תביעה נגד מושב - אחריות בגין גניבת רכב

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד מושב - אחריות בגין גניבת רכב:

1.     בתביעה שלפניי, עותרת התובעת - תושבת המושב "מגדים" (להלן: "המושב") לחייב את הנתבעים - המושב וחברת הביטוח שביטחה אותו מפני נזקי צד ג', לפצותה בסך 35,636 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה עקב גניבת רכבה, ואשר בגינם לא קיבלה פיצוי מחברת ביטוח שביטחה את רכבה בפוליסת ביטוח מקיף.

2.     לטענת התובעת, היא היתה בעלת רכב מסוג פולקסווגן טוראג מ.ר 20-705-62 (להלן: "הרכב") אשר נגנב בלילה שבין 29.11.2011 ל-30.11.2011. לטענת התובעת, בשעות הבוקר התחוור לה כי הרכב נגנב, וליד המקום שבו חנה הרכב נמצא מכשיר האיתוראן זרוק.

3.     התובעת מוסיפה וטוענת כי מאמציה ומאמצי משטרת ישראל לאתר את הרכב עלו בתוהו, ולפיכך פנתה למבטחת שביטחה את הרכב בביטוח מקיף מפני גניבה, וזו פיצתה את התובעת על פי שוויו של הרכב.

4.     באשר לאחריות המושב לפצותה, טוענת התובעת כי המושב עיוול כלפיה עוולת הרשלנות, שכן "השער המערבי היה פרץ מזה זמן רב ועל כן אירעו מספר גניבות במושב" (ראו סעיף 11 לכתב התביעה), ומחקירת המשטרה והתובעת התברר, כי "השער המערבי של המושב היה פרוץ ודרכו כנראה נמלטו הגנבים עם הרכב" (סעיף 9 לכתב התביעה), ורק לאחר האירוע סגר המושב את השער והתקין מצלמות אבטחה (סעיף 12 לכתב התביעה). לאמור לעיל הוסיפה התובעת עובדה נוספת והיא, שהיא - התובעת, בדומה ליתר תושבי המושב, משלמת אגרת שמירה אותה כינתה התובעת בסעיף 6 לכתב התביעה כ- "תשלום קבוע עבור שירותי שמירה".

5.     הנזקים שנגרמו לתובעת ואשר בגינם דורשת היא פיצוי הם אלה: הפסד פרמיית הפוליסה (ביטוח מקיף) - סך 5,136 ₪; שלושה מכשירים ניידים מתקדמים- סך 10,000 ₪; שני זוגות משקפיים יוקרתיות- סך 2,000 ₪, תיק איפור ובשמים - סך 3,000 ₪; דיבורית פילוט חדשה - סך 3,000 ₪; הפסד ימי עבודה- סך 2,000 ₪ וירידת ערך של הרכב- סך 10,000 ₪.

6.     בכתב הגנתם טוענים הנתבעים כי התשלום אותו משלמת התובעת אינו עבור שירותי שמירה, כי אם עבור תחזוקת שער הישוב. באשר לשער המערבי של הישוב, טוענים הנתבעים כי השער המערבי לא הותקן לצרכי שמירה, כי אם למטרת מניעה מן העוברים והשבים לעבור דרך המושב לצורך הגעה אל חוף הים. הנתבעים הכחישו את כל טענות התובעת בכתב התביעה, לרבות טענותיה לגבי הנזק.

הראיות

7.     מטעם התובעת הוגש תצהירה ותצהיר מר גיורא נדיב, יו"ר ועדת הביטחון במושב. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מזכיר המושב (מזכיר האגודה השיתופית מגדים)- מר דוד מנחם ותצהירו של אורן לזרוף קצין הביטחון של המושב.

8.     כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם.

9.     לאחר תום הבאת הראיות ומתן צו להגשת סיכומים, הגישה התובעת "הודעה" על הוספת ראיות: הודעה על תשלום חודשי למושב של שמירה ומס מוניציפאלי; אישור על קניית משקפי שמש מאופטיקה "שפי"; והודעה על תשלום בגין רכב גנוב. הנתבעים התנגדו לבקשה, ובתשובה לתגובה, הוסיפה התובעת וטענה כי המסמכים מוגשים בשנית, לאחר שהתחוור לתובעת במהלך חקירתה כי לא צורפו לתיק בית המשפט. לטענתה אין להלום מצב בו תיפגע התובעת מכך שעל אף שמסמכים הוגשו, כיוון שלא נסרקו על ידי מערכת "נט המשפט" - שלא באשמתה, לא תותר הגשתם בשנית.

10.     על מנת שלא להאריך מקום שבו ניתן לקצר, ומאחר והמסמכים אינם משנים, כהוא זה, מן התוצאה אליה הגעתי, לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים וקראתי את סיכומיהם, אני מקבל את המסמכים ומצרפם לתצהיר התובעת.


