זכרון דברים להחלפת רכב (עסקת חליפין)

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכרון דברים להחלפת רכב: לפני עתירתו של המבקש במסגרתה התבקשתי ליתן צו הצהרתי המורה כי רכב מסוג מרצדס S350, שנת ייצור 2010, מ.ר. 93-036-71 (להלן: "הרכב") הינו בבעלותו הבלעדית. במסגרת המרצת הפתיחה טען המבקש כי ביום 8.3.11 נחתם זיכרון דברים על פיו נמכר הרכב על ידי המשיבה 1 למבקש, וזאת על דרך של עסקת חילופין במסגרתה נמסר לידי המשיבה 1 רכב מסוג פורשה שנת 2005, שולם סכום נוסף של 250,000 ₪ וכנגד אלו הועבר הרכב לידי המבקש. באותו מועד, הוסכם בין הצדדים כי העברת הבעלות במשרד הרישוי תתבצע רק ביום 24.7.11, עת שתוסר מגבלת המכס. לשיטת המבקש, הוא פעל בהתאם לזיכרון הדברים, אך גילה ביום 6.7.11 כי על הרכב הוטלו עיקולים ועל כן, פעל להסרתם. בהמשך, ומשהוסרו אותם עיקולים ראשוניים כמו גם מגבלת המכס, התברר כי הוטלו עיקולים נוספים - על ידי המשיבים 2-4 בהליך שבפני. בין לבין, התברר כי המשיבה 1 עזבה את הארץ, והותירה אחריה, ככל הנראה, בין במישרין ובין מכוח חברה אשר בשליטתה, חובות בהיקף לא מבוטל. במסגרת תגובתם להמרצת הפתיחה טענו המשיבים כי אין מקום למתן הסעד ההצהרתי וזאת ממספר טעמים אשר עיקרם יפורט להלן : א. לא הועברה בעלות במשרד הרישוי בעוד העיקול נרשם כדין במרשם המתנהל על פי דין; ב. זיכרון הדברים והתקשרות המבקש עם המשיבה 1, אינם עומדים בתנאי תקנת השוק במיטלטלין או הוראות סעיף 34 לחוק המכר התשכ"ח 1968 ג. זיכרון הדברים אשר עליו חתם המבקש, הוא חוזה בלתי חוקי, כמשמעותו של מונח זה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), וזאת נוכח הניסיון לעקוף את הוראות הדין ביחס למגבלת העברת בעלות עת שעסקינן ברכב מייבוא אישי. ד. התנהלותו של המבקש הינה בגדר שיתוף פעולה לצורך הברחת נכסי המשיבה 1, שלא כדין. רישום והעברת בעלות : צודק המבקש בטענתו כי הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ואין בו כדי לאיין את האפשרות כי בית המשפט יורה, כי הבעלות ברכב , אכן הוקנתה למבקש. (בעניין זה ראה ע"א 492/64 לוי נ' וייס ואח' פ"ד יט(1) 568, וכן ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל קודס נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מג(2)564. מתוך שני פסקי דין אלו עולה כי בחינתו של בית המשפט את שאלת העברת הבעלות ברכב, נעשית בדומה לבחינת שאלת העברת הבעלות בכל סוגי המיטלטלין האחרים, עם שינויים מסוימים. המבקש הפנה את שימת הלב להוראות סעיף 34 לחוק המכר התשכ"ח 1968, (להלן: "חוק המכר"), אשר במסגרתו נקבע כי ככל שנמכר נכס נד על ידי מי אשר עוסק במכירת נכסים מסוגו של אותו ממכר, והמכירה הייתה במהלך העסקים הרגיל, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר, אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב. לשיטת המבקש, התקיימו בתיק שבפני, מלוא התנאים הנקובים בהוראות סעיף 34 לחוק המכר, ומכאן שיש להורות כי הבעלות בממכר- במקרה זה הרכב, עוברת לידיו, כשהיא נקייה מכל זכות צד שלישי. הוסיף המבקש בסיכומיו וטען כי התנאים הנדרשים לצורך הכרת זכות על פי