שעה שמונחת לפני בית המשפט בקשה לצו מניעה זמני, עליו ליתן דעתו בדבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה וכקבוע בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), על מנת לבחון את סיכויי התביעה (ראו: ע"א 30/11 טומשפולסקי נ' פריטום בע"מ (9.2.2011); ע"א 3595/10 גומעה נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (6.1.2011)). בנוסף, עליו לבחון, בהתאם לתקנה 362(ב)(1) לתקנות, את מאזן הנוחות, קרי הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני, ככל שלא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב בבקשה לסעד זמני, ככל שיינתן הסעד הזמני. ההלכה הפסוקה מורה כי שני היסודות האמורים, קרי סיכויי התביעה מחד גיסא, ומאזן הנוחות מאידך גיסא, אינם נבחנים במנותק זה מזה, אלא הם נשקלים על בסיס מה שמכונה "מקבילית כוחות", שמשמעותה היא, כי ככל שסיכויי העתירה להתקבל גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך (ראו: בר"ם 10336/09 בני עאדל ג'באלי חברה לעבודות עפר בע"מ נ' המועצה האזורית גולן (27.12.09); בר"ם 63/09 קשת שלטים בע"מ נ' עירית פתח תקווה (15.1.09)). מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לצו מניעה זמני: לפניי בקשה לצו מניעה זמני, לפיה מתבקש בית המשפט להורות למשיבים 1-4, להימנע מלבצע כל פעולה בקשר עם חנות הנמצאת בפרויקט ברח' בן גוריון פינת ארלוזורוב בהרצליה, הידועה כתת חלקה 33 בחלקה 547 בגוש 6538 (להלן בהתאמה: "החנות" ו-"הפרויקט"), וזאת עד למתן פסק דין בתובענה. המבקשות עותרת בתיק העיקרי למתן פסק דין המצהיר כי למבקשות הזכות להירשם כבעלים החוקי והבלעדי של החנות, כי זכויותיהן בחנות אינן כפופות לשעבוד של המשיבים 3 ו-4 (להלן: "אורן"), ולחובות מס, וכי אין לאורן שעבוד על החנות. עוד מתבקש בית המשפט להורות על רישום הבעלות של המבקשות, בחנות בפנקס רישום המקרקעין. סוגית הזכויות בחנות, לרבות תוקף השעבוד דנן, עמדה על הפרק במספר רב של הליכים, ובין צדדים שונים, בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו וכן בערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון. על מנת שלא להלאות, אציין את עיקר העובדות ואת אותם ההליכים הדרושים לענייננו: המשיבה 1 (להלן: "חברת כהן"), הייתה חברה קבלנית, שעסקה בעבודות בנייה ומניותיה היו בבעלות ה"ה יעקב ויהודית כהן (להלן: "כהן"). כהן הם גם בעלי המניות של המבקשות ונושאי המשרה מטעמן. לימים, נקלעה חברת כהן לקשיים, ובהמשך ננקטו נגדה הליכי פירוק. ביום 12.7.78, התקשרה חברת כהן בהסכם מכר עם המבקשות, לפיו היא מכרה להן את הזכויות בחנות (להלן: "הסכם המכר"). ביום 17.10.90 נרשמה לטובת המבקשות הערת אזהרה על החנות, בפנקס רישום המקרקעין. חברת כהן ושנתי חברות נוספות: כהן גוטויין בע"מ ו-י.כ. בינוי בע"מ (שלושת אלה יכונו להלן: "החברות"), היו חייבות כספים לאורן. משכך, ניתן לאורן שיעבוד ספציפי על נכסים בפרויקט, אשר נרשם כדין (להלן: "השעבודים"). במסגרת זו, נרשמה בשנת 1987, הערת אזהרה בפנקס רישום המקרקעין לטובת אורן, בקשר עם השעבודים, לרבות על החנות. מכאן, שהערת האזהרה לזכות אורן, קודמת להערת האזהרה שנרשמה לזכות המבקשות. בין לבין אורן, התגלעו סכסוכים, בעטיים הוגשה תובענה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (הפ' 1607/96). הסכסוך הועבר לבוררות, לפני עו"ד ד"ר שלמה פלד. הצדדים לבוררות הגיעו ביום 3.12.96 להסכם, לו ניתן ביום 2.3.97 תוקף של פסק בורר, שאושר ביום 1.9.97, על ידי בית המשפט המחוזי (ה"פ 947/97) (להלן: "הסכם הבוררות"). הסכם הבוררות חשוב לעניינו שכן החברות אישרו בו כי הן חייבות לאורן 625,000 דולר (קרן), שיישא ריבית בשיעור הנקוב בהסכם הבוררות. עוד