עילת התביעה וזהות הנתבעת

11.     בטרם ניגש להכרעה, ראוי להבהיר שתי נקודות: הראשונה נוגעת לזהות הנתבע מס' 1 (המושב), זאת מאחר והתביעה הוגשה כנגד מושב מגדים מבלי להבהיר אם מדובר באגודה השיתופית מגדים או ועד מקומי מגדים (שני גופים נפרדים- כפי שעוד יובהר להלן). הבהרה זו מתבקשת נוכח אי הבהירות בכתב התביעה, כאשר מחד גיסא הנתבע מס' 1 הוגדר כ- "אגודה שיתופית" (סעיף 2 לכתב התביעה) והתובעת טענה בסיכומיה לגבי חובות המושב, המוסדרות בתקנון האגודה השיתופית שצורף לסיכומיה, ומאידך גיסא התובעת תמכה יתדותיה בתשלומי "אגרת שמירה" כאשר אין מחלוקת כי הועד המקומי הוא שגובה מס זה; והשאלה השנייה, קשורה לעילת התביעה עליה מבוססת תביעת התובעת.

12.     באשר לזהות הנתבע, נראה, כי נקודה זו הובהרה ע"י ב"כ התובעת. בשל אי הבהירות הנ"ל הבהיר ב"כ התובעת, לשאלת בית המשפט, כי התביעה מוגשת כנגד הועד המקומי (ראו דברי ב"כ התובעת בעמוד 15 בשורה 20 לפרוטוקול).

13.     לגבי השאלה השנייה, נראה, כי לא נותרה מחלוקת כי תביעת התובעת מבוססת על עוולת הרשלנות, כפי שעולה מכתב התביעה ומסיכומיה של התובעת (ראו האמור בסעיף 4 לסיכומי התובעת: "לגופו של עניין עילת התביעה בתיק זה מבוססת על עילה בנזיקין בהתאם לסעיף 35 ו- 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] .."). יצויין כי התובעת לא ביססה את תביעתה על חוק השומרים התשכ"ז- 1967 (להלן : "חוק השומרים").

הכרעה:

14.     על שלושה אדנים עומדת עוולת הרשלנות: התרשלות, נזק וקשר סיבתי ביניהם (ראו למשל: ע"א 2652/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום פד"י נ"ח (3) 385; ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מדינת ישראל ואח' ( 19.3.2007). באשר ליסוד האשם יש להוכיח חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית.

15.     האם עיוול הועד המקומי- המושב כלפי התובעת עוולת הרשלנות.




16.     בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, טענה היא כי המושב התרשל בכך שהשער המערבי של המושב היה פרוץ ולא סגור, וכי גילתה ש"דרכו כנראה נמלטו הגנבים על הרכב" (סעיף 7 לתצהיר התובעת). עוד טענה התובעת כי "מבירור שערכתי התברר שהשער המערבי היה פרוץ כבר זמן מה לפני האירוע מבלי שהנתבעת מס' 1 נקטה בצעד כלשהוא לתקן את השער או להכין מכשול חלופי אחר אשר ימנע או יקשה מגנבים להימלט מהמקום" (סעיף 8 לתצהיר התובעת), וכי רק לאחר האירוע "דאגה הנתבעת מס' 1 לסגור את השער ולהתקין מצלמות אבטחה" (סעיף 10 לתצהיר התובעת).

17.     להבהרת טענות התובעת, היא טוענת כי במושב היו שני שערים: אחד - שער הכניסה שהינו שער חשמלי אשר נפתח ע"י הקשת קוד באמצעות הטלפון, והשני - אותו שער המכונה בפי הצדדים כ-"השער מערבי" אשר מוביל משטח המושב לכיוון הים, ואשר לגביו טוענת התובעת כי היה פרוץ ודרכו יצאו גנבי הרכב לאחר הגניבה, כאשר הוציאו את הרכב משטח המושב (ראו עדות התובעת בעמוד 7 שורות 19-31 לפרוטוקול). התובעת טוענת עוד, כי "אין שערים נוספים במושב. אי אפשר לצאת מהמושב שלא באמצעות שני השערים האלה" (עמוד 8 שורות 1 ו-2 לפרוטוקול). התובעת טענה, כי לא ייתכן שהגנבים יצאו באמצעות השער הראשי של המושב, וכלשון התובעת בעמוד 9 שורות 4-7 לפרוטוקול:

"     ש.     יכול להיות שהרכב נגנב גם מהשער הקדמי?
ת.     לא יכול להיות בחיים. יש שם מצלמה גדולה בשער הכניסה הקדמי. המושב בדק את זה והאוטו לא יצא משם. אותו גנב שגנב את האוטו צריך קוד עם מספר טלפון כדי להתקשר כדי לפתוח את השער החשמלי. הכי הגיוני זה שהוא הוציא את הרכב מהשער הפתוח כי לא היה שער, וזאת בגלל המחדלים של המושב".