סעיף 34 לחוק המכר, הינם : א. התנהלות במהלך העסקים הרגיל על ידי מי שזהו עיסוקו; ב. תשלום תמורה. ג. רכישה וקבלת הנכס בפועל ד. תום לב מהלך העסקים הרגיל על ידי מי שזהו לו עיסוקו לא ניתן לראות את המבקש כמי אשר עומד בתנאי הוראות סעיף 34 לחוק המכר ככל שהדבר נוגע למכירת הרכב על ידי מי שזהו לו עיסוקו, ובמהלך העסקים הרגיל. המוכרת בתיק שבפני הינה המשיבה 1, והיא בלבד. העובדה כי המשיבה 1 ו/או בעלה היו בעליה של חברת סנטרל קאר יד ראשונה בע"מ (להלן: "החברה"), והעובדה כי החברה עסקה לכאורה במכירת/רכישת רכבים, וכי זיכרון הדברים נערך על נייר מכתבים של החברה, אין באלו כדי שינוי בעלות ברכב. בעניין זה דומה כי המבקש מעונין לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד, טוען המבקש במסגרת סעיף 1 להמרצת הפתיחה כי זיכרון הדברים נערך בינו לבין המשיבה 1 וכי המשיבה 1 רכשה את הרכב במסגרת עסקת ייבוא אישי. במסגרת סיכומיו הוסיף המבקש וטען כי המשיבה 1 אינה רשומה כ"עוסק" על פי חוק מע"מ ומשכך, זכתה לקבל רישיון ליבוא אישי. (ראה סעיף 73 לסיכומי המבקש). מאידך, עותר המבקש לכך שבית המשפט ייראה בעיסוקה של החברה, כעיסוקה של המשיבה 1. חברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה ומנהליה. אין הצדדים או בית המשפט יכולים לראות זהות בין השניים אך בשל רצונו של המבקש. למעלה מכך, החברה כלל אינה צד להליך שבפני. אילו סבר המבקש כי החברה היא צד ראוי להליך מכוח בעלות/חזקה/זכות כלשהי, היה מקום לצרפה. זאת ועוד, כאמור הרכב נשוא הדיון נרכש על ידי המשיבה 1 במסגרת הליך של ייבוא אישי, כאדם פרטי, ותחת תנאי יבוא אלו, תוך שהמבקש מודע לכך בעת רכישת הרכב לרבות לעניין מגבלת התקופה להעברת הבעלות. הנספחים אשר צורפו על ידי המבקש להמרצת הפתיחה מלמדים כי לכאורה לא היה שלב, כלשהו, במסגרתו עברה החזקה או הבעלות ברכב לידי החברה ורישיון הרכב, אשר צורף כנספח ב', מלמד על כך. בנסיבות אלו, לא ניתן כלל לייחס לחברה בעלות או חזקה באותו רכב. משלא ניתן לראות בעיסוקה של החברה כעיסוקה של המשיבה 1, הרי שיש להוסיף ולבחון האם ניתן לראות בדרך התנהלותה של המשיבה 1 ככזו המקימה בסיס ראייה לכך שעסקינן בהתנהלות במהלך העסקים הרגיל, על ידי מי שזהו עיסוקו. לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות וראיות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי התשובה לכך הינה שלילית. לא הוכח לעניין עיסוקה של המשיבה 1 דבר וחצי דבר, למעט היותה בעל מניות/מנהלת של החברה. עצם הבעלות במניות תאגיד פלוני, אין בה די. בא כוח המבקש הפנה את שימת ליבי לפסיקת בית המשפט העליון המלמדת כי אין חובה להוכיח כי מכירת רכבים הינה עיסוקו היחיד של המוכר, וזאת בתמיכה לטענותיו לעניין עיסוקה של המשיבה 1. ואולם פסיקה זו כלל אינה רלוונטית מקום בו לא הוכיח המבקש כי המשיבה 1 עצמה , עסקה כלל במכירת ורכישת רכבים, בין באופן מלא ובין באופן חלקי. למעשה הוכח בפני כי "סוחרת הרכב" הינה החברה ולא המשיבה. למעלה מכך, הרכב נשוא הדיון, לא היה רכב של ה"עסק" ולא נמכר במהלך עיסוקיו של ה"עסק" בחברה, כי אם היה רכב פרטי , בבעלות פרטית, נרכש ביבוא אישי, לצורך שימושה האישי של המשיבה 1 (שאם לא כן, לא היה לכאורה נרכש בדרך בה נרכש על ידה). על בסיס כל אלו לא ניתן לייחס למשיבה 1 את עיסוקיה של החברה. בית המשפט העליון קבע במפורש, לפני שנים רבות, כי כאשר מתבצעת עסקת מכר של רכב על ידי אדם פרטי , לא ניתן לראות בכך כדי פעילות במסגרת העסקים הרגילה, או את אותו אדם כמי שעוסק בכך לצורך הוראות סעיף 34 לחוק המכר. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 167/75 קיבוץ גליל ים נ' זכריה שעתל (יחיאל שאלתיאל) פ"ד לא(1) 236 ) בהמשך חזר בית המשפט העליון על ההלכות הקודמות ולדוגמא במסגרת רע"א 2452/08 לאה אברהמי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם), חזר והבהיר באמצעות כבוד השופט דנציגר, כי הוראות סעיף 34 לחוק המכר מחייבות כי המוכר צריך שיהא העוסק בתחום, ולא אדם פרטי. עוד נתן בית המשפט העליון דעתו לכך כי הצעות חוק שונות מן השנים 1998, 2004 ו - 2006 שעניינן תחולת תקנת השוק ברכישת כלי רכב, ביקשו להחיל את תקנת השוק על רוכש רכב תם לב, אף אם המוכר לא היה סוחר, אלא אדם פרטי. קיומן של הצעות אלו, מחזקת את המסקנה כי סעיף 34 לחוק המכר, בנוסחו הנוכחי, אינו חל מקום בו המוכר אינו סוחר רכב, שאם לא כן, לא היה צורך בתיקון הסעיף. נוכח כך, אין בידי לראות את המבקש כמי שהרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי נתקיימו הוראות סעיף 34 לחוק המכר ככל שהן נוגעות לתנאי הראשוני, דהיינו היותה של המשיבה 1 , סוחרת רכב לצורך מכירת הרכב נשוא הדיון. בשולי סוגיה זו אציין כי חלק מן המשיבים , בדומה למבקש, ביקשו אף הם לטעון בפני טענות סותרות כאשר מחד העלות טענות קשות באשר להתנהלות החברה תוך ייחוס התנהלות זו למשיבה 1 ומאידך טענו להפרדה בין המשיבה 1 לבין החברה לצורך בחינת הוראות סעיף 34 לחוק המכר. לא היה מקום לסתירות אלו וגם המשיבים, בדומה למבקש, אינם יכולים לאחוז בחבל מכל קצותיו. תשלום התמורה גם בכל הנוגע לתשלום "התמורה", לא הרים המבקש את הנטל המוטל עליו כפי שיובהר להלן. בניגוד לטענות המשיב 4, לא מצאתי כי המבקש קשר- קשר, עם המשיבה 1 או עם כל אדם אחר, לצורך הברחת נכסים. המשיב 4 העלה בעניין זה טענות קשות כלפי המבקש, אך הללו לא הוכחו, אף לא בקירוב. למעשה, המבקש הוכיח בפני כי אכן ביקש לרכוש את הרכב לצרכיו הוא. כן הוכח בפני כי שולמה על ידי המבקש תמורה עבור הרכב, וזאת בשני אפיקים, האחד הוא תשלום כספי והאחר הוא על דרך של עסקת החליפין במתן רכב מסוג פורש. (בעניין זה ראה סעיף 6 לזיכרון הדברים, כמו גם נספח ד' להמרצת הפתיחה ). ואולם, אין באלו די ומקום בו המבקש עותר למתן סעד הצהרתי עליו להוכיח כי שילם את מלוא התמורה דהיינו את "מחיר השוק" של הרכב. אין בידי לדעת מהו אותו "מחיר שוק", והאם אכן שולם על ידי המבקש, אם לאו. איני יודעת מה היה שוויו של רכב הפורש, אשר ניתן למשיבה 1 כחלק מעסקת החליפין, ואין לבית המשפט ידיעה שיפוטית ביחס לנתונים אלו. אני מודעת לטענות בא כוח המבקש בנושא זה במסגרת הדיון מיום 27.11.11 ( עמוד 3 שורה 22), ואולם טענה זו לא נתמכה בדבר. לא הובאו מחירונים מאותה עת ביחס