בניגוד לטענת התובע, אין ולא היה באבדן השיק כדי למנוע ממנו הגשת תביעה נגד המנוחה בעילת השטר קודם לפטירתה. בסעיף 70 לפקודת השטרות [נוסח חדש] נקבע : "כול תובענה או הליך על פי שטר יכול בית המשפט או שופט לצוות שאיבוד השטר לא ישמש טענה ובלבד שניתן שיפוי להנחת דעתו של בית המשפט או של השופט כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי השטר הנדון". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה למרות שהשיק אבד: א. התביעה ועיקר טענות התובע האירועים מושא תובענה זו סובבים על ציר אחד והוא שיק על סך 800,000 ₪ ז.פ. 10/10/99, משוך על בנק דיסקונט לפקודת כתאני אברהים ומוסב על ידו על החלק. השיק נחזה להיות חתום על ידי המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") ומשוך על בנק דיסקונט. המנוחה נפטרה בחודש אוקטובר 2001. ליבת טענתו של התובע בתביעתו נגד משטרת ישראל (להלן : הנתבעת אשר נותרה כנתבעת יחידה בעקבות בקשת התובע למחיקת הנתבעים 1 ו-3) הינה, כי השיק האמור ניתן לו על ידי המנוחה בהתאם להסכם בעל פה ביניהם לצורך כיסוי הלוואות שנתן התובע למנוחה. (סעיף 5 לכתב התביעה). להלן טען התובע, כי השיק הוצג לפירעון בבנק מרכנתיל דיסקונט סניף בקה אל גרביה בו התנהל חשבונו של התובע (להלן בהתאמה "הבנק", "החשבון") וחולל באי תשלום. להלן נטען כי במהלך חקירה אליה זומן התובע במשטרת באקה אל גרביה (להלן: "תחנת המשטרה") הובהר לו, כי השיק הועבר למשטרה ע"י הבנק בהתאם לדרישת המשטרה ולצורך הליכי חקירה. התובע טוען כי חזר ופנה לתחנת המשטרה בבקשה לקבל את השיק לידיו על מנת לממש זכותו לפעול לגבייתו בהליכי הוצאה לפועל אך בקשותיו הושבו ריקם או נותרו ללא מענה. לגירסת התובע רק ביום 14.6.05 השיבה הנתבעת לפרקליטו תשובה תמוהה לפיה אין בידה מידע לגבי השיק וכי זה אינו בידה. להלן נטען כי ניסיונותיו של התובע לאתר את השיק בבנק לא הניבו תוצאות וכי הבנק הודיעו ביום 9.3.00 כי השיק הועבר לנתבעת ומצוי בידה. התובע טוען כי הנתבעת אחראית לאובדן השיק וכן לעובדה כי נבצר מן התובע להיפרע בגין השיק, שכן סוכלה זכותו לנקוט הליכי הוצאה לפועל לגביית השיק. התובע מייחס לנתבעת רשלנות המתבטאת באבדן השיק והפרת חובתה כשומר, ועתר לחייבה לשלם לו את סכום השיק בסך 800,000 ₪. ב. טענות הנתבעת בכתב ההגנה שהגישה הכחישה הנתבעת את מרבית טענות התובע וכפרה בזכותו לגבות ממנה את סכום התביעה. הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה ו/או היותה נגועה בשיהוי ניכר ולשיטתה יש למנות את מנין תקופת ההתיישנות ממועד מתן ההלוואות אשר בגינן ניתן השיק ו/או מתן הודעת החילול ו/או מועד חקירתו של התובע. הנתבעת הוסיפה וטענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגדה ו/או לא מתקיימת יריבות משפטית בין התובע לבינה שכן השיק האמור אינו אלא בגדר ראיה לגירסת ההלוואה אשר התובע נתן לטענתו למנוחה וכי לא היתה כל מניעה כי התובע יגיש תביעה כנגד המנוחה בחייה ו/או נגד עיזבונה לאחר פטירתה. הנתבעת בחרה גם להכחיש את גירסת התובע באשר להלוואות שנתן למנוחה