18.     הנה כי כן, טוענת התובעת כי המושב התרשל בכך שלא חסם את השער המערבי ממנו יצאו הגנבים (השער המערבי שמוביל לכיוון הים), כי רכבה נגנב, וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, שכן אילולא התרשלות המושב, לא יכלו הגנבים להוציא את הרכב אל מחוץ לגבולות המושב.


19.     מבלי לבחון, בשלב זה, את השאלה- האם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בנסיבות העניין, ומבלי לדון בשאלה אם חובות אלה הופרו, דין התביעה להידחות, ולו מן הטעם שהתובעת לא הוכיחה את גרסתה. כפי שיובהר להלן, מחומר הראיות, לרבות מדברי עד התביעה גיורא נדיב, לא הוכח כי הרכב יצא דרך השער המערבי, לא נשללה האפשרות שהרכב יצא דרך השער הראשי, ואף הוכח, כי קיימות מספר יציאות אל מחוץ למושב מלבד שני שערים אותם מנתה התובעת בעדותה לפניי. התוצאה מן האמור לעיל היא - שהתובעת לא הוכיחה את גרסתה העובדתית לגבי קיומו של שער שסגירתו היתה מונעת מן הגנבים לגנוב את הרכב. המסקנה הנוספת היא, שאפילו הייתי מגיע למסקנה כי אי סגירת השער מהווה התרשלות והפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הרי לא הוכח בפניי קיומו של קשר סיבתי (עובדתי) בין ההתרשלות לבין הנזק. למסקנות אלה הגעתי לאור הנימוקים אותם אמנה להלן.

20.     אציין, בטרם אדון בחומר הראיות, כי עדותה של התובעת לא עשתה עליי רושם מהימן, וניסיונה המאולץ לצייר תמונה, לפיה שני שערים: אחד ראשי והאחר עורפי, מהם- ורק מהם - יכולים היו הגנבים להוציא את רכבה אל מחוץ לתחום המושב נראה ניסיון מאולץ. התמונה אותה ניסתה התובעת לצייר אינה מתיישבת עם דברי שלושה עדים (אחד מהם הוא עד תביעה אשר הגיש תצהיר מטעם התובעת). התובעת תנה בפניי עדות מתחמקת, וניסתה לשכנע בגרסה שאינה מתיישבת עם מסמכים ועם ראיות אחרות, לרבות עם עדויות העדים, חסרי כל אינטרס בתוצאות המשפט, כאשר, כאמור, אחד מן העדים הוא עד שתצהירו צורף לתצהירי התובעת. ועוד, התובעת טענה בתצהירה כי התברר לה, לאחר חקירה, כי דרך השער המערבי "ככל הנראה" נמלטו הגנבים עם הרכב, אולם במהלך עדותה משהבינה התובעת כי גרסתה שבתצהירה אינה משרתת את תביעתה התחלפה לגרסה אחרת ובעדותה העידה כי "אני אומרת לך בוודאות מוחלטת באותו לילה שהאוטו יצא מהשער המערבי" (עדות התובעת בעמוד 9 שורות 20 ו- 21 לפרוטוקול). די בכך כדי להציב סימן שאלה לגבי הדרך ממנה יצאו הגנבים עם הרכב.


21.     התמונה העובדתית לגבי השער אותו כינו הצדדים " השער המערבי" ואשר עולה מעדותם של שלושת העדים הנוספים שהעידו בפניי (כאשר גרסאותיהם של שלושת העדים תאמו האחת את רעותה) היא שלמושב קיים שער ראשי עם מצלמות אבטחה, אשר נפתח ע"י קוד טלפוני (עדות העד גיורא נדיב בעמוד 11 שורה 13-15), ואילו לגבי השער המערבי עולה כי השער אינו מצוי בשטח המושב אלא מחוצה לו, וכי מדובר בשער החוסם מעבר מתחת לגשר עליו עוברות רכבות. לגבי שער זה העיד עד התביעה מר גיורא נדיב כי המדובר ב"שער ברזל שנפתח ונסגר ידני.. הוא בכלל לא בשטח המושב. עשיתי תיאום עם הרכבת .. זה מחוץ למשבצת המושב. בנינו את זה ואמרנו ננסה וזה לא הצליח" (בעמוד 10 שורות 24 ו- 25 לפרוטוקול) וכי "ביקשתי תקציב לבנות שער מתחת לגשרון הרכבת למנוע כמה תופעות, תופעה אחת של גניבת רכב תופעה שנייה של מסיבות שעושים בים וכל העולם מגיע לשם דרך המושב" (עדות מר נדיב בעמוד 10 שורות 15-17 לפרוטוקול). כך גם לפי גרסתו של מר דוד מנחם מזכיר האגודה השיתופית, שהעיד כי השער שנבנה מתחת לגשר הרכבת נבנה באדמה שאינה של המושב (ראו עדותו בעמוד 15 שורה 11 לפרוטוקול), כאשר מטרת התקנת השער היא למנוע מבאי חוף הים לעבור דרך המושב (ראו עדותו של מר מנחם בעמוד 16 שורות 1-3 לפרוטוקול); אף מר לזרוף העיד כי מדובר בגשר שאינו מצוי בתוך אדמות המושב, כי אם "בתחום רשות הרכבות" (עדות מר לזרוף בעמוד 21 שורה 20 לפרוטוקול), וכי השער נבנה לצורכי בטחון , כדי למנוע הגעת רכבים אל מתחת לגשר הרכבת באמצעות שטח המושב, וכי מעולם לא התכוון שהשער ימנע גניבת רכבים (ראו עדות מר לזרוף בעמוד 21 שורה 31 לפרוטוקול).