לשווי הרכב נשוא הדיון, או ביחס לשווי הפורשה אשר נמסר במסגרת אותה עסקה. לא הובאה חוות דעת המלמדת על שווי הפורש ולמעשה המסמך היחיד שהוצג בעניין זה היא חוות הדעת של השמאי מטעם חברת הביטוח. מדו"ח השמאי (נספח ח' להמרצת הפתיחה) עולה כי חוות הדעת ניתנה לצורכי ביטוח בלבד, וכי נוכח העובדה כי מדובר ביבוא אישי, הרי שהמחיר מושפע מתנאי היבוא, מקורות היבוא, חוסר אחידות בין הדילרים בחו"ל, גורמי יבוא, שערי מטבע מספר לא גדול של מכוניות המיובאות לארץ באופן זה. בהערות לדו"ח השמאי נאמר כי כל אלה גורמים לפערי מחירים משמעותיים בין מכוניות לבין עצמן ובינן לבין מכוניות דומות מיבוא אישי. בנוסף, על פי אותה הערכת שמאי, שווי הרכב, לצורך הביטוח הוערך ב- 590,000 ₪. מטיעוני המבקש בפני עלה כי שולם על ידו, לכל היותר, סך כולל של 560,000 ₪ ( לפי השווי המוצהר על ידו של רכב הפורשה בסך של 300,000 ₪ + 250,000 ₪ ששולמו על ידו למשיבה 1 במישרין על פי זיכרון הדברים + 10,000 ₪ אשר לשיטת המבקש הוספו על ידו). בנסיבות אלו יקשה עלי להסיק כי המבקש אכן שילם את מלוא תמורת השוק, ביחס לרכב. גם אם ניתן היה לקרוא את הוראות חוק המכר והוראות חוק המיטלטלין התשל"א 1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"), ככאלו אשר אינן מחייבות תשלום תמורה לפי מחיר שוק, הרי שהיה בשאלת היקף התמורה כדי להשליך על תום לבו של המבקש, בבואו לעתור למתן הסעד. תום הלב הצדדים ייחדו חלק לא מבוטל מטיעוניהם לסוגיה זו של דרך התנהלות המבקש והמשיבים גם יחד. לטענת המבקש, פעל מול המשיבה 1 בתום לב לצורך רכישת הרכב ואף שילם ממון רב לצורך כך. עוד טען המבקש כי פעל כאדם מן היישוב אשר רוכש רכב מצד שלישי, תוך שהוא מקבל את החזקה ברכב, נוהג בו מנהג בעלים ומשלם תמורתו. מאידך, טענו המשיבים כי לא ניתן לראות את המבקש כמי שנהג בתום לב , בכל הנוגע לעסקת רכישת הרכב, עד כי יש לראות בהסכם בין הצדדים כהסכם בלתי חוקי כמשמעותו של מונח זה בסעיף 30 לחוק החוזים. מעבר לטענות כלליות באשר לדרך התנהלותו של המבקש, אשר לא נמצאו להם כל תימוכין, נשענות עיקר טענותיהם של המשיבים על סוגיה אחת בודדת והיא סוגיית ההתקשרות בהסכם לרכישת רכב אשר הובא לארץ ביבוא אישי, ואשר ביחס אליו היו קיימות מגבלות בהעברת הבעלות. לטענת המשיבים רכשה המשיבה 1 את הרכב במסגרת הליך של יבוא אישי, אשר כלל בחובו הגבלה על פיה הייתה המשיבה 1 מנועה ממכירת הרכב עד לחודש יולי 2011. הוסיפו המשיבים וטענו כי המבקש התקשר בהסכם לרכישת הרכב על אף שהיה מודע לקיומו של אותו איסור, ומכאן שלא ניתן לראותו כמי שפעל בתום לב. הוסיפו חלק מן המשיבים וטענו כי בנסיבות אלו, יש לראות את המבקש והמשיבה 1, כמי שחתמו על חוזה בלתי חוקי , ומכאן שההסכם בין הצדדים כמו גם תוצאותיו הינם בטלים. המבקש התייחס מפורשות לטענות אלו של המשיבים, והגם שלא טען כי לא היה מודע למגבלת העברת הבעלות במשרד הרישוי, הוא ביקש לאבחן, במפורש, בינו לבין המשיבה 1 בכל הנוגע לחובות או מגבלות המכירה. בנוסף, עתר המבקש כי בית המשפט יאבחן בין מגבלת העברת בעלות לבין מגבלת מכירה. לשיטת המבקש, הוראות נוהל משרד התחבורה אינו מונע