כיסוי ביטוחי להצתה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כיסוי ביטוחי להצתה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט צבי כספי) ב-ת.א 28380/07, שדחה את תביעת המערער לקבלת תגמולי ביטוח בגין שריפה שפרצה בעסקו, לאחר שקבע כי המערער שותף להצתת העסק נושא הביטוח. רקע עובדתי פנחס פרץ (להלן: "המערער") היה, בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה, בעליו של עסק למערכות טלוויזיה במעגל סגור וציוד בילוש ואבטחה, הידוע בשם "מעגל סגור" (להלן: "העסק" או "החנות"). העסק היה ממוקם בקומה הרביעית בבנין העסקים "בית עציון", ברח' הרצל בבאר שבע והיה מבוטח אצל המשיבה, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה") בפוליסה שכללה חיפוי שריפה. בליל ה-14.10.2008, בשעה 04:00 לערך, בין שישי לשבת, אירעה שריפה בבית העסק (להלן: "השריפה") ונגרמו למבנה החנות נזקים רבים וכן נזקים לציוד ולמלאי שהיו מצויים בה. המערער טען כי בנוסף לנזקים הנ"ל נגרמו גם נזקים של הפסד רווחים. המשיבה סירבה לפצות את המערער. ומכאן התביעה. המשיבה סירבה למלא את חבותה על פי הפוליסה משתי סיבות נפרדות כפי שפירטה בסיכומיה: האחת, המערער הפר את חובות הגילוי המוטלות עליו כלפיה, כמבטחת, בכוונת מרמה; השנייה, המערער הצית את העסק בעצמו. בנוסף, העלתה המשיבה טענות נוספות לעניין גובה הנזק והפיצוי הנתבע. השריפה נחקרה על ידי מספר גורמים: משטרת ישראל, אשר סגרה את תיק החקירה מסיבת "היעדר אשמה", חוקר מטעם מכבי האש, רשף פיני בסט (להלן:"בסט"), חוקר שריפות מטעם המשיבה, מר אלי היינה (להלן: "היינה"), שמאי מטעם המשיבה, מר יוסף קוזי (להלן: "קוזי") וחוקר שריפות מטעמו של המערער, מר חן גרציאני רפאל (להלן:"גרציאני"). במסגרת החקירות שקויימו נגבו עדויות גם מהמערער עצמו וממנהל האחזקה של הבניין. מחקירות אלה ומכלל הראיות עלו העובדות הבאות שאין חולק עליהן, המקובלות על הכל: 1. הבניין היה מוגן באמצעות שתי מצלמות טלוויזיה במעגל סגור שפעלו 24 שעות ביממה; האחת בגג הבניין שצילמה את הבאים בשעריו והשנייה בלובי הבניין. (להלן: "מצלמות הבניין"). 2. בפרוזדור המוליך לחנות הייתה מצלמת טלוויזיה במעגל סגור ששלטה על דלת הכניסה לחנות, אך זו לא הייתה מחוברת למערכת הקלטה. לטענת המערער, מצלמה זו שימשה כהדגמה בלבד ללקוחותיו. 3. בחנות עצמה לא הותקנה טלוויזיה במעגל סגור. 4. המערער עזב את העסק ואת הבניין ביום ו' בשעה 13:00 ושהה בבית משפחת חברתו דאז, לילך, אשתו כיום, עד אשר קיבל שיחת טלפון המודיעה לו על השריפה, ביום שבת לפנות בוקר. כך על פי תצהיריהם של המערער, חותנו וגיסו. עם קבלת ההודעה על השריפה, יצא המערער לבניין מלווה בחותנו. במקום האירוע פגש את מכבי האש ואחרים. 5. בין מועד יציאת המערער את החנות ביום ו' בשעה 13:00 ועד למועד פרוץ השריפה, בסביבות השעה 4:00 בבוקר, לא נכנס גורם כלשהו לחנות. גם לשיטת המשיבה, אשר טוענת להצתה מכוונת, לא בוצעה ההצתה על ידי גורם שחדר לחנות מבחוץ לאחר סגירתה ביום ו' בצהריים. 