אישרו החברות את תוקפם של השעבודים. בהסכם הבוררות נקבע מנגנון באשר למימוש הנכסים נשוא השעבודים, שהם ששה נכסים מסחריים בפרויקט, שפרטיהם צוינו בנספח א' להסכם הבוררות, החנות, שבאותה עת מספרה היה 107 היא הנכס השישי מכלל ששת הנכסים (להלן: "הנכסים"). המבקשות וכן המשיבה 5 (להלן: "גיחד"), שרכשו את הזכויות בנכסים, אישרו בשולי הסכם הבוררות, את הסכמתן לו, לרבות ביצועו ומימושו וכן אישרו שהן תחתומנה על כל מסמך הדרוש לשם כך. אורן טען כי לא שולם לו המגיע לפי הסכם הבוררות, ומשכך נקט בהליכים למימוש השעבודים. בין לבין, נקלעה חברת כהן לחדלות פירעון והתנהלו בעניינה הליכי פירוק [תיק פש"ר (ת"א) 1672/01] (להלן: "תיק הפירוק"), במסגרתם מינה בית המשפט את עו"ד אבידור כמפרקת (להלן: "המפרקת"). המפרקת הגישה בקשה למתן הוראות, לפיה הבעלות בחנות היא של החברה. כב' השופטת אלשיך, בהחלטתה מחודש נובמבר 2005, הורתה כי יש להגיש תובענה עצמאית בשאלת הבעלות בחנות, ולא ניתן לבררה על דרך של בקשה למתן הוראות. ואכן תובענה כאמור, הוגשה על-ידי המפרקת, ולגביה יפורט בהמשך. בנוסף וללא קשר להליך הפירוק, מינה בית המשפט את עו"ד אופיר ז"ל והמשיבים 6 ו-7 ככונסי נכסים לשם רישום היחידות בפרויקט על שם רוכשיהם (להלן: "כונסי הרישום"). כונסי הרישום הגישו אף הם מספר בקשות והיו צד לחלק מההליכים. ביום 17.9.96 הגישו המבקשות וגיחד תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ה"פ 1607/96), בה עתרו למתן הצהרה כי הן הבעלים של הנכסים, כי יש לרשום את הבעלות בהם על שמן, וכי הבעלות בהם אינה כפופה לשעבוד. הליך זה אוחד עם הליך אחר שננקט על-ידי כונסי הרישום, וביחד עם הליך שלישי שננקט על ידי מס הכנסה בקשר עם חובות המגיעים לרשות בתיק ה"פ (ת"א) 1007/95. ביום 20.1.97 הגיעו כל הצדדים, קרי המבקשות, גיחד, מס הכנסה וכונסי הרישום להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), בו נקבעו, בין היתר, מהם הנכסים בפרויקט שימומשו לצורך ביצועו, ביצוע תשלומי המס, וייחוד נכסים שיירשמו על שם גיחד והמבקשות, ובכללם החנות. קיימת מחלוקת בין הצדדים שלפניי בשאלה האם הסכם הפשרה אושר בדיון ביום 18.2.97 לפני כב' השופט קלינג, אם לאו, שכן הדבר אינו עולה מפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בעניין. יצוין, כי בדיון ביום 18.2.87 לפני כב' השופט קלינג, נכח גם עו"ד שלו, מטעם אורן. עוד יצוין, כי אין בהסכם הפשרה התייחסות למעמד של השעבוד לטובת אורן ביחס לבעלות של המבקשות בחנות. ביום 26.6.01 דחה בית המשפט (כב' השופט קלינג), בקשה שהגישו כונסי הרישום בתיק ה"פ 1263/92, לפיה הם זכאים לעקל את החנות לצורך גביית שכר הטרחה המגיע להם, בקובעו כי השעבוד עדיף על פני זכויותיהם. ביום 28.7.08 הכריע בית המשפט העליון בערעורים שהגישו כונסי הרישום על החלטות שונות שניתנו בתיק הפירוק (ע"א 7131/06; ע"א 9344/07). הצדדים לערעור היו כונסי הרישום וכן כונס הנכסים, אורן והמבקשות. בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס), למחלוקת באשר לבעלות בחנות והשעבוד לו טוענים אורן, וראה לנכון להפנות להחלטת כב' השופט קלינג מיום 26.6.01, כאשר מהחלטת בית המשפט העליון עולה כי לשעבוד יש תוקף. הליך אחר הראוי לציון הוא בקשה שהגישו אורן ביום 15.1.09 לכינוס נכסים, על יסוד אגרת החוב [פר"ק (ת"א) 1087/09] (להלן: "תיק הכינוס"). בתיק הכינוס מינה בית המשפט (כב' השופטת קרת), ביום 26.1.09 את המשיב 2 לכונס נכסים למימוש החנות (להלן: "כונס הנכסים"), ובהמשך מונה כונס הנכסים גם כמפרק במקומה של עו"ד אבידור. בקשת כהן לבטל את ההחלטה למינוי כונס נכסים נדחתה ביום 1.11.10. ביום 2.11.09, אישר בית המשפט של הכינוס את תקפות השעבוד, בניגוד לעמדת כהן. בהמשך, ביום 13.7.10 ניתנה החלטה של בית המשפט של הפירוק, (כב' השופטת אלשיך), שבו אושרה הנשייה המובטחת של אורן. עוד נקבע כי אם כהן סבור שאין תוקף לשעבודים, עליו לפעול במסגרת הליך עצמאי שיצהיר על הבעלות בחנות שאינה כפופה לשעבוד. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 6087/11), שהוכרעה ביום 24.10.11, תוך שבית המשפט העליון מאשר את תקפות השעבוד. בשנת 2008 הוגשה על ידי אורן, במסגרת תיק ה"פ 1263/92, בקשה (בש"א 5686/08), להצהיר כי השעבוד גובר על בעלות המבקשות בחנות (להלן: "בקשת אורן"). בתגובת המבקשות, שנתמכה בתצהיר של כהן, הסכימו האחרונות לתוקף השעבוד, אך הכחישו קיומו של חוב לאורן. לאחר קבלת התגובות, הורה בית המשפט (כב' השופט זפט), כי הבקשות תובאנה לדיון לפני כב' השופטת קרת, לפניה מתברר תיק הכינוס. בקשות אלה נידונו בהחלטת בית המשפט של הכינוס, אשר נדרש לבקשות נוספות בהקשר זה, לרבות גובה החוב לאורן ועוד. ביום 21.9.08 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תירשם המשכנתא על החנות, על-ידי כונס הנכסים, תוך שמירת כל הטענות. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה על-ידי כב' השופטת קרת בתיק הכינוס. וכאן אנו באים להחלטת בית המשפט של הכינוס מיום 11.9.12, בבקשות שונות שהיו לפניו בנוגע למימוש החנות. במסגרת הדיונים בבקשות, מינה בית המשפט את רו"ח רון בארי לבדיקת החוב הנטען כי מגיע לאורן (להלן: "המומחה"). מחוות דעת המומחה עולה כי האחרון הגיע לידי מסקנה כי החוב לאורן עומד, על סך של 4.6 מיליון ₪, כאשר כפי העולה מההחלטה באותן בקשות, חוות הדעת לא הביאה בחשבון ריבית פיגורים, מע"מ וזכותו של אורן לקבלת דמי שכירות ופיצוי מוסכם. בהחלטה שניתנה לאחר קבלת חוו"ד המומחה, קבע בית המשפט כי התקיימו התנאים להורות על המשך מימוש השעבודים (להלן: "החלטת המימוש"). ביום 4.12.12 נדחתה בקשת המבקשות וכהן לעיכוב ביצוע של החלטת המימוש. על החלטת המימוש הוגש ערעור לבית משפט העליון (ע"א 7774/12), שעודנו תלוי ועומד, ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 30.12.12 ניתנה החלטת בית משפט העליון (כב' השופט זילברטל), הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע, אך עיכבה את ביצועה החלטת המימוש עד ליום 31.1.13, על מנת לאפשר למבקשות לנקוט בהליך לפני הערכאה המוסמכת, באשר לטענתן כי הן בעלות הזכויות בחנות ואלו אינן כפופות לשעבוד (להלן: "החלטת עיכוב הביצוע"). בהחלטת עיכוב הביצוע נקבע, כי על המבקשות להגיש הליך עצמאי, כמתחייב עוד מהחלטת כב' השופטת אלשיך משנת 2005. עוד נקבע בהחלטת עיכוב הביצוע, כי אם המבקשות סבורות שיש מקום למנוע את מימוש החנויות עד בירור תביעתן, שמורה להן הזכות לנקוט בבקשה מתאימה במסגרת התובענה שיגישו, והדבר יישקל על ידי הערכאה שתדון בה. בעקבות החלטת עיכוב הביצוע, הוגשה ביום 30.1.13 התביעה ובצידה הבקשה לצו מניעה זמני, היא נשוא החלטה זו. 4. הוריתי על מתן צו מניעה ארעי תוך חיוב המבקשות בהפקדת ערבות בנקאית, קבלת תשובת המשיבים, וקביעת דיון במעמד הצדדים ליום 10.2.13. המשיבים הגישו תשובה, והמבקשות הגישו תשובה לתשובה. 5. המבקשות טוענות כי יש להכיר בזכותן להירשם כבעלים של החנות, ובנוסף שזכויותיהן עדיפות על פני השעבוד, וזאת בין היתר מאחר והסכם המכר קדם לשעבוד. עוד נטען כי מעמדן של המבקשות בהסכם הבוררות הוא של ערבות להתחייבות החברות, ומאחר ולדידן אורן פטר את גיחד, שכזכור הייתה ערבה בצד למבקשות, מערבותה לחברות, מופטרות גם הן מהערבות, ומשכך אין תוקף לשעבוד. לגרסת המבקשות, החוב בגינו ניתנה ערבותן לשעבוד נפרע וגם בכך יש כדי לדחות את השעבוד. נטען כי בהסכם הפשרה, הוכרה בעלותן של המבקשות בחנות מבלי שתהייה כפופה לשעבוד, לא