את מכירת הרכב, אלא רק העברת הבעלות במשך שנתיים ממועד הייבוא. הוסיף המבקש וטען במסגרת סיכומי התשובה כי ממילא הנחיות משרד התחבורה מהוות פחות מחקיקת משנה ומשכך אינן יכולות לגבור על הוראות החוק החרות, דהיינו חוק המכר. אין בידי לקבל טענותיו אלו של המבקש, ככל שהן נוגעות לתום ליבו של המבקש, או לייתר דיוק מצאתי כי קיים פגם באותו תום לב, בהיבט המשפטי, ביחס לתיק זה. יש לזכור כי ההליכים בתיק זה מתנהלים כעתירה למתן סעד הצהרתי, השואב מקורותיו מדיני היושר. נוכח כך, נדרש המבקש לעבור, בהיבט תום הלב, שתי משוכות. האחת, זו של חוק המכר; האחרת, זו של דיני היושר. בהינתן כי ההליך שבפני הינו הליך של המרצת פתיחה הרי היה זה כבוד השופט חשין אשר קבע במסגרת רע"א 6339/97 כי דוקטרינת תום הלב: " חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה" (ראה בעניין זה רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה(1) 199, 230 ). במסגרת ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ' אברהם פ"ד נט(3) 697 נקבע בין היתר: " עקרון תום-הלב חולש גם על התחרות בין בעל עיסקה (ראשונה) לבין נושה של המוכר, המבקש לעקל את הממכר. עדיפותו של הקונה אינה אבסולוטית, והיא עלולה לסגת מפני עקרון תום-הלב. גם הזכות שביושר כפופה לחובה לנהוג בתום-לב. אי-עמידה בדרישות תום-הלב עלולה להביא לשלילת עדיפותו של הקונה שאלמלא כן הייתה מוקנית לו. השאלה שיש לבחון היא מה היקף השפעתו של עקרון תום-הלב על הפעלת זכותו של הקונה בתחרות מול הנושה-המעקל. וביתר דיוק, יש לבחון את השאלה אם חובת תום-הלב של קונה בעל קניין שביושר כלפי מעקל מופרת אם נמנע הקונה מלרשום הערת אזהרה על הנכס במרשם המקרקעין מקום שרישום כזה הוא אפשרי ומתבקש". זאת ועוד, גם חוק המכר ודיני היושר, אינם עומדים לבדם, ולצדם קיימות הוראות חוק המיטלטלין התשל"א 1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"). בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק המיטלטלין, הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם. השילוב של הוראות החוק השונות הרלוונטיות למקרה הנדון, עם פסיקתו של בית המשפט העליון, באשר לדיני היושר, הביאו אותי למסקנה על פיה אין המבקש יכול לרחוץ בניקיון כפיו, וכי קיים קושי של ממש במתן הסעד המבוקש על ידו, באופן מלא. אני מוצאת כי האבחנה אותה מעונין המבקש לעשות בין שאלת קיומו של היתר למכירת הרכב לשאלת קיומה של מגבלה להעברת רישום הבעלות, היא מלאכותית, ואין מאחוריה היגיון כלכלי או מהותי. נוכח כך, אין מקום לקבלה. "יבוא אישי", כשמו כן הוא. מדובר במסלול רכישה ייחודי, המקנה לרוכש הטבות מסוימות. לצדן של אלו, עומדות התחייבויות ומגבלות מוגדרות. הרשויות מצאו לאפשר לאדם פרטי (בניגוד למי שעוסק בתחום כסוחר) לייבא באופן אישי רכב, ואולם לצד זאת, ביקשו להבטיח כי אכן מדובר באותו גורם אשר יעשה בפועל שימוש ברכב באופן אישי (הוא או משפחתו) וזאת בלבד. מקום בו יוכל כל אדם לייבא באופן אישי רכב ומייד לאחר מכן, למכור אותו לצד שלישי ולהעבירו לידיו, נוצרת "פרצה" המאיינת את כל ההיגיון העומד בבסיס ההיתר. למעשה, ככל