מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בנייה לא חוקית על קרקע חקלאית: פתח דבר המאשימה מייחסת לנאשם עבירות של בניה ושימוש ללא היתר, ובסטייה מהיתר, על קרקע חקלאית, במקרקעין הידועים כגוש 14374 חלקה 3 (להלן: "המקרקעין"). עפ"י עובדות כתב האישום, בנה הנאשם על המקרקעין מספר מבנים, ובין היתר בנה מבנה למגורים בגודל 60 מ"ר, מחסן בשטח 51 מ"ר וסככה בגודל 400 מ"ר (להלן: "המבנים"). בהתאם לכתב האישום, את המבנים הנ"ל בנה הנאשם בהסתמך על שני היתרים שניתנו לו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה "גלילי עליון" (להלן: "הוועדה המקומית"), היתרים שמספרם 9008 ו - 220000074 (להלן: "היתר א' ו- היתר ב' בהתאמה"), כאשר שני ההיתרים הינם בטלים מעיקרם, בהיותם סותרים את הוראות תכנית ג/6540 (להלן: "התוכנית") החלה על המקרקעין. את הבניה והשימוש הנ"ל, עשה הנאשם בניגוד להוראות סעיפים 145 (א) , 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: "התקנות"). לאחר שכפר הנאשם בעובדות כתב האישום, התקיימו שתי ישיבות הוכחות בתיק, שבמהלכן העידו חלק מעדי התביעה. בדיון מיום 13.11.12, התנגד הנאשם לשמיעת עדותם של חלק מעדי המאשימה, שתפקידם יפורט בהמשך, והעלה הנאשם בעניין זה טענות של -"הגנה מן הצדק", המצדיקות, לשיטתו, ביטול כתב האישום הנ"ל. במסגרת טיעוניהם לעניין ההגנה מן הצדק, טענו הנאשם והמאשימה, בין היתר, כלהלן: טענות הנאשם בבקשתו, ביסס הנאשם את טענתו המקדמית של "הגנה מן הצדק" על מס' אדנים. האחד, כי בהגשת כתב האישום, ביצעה המאשימה "אכיפה בררנית" כנגדו, וזאת עת החליטה לא להעמיד לדין, הן את מהנדס הוועדה המקומית והן מזכיר הוועדה המקומית (שייקרו להלן: "העדים"), אשר היו מעורבים במתן ההיתרים נשוא האישום, ונחקרו בעניין זה תחת אזהרה. בנוסף, טען הנאשם כי היה על המאשימה לפרט ולנמק את הסיבות שהביאו להחלטתה לסגור את התיקים נגד העדים הנ"ל, דבר שהביא לאי העמדתם לדין, ואין להסתפק בתשובות המאשימה להעדר ראיות מספיקות ולהעדר עניין לציבור. עוד טען הנאשם כי, את המבנים נשוא האישום, בנה בהסתמך על ההיתרים שניתנו לו על ידי הוועדה המקומית, הגוף המוסמך להנפיק את ההיתרים, ולכן פעולותיו הם בגדר הסתמכות על הבטחה שלטונית של הועדה המקומית. תגובת המאשימה בתגובתה מבקשת המאשימה לדחות את טענות הנאשם להגנה מן הצדק. לטענת המאשימה, לא נפלו פגמים בהתנהלותה בהעמדת הנאשם לדין, פגמים שיש בהם משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ובאופן שיש בו כדי להביא לביטול כתב האישום. באשר לטענה של אכיפה בררנית, ציינה המאשימה כי העדים נחקרו בחשד לעבירה של מתן היתר בלתי חוקי שמספרו 2007228 מיום 29.07.09 (שייקרא להלן: " היתר ג' "), אשר אינו חלק מכתב האישום נשוא התיק, כאשר החשדות שיוחסו לעדים, התייחסו להיתר זה בלבד. הוסיפה המאשימה בעניין זה וטענה כי, במועד גביית הודעותיהם של העדים, בתאריכים 24.04.08 ו- 19.02.08, הרי החשד לביצוע עבירה של מתן היתר בלתי חוקי בנוגע להיתר א', התיישן, ולא ניתן לייחס לעדי התביעה חשד בגין מתן היתר זה. הוסיפה המאשימה כי