וכן כפרה בטענה כי השיק ניתן לתובע על ידי המנוחה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע גרם לה בשל השיהוי בו נקט - נזק ראייתי. לשיטת הנתבעת לו היה התובע פותח נגד המנוחה בהליכי ביצוע בהוצאה לפועל היתה התביעה מתבררת כרגיל ובכל מקרה התובע היה רשאי להגיש נגד המנוחה תביעה על בסיס עיסקת היסוד. הנתבעת כפרה בטענה כי היא נושאת בחובת זהירות כלשהיא כלפי התובע ואף הכחישה, כי התרשלה בנסיבות העניין. להלן נטען כי הנתבעת לא היתה יכולה ולא צריכה לצפות את אירוע המקרה ו/או את הנזק שנגרם. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא מתקיים קשר סיבתי, משפטי ו/או עובדתי בין מעשיה ומחדליה המוכחשים לכשעצמם מזה לבין האירוע ו/או הנזק להם טוען התובע. הנתבעת טוענת כי מעשיו ומחדליו של התובע מהווים רשלנות תורמת ו/או אשם תורם בשיעור של 100%. ג. המחלוקת 1. הפלוגתא העיקרית הצריכה להכרעה בתובענה זו הינה, האם עלה בידי התובע לבסס את טענתו לפיה התרשלותה ו/או הפר חובתה החוקית של הנתבעת בשמירת השיק קיפחה את יכולתו להיפרע מן המנוחה אשר לכאורה חייבת בפירעון השיק. 2. התרת המחלוקת האמורה כורכת בחובה, לאור טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת, גם התייחסות לסיכויי התביעה אשר התובע היה רשאי לשיטתו להגיש נגד המנוחה לרבות זכותו לתבוע את המנוחה גם מקום שהשיק אינו מצוי בידו. ד. דיון בטענות הסף שהעלתה הנתבעת כמפורט לעיל, טענה הנתבעת להתיישנות התביעה, שיהוי העדר עילה וחוסר יריבות כלפיה. 1. אשר לטענת ההתיישנות נחה דעתי כי דין הטענה להידחות; עילת התביעה נגד הנתבעת נולדה ביום בו הודיעה האחרונה לתובע כי השיק לא נמצא בידה; אין חולק כי הודעה זו נמסרה לתובע לראשונה ביום 14.6.05, ומבחינת התובע היא מציינת את המועד בו קופחה זכותו להגיש בקשה לביצוע השיק נגד המנוחה כפי שהתכוון התובע לעשות כאמור בסעיף 26 לכתב התביעה. הליך כגון זה, מחייב כידוע הגשת מקור השטר (תקנה 104(א)(1) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"מ-1979). 2. בצומת זו אטעים, כי הגם שטענת הנתבעת לפיה השיק משוך לפקודת אברהים כתאניה שהינו אחיו של התובע, (ולא לפקודת התובע), בדין יסודה, והיא עולה בבירור מצילום השיק שצורף לתצהיר התובע- הרי שעל גב השיק מתנוססת חתימתו של אברהים כהיסב על החלק - ומשכך אין מניעה כי התובע אוחז בשיק וככזה ורשאי לתבוע מכוחו. המסקנה המתבקשת הינה איפוא שמתן ההודעה בדבר אובדן השיק בידי הנתבעת מציין את המועד בו צמח לראשונה "כוח תביעה" בידי התובע. 3. הנה כי כן נפסק ב-ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' עזבון ירמייב ( - להלן : "פרשת לוטן). "סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. ככלל, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כח "תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה". (פיסקה 46 לפסה"ד) ובהמשך הדברים נאמר : "על מנת לבסס עילה של הפרה או תביעה של רשלנות, אין די במודעות של התובעים לקיומו של הנזק אלא עליהם לגעת גם על עצם ההפרה או ההתרשלות