22.     באשר למועד בניית השער המערבי (השער הוא בדמות מחסום אופקי הנפתח ידנית - ראו התמונה ת/1), טוענת התובעת כי השער נבנה לאחר האירוע (ראו סעיף 10 לתצהיר התובעת). מחומר הראיות ובכלל זה מהמסמך ת/1 המהווה דף מידע שמחולק לתושבי המושב עולה, כי השער אכן הותקן לאחר האירוע - בחודש 12/2011, בעוד אירוע הגניבה אירע בחודש 11/2011.

23.     המסקנה מן האמור לעיל כי קיים שער ראשי המוביל למושב וקיים שער מערבי שאינו בתחום המושב והוא ממוקם מתחת לגשר הרכבת ומוצב על שביל המוביל לים. השער נבנה ע"י הועד המקומי, ובמימונו, כאשר גיורא נדיב תיאם את הבנייה ו"קיבל אישור בע"פ לבנות את השער" (ראו עדות מר לזרוף בעמוד 21 שורה 21 לפרוטוקול). שלושת העדים העידו בפניי כי מטרת בניית הגדר אינה מניעת גניבות מן המושב, אם כי העד נדיב העיד בפניי כי שער זה בא למנוע שתי תופעות הראשונה היא גניבות והאח מעבר אזרחים אל הים באמצעות כניסה למושב.

24.     לאחר שהבהרנו את מיקום השער המערבי, את תכליתו ואת מועד התקנתו, נעבור להלן לבחינת גרסת התובעת. כאמור, אפילו אצא מנקודת הנחה כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, נראה, כי התובעת נכשלה להוכיח הפרת החובה, וכשלה להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק, וזאת מן הנימוקים אותם אמנה להלן:

א.     התובעת לא הוכיחה כי הרכב יצא מן השער המערבי: התובעת עצמה טענה בתצהירה, כי "ככל הנראה" יצאו הגנבים מהשער המערבי שהיה פרוץ באותם ימים (סעיף 7 לתצהירה). התובעת שינתה גרסתה, והיא טענה בפניי כי "אין שערים נוספים במושב. אין אפשר לצאת מהמושב שלא באמצעות שני השערים האלה" (עמוד 8 שורות 1 ו-2 לפרוטוקול), והמילה "כנראה" התחלפה לוודאות מוחלטת : "אני אומרת לך בוודאות מוחלטת באותו לילה שהאוטו יצא מהשער המערבי" (עדות התובעת בעמוד 9 שורות 20 ו- 21 לפרוטוקול). יחד עם זאת התובעת לא סיפקה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי הרכב אכן יצא מן השער המערבי ואף כאשר התובעת נשאלה כיצד היא יודעת כי הרכב יצא משם והאם יש תמונות המתעדות יציאה זו, היא השיבה: "אין תמונות" (עמוד 9 שורה 22 לפרוטוקול). בסיכומיה ממשיכה התובעת לטעון כי הרכב יצא דרך השער המערבי, ואף טענה כי חקירת המשטרה העלתה ממצא זה (ראו סעיף 20 לסיכומים), אולם טענה זו לא הוכחה ונותרה בגדר טענה בעלמא- בבחינת עדות מפי השמועה שאין לה כל עיגון בחומר הראיות.

ב.     לא זו בלבד שאין כל ראיה המוכיחה כי הגנבים יצאו עם הרכב דרך השער המערבי, אלא שלא ניתן לשלול את הוצאת הרכב דרך השער הראשי. העד גיורא נדיב העיד כי אינו יכול לשלול את האפשרות שהרכב יצא דרך השער הראשי (ראו עדותו של נדיב בעמוד 13 שורות 16-19 לפרוטוקול); כך אף העד דוד מנחם לא בדק אם הרכב יצא מהשער הראשי (ראו עדותו בעמוד 17 שורה 24 לפרוטוקול) והוא אף אינו שולל את האפשרות כי הרכב נגנב באמצעות השער הראשי, מאחר ובאמצעות השער הראשי הצליחו גנבים לגנוב מיכל 12 קוב (ראו עדות מנחם בעמוד 17 שורות 28 ו- 29 לפרוטוקול) ואילו העד לזרוף לא העיד ולא נשאל לגבי טענה זו. התובעת אף מודה בסיכומיה כי המושב לא בדק אם הרכב יצא דרך השער הראשי (ראו עמוד 23 לסיכומי התובעת) דבר המחזק את קביעתי, כי לא ניתן היום לקבוע כי הרכב לא יצא דרך השער הראשי.