6. ביום ו' לאחר השעה 13:42, מועד סגירת הבניין על ידי שומר מטעם בעלי הבניין, לא נכנס לשם איש. 7. מוקד השריפה היה בספה שהייתה מצויה בחנות. הספה הייתה צמודה לארון התצוגה שהיה צמוד לקיר שליד הספה. השריפה התפשטה לארון התצוגה וגרמה לו נזק, כמו גם לגלגלי תצוגה שהיו קבועים בקיר שמעליו (להלן: "הגלגלים") ולמוצרי התצוגה השונים, כגון מצלמות, שהיו מצויים על שטח הפנים של הגלגלים והיו מיועדים למכירה. בצדו של כל גלגל היו קבועות ארבע מנורות "ספוט" במרווחים של 90 מעלות. פסק הדין של הערכאה הדיונית בפסק דינו קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה לפיה המערער שותף להצתת העסק וקבע, כי המשיבה עמדה בנטל הבאת הראיות הנדרש ממנה והוכיחה על פי מאזן ההסתברויות את שלושת האלמנטים הנדרשים ממנה בהתאם לפס"ד וייסנר: 1. עצם עובדת פרוץ השריפה כתוצאה מהצתה. 2. קיומה של הזדמנות בידי המערער לביצוע המעשה. 3. קיומו של מניע - על כן דחה את התביעה. 1. פרוץ השריפה כתוצאה מהצתה בית המשפט קיבל את קביעתם של בסט, היינה ומר שוקי חביב, מומחה לאמצעי מיגון אלקטרוניים מטעם המשיבה, לפיה מדובר בהצתה מכוונת. על פי בסט והיינה ההצתה בוצעה באמצעות אמצעי השהייה אפשריים כדוגמת נר עבה וארוך במיוחד שננעץ בריפוד הספה ובער כ-14 שעות לאחר עזיבת המערער את החנות, עד אשר הגיעה הלהבה אל ריפוד הספה והבעירה אותו. עוד ציין בית המשפט, כי גרציאני, חוקר השריפות מטעם המערער, הסכים בעדותו, כי לא ניתן לשלול אפשרות זאת של הצתה. בד בבד, דחה את התרחישים האפשריים שהעלה גרציאני לפרוץ השריפה; הראשון- כשל חשמלי על אחד הגלגלים "...והתזת חלק או גץ לספה מתחת ו/או חלק פלסטיק שהתחמם ונטף על הספה" (ראה עמ' 7 שורות 4-6 לפסק הדין). השני- "ניפוץ של מנורה (ספוט) בגלגל התצוגה והתזת נתז לוהט על הספה שמתחת" (שם, שורות 7-8). ביהמ"ש ציין כי המומחה מטעם המערער (מרציאנו) הודה למעשה ולו בעקיפין, כי אין לתיאורית הכשל החשמלי על מה להיסמך, גם מבחינה תיאורטית. (ראה הפנייה לפרוטוקול הדיון, עמ' 106 שורה 8 עד עמ' 107 שורה 10 וכן עמ' 133 שורות 8-17). לעניין התרחיש השני, ניפוץ הספוט, קבע ביהמ"ש, כי מדובר בתיאוריה מופרכת כפי העולה מהראיות: בפועל לא היה בידי גרציאני כל מידע איזה מהספוטים, אם בכלל, התנפץ כתוצאה מהתחממות יתר טרם השריפה; המערער לא מסר מידע בעניין זה בזמן אמת או מאוחר יותר; בתמונות שצורפו לחוות דעתו של היינה נראים הספוטים שלמים; היינה נשאל באופן מפורש בחקירה הנגדית לעניין זה וציין, כי כל הספוטים נשארו שלמים, היינו, לא היה ספוט שנופץ עובר לשריפה (וגרם לה) או לאחריה; שלמות הגלגלים והיותם ללא פגמים. (עמ' 238 לפרוטוקול שורה 13 עד עמ' 243). אשר על כן, שלל היינה אפשרות של התנפצות ספוט כתוצאה מהתחממות פתאומית שתביא להבערת הספה. לאור האמור, לא נותרה בידי גרציאני כל השערה באשר לדרך פרוץ השריפה, למעט קביעתו שאין מדובר בהצתה, כיוון שאיש לא נכנס לחנות לאחר שהמערער עזב אותה בצהרי יום ו'. לאחר שבחן את האפשרויות השונות לפרוץ השריפה ודחה אותן, נפנה בית המשפט לדיון במוקד האש כדלקמן; מוקד האש ומיקומה של הספה; בית המשפט התבסס על שלושה שרטוטים