בכל הנוגע להיתר ב', הרי היתר זה לא ניתן על ידי העדים, ואין להם כל קשר אליו. לטענת המאשימה, משחקירת העדים התייחסה להיתר שונה מאלו שבגינם הוגש כתב האישום, אין בסיס לטענה של אכיפה בררנית. לעניין טענת הנאשם לפיה היה על המאשימה לנמק את ההחלטה לא להעמיד את העדים לדין, ציינה האחרונה כי עניין זה אינו מבסס טענה של הגנה מן הצדק, כאשר הערכת הראיות שהובילה לסגירת התיקים נגד העדים, הינה בגדר תרשומת פנימית, שאינה עולה כדי חומר חקירה, אותו יש להעביר לנאשם, ואינה בגדר ראיה שיכולה לתרום לגילוי האמת. מכאן, הבקשה לפרט ולנמק הערכת הראיות שהובילה לסגירת תיקי החקירה, חורגת ממתחם חומר חקירה כהגדרתו בחוק ובפסיקה. לעניין טענת ההסתמכות, טענה המאשימה כי ההיתרים בטלים מעיקרם, וזאת בשל הסטייה הניכרת מהוראות התוכנית החלה על המקרקעין, כאשר ההיתרים שניתנו לנאשם חורגים באופן משמעותי מהתוכנית, ולכן לא ניתן לתת להם תוקף חוקי. לגישת המאשימה, טענת ההסתמכות לא יכולה לעמוד לנאשם, ככל וההיתרים נוגדים את החוק, מה עוד שעיקרון ההסתמכות אינו עיקרון- על הגובר על כל מעשה מנהלי בלתי חוקי, כאשר מתן ההיתרים בניגוד להוראות התוכנית, פוגע בכשירותם. דיון טענת הגנה מן הצדק- המסגרת הנורמטיבית: סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי, לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן: "10. הגשת כתב האישום, או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". טענת הגנה מן הצדק, טענה מקדמית היא במשפט הפלילי. הגנה זו אינה נטענת לעיתים קרובות, ומתקבלת היא לעיתים רחוקות ביותר, ועל כך מעידים דברי המלומדים שלגי-כהן, בספרם סדר הדין הפלילי, כך: "עיקרה של תורה זו היא כדי לרסן את עוצמתה של הרשות כשהיא עושה שימוש פרוע, בלתי הוגן ובלתי חוקי בסמכויותיה, כגון, כאשר מי שמעמיד את הנאשם לדין, והוא שהביא לכלל מעשה העבירה". הדוקטרינה של הגנה מן הצדק הותוותה לראשונה בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן: "הלכת יפת"), בו הכיר בית המשפט בסמכותו הטבועה לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. עיקר עניינה של דוקטרינה זו הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נט(6) 766 (להלן: "הלכת בורוביץ"), הורחבו הטעמים וההצדקות להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים בהלכת יפת, קרי "להתנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה "לזעזע את המצפון". בהלכת בורוביץ נבחנו כלל הנסיבות מבחינה תכליתית - מהותית. בהלכת בורוביץ נפסק כי: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות." עוד נפסק בהלכת בורוביץ כי : "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". ברע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל, חזר לאחרונה בית המשפט העליון על ההלכות המנחות בסוגיה שלפנינו בקובעו כי: ההלכה שנקבעה בפרשת בורוביץ לעניין "ההגנה מן הצדק" מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד עתה- היא הלכת יפת. בית משפט זה, נתן דעתו להלכת יפת, הוסיף וקבע בחינה בת שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע". בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (פורסם במאגרים המשפטיים), נפסק כי המבחנים שנקבעו בהלכת בורוביץ ימשיכו להנחות את בתי המשפט בבואם לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט העליון שב וחזר על הלכה זו גם בפסיקה מאוחרת (ראה למשל: רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים). מן הכלל אל הפרט אפתח ואומר כבר עתה כי, חרף הפסיקה המאוחרת והמרחיבה את הגדרת "הגנה מן הצדק" (ראה הלכת בורוביץ; ע"פ 14/07 מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתעסוקה נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח' (טרם פורסם 26/11/2007), לא מצאתי כי עומדת לנאשם שבפנינו הגנה מן הצדק. עניינה של הגנה זו הוא בבחינת מהלכי המדינה ומטרתה למנוע הגשתם של אישומים נפסדים (ראה ע"פ (י-ם) 9847/05 מ"י נ' אורה מושב עובדים להתיישבות ואח' (טרם פורסם, 9.3.2006) (להלן: "פרשת אורה מושב עובדים להתיישבות"). במקרה דנא, לא מצאתי פסול בעצם הגשת כתב האישום. קיימים מספר עקרונות, ערכים ואינטרסים המתמודדים בינם לבין עצמם בזירתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק", צריך למצוא את שביל הזהב בין התכלית של אכיפת החוק והבאת עבריינים על עונשם, לבין שימור ערכי יסוד, ובהם עקרון החוקיות, חזקת החפות, שמירת כבוד הנאשם, הגינות, שוויון וקיום הליך נאות שימנע עיוות דין. על מנת שתתקבל טענת הגנה מן הצדק, על הפגיעה להיות קשה וממשית בזכות להליך הוגן. על כך עמד בימ"ש העליון ברע"פ 7953/11 חברת פ.מ.מ מתכות בע"מ נגד מדינת ישראל- רשות המיסים בישראל (טרם פורסם), בו נדחתה בקשה להחלת ההגנה מן הצדק וביטול כתב אישום בשל אי-העברת חומר חקירה לנאשמים, ונקבע כי גם אם חומר חקירה הועבר לנאשמים באיחור, הם עדיין לא הצביעו על פגיעה ממשית בזכותם להליך הוגן בשל כך. וכך נקבע: "...בית משפט זה ציין לא פעם, כי אין די בקיומו של פגם בהליך הפלילי כדי להביא לזיכוי נאשם או ביטול הרשעתו; נדרש, כי הנאשם יצביע על פגיעה ממשית בזכותו להליך הוגן כתוצאה מאותו הפגם ... הדברים נאמרים מבלי להקל ראש בחובת התביעה למסירת חומר חקירה כדין, ומבלי להניח כי לא יהיו מקרים שבהם תתקבל טענת הגנה מן הצדק בהקשר לכך, בהגיע מים עד נפש ומחדלים עד זעקה. אך לא כן בנידון דידן, מבחינת הפגם ועוצמתו." אם כן, שלוש טענות עומדות בפנינו מפי הנאשם, לבחינת טענתו להגנה מן הצדק. הטענה הראשונה, באם ביצעה המאשימה אכיפה בררנית, עת החליטה להעמיד את הנאשם בלבד לדין. טענה שניה, הינה אי העמדת העדים לדין, ללא נימוק מוצדק, כאשר הטענה השלישית, הינה הסתכמותו של הנאשם על ההיתרים שניתנו לו על ידי הוועדה המקומית. חרף דבריו של הנאשם, מחומר הראיות, וכן מהעדויות שנשמעו בפניי, כפי שיובא להלן, עולה כי לא ניתן לייחס למאשימה "התנהגות נפסדת" הפוגעת בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי. להלן אתייחס לכל טיעון בנפרד. א. אכיפה בררנית כאמור, בטיעוניו בפניי העלה הסניגור המלומד טענת "אכיפה בררנית", בכך שהמאשימה בחרה להעמיד