ג.      אם לא די בכך, מחומר הראיות עולה חד משמעית כי מלבד שני השערים בהם התמקדו בעלי הדין (הראשי והמערבי) מסתבר, שלמושב יש מספר יציאות לשטחים הפתוחים (דהיינו יציאות על מחוץ לשטח המושב). כל העדים העידו בפניי כי מדובר במושב פתוח ואין מדובר "בשטח צבאי". באשר לאפשרות הוצאת רכב התובעת מן המושב שלא באמצעות שני השערים הנ"ל, העיד עד התביעה - מר גיורא נדיב כי "אפשר לצאת מכמה כיוונים, גם מכיוון בית אורן וגם מכיוון החותרים שלא באמצעות שני השערים המרכזי ושער הרכבת. אם זה ג'יפ זה אפשרי בלי בעיה. אנחנו לא מחנה צבאי סגור ויש הרבה דרכי עפר, זה שטח עצום" (עדות מר נדיב בעמוד 11 שורות 16-18 לפרוטוקול) והוא המשיך והעיד כי רכב התובעת "מכל מקום הוא יכול לצאת.." (בעמוד 13 שורה 18). אף העד דוד מנחם העיד בפניי כי "אנחנו לא בסיס צבאי" (בעמוד 17 שורה 16 לפרוטוקול) ובחקירתו העיד כדלקמן: (בעמוד 18 שורות 10-14 לפרוטוקול):

"     ש. השער הזה סוגר את המושב
          ת. לא.
     ש. דיברת קודם בעניין תעלות ונחלות אמר גיורא שרכב 4X4 יכול לעבור מכל מקום במושב.
          ת. כן. משם גם לקחו מכוניות"     

ד.     המסקנה מכל האמור לעיל, כי התובעת לא הוכיחה כי הרכב יצא מאותו שער מערבי, שכן קיימת אפשרות שהרכב יצא באמצעות השער הראשי והוכח בפניי כי קיימת אפשרות כי הרכב יצא ממקומות רבים במושב, ולאו דווקא משני השערים עליהם עמדה התובעת בתביעתה. משלא הוכחה טענת התובעת כי רכבה יצא מאותו שער מערבי, ומאחר ועילת תביעתה מבוססת על טענתה, לפיה הפרה הנתבעת את חובת הזהירות משלא סגרה את השער המערבי, הרי לא הוכיחה התובעת את גרסתה.

ה.     בנוסף, מאחר ולא הוכח כי הרכב יצא דרך אותו שער מערבי שאי סגירתו מהווה, לטענת התובעת, התרשלות, הרי אפילו הייתי מגיע למסקנה כי אי סגירת השער מהווה התרשלות, לא הוכיחה התובעת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, שכן אפילו היה נחסם אותו שער מערבי יכלו הגנבים לנסוע דרך יציאות רבות עליהן העידו העדים, ולפיכך, אף מטעם זה דין התביעה להידחות.

25.     המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה את גרסתה לגבי נסיבות גניבת הרכב והוצאתו משטח המושב. בנוסף, באין הוכחה כי הרכב יצא מן השער המערבי, ומאחר והוכח כי קיימות מספר יציאות במושב שלא באמצעות שני השערים, הרי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הקשר הסיבתי.

26.     למעלה מן הצורך אדון בשאלה- האם התרשל הנתבע מס' 1 ע"י כך שלא חסם את השער המערבי?

27.     בסיכומיה, מנסה התובעת לבסס חובות הוועד על תקנון האגודה השיתופית, על אף שאין כל רלוונטיות לתקנון האגודה, מאחר והתובעת הבהירה כי תביעתה מוגשת כנגד הועד המקומי, שגבה מסי ועד ובכללם אגרת שמירה. ננסה במספר מילים לעמוד על תפקידו של ועד מקומי.

28.     פעילות ועד מקומי מוסדרת בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) התשי"ח- 1958 (להלן : "הצו"). סעיף 90 לצו קובע כי כל ישוב בתחומי המועצה האזורית "יתנהל ע"י ועד מקומי". באשר לסמכויות הועד, קובע סעיף 132 (א) לצו את ההוראה שלהלן:

"לועד מקומי יהיו בתחום הנהלתו, כל סמכויות המועצה שבתחומה, לפי סעיף 63, ככל שאצלה לו המועצה על פי החלטתה ובהתאם לתנאים שנקבעו בה, לרבות התנאים והמגבלות בסמכויות אלה ובכפוף לסעיף 63(ה); הועד המקומי יהיה רשאי לעשות שימוש בסמכויותיו, ככל שלא יהיה בכך סתירה להחלטות המועצה שהודיעה עליהן לועד ולחוקי העזר שלה".