המתארים את מצב הריהוט בחנות. השרטוט הראשון נעשה על ידי בסט במסגרת חקירת השריפה ע"י מכבי האש (להלן: "שרטוט בסט"). השרטוט השני והשלישי (תמונה 21 ותמונת הכריכה בהתאמה), הם למעשה צילום זהה של החנות. תמונת הכריכה שימשה יסוד ובסיס לתמונה 21, ששורטטה על ידי גרציאני ומתארת את מצב החנות בעת השריפה. תמונת הכריכה שימשה ככריכה לחוות דעתו של גרציאני. שרטוט בסט ותמונה 21 זהים לחלוטין ומתארים את החנות כך: מימין לדלת הכניסה, בסמוך לקיר בו היא קבועה, נראים מקרר, מתקן מים ומיני בר. הקיר הימני של החנות חשוף ללא רהיטים. בקיר שממול לדלת הכניסה מצוי ארון ולידו לכיוון חלל החנות כסא ושולחן משרדי, בהמשך שני כסאות אורחים ובאמצע חלל החנות, שולחן זכוכית ושתי כורסאות יחיד. ליד הקיר השמאלי של החנות מצוי ארון התצוגה ובסמוך לו מצויה הספה שצויינה בשרטוט בסט כ"מוקד השריפה". מעל ארון התצוגה היו גלגלי התצוגה. (אלה אינם מופיעים בשרטוט בסט, אך זה מיקומם על פי תמונה 21 ואין חולק על כך). בית המשפט השווה את תמונה 21 לתמונת הכריכה וקבע, כי הן זהות,למעט מיקומה של הספה: בתמונה 21 מופיעה הספה בסמוך לארון התצוגה, בקיר השמאלי של החנות ואילו בתמונת הכריכה מופיעה הספה בצמוד לקיר הימני, שמופיע כקיר חשוף ללא רהיטים בתמונה 21. בית המשפט קבע, כי תמונת הכריכה משקפת את הסידור הטבעי והנורמלי של החנות, כך שמיקום הספה הינו בצמוד לקיר הימני החשוף שלידו לכאורה לא היה דבר במועד השריפה, בעוד שבתמונה 21 בוצעו שינויים מכוונים: הספה המצולמת בצמוד לקיר הימני הועלמה בכתמים לבנים ושורטטה בקיר השמאלי, בסמוך לארון התצוגה ועליה ציור של מוקד האש. בית המשפט קבע, למרות הספקות שעוררה בו עדות גרציאני, כי לא מדובר בניסיון של האחרון לרמות את בית המשפט או לזייף תמונה, אלא מדובר בשינויים מחויבי המציאות, שכן תמונה 21 נועדה לתאר את מצב החנות בעת השריפה והספה הייתה מצויה אז בצמוד לקיר הימני, כך גם על פי עדויות החוקרים רשף, בסט והיינה. המערער טען, כי מיקומה הרגיל והקבוע של הספה היה בסמוך לארון התצוגה, בין השולחן לבין הארון ולא ליד הקיר הימני. עוד טען המערער, כי יתכן ובמהלך היום הוסטה הספה מבלי משים אל עבר ארון התצוגה. לדבריו, ניקה את החנות טרם צאתו ממנה ויתכן שגרם להיצמדות הספה לארון התצוגה. בפסק הדין נקבע, כי טענות המערער חסרות היגיון: מיקום הספה בצידה השמאלי של החנות, בין השולחן לארון התצוגה, לא מאפשר גישה נוחה לארון התצוגה והגלגלים שמעליו, ומונע גישה נוחה גם אל השולחן שבקצה החנות. על המבקש להגיע מדלת החנות אל השולחן, להצטודד במרווח הצר שנוצר בין הספה לארון התצוגה, זאת בשעה שהקיר הימני של החנות נותר חשוף וללא רהיטים. המערער שיקר איפוא ברורות שהיתה בצד הימני בקיר הימני. בית המשפט קבע כי הדברים מהווים סיוע לגרסת חוקרי המשיבה, לפיה סיבת השריפה הייתה הצתה בזדון וכן כי המערער הוא שהזיז את הספה מצידה הימני של החנות לצידה השמאלי, קביעה הנשענת על העובדה שהמערער היה האחרון לעזוב את החנות, כך על פי עדותו וכי איש לא נכנס לבניין אחריו, כפי שעולה ממצלמות הבניין. כן ציין, כי הסיוע