר האוכל או למגרש המשחקים הקיוסק, אלא המקומות שהוא יכול ורשאי ללכת ואין מקומות אחרים", ואולם ברור היה גם לו, שאין אפשרות להשגיח על מעשיהם של כל התלמידים בעת שהם מתפזרים בשעות ההפסקה (עמוד 107, ראה גם בעמודים 102,103, ו-106). מנהל החטיבה נחקר גם על היעדרות תלמידים משיעורים, והסביר כי האחריות לנוכחות התלמידים בכיתות מוטלת על המורה המלמד באותה שעה, ועליו לדווח על כל היעדרות כזו. ולגבי שעות הטיפוח הסביר, כי באותן שעות האחריות על התלמידים היתה של עובדי המשק בכפר, והתבססה על שיתוף פעולה הדוק עם בית הספר, באופן שאם התלמידים לא עשו את המוטל עליהם דיווחו על כך העובדים: "באופן קבוע ושוטף היינו מקבלים מסמך על נוכחות בזמן הפעילות הזו.... מאד הקפדנו על כך שילד שנשלח למקום מסויים לעבוד קיבלנו פידבק מאותו מעביד. ברגע שדווח שילד מסויים או לא השתתף היינו מטפלים בזה. אם לא דיווחו לא יכולנו לדעת" (עמוד 102). 12. יהודה חדד סגן מנהל החטיבה, היה האחראי על המשמעת בבית הספר, ואף הוא אישר כי הובהר לתלמידים היכן מותר להם להסתובב ומהם השטחים האסורים, עם זאת הסכים שהשליטה על מעשיהם של התלמידים בשעות ההפסקה אינה לגמרי אפשרית, והם יכולים להסתובב בכל שטחי הכפר ומחוצה לו באופן חופשי. העד נשאל באיזה אופן תודרכו התלמידים לגבי האסור והמותר מבחינת שטחי בית הספר: "ש. איפה כתוב לתלמיד לאן אסור לו להגיע ולאן מותר לו להגיע. ת. כתוב, אני לא זוכר איפה זה כתוב, אבל זה נאמר. הכל יכול להיות. ... אני יודע שנאמר להם, לא יודע מתי נאמר להם". (עמוד 96, ראה גם בעמודים 90-91 ו-95). העד חדד נחקר גם על תופעת ההיעדרות מהשיעורים עליה העידו התובע וחבריו, ולדבריו אין מדובר בתופעה אלא במקרים חריגים אשר טופלו על ידו בהתאם לצורך ולחומרת המקרה, ולגבי שיעורי הטיפוח העיד כי האחריות באותן שעות היתה מוטלת על אנשי הכפר, ואם היו תלמידים שנעדרו והדבר לא דווח לא היתה לו אפשרות לדעת על כך (עמודים 97-99). דומה כי במצב דברים זה רב הערפול וה"תחום האפור" על פני הברור והחד משמעי, כאשר ההוראות לענין שהות תלמידים בתחומי בית הספר לא היו כתובות באופן מפורש כתקנון או הנחיה, הוראות אלו לא שוננו די הצורך, לא היתה הקפדה על היציאה מבית הספר ומטרותיה בשעות הלימודים, ואיש לא שאל את התלמידים מה מעשיהם ולאן מועדות פניהם (ובענין זה ראה גם המלצות ועדת הבדיקה לגבי הכנת תקנון בטיחות). יתכן וההוראות הספציפיות נאמרו לתלמידים בדרך כזו או אחרת, ויתכן גם שהצוות החינוכי ראה בכך משום דבר ברור, אולם ניכר כי כללים אלו לא נאכפו באופן הדוק, כי לא היה דיווח מסודר על היעדרות תלמידים משיעורים בכיתות באופן כללי, ומשיעורי הטיפוח בפרט, כשבשיעורים אלו היתה לכאורה לתלמידים האפשרות להסתובב בכל שטח הכפר או אף מחוצה לו, במשך שעות ארוכות, מבלי שהגורם האחראי יהיה מודע לכך. 13. יש להדגיש כי התנהלות זו של בית הספר חורגת מהוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך (כמפורט בתצהירו של בנימין אלחלו, קב"ט המינהל לחינוך התיישבותי), לפיהן נאסר על התלמידים לצאת מתחום בית הספר בשעת ההפסקות, לכל מטרה שהיא, אלא באישור בכתב, ולא יכולה להיות מחלוקת כי הוראות אלו לא בוצעו (נ/9 סעיף 3 ד' ועמודים 86-87). הקב"ט אלחלו נחקר על האפשרות לפקח על התלמידים המסתובבים בשטח הכפר בשעות הלימודים, והוא הסביר כי חלק מהרעיון החינוכי של כפר נוער הוא קיומו של מקום פתוח ובטוח שאינו מגודר ומחולק למתחמים, והודה כי אכן יש קושי למנוע מהתלמידים להסתובב ברחבי הכפר: "מי שבא לכפר נוער הוא יודע וגם ההורים שלו יודעים שזה לא בית ספר שמוגדר אלא זה מתחם, המתחם הוא כל כפר הנוער... מי שבא לכפר נוער יודע שזה מקום פתוח ואין השגחה של עין צופיה בכל רגע נתון" (עמוד 86, ראה גם בעמודים 84-85). כשנשאל העד על הוראות חוזר המנכ"ל בהקשר זה, הסביר כי כשמדובר בכפר נוער יש להתייחס אל הדברים בצורה מעט שונה, הגם שאין חוזר מנכ"ל ספציפי המתייחס לפעילות כפרי נוער, ועל הנהלת בית הספר להגדיר את המתחם המותר לפעילות התלמידים. העד הוסיף, כי לבית הספר קיימת גם חובה להשגיח