את הנאשם לדין, כאשר מנגד, נמנעה מהגשת כתבי אישום כנגד העדים, אשר היו מעורבים במתן ההיתרים, א' ו-ב', ואף נחקרו על כך על ידי המאשימה, אשר כאמור החליטה בסופו של יום, לא להעמידם לדין. הסוגיה של אכיפה בררנית נדונה בפסיקה פעמים רבות. לדוגמאות אחדות, עם תוצאות שונות, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני, א' (מהדורת 2009) עמ' 1348 - 1350). אכיפה סלקטיבית, מקום בו היא קיימת, אמנם צפויה לפגוע בעקרון השוויון ובתחושת הצדק ועשויה להצדיק הגנה פלילית (השוו: מ' טמיר, אכיפה סלקטיבית (נבו הוצאה לאור בע"מ, 2008), בע' 190-197). יחד עם זאת, יש להתייחס להגנה זו בזהירות רבה. ראשית אעיר בקליפת האגוז כי, על הטוען טענה שכזאת, להראות כי הופלה לרעה על פני אחרים, משיקולים זרים, או כי המדובר במקרה של אכיפה שרירותית. זאת ועוד: ההגנה מן הצדק בנסיבות של אכיפה בררנית, תוענק רק כאשר האכיפה פוגעת בשוויון בין דומים, לשם השגת מטרה פסולה, על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא. יחד עם זאת, לא כל אכיפה חלקית הינה בהכרח אכיפה סלקטיבית פסולה (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נגד אהרון לימור,. על כן, לצורך הכרעה בענייננו בטענת האכיפה הבררנית, נשאלת השאלה, האם מדובר באכיפה אשר לא ביצעה המאשימה, בין דומים לעבירה? על אף שבתגובתה טענה המאשימה, כי העדים נחקרו בגין מתן היתר אשר לא נזכר בכתב האישום, היינו היתר ג', אלא שמעיון בתיעוד חקירותיהם של העדים בפני הפיקוח המחוזי (ת/17 , ת/18) לא רשום בתיעוד זה כי חקירתם נוגעת להיתר ג' בלבד, כאשר אף ממקרא התיעוד הנ"ל, ניתן ללמוד כי העדים נשאלו ארוכות בקשר לכלל ההיתרים, היתרים א' , ב' ו- ג', מה גם, ובניגוד לטענת המאשימה, לא ניתן ללמוד מחקירה זו, כי השאלות אשר הופנו לעדים ביחס להיתרים א' ו-ב', נועדו לצורך השלמת תמונה ביחס לחשד למתן היתר ג', בלבד. לציין כי עדותם של העדים בקשר להיתר ב' אינה רלוונטית, ככל ובמועד בו ניתן היתר זה, לא היו העדים אחראים להוצאתו, כאשר עיון בהיתר (ת/9), מלמד כי שמו של העד אלדד שוהם לא מופיע בהיתר זה, כאשר מהנדסת הוועדה באותה עת היתה גב' גליה גלעדי, מה גם ששמו של דוד מעיין לא מופיע בהיתר הנ"ל, ואף לא ניתן ללמוד , בשלב זה, מעיון בחקירתו (ת/17), כי היה מעורב בהוצאת היתר זה. יחד עם זאת, מעיון בהיתר א', ניתן ללמוד כי זה נחתם בין היתר על ידי העד אלדד שוהם, אשר שימש בתקופה בה ניתן ההיתר מהנדס הועדה, כאשר מעורבותו של העד דוד מעיין בהוצאת ההיתר הנ"ל, ניתן ללמוד מדבריו בחקירתו (ת/17). באשר לטענת ההתיישנות אותה העלתה המאשימה ביחס למעורבות העדים בהוצאת היתר א', אציין כי מהראיות אשר הוגשו בפניי עד כה (ת/5), עולה כי גם הודעתו של הנאשם בדבר הבניה, אשר נוגעת בין היתר להיתר א', נגבתה בתאריך 29.07.07, בסמוך לגביית הודעותיהם של העדים. כאן עולה השאלה, האם אין להחיל על עבירת הבניה, המיוחסת לנאשם בנוגע להיתר א', טענת התיישנות במועד הגשת כתב האישום, ככל ועסקינן בעבירה מסוג עוון, אשר תקופת ההתיישנות הינה 5 שנים מיום ביצועה, כפי שטענה המאשימה לגבי