כל שכן, אורן לא הסתייגו מהסכם הפשרה, במיוחד שבא כוחם של אורן נכח בדיון בבית המשפט בו אושר הסכם הפשרה. המבקשות נסמכות על החלטת עיכוב הביצוע, על כך שלא הוכרה זכות השעבוד של אורן הגוברת על בעלותן בחנות, וכי על אורן היה לנקוט בהליך להבטחת זכויותיו הנטענות. המבקשות טוענות כי כונס הנכסים אינו אמור להיות צד להליכים דנן, שכן שעה שהתברר שאין לחברה זכויות בחנות, ממילא כונס הנכסים נעדר מעמד בהליך. כונס הנכסים מתנגד לבקשה, הגם שהוא מאשר כי התביעה שהגישה המפרקת עו"ד אבידור לבעלות החברה בחנות נזנחה. כונס הנכסים מבהיר כי התביעה נמחקה מחמת שהוא הגיע לתובנה שאין לחברת כהן זכויות בחנות, וכי המבקשות זכאיות להירשם כבעלים שלה. עם זאת, טוען כונס הנכסים, כי זכויות המבקשות כפופות לשעבוד. מהטעם האמור, מבהיר כונס הנכסים, כי בדו"ח שהגיש, לא נטען לבעלות של חברת כהן בחנות. כונס הנכסים מפנה בתגובתו לפסקי דין והחלטות שניתנו בעניין, ובהם נקבע, לגרסתו, כי אורן הם בעלי שעבוד תקף על הזכויות בחנות, וכי הבעלות בחנות כפופה לשעבוד. עוד נטען, כי קיים חוב פסוק וחלוט לטובת אורן, שהוכר גם על ידי המבקשות, ומשכך זכאים אורן למימוש השעבוד, כמו גם שהמבקשות באות בידיים לא נקיות לבית המשפט, כי קיים שיהוי ניכר בהגשת התובענה ועוד. אורן הגישו תגובה, שלא נתמכת בתצהיר. אורן מצטרפים לעמדת כונס הנכסים ומתנגדים לבקשה, תוך שנטען על ידם, כי הסכם הפשרה לא הוצג בפני בית המשפט, ולא אושר על-ידו, ומשכך אין בו כדי לחייבם. עוד נטען, כי המבקשות לא כפרו שהשעבוד גובר על זכויות הבעלות שלהן בחנות, וכי אין ממש בטענת המבקשות לפיה אורן פטרו את גיחד מהחוב, תוך שהם מפנים להליכי מימוש של הנכסים השונים, המנויים בנספח א' להסכם הבוררות, נכסים שהיו גם בבעלות גיחד. גיחד טוענת שאינה צד להליכים, אין בסיס לטענות המבקשות כלפיה, וכי דינה להימחק. גם המשיבים 6 ו-7 טוענים כי יש למחוק אותם כצד להליך. בדיון במעמד הצדדים, נחקרה הגב' כהן על תצהירה, ובהמשך חזר כל צד על טענותיו, הוסיף עליהן, והשיב למישנהו. 7. שעה שמונחת לפני בית המשפט בקשה לצו מניעה זמני, עליו ליתן דעתו בדבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה וכקבוע בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), על מנת לבחון את סיכויי התביעה (ראו: ע"א 30/11 טומשפולסקי נ' פריטום בע"מ (9.2.2011); ע"א 3595/10 גומעה נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (6.1.2011)). בנוסף, עליו לבחון, בהתאם לתקנה 362(ב)(1) לתקנות, את מאזן הנוחות, קרי הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני, ככל שלא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב בבקשה לסעד זמני, ככל שיינתן הסעד הזמני. ההלכה הפסוקה מורה כי שני היסודות האמורים, קרי סיכויי התביעה מחד גיסא, ומאזן הנוחות מאידך גיסא, אינם נבחנים במנותק זה מזה, אלא הם נשקלים על בסיס מה שמכונה "מקבילית כוחות", שמשמעותה היא, כי ככל שסיכויי העתירה להתקבל גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך (ראו: בר"ם 10336/09 בני עאדל ג'באלי חברה לעבודות עפר בע"מ נ' המועצה האזורית גולן (27.12.09); בר"ם 63/09 קשת שלטים בע"מ נ' עירית פתח תקווה (15.1.09)). בצד אלה, על בית המשפט להביא בחשבון גם שיקולי יושר ותום לב, וכן לבחון שיהוי ומידתיות. מן הכלל אל הפרט; דומה כי אין חולק שבהתאם להכרעות השונות, המסמכים הרלוונטיים, ועמדות כל הצדדים, זכאיות המבקשות להירשם כבעלות הזכויות בחנות. משכך המחלוקת נשוא ההליך העיקרי, הינה האם הבעלות כפופה לשעבוד, אם לאו. מסקנתי זו מושתתת בין היתר, על כך שאין כל טענה מפי מי מהמעורבים, לרבות כונס הנכסים, כי הבעלות בחנות שייכת לחברה. בצד זה אפנה להסכם הפשרה, לפיו המבקשות זכאיות להיות הבעלים של החנות. משכך, השאלה שבית המשפט יידרש לה בתיק העיקרי הינה האם כגרסת המבקשות, השעבוד אינו תקף ומכל מקום נדחה מפני הבעלות או כעמדת אורן לפיה השעבוד תקף והבעלות בחנות כפופה לו. יישום מבחן קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה, יעשה אפוא בשים לב למחלוקת דנן. 9. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות ויישמתי את ההלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת ממספר נימוקים, וכמפורט להלן: 10. לשם קבלת הבקשה לצו הזמני, על המבקשות להראות כי את הסיכויים של התביעה להתקבל, על ידי קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, התומכות בעילת התביעה. המבקשות כפרו כאמור בשעבוד, תוקפו כמו גם שהחוב שנועד להבטיח נפרע. האמנם ? לצורך הכרעה בקיומן של ראיות אלה, יש לפנות בראש וראשונה להסכם הבוררות, הגם שלא צורף לבקשה, שכן הוא הנדבך הראשון לבחינת השעבוד, בו הכירו המבקשות בשעבוד. בשולי הסכם הבוררות, התחייבו המבקשות, יחד עם גיחד, כדלקמן: "אנו, הח"מ, ולאור זכויותינו בנכסים על פי הפירוט שבנספח א', מסכימים כי ההסכם יבוצע כמפורט לעיל, והנכסים המפורטים בנספחים א' ימומשו בצורך ביצוע ההסכם במיוחד על פי האמור בסעיף 5.2.1 לעיל. אנו נחתום על כל מסמך לביצוע האמור". הצדדים להסכם הבוררות היו ערים לזכויותיהן של המבקשות ושל גיחד בנכסים, וכאמור בסעיף 5 להסכם הבוררות. משכך נדרשו הצדדים להסדיר במפורש את עדיפות השעבוד על פני הבעלות בנכסים. הדעת נותנת שלא בכדי נדרשה וניתנה הסכמתן של המבקשות וגיחד להסכם הבוררות, שכן אחרת לא היה בשעבוד כדי להבטיח את החוב לאורן. יש לזכור כי בהסכם הבוררות אישרו החברות כי החוב לאורן עומד על מאות אלפי דולרים, שאת פירעונו נועדו להבטיח הנכסים, וברי כי אלמלא ניתנה הסכמת המבקשות וגיחד, לא היה בנכסים כדי סיפק. ועל מנת ליתן תוקף לכוחו המחייב של השעבוד על פני זכות הבעלות שלהן. עוד יש לזכור כי אורן היו הבעלים של חברת כהן, שהיא צד להסכם הבוררות ואחת החייבות לאורן, וכי אף המבקשות מצויות בבעלות כהן, ומשכך קיימת זהות אינטרסים של המשעבדים-החברות, ושל בעלי הזכויות בנכסים שהסכימו לעדיפות השעבוד- המבקשות. המסקנה המתבקשת הינה שהמבקשות ביחד עם גיחד הסכימו ללא הסתייגות לביצוע הסכם הבוררות, ובמסגרתו למימוש החנות שהיא אחד הנכסים המנויים בנספח א' לו. לא כל שכן, הן התחייבו לחתום על כל מסמך לצורך ביצוע התחייבותן. הסכם הבוררות מכיר בתוקף השעבוד כמו גם בחוב של החברות לאורן. הסכם זה אושר כאמור בבית המשפט וניתן לו תוקף של פסק-דין. לפנינו התחייבות חד משמעית, שאינה דרושה פירוש, המעיבות על סיכויי התביעה, לצורך הסעד הזמני, שכן לפיה, הכירו המבקשות בתוקף השעבוד, כמו גם בכך שהוא גובר על זכות הבעלות שלהן, לא כל שכן הן התחייבו לחתום על כל מסמך הדרוש לשם רישום השעבוד. התחייבות זו כאמור, מהווה חלק מפסק דין שלא בוטל ועומד על כנו, עד עצם היום הזה, והוא מחייב את כל הצדדים לו, לרבות המבקשות. משכך, יש בהסכם הבוררות להטות את הכף כנגד סיכויי התביעה לדחיית השעבוד על פני זכויות המבקשים, והכל, לצורך ההליך של הסעד הזמני נשוא החלטתי. מכאן, שמהראיות לכאורה שהונחו לפני עולה כי המבקשות הכירו בתוקפו המחייב של השעבוד, ובניגוד לנטען בבקשה. המצב דומה גם באשר לחוב המגיע לאורן, אותו נועד השעבוד להבטיח. שלא כגרסת המבקשות לפיה החוב נפרע, אזי התמונה שונה, ושוב לצורך השלב הזמני שלפניי. קיימת החלטה הקובעת פוזיטיבית של בית המשפט של הכינוס, היא החלטת המימוש, לפיה קיים חוב של מיליוני שקלים של החברות לאורן, ובהתבסס בין היתר על חוו"ד המומחה. אמנם, המבקשות וכהן משיגים על החלטת המימוש, כמפורט בערעור שהגישו, ובין היתר