וכן על הקשר בין אלה לבין הנזקים שנגרמו להם (שם בפסיקה 49 לפסה"ד). וכן השוו : ע"א 1650/02 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון. 4. כיוצא בזה, אין בידי לקבל את טענת השיהוי ; כנטען בפני ע"י התובע הוא ניסה לאתר את השיק גם בבנק וזאת על פי הנחיית הנתבעת וכי חזר ופנה לנתבעת ביום 12.11.06 בניסיון נוסף לאתר את השיק, וזאת בהמשך לניסיונותיו הקודמים. בהינתן כי התביעה הוגשה בשנת 2007 - איני רואה מקום לטענת השיהוי. 5. גם טענת חוסר היריבות שבפי הנתבעת אין לה על מה שתסמוך. היריבות המשפטית שבין התובע לנתבעת היא בבחינת "יריבות נרכשת" המתבססת על טענת רשלנות והפר חובתה של הנתבעת כשומר וזאת ללא קשר לחבות הנובעת מן השיק גופו היוצרת "יריבות מולדת" מעצם אחיזת השיק. ה. דיון וממצאים לגופה של התובענה העסקה שביסוד מסירת השיק - הגירסה הבלתי עקבית שבפי התובע 1.1. כנטען בסעיף 5 לכתב התביעה נתנה המנוחה לתובע את השיק: "בהתאם להסכם בעל פה שנעשה ביניהם בגין כיסוי הלוואות שניתנו לה על ידי התובע". בכתב התביעה, לא נזכרה דירה כלשהיא. 1.2. בעקבות החלטתו של כ' השופט שיינמן (אשר בפניו התקיימו ההליכים המקדמיים בתובענה), מיום 10.9.08 הגיש התובע תצהיר מיום 2.10.08 ובסעיף 4 לו טען: "בשל הקשר האישי שנוצר ביני לבין המנוחה הסכמתי להלוות למנוחה כ-200,000 דולר ובתמורה לכך הבטיחה לי המנוחה כי אקבל את דירתה שברח' איינשטיין ברמת אביב" (להלן: "הדירה"). 1.3. הגירסה בדבר הקשר הישיר שבין מתן הכספים למנוחה מזה ובין התחייבותה להעביר לתובע את הדירה חזרה ונשנתה גם בסעיפים 5-8 לאותו תצהיר. 1.4. עם זאת, בסעיף 8 לתצהיר האמור טען התובע כי הובהר לו כי אין באפשרות המנוחה להעביר את הדירה בטאבו על שמו ומשכך טען בסעיף 9 לתצהיר: "הסכמתי עם המנוחה כי במקום העברת הדירה על שמי תיתן לי המחאה על סך 800,000 ₪ כשהמנוחה הבטיחה לי כי תמכור נכס שבבעלותה בגבעתיים וכך יהיה כיסוי להמחאה". גרסה זהה בעיקרה הביא התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 6-11 לתצהיר מיום 22.12.08). 1.5. בסיכום טענותיה טענה הנתבעת בדין, כי סוגיית העברת הדירה על שמו של התובע לא הועלתה כלל ועיקר בכתב התביעה, בעוד שהגירסה העולה מתצהירי התובע מציינת קיומו של "קשר גורדי" בין הכספים שמסר התובע למנוחה מזה ובין התחייבותה להעביר על שמו את הדירה. יתר על כן, קשר זה מתחזק לאור תשובתו של התובע בשאלון שהוצג לו לפיו: "לא נתתי למנוחה הלוואות אלא כספים תמורת הדירה". (תשובה 16ב' לשאלון). על גרסה זו חזר התובע בחקירתו הנגדית משהעיד: "היא (המנוחה) אמרה לי שהיא במצוקה כלכלית ויש לה דירה למכור. עכשיו סיכמנו שבתמורה לכסף שאני נותן לה, היא למעשה מוכרת לי את הבית את הדירה" (פרוטוקול ישיבת יום 29.11.12 עמ' 9 שורות 2-4). 1.6. התובע חזר על גרסה זו ביתר שאת גם בהמשך עדותו (עמ' 26 שורות 9-12) לא זאת אף זו, בהמשך חקירתו הודה התובע למעשה כי קיבל מן המנוחה את השיק בשנת 1995 כבטוחה לכסף ששילם על חשבון רכישת הדירה (עמ' 34 שורות 13-27 ועמ' 40 שורות 13-20). קודם לכן בעדותו טען התובע, כי העביר למנוחה הכספים עד סוף שנת 1990 ואז החל לבקש ממנה כי תעביר את הדירה על שמו (עמ' 31 שורות 18-25). 