אינו נדרש, שכן לעיתים שקר של נאשם מהווה ראייה של ממש נגדו, ולא רק ראיית סיוע. עצם הזזת הספה על ידי המערער מביאה להתמלאות שניים מהאלמנטים הדרושים להוכחת מעורבות המערער בהצתה: עצם ההצתה וההזדמנות שהייתה לתובע לעשות כן. 2. הזדמנות המערער לבצע את ההצתה מבאר פסה"ד כי למערער הייתה ההזדמנות להזיז את הספה, בהיותו בעל החנות והאחרון שעזב אותה. יש חשיבות להיות המערער מומחה לאמצעי בילוש ומצלמות. דבר המאפשר להניח לכאורה, כי היו בידו הידע והאפשרות למנוע את פעולתן של מצלמות הבניין בצורות שונות, על מנת שלא יקלטו כניסה או יציאה מהבניין. וכן מצלמות הבניין היו של המערער עצמו ונמסרו על ידו "בהתנדבות". המערער ידע כיצד לתפעל מצלמות אלה. 3. קיומו של מניע הוכח מניע לאור מצבו הרעוע של עסק המערער, כך על פי דיווחי המע"מ של המערער לחודשים מאי 2005 ועד אפריל 2006, המצביעים על שנה עסקית קשה ביותר. המס ששולם על ידי המערער עבור חודשים אלה, מבטא הכנסה של 8,900 ₪ ברוטו לחודש, בעסק המחזיק מלאי בשווי של 430,000 ₪, לדברי המערער. מצבו של העסק הדרדר בחודשיים שקדמו לשריפה, בהם עמדה הכנסתו של המערער על סכום של 1,858 ₪ לחודשיים. על פי מאזן בוחן של העסק לשנת 2005, עמדה הכנסתו החודשית של המערער לפני מס וביטוח לאומי, על 7,000 ₪ לחודש. לאור נתונים אלה קבע בית המשפט כי לא בכדי הוכרז המערער כ"לקוח מוגבל בנסיבות מחמירות" על ידי בנק ישראל, החל מחודש פברואר 2005, כחמישה חודשים קודם לשריפה. היות העסק כזה שאינו מניב רווחים וההכרזה על המערער כלקוח מוגבל מהווים מניע. בית המשפט מוסיף וקובע, כי דרך היווצרות הדליקה בפועל נותרה כשאלה סתומה, אך ציין כי כל החוקרים, לרבות גרציאני, החוקר מטעם המערער, מסכימים כי ניתן היה להצית את החנות תוך שימוש באמצעי הצתה מושהה, דוגמת נר גדול וארוך כפי שפורט. השערה נוספת הועלתה על ידי בית המשפט עצמו ולפיה המערער לא פעל לבדו ואדם נוסף, הוא המצית, נשאר בחנות לבדו לאחר שהמערער יצא ממנה, הצית את החנות והתחבא על גג הבניין או במסדרון קומה נמוכה יותר ויצא את הבניין, יחד עם המערער או אנשים נוספים, לאחר שאלה הגיעו לבניין עם פרוץ השריפה. העובדה שלילך, חברתו של המערער דאז, לא מסרה עדות על כך שהמערער שהה בלילה בביתה, אלא בני משפחתה הם אלה שמסרו עדות על כך- מעוררת תמיהות. עוד צויין כי עברו הביטוחי של המערער כלל שני מקרי שריפה או פריצה בעסקיו בגינם קיבל תגמולי ביטוח מחברות ביטוח אחרות- נושאים אשר לא גולו על ידי המערער למשיבה, עובר לכריתת חוזה הביטוח עימה, אך משנקבע כי מדובר בהצתה, לא התייחס בית המשפט לעניין זה. בנסיבות האמורות לאור כל האמור דחה בית המשפט את תביעת המערער בשל היותו שותף להצתת העסק וחייב אותו בהוצאות ושכר טרחה של המשיבה בסכום של 50,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין. טענות הערעור: פסק הדין איננו מבוסס על עובדות, אלא על הנחות והשערות שאינן עולות בקנה אחד עם חומר הראיות ואף סותרות האחת את רעותה. הקביעה כי המערער הצית את עסקו לא יכולה לעמוד, משנקבע כי דרך ההצתה איננה ידועה וכאשר אין לה ביסוס