שלא התאפשר להן לחקור את המומחה, אך בקשתם לעיכוב ביצוע החלטת המימוש נדחתה על ידי בית המשפט העליון, שלא ראה מקום לעכב את ביצוע החלטת המימוש. קרי, די בקביעות האמורות לצורך הבקשה שלפניי. דומה כי די היה בכך כדי להגיע לידי מסקנה לפיה לא עומדות המבקשות בנטל הדרוש מהן, קרי: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנדרש בתקנה 362 לתקנות. מעבר לדרוש: הערת האזהרה לטובת אורן נרשמה עוד קודם להערת האזהרה לטובת המבקשות, ומשכך זכויות הבעלות של המבקשות בחנות, לכאורה כפופות לו. על המבקשות הטוענות אחרת, נטל ההוכחה, וכזאת לא הורם, לצורך הבקשה לצו מניעה זמני. לבית המשפט הוצגו מסמכים מאוחרים, לרבות של המבקשות עצמן, ושהוגשו במסגרת ההליכים השונים, מהם עולה כי המבקשות הודו הלכה למעשה בתוקף השעבוד וכוחו המחייב. בהקשר זה אפנה לתגובת המבקשות מיום 14.4.08 הנתמכת בתצהירו של כהן, ושניתנה במסגרת בקשת אורן להכיר בשעבוד, בבש"א 5686/08 הנזכרת לעיל. בתגובה מאשרות המבקשות במפורש בסעיף ב': "יובהר כי המשיבות (הן המבקשות בבקשה שלפניי - א.א.), אינן מתכחשות לזכות המבקשים (הכוונה לאורן - א.א.) לרישום המשכנתא, ברם, זכות זו כפופה לכך שעל המבקשים לערוך התחשבנות מולן ואם וככל שקיימת להם יתרת חוב אזי זכאים הם לרישום המשכנתא, ובכל מקרה, זו צריכה להירשם כמשכנתא מוגבלת בסכום." לפנינו הודאה של המבקשות, משנת 2008, קרי: לאחר הליכים שונים שהתנהלו בקשר עם החנות והשעבודים, ולפיה מכירות המבקשות בכך שהשעבוד גובר על הבעלות. טענתן היחידה היא רק באשר לסכום החוב המגיע לאורן ותו לא. משכך, מנועות המבקשות היום להעלות טענות, אותן לא העלו בעבר. בחקירתה, לא היה לגב' כהן הסבר מדוע הן מעלות היום טענות שעומדות בניגוד להצהרה האמורה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 2-4). זאת ועוד, המבקשות נתנו הסכמה לרישום המשכנתא על יסוד השעבוד, הסכמה לה ניתן תוקף של החלטה על ידי כב' השופטת קרת ביום 21.9.08, במסגרת הבש"א האמורה. אומנם, המבקשות שמרו על כל טענותיהן, אך הטענות כמפורט לעיל, מוגבלות לשאלת גובה החוב ותו לא. תוקפו של השעבוד, אף הוכר במספר החלטות, לא כל שכן בפסה"ד בע"א 7131/06 כאמור לעיל. שעה שבית המשפט העליון הכיר בתוקפו של השעבוד, מעצים הדבר את גרסת המשיבים ומחליש את זו של המבקשות, לצורך הסעד הזמני. הופניתי להחלטות ופרוטוקולים נוספים שהתנהלו בין הצדדים, שאף מהם עולה כי המבקשות הכירו בשעבוד. בין אלה, פרוטוקול דיון מיום 27.1.00 בתיק ה"פ 1263/92 בפני כב' השופט קלינג. בעמ' 5 לפרוטוקול מצהיר ב"כ המבקשות כי יש לרשום את הבעלות בחנות על שם המבקשות, וכן יש לרשום משכנתא לטובת אורן. נתתי דעתי לטענת המבקשות לפיה פטרו אורן את גיחד, ומשכך יש לפטור גם אותן, וזאת על יסוד הוראת סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, כמו גם על הוראת סעיף 5 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967, אך לא ראיתי לקבל את הטענה, וזאת לצורך ההליך הזמני שבפניי. אציין, כי מהמסמכים שהוגשו לפתחי עולה כי אורן לא פטרו את גיחד בכל הנוגע להתחייבות האחרונה לפי הסכם הבוררות. ואבהיר: בהסכם הבוררות התחייבה גיחד בצד המבקשות להסכים למימוש השעבודים על הנכסים. הנכסים, למעט החנות, מומשו לטובת אורן על ידי עו"ד דוד לוי, שמונה ככונס נכסים וכעולה מאישור של עו"ד לוי, נספח ב' לתשובה לתגובה. באישור ציין עו"ד לוי כי הוא מימש את הנכסים והעביר את תמורתם לאורן. משכך, יש לפני בית המשפט אסמכתאות לפיהן לא זו בלבד שאורן לא פטרו את גיחד מהתחייבותה ו/או ערבותה לאורן לפי הסכם הבוררות, אלא שמומשו זכויות גיחד בנכסים לשם תשלום לאורן. לא התעלמתי מהפניית ב"כ המבקשות לעדות אורן בדיון לפני כב' השופטת קרת מיום 23.5.10, לפיו הוא מאשר שגיחד לא שילמה לו כספים, אך עסקינן בחוב אחר, שאינו נשוא מימוש הנכסים לפי הסכם הבוררות. 