העדים. עניין זה אני משאירה בצריך עיון, עד לשמיעת יתר העדים ובירור הראיות בתיק, ומתן הכרעת הדין. מכל האמור לעיל, ועל אף התהיות אשר מניתי לעיל, האם יש בכך כדי לקבל, כבר בשלב זה, את טענת הנאשם לאכיפה בררנית? התשובה לכך הינה שלילית. הנטל להוכיח טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, מוטל על שכמו של הנאשם, המעלה את הטענה. לאמור, נטל ההוכחה כי לעיני המאשימה עמדו שיקולים זרים ומטרות פסולות באי העמדה לדין של העדים מוטל על כתפי הנאשם (וראו: ת"פ (י-ם) 377/04 מדינת ישראל נ' ירון וול). בע"פ 15757-04-11 מדינת ישראל נ' גרינוולד ואח' (להלן: "עניין גרינוולד") אליו מפנה ב"כ הנאשם בטיעוניו, נקבע לעניין הטענה לאכיפה בררנית, בשל אי העמדה לדין נגד מעורבים אחרים באותה פרשה, כדלקמן: "בגדר העילות הפוטנציאליות להתערבות בית המשפט בשיקולי התביעה בהעמדה לדין מצוי עקרון השוויון, שיישומו המעשי עלול להיות הוראה על ביטול כתב-אישום בשל אכיפה בררנית. נעיר כבר בפתח הדברים, כי גם בנושא זה נוהג בית המשפט איפוק רב ולא בנקל תהא התערבות שמקורה באכיפה בררנית. בקליפת אגוז, ככלל, על החלטת התביעה להיות חפה מהפלייה. ביסוד עילה זו עומדת השאיפה לשמור על אמון הציבור ברשות המינהלית, ובענייננו ברשויות התביעה. עמד על כך השופט (כתוארו דאז) ברק: "הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש. ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי" (בג"ץ גנור הנ"ל, בעמ' 512; ההדגשות במקור - ד.ב.; ראו עוד: נקדימון, הגנה מן הצדק, בעמ' 387-386). הביקורת השיפוטית "המינהלית" מופעלת בעיקר במקרים שבהם נמנעה התביעה מלהגיש כתב-אישום ומבקש פלוני לטעון כי ההחלטה אינה ראוייה (השוו: בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 211-208 (2004)). וריאציה אחרת - שכיחה יותר - על אותו נושא, מתקיימת כאשר נאשם טוען שעומדת לו הגנה מן הצדק על בסיס אכיפה בררנית, משום שנגד אחרים, המעורבים באותה פרשה, לא הוגש כתב-אישום. גם במקרה זה ייבחן שיקול-דעתה של התביעה, כאשר הטענה היא כי לאור אי ההעמדה לדין של אחרים, היה זה בלתי-סביר להעמיד את הנאשם לדין מלכתחילה (שם, בעמ' 208). גם הפעם תיבחן הטענה באמת המידה המינהלית (השוו: נקדימון, הגנה מן הצדק, בעמ' 159-139, 387), שעל-כן, ייבחנו שיקולי התביעה לגבי כל אחד מהחשודים. אם ימצא כי התביעה הונחתה על-ידי שיקולים זרים, פעלה בחוסר תום-לב או שבית המשפט מגיע למסקנה, כי הבחירה את מי להעמיד לדין ולגבי מי להימנע מכך, חרגה בנסיבות העניין ממתחם הסבירות - רק אז, תתקבל טענת האכיפה הבררנית". בע"פ 38852-04-11 מדינת ישראל נ. נעמני ויה (להלן: "עניין ויה") שאף אליו הפנה ב"כ הנאשם, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המערערת/המאשימה, והרשיע את המשיבה/הנאשמת, וזאת לאחר שבית משפט קמא קיבל טענת האחרונה לאכיפה בררנית בעניינה, והורה זיכויה בטענה של "הגנה מן הצדק". ממקרא פסק הדין בעניין ויה הנ"ל עולה כי, לא ניתן לקבל את הטענה של הגנה מן הצדק של המשיבה, שעה שלא נבחנו כל הראיות בתיק, במיוחד והטענה של הגנה מן