כלשהו בחומר הראיות. בית המשפט התעלם מההלכה, אשר הוא עצמו ציין בהרחבה בפסק הדין ולפיה, על הטוען טענה הנושאת האשמה פלילית, נטל ההוכחה כבד ומוגבר ועל בית המשפט לבחון היטב את הראיות "באזמל ניתוח ראייתי חד...". בית המשפט ביסס את פסק דינו על השערות והנחות סותרות, שאין בהן די להרמת נטל ההוכחה הכבד הנדרש ממבטח המבקש להוכיח שהמבוטח ביים את מקרה הביטוח. ההשערות שהועלו בפני בית המשפט אינן עומדות במבחן המציאות- אין חולק, כי בין מועד עזיבתו של המערער את החנות ביום ו' בצהריים ועד לפרוץ השריפה בלילה שבין שישי לשבת, לא הייתה כניסה של גורם כלשהו לחנות (עמ' 3 שורות 5-10 לפסק הדין) לאור קביעה זו היה צורך לבחון בחינה יתרה את ההשערות השונות שהועלו ביחס למעורבותו של המערער בשריפה: היינה, חוקר הדליקות מטעם המשיבה, קבע כי המערער השאיר בחנות נר או גפרור או מצת בטרם עזיבתו והם גרמו לפרוץ השריפה. בית המשפט התעלם מכך שבחנות היה מותקן גלאי עשן תקין ופעיל וזה לא התריע במשך השעות הארוכות שחלפו מאז עזב המערער את החנות. אותו גלאי הוא זה שהתריע על השריפה כשפרצה בזמן אמת. היינה לא התייחס כלל לקיומו של גלאי העשן בחוות הדעת מטעמו. זאת ועוד, בחנות לא נמצאו כל סימנים המעידים כי נעשה שימוש בנר או גפרור או מצת. היינה גם לא הסביר כיצד יכול גפרור לבעור במשך 15 שעות עד שיגרום לשריפה, או כיצד זה לא נמצאו שרידי הנר הבוער. גרציאני, המומחה מטעם המערער העיד, כי בכל שנותיו כחוקר לא נתקל בתרחיש מהסוג שהעלה היינה. בנוסף, בית המשפט קבע כי גרציאני הסכים שלא ניתן לשלול את האפשרות שבמקום הושאר נר שבער במשך 15 שעות עד שגרם לשריפה, תוך הפנייה לעדותו (עמ' 101 ש' 10-20 לפרוטוקול), בהתעלמו מהמשך עדותו של גרציאני (עמ' 103 שורות 25-26 לפרוטוקול) הסותרת אפשרות כזאת. גרציאני בעדותו סתר אפשרות של הצתה. טוען המערער, כי תיאוריה זו לפיה העסק הוצת באמצעות גפרור או מצת אשר אין להם זכר- היא מופרכת ואין לה על מה להישען. רשף בסט בחוות דעתו קבע, כי סיבת השריפה היא הצתה תוך כדי כניסה לחנות בדרך כלשהי והצתת הספה. תיאוריה זו עומדת בסתירה גמורה לקביעת בית המשפט לפיה לא הייתה כניסה של גורם כלשהו לחנות מרגע עזיבת המערער ועד למועד השריפה וכן מנוגדת לחוות דעת היינה שקבע כי איש לא נכנס למקום. גם מומחה האזעקות מטעם המשיבה, מר חביב, קבע כי מערכת האזעקה הייתה דרוכה. אשר על כן, אילו התבצעה חדירה לחנות, הייתה המערכת מתריעה על כך. זאת ועוד, לא נמצאו סימני פריצה למקום וכן מצלמות הבניין שעמדו בפני בית המשפט, הראו כי מרגע עזיבת המערער את הבניין ועד שהגיעו הכבאים עם פרוץ השריפה- לא נכנס אליו איש. בית המשפט העלה תיאוריה שלישית, אשר לא הועלתה כלל על ידי המשיבה במהלך המשפט ולפיה המערער פעל במשותף עם אדם אחר, אשר הצית את החנות לאחר שהמערער עזב אותה. תיאוריה זו אינה עומדת במבחן המציאות לאור קביעתו של מומחה האזעקות מטעם המשיבה כי המערכת נדרכה עובר לאירוע שהתחיל כ-15 שעות לאחר מכן. המומחה קבע כי ישנה תאימות בין גרסת המערער ואב הבית של הבניין לפיהן נדרכה המערכת בשעה 13:00 לערך וקבלת התראה בשעה 03:50 לערך. (עמ' 5 לחוות דעת מומחה האזעקות מטעם המשיבה). לאור הסתירות בין ההשערות השונות שהועלו, היה מקום להתייחס לחוות דעתו של גרציאני, לפיה השריפה התרחשה עקב התנפצות של ספוט או כתוצאה מכשל חשמלי, כאל האפשרות ההגיונית היחידה. בית המשפט קבע שתיאורית התנפצות הספוט הופרכה, בהסתמך על תשובתו של היינה בעדותו לפיה כל הספוטים נותרו שלמים. אך עדות זאת עומדת בסתירה לעדותו של רשף בסט, לפיה ראה ספוטים מנופצים במקום האירוע. בית המשפט התעלם מעדות זו. התנפצות ספוט כגורם לשריפה כלל לא עלתה על דעתו של היינה ולפיכך לא נשללה בזמן אמת. בית המשפט קבע כי הטמפרטורה של הספוט לא מספיקה כדי ליצור שריפה, אך רשף בסט אישר בעדותו, כי מנורה המגיעה לטמפרטורה של 200 מעלות יכולה לגרום לשריפה, אם היא מתפוצצת. היינה בעדותו אישר כי טמפרטורה של ספוטים היא בין 250-300 מעלות. בשילוב עם עדותו של בסט, לא ניתן לשלול את האפשרות שהשריפה פרצה כתוצאה מהתנפצות של ספוט. תיאורית הכשל החשמלי לא נבדקה בצורה יסודית על ידי המומחים מטעם המשיבה, כך היינה, לא ידע כלל כי לספוטים היה מתג הפעלה נפרד והוא אף לא שאל את המערער על כך. לאור האמור, חוות דעתו של גרציאני מטעם המערער הינה בגדר חוות דעת הגיונית ועולה בקנה אחד עם הממצאים במקום. בית המשפט ביסס את פסק דינו על ההנחה שהמערער הסיט את הספה, היא מוקד השריפה, ממקומה "הרגיל" בצד ימין של החנות, אל סמוך לארון התצוגה שבצד שמאל, על מנת לגרום להתפשטות האש. זאת בהסתמך על תמונה של בית העסק שצורפה לחוות דעת גרציאני, בה נראית הספה במקום שונה מן המקום בו נמצאה בעת השריפה. על פי פסק הדין, התמונה מעידה על מיקומה הרגיל של הספה וכי המערער טרם עזיבתו הזיז את הספה ממקומה בצד הימני של החדר, אל סמוך לארון התצוגה, בצידו השמאלי. ההשערה בדבר מיקום הספה, כלל לא עלתה לדיון במהלך המשפט והמערער לא נחקר עליה. מדובר בהשערה בלבד הנסמכת על צילום פרסומי ועל עדות גרציאני, אלא שהאחרון לא נשאל וגם לא ידע או יכול היה לדעת מה היה סידור הרהיטים בחנות בפועל. בצילום הנועד לצרכי פרסום, אין כדי לסתור או להפריך את עדותו של המערער לפיה הספה הייתה ממוקמת ברגיל בצד שמאל של החדר, בסמוך לארון התצוגה. המערער לא נשאל אודות השוני במיקום הספה בצילום לבין מיקומה בעת השריפה. הימנעותה של המשיבה לחקור בעניין זה את המערער או את המומחה מטעמו, פועלת לחובתה. המערער דבק בגרסתו כפי שהיתה לאורך ההליך לפיה מיקום הספה ברגיל היה בסמוך לארון התצוגה בצידו השמאלי של החדר. גרסה אשר לא נסתרה. השאלה היחידה שנשאלה על ידי המשיבה בעניין הספה, הייתה באשר למידת הסמיכות אל ארון התצוגה. המשיבה טענה שהמערער הצמיד את הספה אל ארון התצוגה, אך לא טענה בשום שלב שהמערער הזיז את הספה מצד אחד של החדר אל צידו השני. בית המשפט קבע כי טענות המערער בנוגע למיקום הספה חסרות כל היגיון, שכן הן מאלצות את העובר מדלת החדר אל השולחן להצטדד ממעבר. הנחה זו שגויה. מיקום הספה בסמוך לארון לא הפריע למעבר והמערער אף העיד על כך. המערער ביקש לצרף ראיות נוספות בערעור ובהן תצהירים של אנשים שנכחו