איבוד מזוודות בטיסה

דוגמא לפסק דין בנושא איבוד מזוודות בטיסה:

מבוא:



בפניי תביעה כספית על סך 30,000 ₪ שהגישו התובעים כנגד הנתבעת, לקבלת פיצוי בגין כבודה שאבדה לתובעים במהלך טיסה ובגין נזקים נטענים נוספים.




התובעים הינם בני זוג, אשר נישאו ביום 16.6.07 ולאחר מכן יצאו לחופשת "ירח דבש" בתאילנד.




הנתבעת, היא חברת התעופה "Thai Airways International" (להלן: "תאי"), אשר מיוצגת בהליך זה על ידי חברת "י.הלל ושות'" - מחלקת "תלפיות" (להלן: "תלפיות"). יובהר, כי לאחר שניטשה מחלוקת בין הצדדים, קבעה כב' השופטת האפט, בהחלטה מפורטת שניתנה על ידה ביום 8.7.11 ולפיה, מקום בו הומצא כתב התביעה ל"תלפיות", יש בכך כדי להוות המצאה כדין של כתב התביעה לנתבעת.




לאור האמור הגישה חברת "תלפיות" בשם הנתבעת כתב הגנה ובצידו בקשה למחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות מקומית, זאת לאור כתובתה של "תלפיות" בתל אביב. באשר לבקשה למחיקת התביעה על הסף, הרי שבפתח הדיון שהתקיים בפניי ביום 8.7.12, וויתרה הנתבעת על בקשה זו והצהירה, כי לצורך הדיון בתובענה דנן, נכנסת תלפיות לנעליה של הנתבעת ותפעל להעברת פסק הדין. לפיכך, הרי שפסק דין זה מתייחס לטענות הצדדים ולתובענה לגופה.



טיעוני הצדדים:



בכתב התביעה, טענו התובעים, כי הנתבעת הינה חברת התעופה התאילנדית, אשר עיקר עיסוקה בהפעלת קווי תעופה ו/או נתיבי אוויר בינלאומיים, בין בעצמה ובין באמצעות חברות נוספות, באמצעות מטוסים המצויים בבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בהפעלתה ומי שביום 19.6.07 הפעילה טיסות בין בנגקוק לשאנג ראי שבתאילנד.




לטענת התובעים, הם רכשו כרטיסי טיסה מהנתבעת באמצעות חברת "נזרין טורס", העוסקת במתן שירותי תיירות ונופש, לרגל חופשת ירח דבש בת 16 ימים בתאילנד.




עוד טוענים התובעים, כי במסגרת חופשת "ירח הדבש", הם טסו ביום 19.6.07 מבנגקוק לשאנג ראי, באמצעות הנתבעת. לטענת התובעים, כאשר הגיעו לשאנג ראי גילו, כי מזוודה בה היו פריטים שונים הנחוצים להם לחופשתם, לרבות פרטי לבוש, הנעלה ותכשיטים, לא הגיעה ליעדה (להלן: "המזוודה"). במזוודה, כך התובעים, היו, כאמור, פריטים שונים, אשר נקנו חדשים או נתקבלו כמתנות לרגל נישואיהם.




עוד טוענים התובעים, כי לאחר שמילאו, כנדרש, טופס אודות אובדן הכבודה, הם מסרו אותו לנציגי הנתבעת בשדה התעופה בשאנג ראי. זאת ועוד, לטענת התובעים, הם נאלצו להמתין שעות ארוכות בשדה התעופה, למקרה שהמזוודה תגיע באיחור, זאת לאחר נסיעתם הארוכה שהחלה יום קודם, אז יצאו מנצרת, עיר מגוריהם, עברו דרך עמאן - ירדן, משם לבנגקוק ועד לשאנג ראי. דא עקא שכל אלה לא הואילו להם והמזוודה לא נמצאה.