שלא יהיו בשטח סיכונים כגון חשמל, בורות, עצים שמטים ליפול וכו', והסכים כי: "בהפסקה של 45 דקות סביר מאד להניח שלא ישארו כולם במתחם. זה טיבם של ילדים... סביר לי להניח שלא כל הילדים ממלאים את ההנחיה הזו. אני לא רואה פסול אם ילד חרג ויצא מתחום המתחם כי הוא ילד בוגר. הכפר לא מסוכן. הוא לא נחשף לסיכון... " (עמוד 88). לדברי אלחלו, כיוון שקשה למנוע מהתלמידים להסתובב בכל שטחי הכפר, הדרך לצמצם את הסיכונים הכרוכים בכך, היא באמצעות מינוי של ממונה בטיחות מטעם הכפר, שתפקידו יהיה להשגיח ולפקח על כל נושא הבטיחות, וזו היתה גם אחת ההמלצות של ועדת הבדיקה שמונתה לאחר התאונה. 14. לענין זה של ממונה בטיחות והצורך בהשגחה ופיקוח בשטח הכפר העיד מנכ"ל הכפר צרויה מימון, כשלדבריו משנת 1985 ואילך שימש מנהל התחזוקה של הכפר גם כנאמן בטיחות, ותפקידו היה לוודא כי אין במתקנים ובחצרות סיכונים בטיחותיים. בנוסף, בכל יום היו אבות ואימהות הבית מסיירים במבנים ובמתקנים, כשמטרת הסיור בין היתר לבחון קיומם של מפגעים, ולדווח עליהם למנהל התחזוקה על מנת לתקנם (נ/8 ב'). בחקירתו הרחיב מימון את הדברים, והסביר כי הכפר העסיק קצין בטחון, שתפקידו היה לשמור על בטחון התלמידים, ולצידו הועסקו שני שומרים שאחד מהם הסתובב בשטח ובדק את תקינותן של הגדרות, ובנוסף הועסק נאמן בטיחות שתפקידו היה לוודא שאין בשטח מפגעים מהם התלמידים עלולים להפגע (עמוד 74). בענין זה הוסיף מימון, כי לאחר שהתגלו מספר מבנים על עצים, הוא נתן הוראה לאנשי התחזוקה לחפש ולדווח על כל תופעה דומה שימצאו, והנה למרות הכל לא מצאו אנשי התחזוקה או השומר שהסתובב בשטח את מבנה העץ הגדול שנבנה ע"י התובע (עמודים 79-60). 15. דומה כי מהראיות והעדויות מצטיירת התמונה הבאה: התלמידים בנו את בית העץ באין מפריע, בזמנים שבהם הם היו אמורים להיות בבית הספר או תחת השגחת המורים. באופן כללי, לא היה חוזר מנכ"ל או הוראות ספציפיות לגבי התנהלות ראויה של כפר נוער, ששונה במהותו מבית ספר רגיל, והחוזר הסטנדרטי אינו עונה על הנדרש. לא היתה הקפדה מספקת על משמעת ועל מעשי התלמידים בזמן הלימודים, והכללים וההוראות לא נאכפו בצורה דווקנית ובלתי מתפשרת. יש לזכור כי מדובר בילדים בגיל חטיבת ביניים, שלא תמיד מודעים לסיכונים ולסכנות הטמונים במעשיהם, כך שגילם הצעיר בצירוף לשטח הפתוח הגדול והבלתי מגודר, ולוח הזמנים שאיפשר שוטטות ללא השגחה, הצריכו אכיפה מתמדת של כללי המשמעת ופיקוח הדוק על כל פעילות, וזאת לא נעשה. לא היו הוראות ספציפיות הקשורות בטיפוס או בניה על עצים, ו"מחנות" קודמים שהתגלו לא הביאו לפעולה נמרצת מספיק של צוות בית הספר, על מנת למנוע הישנות התופעה. צירופם של כל אלה מלמד על אחריות בית הספר לאירוע התאונה. לצד זאת לא ניתן להתעלם גם מאחריות הכפר למה שקרה: חלק מהשעות בהן היו התלמידים עסוקים בטיפוס על העץ ובבניה, הם היו בהשגחת אנשי הכפר, אשר לא דווחו על העדרות משיעורים, ואיפשרו התנהלות חופשית. אנשי התחזוקה של הכפר היו מודעים לבניה על עצים ולהוראות שניתנו לאתר ולפרק מבנים כאלו, אולם לא היו עירנים דיים, ולמרות סיורים של אנשי התחזוקה ואנשי צוות אחרים של הכפר, לא מצאו את בית העץ המוסתר, הגם שנבנה במשך תקופה לא קצרה. בנסיבות אלו ראוי לטעמי לחלק את האחריות בין הכפר לבין משרד החינוך באופן שעיקר האחריות תוטל על בית הספר ויתרתה על הכפר, כאשר עפ"י שקלול כל הנסיבות אני קובעת כי אחריות בית הספר (משרד החינוך) תהיה בשיעור של 65% ואילו אחריות הכפר בשיעור 35%. סוף דבר 16. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי האחריות לתאונה מוטלת על שתי הנתבעות, כל אחת על פי חלקה, ועליהן לחלק את הפיצוי לתובע כך שהנתבעת 1 תישא ב- 35% ממנו ואילו נתבעת 2 תישא ב- 65%. כיוון שמימון הביניים נעשה בדרך אחרת - על הנתבעת 1 להשיב לנתבעת 2 את יתרת הסכום ששולם כשהוא משוערך להיום. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולאחר מכן יתווספו לו הפרשי בצמדה וריבית כחוק. לאור חלוקת האחריות אני דוחה את ההודעה לצד ג', ובנסיבות הענין יישא כל צד בהוצאותיו. נוער