שתתקבל פרשנותו של המבקש, משמעותה, בפועל, ריקון המשמעות של המגבלה, ובוודאי מטרתה. בכך יש לשיטתי משום היתממות. עוד יש לזכור כי לא מדובר ב"הוראות משרדיות" של משרד זה או אחר, אלא בצווים שמקורם בפקודת הייבוא והיצוא [נוסח חדש] התשל"ט 1979. אין בית המשפט יכול להכיר בדרך התנהלות זו כדרך מקובלת, שכן משמעותה הינה מתן אור ירוק לדרך פעולה שאין מאחוריה אלה כוונה ל"עקוף" את הוראות הדין. למעלה מכך, גם ככל שהיה מקום לקבל את הפרשנות אליה מכוון המבקש, על פיה המגבלה הקיימת מכוח הליך הייבוא האישי, הינה מגבלה המתייחסת להעברת הבעלות בלבד, ולא להעברת החזקה או השימוש ברכב, הרי שלכל הפחות, יש לראות את המבקש כמי שרכש את הרכב תוך שהוא מודע לאותה מגבלה ולסיכון הנובע מעצם קיומה. דומה הדבר למי שרכש מוצר, תוך שהוא מודע לקיומו של פגם באותו מוצר, אך מבקש בדיעבד, כי בית המשפט יעריך את שווי המוצר, כשהוא נטול פגמים. איני סבורה שיש לעשות כן. במקרה שבפני, מדובר ברכב אשר "הפגם" הטמון בו , הוא הסיכון להיווצרותם של תנאים אשר יימנעו את אפשרות העברת הבעלות ברכב. העובדה כי סיכון זה, למרבית הצער, התממש, אין משמעותה כי בית המשפט יכול להתעלם מקיומו של אותו "פגם". כפי שצוין לעיל, המבקש לא הציג בפני חוות דעת או נתונים באשר למחיר המחירון של הרכב במועד הרכישה. בהעדר נתונים אלו, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי סביר שמחיר מכירתו של הרכב למבקש, הושפע באופן ישיר ממחיר רכישתו על ידי המשיבה 1, באמצעות אותו יבוא אישי, וכן כי יכול ולאותה מגבלה של העברת הבעלות למשך שנתיים, הייתה גם כן, השפעה על שווי מחיר המכירה. בנוסף, איני מוצאת לאבחן, בעניין זה, בין המבקש לבין המשיבה 1. המשיבה 1 לא יכלה למכור את הרכב למבקש אלא בתנאים אשר נקבעו ביניהם במסגרת זיכרון הדברים, לרבות לעניין מועד העברת רישום הבעלות. מדובר בתנאי בלעדיו אין. המבקש היה מודע היטב לכך שעסקינן ברכב אשר נרכש על ידי המשיבה 1, במסגרת הליך של ייבוא אישי, כפי שניתן ללמוד מתוכן זיכרון הדברים, על כל המשמעויות הנובעות מכך. לא מדובר במי שהוטעה להתקשר בהסכם שלא היה מודע לתוכנו או למגבלות הנובעות ממנו. בפועל, עתירתו של המבקש הינה למתן סעד הצהרתי תוך התעלמות מכל הנתונים העובדתיים הנוגעים לדרך ואופן רכישת הרכב כמו גם זהות המוכר. איני מוצאת מקום לעשות כן. כפי שצוין לעיל, סעד זמני מעצם טיבו הינו סעד מדיני היושר, כאשר למערכת דיני היושר, כללים משלה. בעניין זה קבע כבוד הנשיא אולשן (כתוארו דאז) במסגרת ע"א 233/53 טהרני נ' גרינברג פ"ד ט(2) 1283: " צד המחפש עוגן הצלה בעקרונות היושר, עליו להראות כי מצידו נהג לפי הכללים האלה". מכלל הנתונים שנמנו לעיל, איני יכולה לקבוע כי המבקש, עצמו, נהג בהתאם לאותם כללים. איזון זכויות לכאורה נוכח מסקנותיי הנוגעות לתום הלב כמו גם תשלום התמורה עבור הרכב, היה מקום לסיים את ההליך על דרך של דחיית עתירתו של המבקש. עם זאת, איני סבורה כי תוצאותיו של ההליך שבפני, הינן בהכרח בינאריות , דהיינו, הכל או לא כלום. לצד הכשלים בדרך התנהלותו של המבקש, אין להתעלם מכך שעסקינן במי ששילם ממיטב כספו עבור הרכב, קיבל