29.     משמעות ההוראה הנ"ל כי הועד מקבל האצלת סמכויות מן המועצה, ובאין האצלה אין לועד כל סמכות לקיים סמכויות המועצה. הסמכויות המוקנות למועצה (ואשר ניתנות להאצלה לועד המקומי) כוללות, בין היתר, הסמכות "לקיים סדר שלטון תקין ובטחון" (ראו סעיף 63 (א) (1) לצו).

30.     לא הובהרה הנקודה אם המועצה האצילה לועד המקומי הסמכות לקיים סדר שלטון ובטחון, ובכלל זה לקיים הסדרי שמירה. למרות שנקודה זו לא הוכחה, נראה, כי המועצה האצילה סמכות זו לועד והוא אף גבה אגרת שמירה, ובעניין זה נראה, כי אין מחלוקת כי הועד המקומי פעל להסדיר שמירה במקום וגבה אגרת שמירה (ראו לדוגמא- עדותו של מר נדיב בעמוד 11 שורה 3 לפרוטוקול).

31.     השאלה הראשונה, כאמור, שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית. חובת זהירות מושגית היא שאלה שבמדיניות משפטית ; "אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (..) שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות" ( ע"פ 385/89 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל פד"י מ"ו (1), 1; ראו גם : ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז (3) 757)

32.     האם ועד מקומי- רשות מקומית הפועלת עפ"י חוק חייבת חובת זהירות מושגית כלפי רכושו של תושב מפני גניבה. נראה, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. רשות מקומית הגובה אגרת בטחון, אשר בידיה לבצע פעולות לצורך הקטנת אפשרות סיכון רכושם של האזרחים, ואשר צופה קיומו של נזק חייבת חובת זהירות מושגית. ואם כך הדבר, עלינו לדון בחובת הזהירות הקונקרטית, המתחשבת במזיק והניזוק הקונקרטי, ובמקרה הקונקרטי.

33.     במקרה דנן, איני סבור כי הנתבע מס' 1 הפר את חובת הזהירות, משלא הוכח כי בהתחשב בשיקולי צדק, סבירות, ובפרט בהתחשב בשיקולי הרתעה - השוקלים את העלות הכלכלית של סגירת המעברים המובילים אל מחוץ לישוב או חלקם אל מול הנזק שבאי סגירת שערים אלו, פעל הועד המקומי באופן לא סביר, בכך שלא סגר את השער המערבי. כך לדוגמא התובעת אף לא הוכיחה כי ניתן היה למנוע את הנזק באמצעים שעלותם פחותה מתוחלת הנזק (ראו: דנ"א 4693/95 ביה"ח כרמל חיפה נ' עדן מלול (טרם פורסם, ניתן ביום 29.8.2010) פסקה 64 לפסק דינה של כב' השופטת נאור).






34.     ועוד, לא הוכח בפניי כי הנתבע מס' 1 פעל באופן לא סביר, אדרבא, לא מצאתי בפעולות הועד משום פעולה כלשהיא הלוקה באי סבירות, ואשר מפרה את חובת הזהירות. ראשית הוכח בפניי כי שטח המושב הינו שטח גדול שיש בו הרבה יציאות אל השטחים הפתוחים (ראו דיון לעיל), ועל כן סגירת השער המערבי לא היתה מונעת גניבת רכבים- ודי בכך כדי לדחות את התביעה, שכן אי סגירת השער המערבי אינה מהווה פעולה בלתי סבירה, וסגירת השער המערבי לא היתה מוענת את הנזק הנטען. שנית, העדים העידו בפניי כי ישוב אינו שטח צבאי ולא חלה על הועד המקומי חובה לגדר אותו ולסגור כל כניסה אפשרית מכל מקום. על רשות מקומית לא חלה חובה לגדר את שטח הישוב; חובה זו אינה מעוגנת בדין, וגם אינה מהווה חובה עפ"י תקנון האגודה השיתופית (הגם שהתביעה אינה מוגשת כנגד האגודה). שלישית, עסקינן ביישוב חקלאי, ונראה, כי אין כל אפשרות לבצר אותו ע"י גידורו מסביב; רביעית, הוכח בפניי, כי השטח המערבי בו מצוי המעבר שכונה ע"י הצדדים "השער המערבי" אינו בשטח המושב וכי המטרה הדומיננטית לסגירתו היא מניעת מעברם של זרים דרך המושב כדי להגיע לחוף הים; וחמישית, אי סגירת כל פרצה בישוב פתוח לכניסת הציבור הרחב, אינה יכולה להיחשב כהפרת חובת הזהירות הקונקרטית, שכן הדבר הוא בבחינת גזירה שרשויות מקומיות אינן יכולות לעמוד בהן.