בבית העסק עובר לשריפה ומעידים על מיקומה הרגיל של הספה בסמוך לארון התצוגה. מיקומה של הספה לא הועלה על ידי מי מהמצהירים מטעם חברת הביטוח, מן המצופה היה, כאשר מדובר בעניין מהותי ממש, שהסוקר מטעם המשיבה או השמאי מטעמה כמו גם סוכן הביטוח, יצהירו על עניין זה או לכל הפחות שמיקום הספה יעלה בעדותם או בחקירה הנגדית. זאת ועוד, המשיבה לא זימנה מי מהכבאים שהשתתפו בכיבוי השריפה על אף שיכולים היו להעיד עדות ישירה באשר למיקום הספה בזמן האירוע, עובדה זו אומרת דרשני כאשר היינה אישר בעדותו שנאמר לו שהספה הוזזה ממקומה. זאת ועוד, היינה אישר כי כלל לא מעניין אותו מי הזיז את הספה. (עמ' 228 שורה 19 לפרוטוקול) ולא ציין כי הספה הוזזה בחוות דעתו. בית המשפט קבע על פי הצילום לאחר השריפה, כי זהו מיקומה האותנטי של הספה, שעה שידוע שהכבאים הזיזו את הספה. את הימנעותה של המשיבה מזימון מי מהכבאים לעדות יש לזקוף לחובתה, אך בית המשפט לא עשה כן. תיק המשטרה בעניין השריפה נסגר מחוסר אשמה. סגירת תיק בעילה זו מראה, כי לא היה שמץ של ראיה כלפי החשוד. המדובר בעילה נדירה למדי ורק אחוז קטן מהמקרים נסגרים בעטייה. בית המשפט שגה כשהתעלם מעובדה זו. פסק הדין התבסס כולו על השערות והנחות סותרות באשר לדרך פרוץ השריפה. גם בעניין מהימנות המערער חוזר בית המשפט ומניח, כי הייתה למערער המקצועיות הנדרשת "לטפל" במצלמות הבניין. מדובר בהנחה שגויה. המערער לא נשאל בעניין המצלמות והמשיבה לא חלקה על כך שמדובר בצילומים אותנטיים. המערער טוען שאף אם ניתן היה לאמץ הנחה שגויה זו, רב המרחק מאוד בין יכולותיו הטכניות של המערער לבין האשמתו במעשה מרמה. המשיבה לא עמדה בנטל השכנוע ובנטל ההוכחה המוטלים עליה על פי ההלכה והעמידה בפני בית המשפט תיאוריות סותרות, למרות זאת קבע כי המערער מעורב בהצתת העסק. דיון: לאחר ששמענו את טענות הצדדים וצללנו למעמקי הראיות והמסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא מצאנו להתערב בפסק הדין. אין בסיס איתן למסקנות מרחיקות הלכת שנקבעו בו בדבר הצתת העסק על ידי המערער בכוונה לזכות שלא כדין בתגמולי הביטוח. הלכה היא כי על המבוטח להוכיח תחילה את התקיימות מקרה הביטוח, קרי את התרחשות השריפה על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים בפוליסה כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח. עוד נקבע, כי מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית, הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו בין השאר ע"א 10199/09 אפרים אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, ) ובכל מקרה דרושות ראיות כבדות משקל. המקרה שלפנינו מצריך בחינה זהירה וקפדנית של חומר הראיות. בפרט יש לנקוט משנה זהירות כאשר ערכאה דיונית קבעה כממצא עובדתי כי לא הייתה חדירה לבניין בו היה ממוקם העסק לאחר עזיבתו של המערער ובמיוחד כשנקבע כי דרך ההצתה "נשארה עלומה". המסגרת הנורמטיבית ההלכה הרווחת בנוגע לבדיקת טענה של מבטח, לפיה המבוטח גרם למקרה הביטוח, ידועה היטב. היא נקבעה, בין השאר, בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, 