1.7. תימוכין נוסף לקשר שבין הכספים שהעביר התובע למנוחה מזה ובין התחייבותה הנטענת למכור לו את הדירה מזה ניתן למצוא מעיון בתמליל השיחה שנערכה ביום 21.5.96 בין המנוח מזה ואברהים כתאנה אחיו של התובע מזה ובמסגרתה מבקש אברהים, כי המנוחה תעביר את הדירה לשמו והמנוחה מביעה הסכמה לכך. התובע אף נדרש לעובדה לפיה מתוכן השיחה עולה כי המנוחה הסכימה לבקשת אברהים להעביר את הזכויות בדירה על שמו (ולא על שם התובע) והעיד: "אני ואיברהים זה אותו דבר..." (עמ' 54 שורות 24-25).. ובהמשך הדברים בתשובה לשאלה, האם הזכויות בדירה אמורות להירשם בשמו של התובע או בשמו של אברהים מבהיר התובע: "לא, על שמי זה גם מספיק. על שמי או על שם אברהים זה כמובן אותו דבר...אם אני או אברהים זה אותו דבר" (עמ' 55 שורות 11-15). 1.8. נמצאנו למדים איפוא כי גירסתו החד משמעית והמוגדרת של התובע בכתב התביעה לפי העסקה שעמדה ביסוד מסירת השיק היתה עסקת הלוואה גרידא - עורערה במידה רבה לנוכח עדותו בחקירה הנגדית. 1.9. ב"כ הנתבעת העלתה בסיכומיה שלל טענות נוספות שנועדו לקעקע את גרסת התובע באשר לנסיבות מסירת השיק ובכלל אלו טענה כי התובע לא הוכיח כי שילם למנוחה כספים ו/או כי לא הוכח כי התובע (להבדיל מאחיו אברהים) יצר קשר כלשהוא עם המנוחה שיש בו כדי להסביר מתן שיק בסכום כה גבוה. 1.10. הנתבעת אף הרחיקה לכת בטענה כי לא הוכח שהמנוחה חתמה על השיק. טענה אחרונה זו תמוהה בעיני ולו לנוכח העובדה, כי בנה של המנוחה אריה שחם (להלן: "אריה") העיד, כי הוא זוכר את חתימת ידה של המנוחה וכי נראה לו מצילום השיק שהוצג לו כי החתימה הינה חתימת המנוחה (עמ' 170 שורות 7-12). 1.11. גם השגותיה של הנתבעת על תוכן הקלטת כפי שהשתקף בתמלול שהוגש, אינן מקובלות עלי ונחה דעתי כי מתוכן השיחה המתועדת שבין המנוחה לאברהים משתמעת נכונותה של המנוחה להעביר את הדירה לשמו של אברהים. 1.12. חרף זאת ובניגוד לרושם הברור העולה מתמלול השיחה שבין המנוחה לאברהים טען האחרון, כי על המנוחה היה להעביר את הדירה לשמו של התובע (עמ' 16 שורה 26) ; אוסיף כי טענת התובע לפיה נתן למנוחה כספים בהיקף של 800,000 ₪ לא הוכחה כדבעי; שכן לא עלה בידי התובע שהועסק כעובד שכיר בחנות הירקות של אחיו אברהים, להצביע על מקורות כספיים למימון תשלומים בסכומים כה ניכרים, וכי גירסתו העמומה לגבי מקורותיו הכספיים (עמ' 17 לפרוטוקול) אינה מניחה את הדעת. 1.13. גרסת התובע לפיה קיבל מן המנוחה את השיק כשהוא ממולא ושלם על כל פרטיו וכי המנוחה הביאה את השיק לחנותו במצב זה בנוכחות אחיו אברהים (עמ' 35 שורות 8-27), זוכה אמנם לגיבוי חלקי בעדותו של אברהים למעט הסתייגותו של האחרון לפיה אינו זוכר אם צוין בשיק שם הנפרע (עמ' 14 שורות 28-32), הסתייגות זו אינה ניצבת בבדידותה שכן, אריה אשר זיהה את חתימת ידה של המנוחה על השיק טען ברצף כי: "כתב היד ברור באופן חד משמעי שזה לא כתב ידה" (עמ' 170 שורות 12-16). 