11. בהינתן המסקנה אליה הגעתי באשר למבחן סיכויי התביעה, בדקתי את מאזן הנוחות. לא ניתן להכחיש כי שעה שעומדת תביעה קניינית, הנטייה תהיה להעניק סעד של צו מניעה זמני, שכן אחרת, עלול התובע שלא לקבל את הנכס, גם אם יזכה בתביעה. משכך מאזן הנוחות נוטה, לכאורה, במקרה שלפניי לטובת המבקשות. דא עקא, אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי. ראשית, לפי מבחן "מקבילית הכוחות", הנזכר לעיל, אזי לאור הקביעה ביחס לסיכוי התביעה בשים לב להיעדר ראיות מהימנות לכאורה, הרי שיש ליתן משקל פחות למבחן מאזן הנוחות. אפנה לדברי בית המשפט העליון ברע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף ברח' הפרחים 7 רמת השרון נ' עיון (1.9.09): "בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" - ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001); רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, פ"ד נט(4) 700 (2005)). עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני (פרשת שלמה אליהו)." כן ראה, רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (21.4.09). שנית, אין ספק כי לאורן נגרם נזק כבד, ככל שנדחה הליך המימוש, שכן החוב הולך ותופח מצד אחד, ומבלי שהם נפרעים את חובם, מצד שני. קיים חשש, שאם התביעה תדחה, לא יוכלו אורן לגבות את חובם, במיוחד שבכל אותה עת עושות המבקשות שימוש בנכס, ונהנות ממנו. חשש זה מתעצם לנוכח הטענה כי המבקשות לא שילמו הוצאות שהושתו עליהן בהליכים השונים, הגם שהעמידו את הערבות שנקבעה כתנאי לתוקף צו המניעה הארעי. שלישית, מאזן הנוחות נוטה, ככלל, לטובת תובע המבקש למנוע מימוש של נכס שהוא דירת מגורים, לעומת נכס עסקי, שאז הנטייה למנוע את מימושו פחותה יותר. בהקשר זה ראה ע"א 4091/12 כוכב מסעי ראש העין בע"מ נ' עיריית טייבה [] (13.11.2012). בענייננו, אין מדובר במימוש דירת מגורים, אלא נכס עסקי, של חברות, ומשכך המשקל שיש לתת הינו קטן יותר. רביעית, יש ליתן את הדעת כי אורן מנסה זה עשרות בשנים לממש את השעבוד, נדרש להליכים רבים, מורכבים וממושכים ויש לאפשר לבעל שעבוד למצות את זכויותיו, ובגדרן לממש את השעבוד. 12. עומד למבקשות לרועץ גם שיהוי ניכר שאף בו יש כדי לדחות את הבקשה, ואבהיר; המבקשות, המצויות בשליטת כהן, שניהלו ועדיין מנהלות הליכים על זכות אורן לממש השעבוד, היו מודעות להליכים הממושכים בקשר למימוש השעבודים בחברת אורן, אך לא עשו במהלך השנים הרבות כדי לעתור לכך שזכותן בחנות גוברת על השעבוד. בכך יצרו ציפייה לגיטימית אצל אורן, כי אין הן עומדות על זכותן בחנות. למצער, כל הסתייגותן הייתה באשר לגובה החוב המגיע לאורן ולא לעצם השעבוד הגובר של אורן על זכויות הבעלות שלהן. לא ניתן הסבר ענייני על ידי המבקשות, לרבות ע"י הגב' כהן בחקירתה, מדוע נמנעו הן מלנקוט בכל פעולה לשמירת זכויותיהן. בהקשר זה ראה רע"א 6353/11 גילמן נ' דיסקונט (2011) שבו בית המשפט העליון דחה בקשה לעיכוב מימוש דירת מגורים בשל שיהוי. אוסיף כי יש גם חוסר תום לב דיוני באופן התנהלות המבקשות. אלה, היו חייבות להגיש את התביעה והבקשה נשוא החלטתי לפני שנים רבות, אך בחרו לשבת בחוסר מעש, והמתינו לתוצאות ההתדיינות שבין כהן לבין אורן. רק לאחר שגרסתם נדחתה בהחלטת המימוש, ועיכוב ביצועה נדחה, נקטו בהליך שלפניי. לא הייתה כל מניעה בידי המבקשות להגיש את התביעה לפני שנים רבות ובאופן שתתברר במקביל עם הסכסוך שבין כהן לבין אורן. לא התעלמתי מהתובענה שהגישו המבקשות בשנת 1996 לבעלותן בנכסים השונים, ובכללן בחנות, אך כאמור, לא הוצגה לפניי אסמכתא לפיה בית המשפט אכן אישר את הסכם