לטענת התובעים, משאבדה המזוודה, ובאשר חופשתם ארכה 16 ימים, הם נאלצו לרכוש פריטי ביגוד והנעלה בשווי של 500 דולר. זאת ועוד, התובעים נאלצו, כך לטענתם, לבזבז מזמנם ומכספם בקניית הפריטים, כאמור, ובחיפוש אחר המזוודה. לאור האמור, טענו התובעים, כי נגרמה להם אכזבה גדולה ועוגמת נפש.




כן טענו התובעים, כי המזוודה לא נמצאה מעולם וכי עם שובם ארצה, הם פנו טלפונית באופן מיידי לנציגי הנתבעת בארץ ודרשו פיצוי הולם בשל אובדן המזוודה. דרישתם זו לא נענתה ואף נמסר להם על ידי נציגת הנתבעת בארץ, כי עליהם להגיש תביעתם בבנגקוק.




באשר לאחריותה של הנתבעת כמוביל אווירי, הפנו התובעים ל"אמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית", אשר נחתמה ביום 12.10.29 ונכנסה לתוקף בישראל ביום 6.1.50 (להלן: "אמנת ורשה"). כך טענו התובעים, כי לאור הוראת סעיף 18 לאמנת ורשה, האחריות לאובדן הכבודה הינה על המוביל. כן הפנו התובעים לפסיקה רלוונטית.




באשר לגבולות אחריותה של הנתבעת כלפיהם, טענו התובעים, כי אומנם בסעיף 22 לאמנת ורשה נקבע, כי אחריותו של מוביל אווירי הינה מוגבלת לסכום מסוים ואולם, בענייננו פעלה הנתבעת ברשלנות ומכאן שיש להחיל את הוראת סעיף 25 לאמנת ורשה ולפיה, הגבלת האחריות לא תחול ועל הנתבעת לפצות את התובעים בכל סכום נזקיהם.




באשר לנזקיהם, טוענים התובעים, כי על הנתבעת לפצותם בסכומים כדלקמן:




500 דולר (לפי שער הדולר ביוני-יולי 2007) - בגין הוצאותיהם לרכישת ציוד חדש.
10,000 ₪ - בגין ערכם של הפריטים שאבדו.
5,800 ₪ - בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעים והוצאותיהם.




בכתב הגנתה, טענה הנתבעת, כי נושא התביעה הוא אובדן כבודה בטיסת שרשרת שהחלה בעמאן – ירדן, דרך דוחא – קטאר משם טסו התובעים לבנגקוק עם חברה קטארית ולאחר מכן מבנגקוק לשאנג ראי טסו התובעים עם הנתבעת.




הנתבעת הפנתה בכתב הגנתה למסגרת הנורמטיבית בענייננו ובין היתר, להוראת סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"), שעיגן והחיל בישראל את הוראות אמנת וורשה את פרוטוקול האג משנת 1955, אשר תיקן והוסיף על הוראותיה. כן הפנתה הנתבעת להוראת סעיף 22 (2) לאמנת ורשה. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי כנגד האחריות המוחלטת לכבודה המוטלת לכתפי המוביל האווירי, קיימת הגבלה לסכום הפיצוי המקסימאלי בו יחויב המוביל, למעט במקרים מיוחדים עליהם מצהיר בעל המטען מראש בדבר הצהרת ערך מיוחדת. בהעדר הצהרה, כאמור, עומד סכום הפיצוי, כך לטענת הנתבעת, על סך של 25 דולר ארה"ב לקילוגרם כבודה. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לחקיקה רלוונטית.




כן הדגישה הנתבעת וטענה, כי התובעים מסרו את הכבודה לנציגי החברה הקטארית ולא לנציגי הנתבעת, כך שלא ברורה טענתם ולפיה, פעלה הנתבעת כלפיהם ברשלנות או "בהתנהגות רעה מדעת", כהגדרתה בסעיף 25 לאמנת ורשה.