35.     למעלה מן הצורך אציין כי התובעת לא טענה לחיוב הנתבעים מכח חוק השומרים, אולם נראה, כי אף אם היתה נטענת טענה זו, לא היה בה כדי להושיע את התובעת, שכן לא הוכח בפניי כי המדובר בהסכם שמירה בשכר. מחומר הראיות עולה כי הועד המקומי לא נתן שירותי שמירה בשכר לרכוש התושבים, אלא המדובר באגרה מינימלית ע"ס 35 ₪ לחודש, אשר נועדה להסדיר את פעילות המתנדבים המסיירים בשטחי המושב עד חצות, ואת הפעלת ואחזקת השער הראשי. אגרה זו מהווה מס מוניציפאלי ולא שכר הניתן בעד שירותים, היוצר הסכם בין הצדדים. לא ניתן לומר (ובכל מקרה הדבר לא נטען וכפועל יוצא אף לא הוכח), כי נכרת הסכם בין הועד לבין התושבים בדבר תשלום דמי שמירה בתמורה לשמירה על רכושם, ועל כן לא נראה כי ניתן היה לבסס תביעת התובעת על חוק השומרים.

הנזק:

36.     אף בנקודה זו אני דן למעלה מן הצורך. התובעת טענה למספר נזקים שנגרמו לה ואלה הם: ראשית, טענה התובעת כי הפסידה את פרמיית ביטוח מקיף בסך 5,136 ₪ ששילמה כפרמיית ביטוח הרכב שנגנב; שנית, טענה התובעת כי נגרמו לה נזקים בסך 10,000 ₪ בגין שלושה מכשירי טלפון ניידים מתקדמים שנגנבו; שלישית, טענה התובעת כי נגנב לה זוג משקפיים בשווי 2,500 ₪, רביעית, טענה התבעת כי נגנב לה תיק איפור ובשמים שעלות תכולתו היא סך 3,000 ₪; חמישית טענת התובעת לגניבת דיבורית ששוויה 3,000 ₪ , ששית: הפסד ימי עבודה בסך 2,000 ₪ ושביעית טענה התובעת לירידת ערך הרכב בסך 10,000 ₪.

37.     התובעת לא הוכיחה את נזקיה. מלבד שיקולי מהימנות שפוגעים במשקל גרסתה של התובעת, אף בעניין הזנק, כפי שיובהר להלן, תביעת התובעת, ככל שהיא נוגעת לשאלת הנזק, לא הוכחה.

38.     באשר לטענת התובעת, לפיה נגרם לה נזק בסך 5,136 ₪ ששילמה כפרמיית ביטוח הרכב שנגנב, דין טענת התובעת בנקודה זו להידחות. הסכום הנ"ל מהווה סכום ששילמה התובעת עוד לפני שנגנב הרכב, והוא שולם בגין ביטוח הרכב. סכם זה לא שולם ע"י התובעת עקב גניבת הרכב. התובעת לא הוכיחה כי רכשה רכב אחר לאחר גניבת הרכב ונאלצה לבטח אותו, ולפיכך לא הוכיחה התובעת את נזקה זה.

39.     נזק בסך 10,000 ₪ בגין מכשירי טלפון שנגנבו: לא הובהר מהם שלושת המכשירים שנגנבו, ולא הובאה כל ראיה, כי אכן נגנבו שלושה מכשירים (כך לדוגמא, לא הובאה כל ראיה כי נרכשו מכשירים במקומם). כמו-כן לא הבהירה התובעת מדוע שלושה מכשירים ניידים משוכללים נותרו ברכב. בנוסף התובעת לא הוכיחה את גובה הנזק, ומלבד חשבונות מחברת הטלפונים הסלולריים, שלא הוגשו באמצעות עורכם ואין בהם כדי להוכיח גניבת המכשירים או את עלותם, לא צירפה התובעת ראיה כלשהיא להוכחת טענתה.

40.     תיק איפור ובשמים, משקפיים ודיבורית: אף טענה זו לגבי הפריטים הנ"ל לא הוכחה. באשר לבשמים, מלבד הטענה כי היה ברכב תיק איפור ובשמים, לא פירטה התובעת את תכלות התיק ולא צירפה ולו קבלה אחת להוכחת הנזק; וכך גם באשר לדיבורית; לא הובהר מהו סוגה, מתי נרכשה וממי, ולא צורפה כל קבלה המוכיחה רכישתה או את שוויה. גם לגבי המשקפיים, איני מקבל טענת התובעת, שכן התובעת צירפה מכתב רשום בכתב יד מטעם "אופטיקה שפי", לפיו רכשה היא בחודש 10/2012 שני זוגות משקפיים. לא ברור מדוע לא טרחה התובעת לצרף חשבונית או קבלה מאותו בית עסק. כך או כך, מדובר במסמך שנערך ע"י אחר, שלא התייצב להיחקר על המסמך ומשכך, אין הוא קביל.