1.14. התובע בסיכומיו לא השכיל להתמודד כדבעי עם הספקות והפירכות העולות מחומר הראיות : התובע טען בסיכומיו כי: "הסכים להלוות למנוחה כ-200,000 דולר...ובתמורה לכך הבטיחה לו המנוחה כי תעביר לבעלותו את הדירה" (עמ' 2 לסיכומי התובע פיסקה 1). (הגשות שלי , מ.ב.ח). גרסה זו שבסיסה נסיון "לרבע את המעגל" תוך שילוב של גירסת ההלוואה וגירסת רכישת הדירה לדור בכפיפה אחת, חוזרת על עצמה בפיסקה 5 לסיכומי התובע. 1.15. בהמשך הדברים שינה התובע מטעמו ובעמ' 5 לסיכומיו נטען: "כעולה מסעיף 11 לתצהיר התובע הרי שבדיעבד הסכים הוא עם המנוחה כי במקום העברת הדירה היא תיתן לו את ההלוואה, המנוחה תמכור נכס שבבעלותה בגבעתיים וכך יהיה כיסוי להמחאה". 1.16. הממצאים העולים מחומר הראיות מלמדים איפוא, כי לא הוכח בפני כי התובע נתן בידי המנוחה כספים בהיקף של 800,000 ₪, וכי העובדה כי השיק נרשם לפקודתו של אברהים חותרת תחת גירסת התובע. יתר על כן, לא עלה בידי התובע לבסס גרסה אחידה וברורה בשאלה, האם הכספים שנתן למנוחה, ככל שנתן, הינם בבחינת הלוואה כגרסתו בכתב התביעה או דילמה כספים ששילם למנוחה על חשבון רכישת הדירה. 1.17. לא מן המותר הוא להטעים כי אריה העיד כי הדירה נמכרה בשנת 1990 (עמ' 160 שורה 27) וכי משטרי העברת השכירות עולה כי הדירה אכן נמכרה באוגוסט 1990 וכי התמורה בגין מכירתה הסתכמה לסך של 319,968 ₪ (עמ' 162 והמוצג מ/3) עובדה זו לכשעצמה מקדירה עננה של ספק על גרסתו של התובע בחקירתו לפיה הסכום בסך 800,000 ₪ ₪ שולם על ידו למנוחה כתמורה לרכישת הדירה. על יסוד ממצאים אלו, אני מעריך, כי לו היה התובע מגיש נגד המנוחה קודם לפטירתה, תביעה בין על יסוד השיק (כתביעה שטרית) ובין בעילה של עיסקת ההלוואה - אין לומר בוודאות או אפילו בהסתברות גבוהה כי ידו היתה על העליונה. 2. אובדן השיק 2.1. התובע טען כזכור כי קיבל את השיק מן המנוחה בשנת 1995, אין חולק כל ז"פ הנקוב בשיק הינו 10.10.99 וכי התובע הפקיד אותו לגבייה בחשבונו בבנק ביום 27.2.00. גרסה זו לכשעצמה לא נסתרה בפני. 2.2. מר היימן פאהום שהעיד מטעם הבנק אישר את גרסת התובע בדבר מועד הפקדת השיק (סעיף 3 לתצהירו), להלן טען פאהום כי השיק נשלח לגבייה בבנק דיסקונט עליו נמשך השיק והוחזר לסניף הבנק שעל פניו הציון "השיק גנוב" ובטופס ההחזרה נרשם "ניתנה הודעת ביטול". פאהום צירף לתצהירו את צילום השיק שעל פניו נרשם "שיק גנוב" וכן את טופס ההחזרה המציינת את סיבת ההחזרה בכך שנתקבלה הודעת ביטול. 2.3. במהלך חקירתו טען פאהום כי על פי הנחיית מנהל סניף הבנק פנה להגיש תלונה למשטרת עירון וכי מסר את השיק בתחנת המשטרה (עדותו בעמ' 100 שורות 3-7). גרסתו של פאהום בדבר מסירת השיק בתחנת עירון, מקבלת גיבוי ואישור בחתימתו של איש המשטרה ליאור סוסן (להלן: "סוסן") לפיו האחרון קיבל את השיק מידי הנהלת הבנק (עמ' 126 שורות 3-6), והמוצג ס' י/1. 2.4. הנתבעת זימנה לעדות אנשי משטרה שונים שהיו מעורבים במישרין או בעקיפין בהליכי החקירה לגבי התלונה בדבר גניבת השיק, אך לא מצאתי בעדותם בסיס לממצא, כי המשטרה החזירה את השיק חזרה למאן דהוא בכלל ולתובע בפרט, למרות שאין חולק כי חקירתו של התובע הסתיימה בלא כלום. 2.5. העד רפ"ק שלמה מנחם טען בתצהירו כי לא זכורה לו פניה במכתב מגורם כלשהוא לרבות התובע באשר לשיק שנעלם. 