עוד טענה הנתבעת, כי למרות שאת הכבודה מסרו התובעים לחברת התעופה הקטארית, הרי שעל פי הוראות החוק נקבעה אחריות אבסולוטית למוביל האחרון בשרשרת הטיסות ולפיכך, הנתבעת אינה מבקשת להתחמק מאחריותה בהיותה המוביל האחרון ואולם, ישנה תקרת פיצוי, כאמור. בענייננו, מסרו התובעים לנציגי החברה הקטארית בירדן 3 מזוודות במשקל כולל של 45 ק"ג ואילו קיבלו לידיהם 2 מתוך 3 המזוודות, במשקל כולל של 35 ק"ג. הווה אומר, כי כבודתם של התובעים אשר אבדה, הינה מזוודה אחת במשקל 10 ק"ג.




לטענת הנתבעת, עם קבלת הטופס אודות אובדן הכבודה, היא ניסתה לאתר את הכבודה בכל האמצעים המקובלים על ידי חברות התעופה ואף ניסתה ליצור קשר עם התובעים, קשר טלפוני, ללא הצלחה, בהתאם לפרטי ההתקשרות שמסרו התובעים בטופס אותו מילאו ולפצותם בסך של 20 דולר ארה"ב לקילוגרם (שווי הסכום המשוערך בעת ההיא) ואולם, זאת ללא הצלחה.




כן הפנתה הנתבעת לפסיקה רלוונטית באשר לסכום הפיצוי ועילות הפיצוי.




לאור כל האמור לעיל ולאור העובדה, כי הנתבעת פנתה לתובעים בהצעת פיצוי ואלה סרבו, עתרה הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאותיה.




בדיון אשר התקיים בפני ביום 8.7.12, הוסיפה וטענה הנתבעת, כי על פי אמנת ורשה, היה על התביעה להיות מוגשת תוך שנה מיום האירוע וכי בפועל התביעה הוגשה במועד מאוחר יותר. למרות האמור ולפנים משורת הדין, אישרה חברת "תאי" לשלם לתובעים סך של 200 דולר ואולם, כאמור, התובעים סירבו לקבלם.




התובע הוסיף וטען, כי נהוג במקרים כגון דא, כי חברת התעופה תשלם סכום מסוים כדי לאפשר לנוסע להתארגן ולרכוש ציוד חדש ואולם בענייננו, לא שילמה חברת התעופה כלל. כן טען התובע, כי הוא לבש משך 3 ימים את אותם הבגדים וכי בזבז זמן יקר על חיפוש כבודתו. בשל כל אלה, כך לטענת התובע, נגרמו לתובעים עוגמת נפש והוצאות כספיות. התובע הגיש תמונות, אשר התקבלו וסומנו במאוחד ת/1.




לשאלותיו של נציג הנתבעת השיב התובע, כי אומנם מסר את המזוודה בעמאן ואולם, בהתאם לאמנת ורשה, האחריות היא על המוביל האחרון ומכאן שהאחריות רובצת לכתפי הנתבעת. בנוסף טען התובע, כי בעובדה שהגיעו 2 מזוודות יש כדי להעיד, כי המזוודה השלישית אבדה בתאילנד.




נציג הנתבעת טען, כי הופתע לגלות שהמזוודה של התובע נמסרה בעמאן וכי אין לדעת היכן בדרך אבדה. מכאן שהתביעה כולה מבוססת על אמנת ורשה ועל האחריות שזו מטילה לכתפי המוביל האחרון. בהקשר זה טען, כי מקום בו התביעה מבוססת על אמנת ורשה, ישנה הגבלת סכום הפיצוי ל- 20 דולר לקילוגרם ובענייננו, שעה שמשקלה של המזוודה היה 10 ק"ג, הסכום המגיע לתובע הוא סך של 200 דולר. זאת ועוד, טען נציג הנתבעת, כי פיצוי בגין עוגמת נפש אין להטיל על "המוביל האחרון".