הצדק הועלתה רק בשלב סיכומי ההגנה של המשיבה. נקבע כי "המערערת אמנם התייחסה לשאלת קיומה של הגנה מן הצדק בסיכומיה, לטענתה, כתגובה למה ש"עלה בין השיטין" בטענות וראיות המשיבה, ובכך פתחה פתח להעלאת הטענה בשלב מאוחר על ידי ההגנה, אולם, אין בעובדה זו כדי להועיל למשיבה, מקום שבו לא עלה בידיה להוכיח, במידה הנדרשת, את התשתית העובדתית הנחוצה לקבלת הטענה, בשל כך שלמערערת לא ניתנה הזדמנות ראויה להתמודד עם הטיעון." (ההדגשה שלי; א.ד.ש) יוצא אפוא, כי בענייננו, לצורך קבלת טענת הנאשם להגנה מן הצדק, על האחרון להוכיח את התשתית העובדתית הנחוצה לקבלת הטענה, וזאת יש לעשות בדרך של שמיעת ראיות בתיק, ואין להסתפק בהפניה לחקירותיהם של העדים (ת/17 ו ת/18) ותשובותיהם שם, כדי לעמוד בנטל זה. לא למותר לציין כי, בשלב זה, בו הוגשה הבקשה, לא הוכח כי האכיפה בענייננו נעשתה על ידי המאשימה בחוסר תום לב, משיקולים זרים ומטרות פסולות, כאשר טרם נבחנה עד תום הטענה באם היה מקום להעמיד את העדים לדין, והמאשימה לא עשתה כן, שעה שלא נבחנו כל שיקולי המאשימה לכך. ובאם כן, מדוע בחרה המאשימה לא להעמידם לדין, לרבות בחינת חלקם במתן ההיתרים נשוא כתב האישום. ב. שיקולי המאשימה באי העמדת העדים לדין בעניין שיקולי התביעה בהעמדה לדין נקבע בע"א 6356/99 חטר-ישי נגד ארבל פ"ד נו(5) 254 כי: "לרשויות התביעה תפקיד מרכזי וייחודי בשמירה על שלטון החוק במובנו הרחב. בהפעילן את סמכותן נתון להן שיקול-דעת בבחינת מכלול הסוגיות המשפטיות העולות מן המקרה הבא לפניהן, כמו גם באמידת משקלן של הראיות העולות מחומר החקירה. בהחלטתן בדבר העמדה לדין מביאות רשויות התביעה במניין שיקוליהן הן את טובת הציבור, שעל ביטחונו הן מופקדות, והן את טובת הפרט שטרם הורשע תוך שהן שמות להן למטרה למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. אכן, לטיבו של שיקול-הדעת המופעל על-ידי התביעה עשויה להיות השלכה מכרעת הן על ביטחונה של החברה ועל חוסנה הפנימי והן על גורלו האישי של היחיד.." בבג"ץ 9582/11 סעדיה נגד נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' נקבע: "בית משפט זה חזר ושנה, כי מידת ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדה לדין הינה מצומצמת ביותר" (בג"צ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) - השופט גרוניס; בג"ץ 2913/03 ג'ורבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; בג"ץ 4657/01 כרסנטי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) ). כידוע: "על השאלה אם קיים 'עניין לציבור' בהגשת אישום פלילי עשויות להיות דעות שונות לאנשים שונים. ההכרעה היא של היועץ המשפטי לממשלה. בית-משפט זה מפקח על החלטות היועץ המשפטי לממשלה, אך אין הוא מחליף את שיקולו של היועץ בשיקולו שלו" (בג"צ 5883/93 יהלום נ' המפקח הכללי (לא פורסם) פסקה 7 - המשנה לנשיא, כתארו אז, ברק)."". בעניינו נימקה המאשימה את ההחלטה שלא להעמיד את העדים לדין בשל העדר ראיות מספיקות וכן בשל העדר עניין לציבור, וזאת כפי שהודיעה בהחלטתה מיום 05.11.12, כאשר הייתה לנאשם ההזדמנות להשיג על החלטה