בו חזקה, ואין לו חלק ונחלה בחובותיה של המשיבה 1 כלפי המשיבים 2-4. משמעות דחיית עתירתו של המבקש באופן מלא, בנסיבות אלו, אינה סבירה בעיני. עניינו של המבקש דומה, במידת מה, לעניינם של יתר המשיבים בתיק זה, אשר מצאו עצמם נדרשים לדאוג לזכויותיהם עקב דרך התנהלותה של המשיבה 1. נוכח כך, תוצאה של אפס או מאה, ביחס למי מהם, היא תוצאה של קצוות שיש מקום לבחון האם היא התוצאה המשפטית המתבקשת. דומה כי פסיקתו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות, מכוונת לקיומה של אפשרות אחרת והיא זו של חלוקת אחריות, תוך הכרה בקיומו של הצורך באיזון, גם מקום בו עסקינן בעתירה לסעד הצהרתי, אם וככל שניתן לעשות כן. אני מודעת לכך שבתי המשפט מצאו לנכון, לא אחת, להורות על סגירת דלתותיו מלכתחילה או נמנע ממתן סעד במסגרת ההליך, שעה שהוכח כי המבקש/ים נהג/ו בחוסר תום לב. מקרים אלו רבים יותר שעה שעסקינן בהמרצות פתיחה. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 29/86 אי.תי.ס. נהיגה עצמית בע"מ נ' משה קרול ואח' פ"ד מ(1))864) מאידך, עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות מלמד על מקרים רבים אחרים, בהם ביקש בית המשפט למצוא את נקודת האיזון המתאימה, בתיק הפרטני, תוך מתן הדעת לדרך התנהלותם כמו גם מהות זכויותיהם של כלל בעלי הדין, דהיינו - הטיית נקודת האיזון מ-"שחור או לבן" לזה של מתן סעד יחסי, כזה הנותן משקל נכון לכלל השיקולים הצריכים לעניין. ההכרה בחלוקת האחריות מושרשת בדיני הנזיקין אך מצאה ביטויה בשנים האחרונות גם במישרים אחרים של הדין, לדוגמא בדיניהחוזים והמכר. כך לדוגמא, ככל שהדבר נוגע לדיני החוזים, הכיר נשיא בית המשפט העליון דאז, כב' השופט שמגר במסגרת ע"א 3912/90 EXIMIN S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ (טרם פורסם) , בקיומו של אשם תורם חוזי וקבע כי במקרה שבו מדובר בשני צדדים שגרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא תוצאה מתבקשת. עוד קבע כבוד הנשיא שמגר כי מקום בו שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף את האחד על רעהו, אלא שראוי לחלק את האחריות ביניהם באופן שבו כל צד יישא בחלקו בנזק, כאשר חלוקה כזו מתיישבת גם עם הדרישה להקטנת הנזק, אלא שכאן מדובר ב"הקטנת נזק" בשלבים קודמים להפרה או בשלב ההפרה עצמו, וזאת באמצעות שימוש בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"ה 1970. במקרה שבפני, חתימה על הסכם במסגרתו יועברו הכספים והרכב, רק לאחר תום השנתיים במסגרתן אמורה הייתה המשיבה 1 להחזיק את הרכב ברשותה, הייתה מונעת מלכתחילה את האירועים נשוא המרצת פתיחה זו. אני סבורה כי הצורך ליתן את הדעת לקיומה של זכות חוזית קודמת ועל כן- עדיפה, הידיעה כי אלמלא דרך התנהלות המבקש מול המשיבה 1, יכול וזיכרון הדברים לרכישת הרכב, כלל לא היה יוצא אל הפועל, העובדה כיה המבקש אכן שילם ממיטב כספו ( ולרבות על דרך של מסירת רכב אחר), ומאידך, חוסר תום הלב הנוגע לעצם יצירתה של אותה זכות חוזית מקום בו קיימת מגבלה שבדין להעברת הזכויות ברכב, מכוון למסקנה כי יש לאזן בין כלל הזכויות והמטרות ואיזון זה מצדיק, במקרה