2.6. לעומת זאת, פקד יוני שפירא שהעיד אף הוא מטעם הנתבעת הודה בסעיף 4 לתצהירו כי התקבלה במשטרה פנייתו של עו"ד ג'סאר אשרף בא כוחו דאז של התובע מיום 29.5.05 שכללה גם פנייה מפורשת להשבת השיק לתובע. בצומת זו אבהיר כי לגירסת התובע פניה זו קדמו פניות קודמות של עו"ד ג'סאר מן התאריכים 7.12.00 ו-9.1.01 (נספח ד' לתצהיר התובע). המכתבים האמורים נשלחו בדואר רשום ומשכך נחה דעתי כי הגיעו לידי המשטרה. התובע אף העיד כי נמסר לו בעת ביקוריו בתחנת המשטרה כי גם פרקליטו היה שם ושאל אודות השיק (עמ' 46 שורות 1-11). 2.7. פקד שפירא נשאל בין היתר, אם קיים נוהל מוגדר לגבי ביעור תיקי חקירה לרבות פניה מקדימה לגבי מי שיש לו עניין בשיק והשיב: "אין נוהל כזה, לא מכיר נוהל כזה ואני לא יודע אם נעשה במקרה הזה" (עמ' 110 שורות 1-7). 2.8. מר שלמה מנחם שכיהן בתקופה הרלבנטית, (ראש משרד החקירות במשטרת עירון התייחס בעדותו כי על פי לשגרה הנקוטה במקרה של סגירת תיק והבהיר: "נשלחת הודעה לחשוד שהתיק נסגר ואם יש מוצגים בתיק הוא מתבקש להגיע". עם זאת, לא עלה בידי מנחם לאשר פוזיטיבית אם שיגרה זו קויימה לגבי התובע (עמ' 119 שורות 1-10). 2.9. בתשובה לשאלת בית המשפט השיב מנחם כי מדובר בפניה אחת הנשלחת טרם ביעור התיק (עמ' 131 שורות 3-13) וכי גם התיעוד לגבי משלוח ההודעה נמצא בתיק ובוער אף הוא. (שם, שורות 22-27). 2.10. בהערכה כוללת של הראיות שהובאו בפני בסוגיה זו, אני פוסק כי הוכח בפני כי מקור השיק נמסר בהליכי החקירה לידי המשטרה וכי אין בפני כל ראיה שהשיק הוחזר אי פעם לתובע ו/או לפרקליטו חרף פניותיהם הרבות והמתועדות, מה גם שהנתבעת מודה, כי השיק אבד. 3. תביעה אפשרית נגד המנוחה או עיזבונה 3.1. בנפרד ובמובחן מקביעתי לפיה אין כל וודאות או אפילו הסתברות גבוהה להצלחת תביעתו של התובע נגד המנוחה (לרבות עוד בחייה), מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה התובע יכול היה להגיש את התביעה עוד בחיי המנוחה. בהינתן כי המנוחה נפטרה בחודש אוקטובר 2001, וכי השיק הופקד קודם לכן ביום 27.2.2000 וחולל בסמוך לכך, קמה בידי התובע עילת תביעה שטרית נגד המנוחה עוד בחייה. 3.2. בניגוד לטענת התובע, אין ולא היה באבדן השיק כדי למנוע ממנו הגשת תביעה נגד המנוחה בעילת השטר קודם לפטירתה. בסעיף 70 לפקודת השטרות [נוסח חדש] נקבע : "כול תובענה או הליך על פי שטר יכול בית המשפט או שופט לצוות שאיבוד השטר לא ישמש טענה ובלבד שניתן שיפוי להנחת דעתו של בית המשפט או של השופט כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי השטר הנדון". 3.3. התובע טען בעדותו כי פרקליטו יעץ לו להגיש את התביעה רק שהשיק יהיה בידו (עמ' 62 שורות 1-5), אלא שגירסה זו לא גובתה בעדותו של עורך דין ג'אסר, אשר לא נקרא לעדות כלל ועיקר, מה גם שאם אתן אמון בגירסה זו ברי כי על התובע להלין על פרקליטו. 