זו, בפני הטריבונל המתאים, אך לא עשה כן. בעניין גרינוולד הנ"ל, ציין בית המשפט לעניין שיקולי המאשימה בהעמדה לדין כדלקמן: "שיקול-דעתה של התביעה הוא אפוא רחב מאוד. בגדרו, נדרשת התביעה לשקול שיקולים של דיות הראיות, משקלן ומהימנותן, כל זאת במטרה להעריך את פוטנציאל ההרשעה הטמון בהן" (שם בעמ' 20). במצב דברים זה, לא תעמוד לנאשם טענת הגנה מן הצדק, שבגינה יש לבטל את כתב האישום כנגד הנאשם, בשל אי נימוק ופירוט של החלטת המאשימה לא להעמיד את העדים לדין, ככל והחלטתה על העמדתם לדין, נתונה לשיקול דעתה, כאשר אף ההתערבות השיפוטית בהחלטות מעיון אלו, הינה מצומצמת ביותר, מה גם שהנאשם בחר לא לערער על ההחלטה הנ"ל. ג. טענת ההסתמכות בטיעוניו ציין הנאשם כי סמך על ההיתרים אשר ניתנו לו ופעל על פיהם, עת בנה את המבנים. יחד עם זאת, לא נשמעה מפי האחרון טענה כי, ההיתרים הם בהתאם לתוכנית החלה על המקרקעין. כאן המקום לומר, כי טענה זו הינה בעיקר טענה עובדתית שיש להכריע בה לאחר שמיעת כל הראיות בתיק, לרבות הנאשם עצמו, ככל שיחליט לתת עדות. יחד עם זאת, והואיל וטענה זו הועלתה כבר בשלב זה, אתייחס אליה כפי שפארט בהמשך. בע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין מרכז הספורט") בחן בית המשפט העליון תוקפו של היתר, שניתן על ידי רשות מוסמכת, בניגוד לתוכנית מתאר בתוקף. בית המשפט העליון סקר את הפסיקות הקודמות בחזרו על הכלל שלפיו הרשות המוסמכת אינה רשאית ליתן היתר, אלא אם העבודה או השימוש המבוקשים במסגרתו, מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות החלות על הקרקע, או על הבניין הנדונים. בית המשפט הפנה להלכה שנקבעה בבג"צ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א [פ"ד ה 229], שם נקבע כי רישיון שהוצא כאמור, בניגוד לתוכנית קיימת, מהווה חריגה מסמכות של מעניק הרישיון, וכי הרישיון יהיה מחוסר כל תוקף וייחשב לאפס. בעניין מרכז הספורט, בחן בית המשפט העליון את השאלה האם אין בעצם קיומו של הרישיון, אף אם הוא לכאורה ניתן בחוסר סמכות, כדי להוות לפחות הגנה מפני אישום בפלילי. באותו עניין הותיר בית המשפט העליון את ההרשעה על כנה, בין היתר כיוון שנקבע כי המערערים ידעו על אי החוקיות ועדיין המשיכו בביצוע הבניה. בבג"צ 3301/90 אלי זקן נגד הוועדה המחוזית ( ): "הלכה היא, שהיתר הניתן על ידי וועדה מקומית אינו יכול לסתור תכנית מחייבת, ומשהתיימרה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לתת היתר להקמת בניין, או חלק שלו, תוך התעלמות מקווי בנייה שנקבעו בתכנית בניין מחייבת, היא חרגה בכך מסמכותה, וההיתר אינו תקף" אני גם מפנה לדברי כב' הנשיא המנוח, י. כהן ז"ל, ב-ד"נ 12/81, שם, בעמ' 663 סיפא - 664 רישא ד"נ 12/81, שפירא נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"ו: "עם כל הרצון להקל בנטל ההוכחה המוטל על הנאשם, אין למצוא בהם הוכחה, שהעותרים לא ידעו על בטלות ההיתר, כאשר, לפי האמור בהיתר עצמו, הם צריכים היו לדעת, שההיתר ניתן על-פי החלטת הוועדה המקומית מיום 15.6.73, כאשר הוועדה המקומית לא הייתה רשאית לתת הקלה ללא אישור הוועדה