הפשרה, ובנוסף אין בהסכם הפשרה קביעה שזכות הבעלות של המבקשות בחנות, אינה כפופה לשעבוד. לא התעלמתי מתצהירו של עו"ד לוי, מיום 11.9.06, שצורף כנספח א' לתשובה לתגובה מטעם המבקשות, לפיו הסכם הפשרה הוגש לאישור בית המשפט, אולם כאמור לעיל אין בפניי כל החלטה או פסק דין המאשש זאת (ראה פרוטוקול הדיון בעמ' 10 שורות 1-5). אשר על כן, השיהוי הכבד בהתנהלות המבקשות, שנמנעו במשך שנים רבות להגיש את התביעה, הגם שידעו על דרישת אורן למימוש השעבוד, לא כל שכן, יצרו ציפייה בלב אורן, כי אין להן טענות באשר לקדימות השעבוד, עומד בעוכריהן. מיותר לציין, כי בדיון לא הכחישו המבקשות שההחלטה בדבר הגשת תביעה עצמאית ניתנה על ידי כב' השופטת אלשיך כבר בשנת 2005, בעוד שכאמור התביעה הוגשה רק בשנת 2013 (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 25-26). יתרה מזו, המבקשות היו מודעות להליכים הרבים בקשר עם מימוש השעבודים, ומה פשוט יותר היה להן מאשר להגיש הליך עצמאי, בד בבד לאותם הליכים, ובמסגרתו לטעון את שנטען עתה לראשונה. 13. הבקשה לוקה אף בחוסר "ניקיון כפיים". הפסיקה הדגישה את החשיבות שעל צד העותר לצו זמני, לרחוץ בניקיון כפיים, לא כל שכן, כשהוא עותר לצו במעמד צד אחד. נקבע, כי חוסר ניקיון כפיים, יחול שעה שצד לא מגלה לבית המשפט מסמכים, ששומה היה עליו לגלות עם הגשת הבקשה (ראה רע"א 9946/09 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' תדהר מגדל בית שמש בע"מ ואח' (18.12.09)). המבקשות נמנעו מלצרף לבקשה את הסכם הבוררות, והסתפקו רק בטיעונים באשר לגרסתן לפיה אין בו כדי להוות הודאה והסכמה שלהן לשעבוד, כמו גם לחתום על כל המסמכים הדרושים למימושו. זאת ועוד, המבקשות גם לא צירפו את תגובתן לבקשת המימוש, בה לא כפרו בתוקף השעבוד והיותו קודם לזכותן, וכל שנטען היה למחלוקת בדבר שיעור החוב המגיע לכהן. 14. לא התעלמתי מטענת המבקשים לפיה עמדת אורן לא נתמכה בתצהיר של המשיב 4, ושמכך דינה להימחק, אך לא ראיתי בטענה כדי לקבל את הבקשה ודוק. אמנם טוב היו עושים אורן לו תמכו את התגובה בתצהיר כדין, אך ניתן להכריע בבקשה על יסוד מסמכים שאינם שנויים במחלוקת, ועל פסקי הדין וההחלטות שניתנו, אף מבלי להידרש לתצהיר של אורן, כך שאין בהעדר התצהיר, כדי להגיע למסקנה אחרת, הגם שכאמור, טוב היא אילו הוגש. לא ראיתי צורך להידרש לטענת המבקשות לפיה נעדר כונס הנכסים מעמד במחלוקת נשוא התביעה, זאת בניגוד לעמדתו של כונס הנכסים, אך לא מצאתי לנכון לדון בטענה זו לצורך המחלוקת העומדת עתה לפניי, והיא תידון בתיק העיקרי, במידת הצורך. בשולי ההחלטה אציין כי המבקשות עותרות להצהיר כי זכויותיהן גם אינן כפופות לחובות מס. ברי כי ככל שהמבקשות עומדות על הסעד האמור, עליהן לצרף את רשויות המס כצד להליך. 15. לאור כל הנימוקים דלעיל, דין הבקשה להידחות. משכך, הצו הארעי שניתן ביום 31.1.13 יבוטל, והביטול יכנס לתוקף ביום 21.2.13. 16. ניתנות בזאת הוראות באשר לבירור התיק העיקרי כדלקמן: מוצע למבקשות להסכים למחיקת המשיבים 5-8. ב"כ המבקשות יודיע עד ליום 17.2.13, את עמדת המבקשות באשר למחיקת המשיבים האמורים מההליך. עוד מוצע לב"כ המבקשים לשקול האם אין מקום לעכב את בירור התובענה, עד לאחר ההכרעה בע"א 7774/12. עו"ד חכים יודיע את עמדת המבקשות לאמור עד ליום 17.2.13. ככל שלא תהייה הסכמה לעיכוב בירור התביעה, יגישו המשיבים כתב הגנה עד ליום 19.3.13. כפוף לאמור, ישלימו הצדדים את כל ההליכים המקדמיים, לרבות גילוי מסמכים ושאלונים, וזאת יעשו תוך 45 יום מיום הגשת כתב ההגנה. יקבע לקדם משפט ליום 22.5.13 בשעה 08:30. המבקשות יישאו בהוצאות הבקשה, לכונס הנכסים בסך 7,500 ₪ ולמשיבים 3ו-4 שניהם ביחד,בסך של 7,500 ₪, ובסה"כ 15,000 ₪. צו מניעה זמניצוויםצו מניעה