שבפני, תוצאה שהינה תוצאת ביניים. זו גם הנקודה לציין כי אני ערה לעובדה כי תוך כדי ניהולו של ההליך שבפני התברר כי לכאורה מכר המבקש את הרכב או הקנה בו זכויות לצד שלישי אשר רשם שעבוד. עם זאת, המבקש לא עתר לצירופו של אותו צד שלישי- סי קלאס מוטורס וחלף זאת הוגשו לעיוני שתי הודעות הנושאות את אותו תאריך, האחת על פיה ניתנת הסכמת הצד השלישי לכך שיוסר השעבוד כנגד העברת הבעלות לידי הצד השלישי, ובהמשך הודעה על פיה ניתנת הסכמת הצד השלישי להעברת הבעלות ברכב למבקש כאשר הסרת השעבוד בפועל תעשה במעמד רישום הרכב במשרד הרישוי על שמו לצורך מניעת פגיעה בזכות השעבוד. המבקש הוסיף ועתר בשלב כלשהו כי הבעלות תירשם על שם הצד השלישי חלף שמו. כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 20.12.11, לא ניתן "לדלג" על שלבים וממילא לא ברור מכוח איזו זכות עתר המבקש למתן סעד הצהרתי ביחס למי שאינו בעל דין בתיק שבפני. למען הסדר הטוב יובהר כי לא הוצג לי יפוי כח או כתב הרשאה כלשהו ועל אף שאותו צד שלישי היה מודע להליכים בפני, לא נתבקשתי על ידי המבקש או על ידי אותו צד שלישי לצרפו להליך. אני מודעת לכך שכל תוצאה אליה אגיע במסגרת פסק דיני זה, לא יהא בה כדי הצבת מי מבעלי הדין במקום בו ביקש להיות, טרם התקשרותו עם המשיבה 1. עם זאת, הפתרון המשפטי המוצע יש בו כדי איזון בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים ותוך מתן הדעת לכלל הנתונים אשר פורטו לעיל. לאחר שנתתי דעתי לכל אלו אני סבורה כי יש לחלק את זכאותם של המבקש והמשיבים ברכב באופן שבו המבקש זכאי ל-40 משווי הרכב ואילו המשיבים זכאיים ל-60% משווי הרכב, וזאת בהתאם לשווי הרכב נכון למועד מתן פסק דיני זה. דרך אחרת להגדרה זו הינה כי המבקש נושא באחריות לאי רישום הרכב על שמו בהיקף של 60% ואילו המשיבים זכאים עקב כך להיפרע מן הרכב באותו היקף. לצורך מימוש הזכויות הנובעות מהחלטתי זו, אני מורה בזאת כדלהלן : א. המבקש יהא רשאי להפקיד בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין, סך השווה ל- 60% משווי הרכב, בהתאם למחירון יצחק לוי, הרלוונטי למועד מתן פסק הדין, בידי עו"ד בן אסולי אשר מונה ככונס נכסים על הרכב, בחשבון נאמנות, אשר ייפתח לצורך מטרה זו. הלית סילש ב. כנגד הפקדת אותו שיעור, יינתן פסק דין הצהרתי על פיו המבקש זכאי להירשם כבעל הרכב, כשהוא נקי מכל זכות ושיעבוד מטעם מי מן המשיבים, ואף יינתן צו למשרד הרישוי להעברת הבעלות תוך ביטול אותם צווי עיקול והגבלות ( ביחס למשיבים שבפני וככל שאין מניעה משפטית אחרת). ג. כונס הנכסים יפעל במסגרת תיק הכינוס, לצורך חלוקת הכספים בין כל המשיבים להליך שבפני, וזאת כנגד ולאחר קבלת אישור בית המשפט אשר מינה את הכונס, לכל חלוקה או העברת כספים כאמור. ככל שקיימת מניעה מבחינתו של עו"ד בן אסולי למינויו זה, יודיע על כך בתוך 14 יום מהיום. ד. לא יופקד הסכום האמור במועד הנקוב, ייראו את המבקש כמי שזנח את עתירתו למתן הסעד ההצהרתי בדבר הבעלות ברכב. נוכח התוצאה אליה הגעתי בהליך זה, איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות. חוזהרכבזכרון דבריםעסקת חליפין (ברטר)