3.4. גם אם יטען הטוען כי רק בשנת 2005 התחוור לתובע באופן חד משמעי כי השיק אבד, הרי שגם אז רשאי היה התובע להגיש תביעה נגד עזבון המנוחה באמצעות יורשיה. 3.5. אטעים כי ב"כ התובע היתה מודעת לעובדה, כי אריה הוא היורש על פי דין הבלעדי של המנוחה (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 9.9.08 שורות 13-16), אך מצאה לנכון למחוק את עזבון המנוחה מכתב התביעה (סעיפים 9,10 לתגובת התובע מיום 17.2.09) ; התביעה נגד העזבון נמחקה בהחלטה מיום 18.2.09. בכך קיפח התובע במו ידיו את החלופה המשפטית שעמדה לרשותו לתבוע את המנוחה (או את עזבונה) עפ"י השיק מכוח הוראת סעיף 70 לפקודת השטרות. 3.6. הנימוק שניתן ע"י ב"כ התובע בבקשתו למחיקת העזבון הינו כי בדיקה העלתה שאין כיום "נכסים בעזבון". עם זאת טען התובע בסיכומיו כי למנוחה היתה יכולת כלכלית גבוהה וכי ההסבר היחיד הוא כי אריה שם ידו על רכושה לרבות כספים שניתנו למנוחה ע"י התובע (סוף פסקה 6 בע"מ 6 לסיכומי התובע). למותר לציין, כי טענות אלו נגד אריה נראות על פניהן כראויות להיטען אך התובע כזכור נמנע מכך. 4. התנהלות הנתבעת 4.1. בסיכומיו טען התובע, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי החזירה את השיק ומשכך אין ספק, כי השיק אבד בהיותו בידי הנתבעת בנסיבות העולות כדי רשלנות. 4.2. בניסיונה להדוף את טענת הרשלנות טענה הנתבעת כי התנהלותה של הנתבעת בנסיבות הענין אינה מעידה בהכרח על התרשלות (עמ' 17 לסיכומי הנתבעת). סבורני כי טענות הנתבעת בסוגיה זו הינן בלתי מבוססות ולמיצער צורמות שכן הנתבעת לא הוכיחה קיומו של נוהל מוסדר לשמירת חומרי חקירה בכלל וחומרי חקירה בעלי ערך מטריאלי או משפטי בפרט. לא מצאתי בעדותם של עדי הנתבעת גירסה השופכת אור ספציפי לגבי האמצעים שנקטו לשמירת השיק ומניעת אובדנו ולמעשה לא הוכח בפניי כלל ועיקר, כי השיק אכן בוער. הנתבעת לא הוכיחה קיומו של נוהל מוסדר וקפדני לשמירת חומרי חקירה בכלל, וחומרי חקירה בעלי ערך מטריאלי בפרט. 4.3. לדידי, בצד זכותה של הנתבעת לבער תיקי חקירה, קמה חובתה להקפיד על שמירת זכות הקניין של האזרח בחומר חקירה שנלקח ממנו, ביתר שאת אמורים הדברים במוצגים בעלי ערך ולעניין זה, אין נפקא מינא בשאלה האם חומר החקירה שקיבלה המשטרה הינו טבעת יהלום נדירה ששוויה 800,000 ₪ או שיק הנראה תקין על פניו באותו סכום. 4.4. לא זו אף זו, למיצער לגבי חומרי חקירה בעלי ערך אשר האפשרות הלוגיסטית לשמור עליהם אינה כרוכה בהוצאות של ממש מטעם המדינה, ולעומת זאת הנזק הצפוי מאובדנם הוא ניכר ומשמעותי, ניתן לצפות כפועל יוצא של מדיניות הקצאת סיכונים נכונה, כי המשטרה תימנע מלבער חומרי חקירה קודם שמיצתה באופן סביר את האפשרות למסור אותו לבעליהם. 4.5. ככללו של דבר, הגעתי לידי מסקנה, כי בנסיבות המקרה שבפני מולאו לגבי הנתבעת התנאים המצדיקים החלפת חובת הראיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי לא התרשלה בשמירת השיק. 4.6. חזרתי ועיינתי בהשגות ובסייגים להם טענה ב"כ הנתבעת לענין היקף חובת הזהירות הקונקרטית הראויה שמן הראוי לנקוט בה כלפי המשטרה, ואיני רואה עימה עין בעין. לשיטתי אין בהנחלה וביישום של ערכי יסוד בדבר זכותו הקניינית של האזרח לקבל חזרה חומרי חקירה בכלל וחומרי חקירה בעלי ערך בפרט - משום הרתעת ייתר של המשטרה, בביצוע מטלותיה (פסקאות 199-201) לסיכומי הנתבעת. 