41.     טענת התובעת לגבי הפסד ימי עבודה (בסך 2,000 ₪) אף היא דינה דחייה. התובעת לא צירפה תלוש שכר ממנו ניתן ללמוד על הפסידה ולא פירטה מדוע הפסידה ימי עבודה כתוצאה מגניבת רכב.



42.     טענתה האחרונה של התובעת לגבי נזקיה היא הטענה לגבי ירידת ערך הרכב בסך 10,000 ₪. התובעת הבהירה טענתה זו במהלך עדותה, והעידה (בעמוד 8 שורות 16 ו- 17 לפרוטוקול) כי "מדובר ברכב חדש שעלה לי מעל 540,000 ₪. מדובר ברכב שמור, נקי, ללא שריטות. אם הייתי מוכרת אותו בחוץ ב 70,000 ק"מ הייתי מקבלת עליו לפחות 15,000 ₪". בכל הכבוד הראוי, טענתה זו של התובעת לגבי מחיר השוק של הרכב היא עניין לשמאים ומשלא הוגשה חוות דעת שמאית הבוחנת את מצב הרכב ואת מחירו בשוק, הרי טענתה זו של התובעת נותרה טענה בעלמא, שלא הוכחה.

43.     המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה את נזקיה.


מסקנה:

44.     התובעת לא הוכיחה כי הרכב הוצא משטח המושב דרך השער שכונה ע"י הצדדים כ"שער המערבי", שער - אשר הובהר במהלך שמיעת הראיות כי הינו מוצב בשטח שאינו בתחום שטח המושב. משלא הוכחה גרסתה של התובעת ומאחר והתובעת ביססה את תביעתה על הטענה כי הרכב נגנב דרך השער המערבי, והמושב התרשל בכך שלא סגר שער זה והוא סגרו מייד לאחר האירוע, הרי יש מקום לדחות את תביעתה.

45.     כך או כך, משלא הוכח כי הרכב יצא דרך השער המערבי, משלא נשללה האפשרות כי הרכב יצא דרך השער הראשי ואף לא נשללה האפשרות כי הרכב יצא דרך יציאות אחרות ורבות, המובילות משטח המושב אל מחוצה לו, כשלה התובעת להוכיח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק.

46.     כך או כך, לא מצאתי כי הנתבע מס' 1 התרשל, שכן עולה מחומר הראיות כי אי סגירת השער המערבי אינה בבחינת הפרת חובת זהירות, ואף מטעם זה יש לדחות התביעה.

47.     אני דוחה את התביעה, אפוא, ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שני המרכיבים ביחד) בסך 6,500 ₪.



48.     הסכום ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
          



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גניבת רכב נכה

  2. גניבת רכב מונע

  3. ביום גניבת רכב

  4. עורך דין גניבת רכב

  5. גניבת רכב ממוסך

  6. גניבת רכב מליסינג

  7. גניבת רכב בנתניה

  8. עונש על גניבת רכב

  9. גזר דין גניבת רכב

  10. גניבת רכב ממגרש חניה

  11. מה העונש על גניבת רכב

  12. גניבת רכב נזקים עקיפים

  13. גניבת רכב ע''י שב''חים

  14. כסף מהביטוח על גניבת רכב

  15. ערעור פלילי על גניבת רכב

  16. ביטוח גניבת רכב מליסינג

  17. עונש על ניסיון גניבת רכב

  18. גניבת רכב מחניה ליד הבית

  19. ביטוח גניבת רכב - תאונות

  20. גניבת רכב ממגרש – אחריות חברת שמירה

  21. גניבת רכב - אזעקה לא תקינה

  22. ביטוח גניבת רכב משועבד לבנק

  23. הוכחת גניבת רכב לחברת הביטוח

  24. גניבת רכב במכון שטיפת מכוניות

  25. גניבת רכב שנקנה ממדינת ישראל

  26. הרשעה בעבירת ניסיון גניבת רכב

  27. תביעה נגד מנורה ביטוח גניבת רכב

  28. חברת הביטוח לא משלמת על גניבת רכב

  29. ביטוח גניבת רכב - מחירון יצחק לוי

  30. סעיף מיגון בפוליסת ביטוח גניבת רכב

  31. ביטוח מקיף סובארו ג'סטי - גניבת רכב

  32. גניבת רכב זמן קצר לאחר תחילת הביטוח

  33. פיצוי על גניבת רכב נמוך ממחיר מחירון

  34. סירוב חברת הביטוח לפצות על גניבת רכב

  35. תביעה נגד מושב - אחריות בגין גניבת רכב

  36. ניסיון לרמות חברת ביטוח - ביום גניבת רכב

  37. האם פציעה בזמן גניבת רכב מהווה תאונת דרכים

  38. חברת הביטוח מסרבת לשלם על גניבת רכב - תביעה

  39. מדיניות ענישה מחמירה כלפי העבירות פריצה וגניבת רכבים

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון