בית משפט השלום בירושלים ת"א 5896-09 יוחנן נ' הפניקס חב' לביטוח בע"מ בפני כב' השופטת דורית פיינשטיין התובע: יהונתן יוחנןע"י ב"כ עו"ד עמוס תיבי נגד הנתבעת: הפניקס חב' לביטוח בע"מע"י ב"כ עו"ד ורד ויינשטוק השאלה המרכזית העומדת להכרעתי בתובענה זו היא האם חברת הביטוח הרימה את הנטל והוכיחה כי התקיימו החריגים לפוליסת ביטוח הפוטרים אותה מתשלום דמי הביטוח, כאשר במקרה זה, החריג שטוענת לו חברת הביטוח הוא שהרכב המבוטח נגנב בידי עובד של המבוטח. במועדים הרלבנטיים לתביעה היה התובע הבעלים של משאית מסוג דאף 45 משנת ייצור 2001 מ.ר. 7269015 (להלן: "המשאית"). התובע ביטח את המשאית באמצעות הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח") בפוליסה אשר כוללת החרגה למקרה שהרכב נגנב בידי עובד של המבוטח. בלילה שבין ה- 20.8.08 וה- 21.8.08 נעלמה המשאית אשר חנתה בעיסוויה סמוך לביתו של מר ממדוח אבו חומוס, שעבד בחברה שבבעלות התובע כנהג משאית. ביום 20.8 נהג במשאית מר מוחמד מוסטפא, שעבד אף הוא בחברה כנהג, אך לא היה הנהג הקבוע של המשאית. בשעת ערב או לילה הגיע מר אבו חומוס לביתו של מר מוסטפא ולקח ממנו את המשאית, בהתאם להנחיות התובע, שכן תוכנן שלמחרת ביום 21.8.08 ינהג על המשאית מר אבו חומוס. אך כאמור באותו לילה המשאית נעלמה, ומר אבו חומוס הודיע על גניבתה לתובע בשעת בוקר מוקדמת. אין חולק כי המשאית נגנבה מבלי שהתגלו ליד מקום חנייתה שברי זכוכיות ומבלי שמערכת האיתוראן שהיתה מותקנת בה התריעה על גניבה. התובע פנה מוקדם בבוקר לחברת איתוראן כדי לברר מה עלה בגורל רכבו וחברת איתוראן הודיעה על הגניבה גם למשטרת ישראל, אך המשאית לא אותרה. משכך, פנה התובע לחברת הביטוח ודרש פיצוי בהתאם לפוליסה. בחלוף כשלושה חודשים ממועד הגניבה, הודיעה חברת הביטוח לתובע כי על פי המידע שבידה הרכב נגנב על ידי עובד של התובע, ומשכך תביעתו נדחית. לאחר חילופי מכתבים בין באי כוח הצדדים, הגיש התובע את התביעה שלפני. טענות הצדדים: התובע טען בכתב התביעה כי הוא זכאי לפיצוי בהתאם לפוליסה שכן המשאית נגנבה. עוד טען התובע כי לא היה ער לכך שישנו סעיף שמחריג "גניבה בידי עובד" ועל כן אף אם המשאית נגנבה על ידי עובד, הרי שעל חברת הביטוח לפצות אותו. בסיכומיו חזר בו התובע מטענה זו. חברת הביטוח טענה טענות רבות וחלופיות בכתב ההגנה אך בסיכומיה התמקדה בשתי טענות עיקריות. ראשית, התובע הוא זה שצריך להוכיח כי המשאית נגנבה. שנית, ככל שהמשאית נגנבה הרי שהיא נגנבה בידי עובד של התובע ומשכך מתקיים החריג לפוליסה וחברת הביטוח פטורה מלפצות את התובע. דיון והכרעה: תובענה זו עוסקת לא מעט בשאלת נטל הראיה ונטל השכנוע. אכן נטל השכנוע רובץ לפתחו של התובע, שכן המוציא מחברו עליו הראיה. אך ככל שהתובע יוכיח כי אכן המשאית נגנבה נטל הראיה, שהינו נטל משני, יעבור לכתפי חברת הביטוח ויהא עליה לשכנע את בית המשפט כי זו נגנבה בידי עובד (ע"ע 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג(4) 89, 94 (1989) ו ע"א 679/89 חירות בע"מ נ' הום אינשורנס קומפני בע"מ, פ"ד מח(2) 666, 671 (1994). האם המשאית נגנבה? התובע הצהיר כי בשעת בוקר מוקדמת התקשר אליו ממדוח והודיע לו שהמשאית נגנבה מהסמטה שליד ביתו. נציג חברת איתוראן אישר בתצהירו כי אכן התובע (או מי מטעמו) התקשרו לאיתוראן לפנות בוקר הודיעו שהרכב נעלם ואיתוראן הודיעה למשטרה. התובע הצהיר כי גם הוא התקשר למשטרה ומשנאמר לו שיגיע בהזדמנות להגיש תלונה, וכאשר הבין מחברת איתוראן שהרכב נעלם לא הזדרז להגיש תלונה, אך פנה מיד לחברת הביטוח. בסופו של דבר הגיש התובע תלונה רשמית מספר חודשים לאחר מכן ותיק החקירה שניהלה המשטרה, אם אכן התנהל תיק, נסגר. גרסתו של התובע לא נסתרה והתרשמתי ממהימנותו, ואף הגעתי לידי מסקנה כי פעל באופן ראוי וסביר כאשר נודע לו שהמשאית נגנבה. חברת הביטוח טוענת כי התובע לא הוכיח שהמשאית נגנבה ממנו. בחנתי שוב ושוב את טענותיה של הנתבעת בעניין זה, ולא מצאתי בהן ממש. טענותיה של חברת הביטוח הינן שהמשאית נלקחה בליל ה-21.8.10 ממקום החניה שלה על ידי מי שהחזיק מפתחות, הכיר את הקוד של האזעקה, והיה יכול לנטרל את מערכת האיתוראן. כלומר חברת הביטוח טוענת שהמשאית נגנבה בידי עובד אך אין בטענותיה כדי לאיין את גרסת התובע שהמשאית אכן נגנבה ממנו בידי מאן דהוא. בתצהיר שהוגש מטעם חברת הביטוח מצהיר החוקר מר אושרי שטרית כי "ממצאי החקירה עולה חשד כי עובד של המבוטח או שגנב או היה מעורב בגניבת הרכב". כלומר, החוקר מטעם חברת הביטוח לא סבר כי התובע ביים אירוע של גניבה או הטעה את חברת הביטוח כאשר טען שהמשאית נגנבה, אלא רק סבר שהמשאית נגנבה על ידי עובד. יודגש כי בדו"ח החוקר אין כל טענה כנגד התנהלות התובע ואף לא נרמז שהתובע עשה יד אחת עם עובדיו כדי "לגנוב" את המשאית. מר שטרית אף הצהיר כי הודיע למשטרה שלדעתו נהג של המבוטח היה מעורב בגניבת המשאית. אילו מר שטרית היה סבור שהמשאית לא נגנבה כלל, הרי שהיה מגיש תלונה למשטרה נגד התובע, ולא מציע לחקור עובדים. על כן אני קובעת שהתובע הרים את הנטל והוכיח שהמשאית אכן נגנבה. אציין כי עולה בליבי חשש כבד שמא הביטוח חברת הביטוח הכחישה את הגניבה בהליך שבפני רק כדי להכביד על התובע תוך ניסיון לגלגל את חובת הצגת מלוא הראיות בתיק לפתחו. האם המשאית נגנבה בידי עובד? חברת הביטוח טוענת כי אם אכן נגנבה המשאית, אזי מתקיים החריג לפוליסת הביטוח, ושאין היא נדרשת לשלם את דמי הביטוח שכן המשאית נגנבה בידי עובד. בעניין זה נטל הראיה רובץ על כתפי חברת הביטוח וכפי שאפרט להלן חברת הביטוח לא עמדה בנטל. חברת הביטוח לא ציינה איזה עובד גנב את הרכב מהתובע ולא הבהירה בצורה חד משמעית האם היא חושדת בממדוח או במוחמד או שהיא חושדת כי שני העובדים עשו יד אחת כדי לגנוב את המשאית. חברת הביטוח הדגישה חזור והדגש כי לשני הנהגים יש עבר פלילי. ממדוח הורשע בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, ומוחמד בגניבה מרכב והסעת שוהה בלתי חוקי. התובע הזמין לעדות את ממדוח אשר חזר על הדברים שאמר לחוקר מטעם חברת הביטוח ארבע שנים קודם לכן. ממדוח הסביר כי לאחר דין ודברים הסכים לקחת את המשאית מביתו של מוחמד, וזאת על אף שסבר שמוחמד צריך למסור לו אותה. ממדוח חזר והעיד שיחסיו עם מוחמד היו עכורים ולכן גם הלך לביתו של מוחמד עם גיסו, לקח את המשאית והחנה אותה בסמטה ליד ביתו. ממדוח אישר כי לא שמע שמישהו הניע את המשאית, וכשקם בבוקר גילה שהיא נעלמה אך לא מצא במקום עדויות לפריצה. חברת הביטוח מנסה להיבנות מסתירות בעדותו של ממדוח אך לא