5. סוגיית הקשר הנסיבתי 5.1. משמצאתי כי הנתבעת התרשלה בשמירת השיק עלתה למדוכת הדיון השאלה, האם התקיים הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבעת מזה והנזק שנגרם לתובע מזה. 5.2. בפרשת לוטן שאוזכרה לעיל, עמד בית המשפט על עקרונות הבחינה של הקשר הסיבתי בקבעו : "בעת בחינת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות לבין נזק, עלינו לבחון התקיימותם של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבת משפטי..... הקשר הסיבתי העובדתי נבחן בשאלה האם אילולא ההתרשלות היה הנזק נגרם, הקשר הסיבתי המשפטי נבחן בשאלה האם הקשר הסיבתי עובדתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". אחד ממבחני העזר המקובלים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הציפיות שבא לבדוק האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מרשלנותו". (פיסקה 56 לפסק הדין). 5.3. כזכור קבעתי כממצא, כי התובע היה רשאי וזכאי, להגיש נגד המנוחה עוד בחייה, תביעה שטרית וכי נמנע מלעשות כן. סבורני כי יש בעובדה זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי העובדתי שבין רשלנותה של הנתבעת בשמירת השיק ובין נזקיו הנטענים של התובע. 5.4. יתר על כן, גם לו ניתן היה לקבוע, כי התרשלנותה של הנתבעת הביאה עובדתית לידי כך שנבצר מן התובע להגיש תביעה, הרי שעפ"י ממצא נוסף שקבעתי, ולפיו לא קיימת סבירות גבוהה לא כל שכן, וודאות כי התובע היה זוכה בתביעתו נגד המנוחה, וזאת לאור גירסתו הבלתי עקבית לגבי נסיבות קבלת השיק, והפירכות הרבות שהתגלעו באשר לסכום השיק, האם הוצא כמסמך שלם ע"י המנוחה וכיוצא באלו, ומשכך שיקולי סיבתיות משפטית שוללים או למיצער פוגמים בקשר הסיבתי המשפטי. 5.5. תימוכין להשקפה זו ניתן למצוא בפסק הדין שניתן ב - ע"א 989/03 א. חוטר ישי משרד עורכי דין נ' חיננזון שם נדרש בית המשפט לסוגיית הקשר הסיבתי שבין רשלנותו המקצועית הנטענת של עורך דין כלפי לקוחו מזה, ובין הנזק שספג הלקוח כתוצאה מדחיית תביעתו ונפסק : "על התובע הנטל להוכיח, כי אלמלא התרשלות עוה"ד תוצאות פסק הדין היתה משתנית לטובתו. זהו נטל כבד מבחינה ראייתית שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט, יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים".... (פיסקה 23 לפסק הדין של כב' השופטת נאור, והנשיא ברק עימה - בפיסקה 34 לפסק הדין). 5.6. על יסוד המקובץ לעיל, אני פוסק כי לא בוסס הקשר הסיבתי שבין רשלנותה של הנתבעת מזה והנזק שנגרם לתובע מזה. סוף דבר : כמפורט לעיל, וחרף רשלנותה של הנתבעת אני דוחה את התביעה נגדה. בנסיבות הענין ולאור ממצאי באשר לרשלנותה של הנתבעת מזה, וגודש היריעה החריג והמיותר מחלקו בסיכומי הנתבעת - איני רואה מקום לפסוק הוצאות לזכות הנתבעת, ומורה כי כל צד ישא בהוצאותיו. הודעה - זכות הערעור.שיקים