5.10.06] [ענין שלום גרשון], שם הכריע בית המשפט העליון בין שלוש הגישות שהיו נהוגות בשאלת נטלי ההוכחה. בית המשפט העליון חזר לאחרונה בע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, 1.4.12] על ההלכה שנקבעה: "על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות האירוע המוגדר, במקרה זה את התרחשותה של הפריצה, על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים לפוליסה, כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח… מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, פסקה 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (1986); רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, 12.4.11])". (פסקה 15 לפסק הדין). ובענין שלום גרשון נקבע: "עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו". (פסקה 33 לפסק הדין). ובהמשך, בענין שלום גרשון: "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו." (פסקה 42 לפסק הדין). מידת ההוכחה הנדרשת מהמבטח להוכיח את טענתו כי המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח בכוונה, היא המידה הרגילה במשפט האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות, אך נדרשות ראיות בעלות משקל ועוצמה שאינן בנמצא כאן. פסק הדין אינו מבוסס על עובדות אלא על הנחות והשערות אשר הן כשלעצמן סותרות אחת את רעותה. לרבות מסקנת ביהמ"ש כי המערער הצית את עסקו. מסקנה זו אין לה ביסוס הולם בחומר הראיות. בסופו של יום, לא ניתן לקבוע כיצד התרחשה "ההצתה" בבית העסק והמשיבה לא הרימה את הנטל שהוטל עליה להוכיח ש"ההצתה בוצעה על ידי המערער." התיאוריות שהובאו על ידי נציגי חברת הביטוח, לקו בסתירות. ביהמ"ש לא היה ער לסתירות ודעתו לא היתה נוחה מכל אחד מהתסריטים שהוצגו על ידי המשיבה. לכן הציג ביהמ"ש השערה משלו, שלישית במספר, אשר לא הועלתה כלל במהלך המשפט. על פי השערת ביהמ"ש המערער פעל ביחד עם אדם נוסף והאדם הנוסף הוא זה שהצית את העסק. כדלקמן: "השערה אפשרית תובא להלן, ואין היא אלא השערה, הבאה לסבר עין הקורא, שכן אין לה תימוכין והיא מתבססת על הנתון לפיו איש לא היה צריך להיכנס לחנות עד מועד ההצתה. ההשערה בנויה על הנתון האפשרי לפיו איש לא היה צריך להיכנס לחנות הואיל והתובע לא פעל לבדו והמצית נשאר בחנות לאחר צאתו של התובע ויצא ממנה לאחר ההצתה... " (עמד 12 ש' 1-6). עצם העובדה שביהמ"ש נזקק מיוזמתו להשערה נוספת מטעמו על כלל ההשערות התלויות על בלימה, היא הנותנת שלא היה מקום לממצא נחרץ לפיו המערער היה המצית. נראה מהמכלול שלא בכדי משטרת ישראל אשר חקרה את אירוע השריפה, סגרה את תיק החקירה מסיבה של העדר אשמה. אשר על כן הערעור מתקבל במובן זה שאנו קובעות כי קיימת חבות של המשיבה לשלם למערער את תגמולי הביטוח. מאחר וקיימים חילוקי דעות באשר לגובה הנזק, יוחזר התיק לביהמ"ש קמא להשלמת פסה"ד בנושא זה. המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד כחוק בסך 50,000 ₪ צמודים מהיום. הערבון הכספי שהופקד יוחזר למערער. שריפהפוליסההצתהכיסוי ביטוחי