התרשמתי כי סתירות אלו הינן מהותיות. בחלוף ארבע שנים ותחת הלחץ של חקירה נגדית בבית משפט אני מוכנה לקבל את גרסתו של ממדוח שהוא לא זוכר פרטים רבים מהאירוע. כך לטעמי אין רלבנטיות לשאלה אם ממדוח הלך ברגל למוחמד או נסע ברכב של גיסו, שכן מוסכם על הכל שממדוח לקח את המשאית ממוחמד. אין גם משמעות לשאלה מתי התקשר אליו התובע בבוקר הגניבה, שכן ברור שהתובע החל לטפל בגניבה סמוך לעלות השחר. חברת הביטוח הקשתה על התובע בנוגע לשעה שהחנה את המשאית, ארבע שנים לפני מועד החקירה הנגדית או אם מוחמד אמר לו כשבא לקחת את המשאית שהמפתחות של המשאית בקבינה, שכן ממדוח עצמו לא החזיק את המפתחות בקבינה. כל השאלות הללו אינן רלבנטיות לעניינינו וכאמור אמינה עלי גרסתו של ממדוח שהוא לא זוכר חלק ניכר מהפרטים של אותו אירוע. חברת הביטוח נמנעה מלהזמין לעדות את מוחמד, חרף העובדה שמתמלול החקירה שלו עולה כי כחצי שעה לאחר שהמשאית נמסרה על ידו לממדוח, ראה את המשאית עוברת דרך הרחוב שלו אל מחוץ לכפר עיסוויה. גרסה זו מנוגדת לגרסתו של ממדוח שהחנה את המשאית ליד ביתו, מיד לאחר שקיבל אותה לידיו. חברת הביטוח ניסתה לטעון כי התובע היה צריך להזמין את מוחמד לעדות, ולא היא, שכן נטל הראיה להוכיח את החריג שבפוליסה רובץ לפתחה. משנמנעה התובעת מלהזמין את מוחמד לעדות הרי שהדבר נזקף לחובתה. הימנעות מהזמנת עד רלבנטי ומהותי כמוה כהימנעות מהבאת ראיה. ההלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין 28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649), ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). חברת הביטוח נמנעה גם מלהגיש את תיק המשטרה שהתנהל בעניין גניבת המשאית, והחוקר מטעמה לא הצהיר מה היו ממצאי המשטרה. נראה שהימנעות זו הינה מכוונת שכן נראה שגם ממדוח וגם מוחמד לא נחקרו כלל על ידי המשטרה בחשד למעורבות בגניבת המשאית. בא כוח חברת הביטוח אכן לא שאל את ממדוח אם נחקר במשטרה, ונראה שלא בכדי שאלה זו לא נשאלה. התרשמותי היא שמבחינת המשטרה עובדי התובע כלל לא היו חשודים, וזאת חרף עברם הפלילי. בנקודה זו אבקש לעצור ולציין שבניגוד לתא (ת"א) 43506-06 מימוני ישראל נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטוח ( 21/10/09) אליו הפנתה חברת הביטוח, הרי שהעבר הפלילי של שני הנהגים אינו רלבנטי לגניבת כלי רכב. שניהם הורשעו בעבירות נפרדות של הסעת שוהים בלתי חוקיים ומוחמד הורשע בגניבה מתוך כלי רכב. מתמלול החקירה של מוחמד עולה כי הוא נהג לגנוב נגני דיסקים מתוך כלי רכב, אך לא גנב את הרכבים עצמם. מכאן שעברם של העובדים גם אם התובע היה יודע עליו לא היה בו כדי לעורר חשד כי ינסו לגנוב את המשאית. למעשה, הנימוק העיקרי של חברת הביטוח הוא שמערכת האיתוראן לא התריעה על גניבה ועל כן מי שלקח את המשאית החזיק במפתח ובקוד. משכך חברת הביטוח טוענת כי עובד הוא שגנב את המשאית. לטעמי לא די בכך כדי לבסס את הטענה שהגניבה היתה בידי עובד. ראיה זו היא ראיה נסיבתית בלבד ואין בה כדי לבסס את המסקנה שדווקא עובד גנב את המשאית. "כוחה של ראיה נסיבתית לשמש בסיס לקביעת מימצא עובדתי - מותנה במידת יכולתה לבסס מסקנה הגיונית יחידה בדבר קיומו של אותו מימצא (כב' השופט א' א' לוי ע"פ 3792/01 מחלוף פדידה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1) 926). כאשר המבחן להסקתה של מסקנה הגיונית יחידה - הוא מבחן ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים : המסקנה היא תוצאה הגיונית וחד-משמעית של צירוף אותן העובדות המסבכות את העבריין במעשה שעשה. זאת בהתחשב בהגיון ובנסיון החיים שלנו, כי אותה שרשרת של נסיבות אינה יכולה להוות צירוף מקרי בלבד, אלא שיש בו בצירוף כזה קשר ישיר עם המעשה בו הואשם הנאשם" (כב' השופט ח' אריאל, ע"א 49/88 חיים רוקח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 605, 615-616 (1988)). יתכן שצד שלישי גנב או העתיק את המפתחות והיה בעל גישה לקוד, כגון בעל מוסך שבו טופלה המשאית. יתכן שישנם גנבי רכב מתוחכמים דיים כדי להתגבר על מערכת האיתוראן, שכן כפי שמערכות האבטחה הופכות למתוחכמות יותר כך גם הציוד של הגנבים הופך למתוחכם יותר. הנתבעת סמכה ידיה בין היתר על פסק דין שניתן על ידי כב' השופט מילנוב ב תא (י-ם) 3529/05 שמעון רוני בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ( 20/11/06). אך מכלול הראיות הנסיבתיות בפסק דין זה היה שונה מאוד מהראיות הדלות שהוצגו בתיק שלפני. יוער גם כי בעניינו של שמעון רוני בע"מ המשטרה בחרה להגיש כתב אישום כנגד העובד ואילו בתובענה שלפני אין בידי ראיה כי המשטרה אפילו חקרה את העובדים. גם מכלול הראיות הנסיבתיות בתא (ת"א) 13811/04 חב' אילן להשקעות קבלנות ובנין בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א ( 15/11/06) שגם אליו הפנתה חברת הביטוח היה שונה ומשמעותי יותר. שם העובד כבר נחקר בעבר בחשד לגניבת משאית, ואף בעניין הספציפי שנדון באותו הליך התגלו בעדותו סתירות משמעותיות. יודגש כי נטל ההוכחה של טענות בעלות גוון פלילי הוא כבד יותר מנטל ההוכחה הרגיל בתביעה אזרחית (עא 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, יט () 414, עא 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, מ (1) 589 עא 6465/93 אליהו כהן נ' יוסף לנגרמן ( 20/07/95)). בעניינינו, חברת הביטוח לא הרימה אפילו את נטל ההוכחה "הרגיל", במישור האזרחי, ולא ניתן ליחס למי מהעובדים של התובע את עבירת הגניבה. על כן אני קובעת כי חברת הביטוח לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי הגניבה היתה בידי מי מהעובדים. משכך, אין לפטור את חברת הביטוח מהתחייבותה על פי הפוליסה ועליה לפצות את התובע בגין נזקיו. גובה הנזק: התובע דרש בכתב התביעה 90,000 ₪ בגין המשאית ו- 24,000 ₪ בגין הארגז והדופן ההידראולית. שמאי מטעם חברת הביטוח אישר את טענות התובע בעניין שווי המשאית, אולם קבע כי שווי הארגז והדופן ההידראולית עומד על 22,000 ₪. משבחר התובע שלא לחקור את השמאי הרי שאני מקבלת את השמאות במלואה. לפיכך, חברת הביטוח תפצה את התובע בסכום כולל של 114,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.8.08 ועד התשלום בפועל. לא מצאתי כי יש לחייב את חברת הביטוח בריבית מיוחדת, שכן נסיבות הגניבה לא התבררו עד תומן, והמחלוקת היתה ממשית. בנוסף לאמור לעיל, תשא חברת הביטוח בשכר טרחת כל העדים, הוצאות התובע בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. גניבת רכבפוליסהביטוח גניבת משאיתחברת ביטוחמשאית