המחוזית......". הגם שבטיעוניו בפניי ציין ב"כ הנאשם כי, היה על הוועדה המקומית לפעול לביטול ההיתרים נשוא האישום, משלא ניתנו, לטענתה, כדין, אלא מהאמור לעיל, וברוח הפסיקה הנ"ל, הרי באם ניתן, ההיתר שלכאורה, אינו כדין ו/או בחריגה מסמכות, היתר זה בטל ואינו בתוקף. בענייננו, מיוחסות לנאשם עבירות של ביצוע עבודות בנייה בהתאם להיתרים א' ו-ב ' וכן ביצוע עבודות בסטייה מאותם היתרים. ביחס לעבירה האחרונה, הרי שאין לקבל טענת הנאשם כי הסתמך על ההיתרים, לשם ביצוע עבודות בסטייה מאותם היתרים, ככל שיוכח ע"י המאשימה כי הנאשם אכן ביצע עבודות בסטייה מאותם היתרים. ואילו העבירה הראשונה, בניה בהתאם להיתרים ותוך הסתמכות עליהם, הרי שטענה זו בעיקרה הינה טענה עובדתית שיש לבררה, כאמור לעיל, לאחר שמיעת כל הראיות בתיק, ורק אז להכריע בה. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, ובין היתר כי ההיתרים ניתנו, בניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין ובסטייה ממנה, ואחת השאלות שצריכות בירור, והקשורה לטענת ההסתמכות, מתי ידע הנאשם כי ההיתרים אינם חוקיים, והאם החל בבניה, או המשיך בה כאשר כבר ידע על אי חוקיותם, והאם הוא ממשיך לעשות שימוש במבנים, על אף שנודע לו על אי החוקיות של ההיתרים. תשובה לשאלה זו תינתן במסגרת הכרעת הדין. סיכומם של דברים לאור כל המקובץ לעיל, לא שוכנעתי כי נפל פגם מהותי בנקיטת ההליך הפלילי נגד הנאשם על ידי המאשימה, המחייב את המסקנה כי דינו של כתב האישום להתבטל בשלב זה. כך גם קובעת אני כי, התנהלותה של המאשימה בנסיבות המקרה שבפניי, אינה עונה על ההגדרה של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות". דוקטרינת ההגנה מן הצדק נועדה לפטור אדם מאחריות פלילית, באותם מקרים נדירים בהם נגוע האישום בהתעמרות שלטונית, ומשכך, אפוא, הוכרה החלת הדוקטרינה כמהלך קיצוני שבית המשפט יזדקק לו, רק במקרים נדירים ביותר, כאשר קיימת פגיעה ממשית בתחושת הצדק. הכלל הוא כי בית המשפט יעשה שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, רק כאשר פעולות הרשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב, במידה שכל בר דעת היה זועק כנגד פעולתה של הרשות, ובלבד שיישום הדוקטרינה לא יהווה כלי להכשרת פעולות בלתי חוקיות של הפרט. איני סבורה כי המקרה שלפני הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני זה. יתרה מזאת, בחינת מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, מחייב את דחיית טענת ההגנה מן הצדק, בשלב זה. שיקולים אלו בוארו בע"פ (י-ם) 9847/05 הנ"ל, בשים דגש על החובה למגר את עבירות הבניה שהפכו למכת מדינה, אשר יצרה מצב מסוכן של כאוס תכנוני, המשמעות הפסולה של "היתר דה-פקטו" להמשך פעילות עבריינית אגב "עקיפת מוסדות התכנון", וכך גם על ההגנה על המרקם התכנוני והפגיעה בשלטון החוק ובאמון הציבור במערכת אכיפת המשפט. סוף דבר לאור האמור, אני מורה על דחיית טענתו של הנאשם, להגנה מן הצדק, כאשר החלטה סופית בטענותיו לאכיפה בררנית ולעניין ההסתמכות, תינתן לאחר שמיעת מלוא הראיות בתיק. בניהחקלאותקרקע חקלאית