בבקשה שהגישו התובעים ביום 15.7.12, ביקשו התובעים להפנות את בית המשפט לפסיקה רלוונטית בעניינה של סוגיית "ייחוד העילה" ולפיה, בתביעות מסוג דא ניתן לתבוע גם נזקים שונים ועל פי חוקים אחרים. בתגובתה לבקשה, טענה הנתבעת, כי סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע את כלל "ייחוד העילה" וכי בתי המשפט שבו ופסקו על פי הלכה זו. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לפסיקה רלוונטית. לטענת הנתבעת, הפסיקה אשר אליה הפנו התובעים אינה רלוונטית לענייננו, זאת מנימוקים אשר הובאו שם. כן שבה וטענה הנתבעת, כי בענייננו, מסר התובע את כבודתו לנציגי חברת התעופה הקטארית וכי הגשת התביעה כנגד הנתבעת הינה אך מכוחה של אמנת ורשה ולפיה, האחריות מונחת לכתפי המוביל האחרון. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו, כי הנתבעת היא האחראית לכבודתם וכי במעשיה או מחדליה גרמה לאובדן הכבודה ומכאן שאין הם יכולים לתבוע מכוחו של חוק אחר, זאת מלבד אמנת ורשה, כאמור. לאור האמור, עתרה הנתבעת לדחות את בקשתם של התובעים ולחייבם בהוצאות הבקשה.


דיון והכרעה:



התביעה שבפניי, הינה תביעה לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו, כך לטענת התובעים, בשל אובדן כבדותם במהלך טיסה ומשכך, חוסה התביעה דנן תחת כנפיו של חוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"). חוק זה מחיל מספר אמנות בינלאומיות בנושא התובלה וביניהן, בין היתר, אמנת ורשה שנחתמה ביום 12/10/1929 (להלן: "אמנת ורשה"), אשר הורחבה ושונתה במסגרת מספר פרוטוקולים מאוחרים יותר, אשר אחד מהם הוא פרוטוקול האג, אשר נחתם ביום 28/9/1955 בהאג (להלן: "פרוטוקול האג"). יצוין, כי על תחולתם בענייננו, של חוק התובלה האווירית, אמנת ורשה ותיקוניה בפרוטוקול האג, אין מחלוקת בין בעלי הדין. כן אין חולק, כי הנתבעת נושאת באחריות לפיצויים של התובעים בגין אובדן כבודתם.




כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעים טסו בטיסות שרשרת, כאשר עלו על טיסה בעמאן שבירדן, שם מסרו את המזוודות, משם טסו לדוחא שבקטאר, מדוחא טסו לבנגקוק ומבנגקוק טסו לשאנג ראי על ידי הנתבעת. בנסיבות הללו, הרי שעסקינן בטיסת שרשרת ולפיכך, עסקינן בטיסה בינלאומית אשר אמנת ורשה חלה עליה. בדיון אשר התקיים בפניי ביום 8.7.12, העלה התובע טענה ולפיה, לכאורה, עסקינן בטיסה פנימית ולא בטיסה בינלאומית, לאור העובדה ששתי מזוודותיהם האחרות של התובעים הגיעו ליעדן. טענתו זו של התובע לא ידעתי פשרה, שכן אין מחלוקת, כאמור, כי עסקינן בטיסת שרשרת בין מדינות והעובדה ששתי מזוודות אחרות הגיעו ליעדן, אין בה כדי להעיד אודות המיקום בו הלכה לאיבוד המזוודה השלישית. לפיכך, באתי לקבוע, כי עסקינן בטיסה בינלאומית.




מקום בו קבענו, כי עסקינן בטיסה בינלאומית, הרי שכאמור חלות עליה הוראות אמנת ורשה וחוק התובלה האווירית, כמבואר לעיל.




הנתבעת הודתה בכתב הגנתה (ראה בעניין זה סעיף 14 לכתב ההגנה), כי בהתאם להוראות החוק, נקבעה אחריות אבסולוטית של המוביל האחרון שבשרשרת הטיסות, ובעניינו הנתבעת, ולפיכך, הנתבעת מכירה, הלכה למעשה, באחריותה לפיצוי התובעים בגין אובדן הכבודה, כאמור.




נקודת המוצא של האמנה היא, כי "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האווירית" (סעיף 18לאמנה). מהאמור בסעיף זה ניתן ללמוד, כי אחריותו של המוביל האווירי האחרון לנזק, הינה אחריות מוחלטת, שאינה דורשת כל הוכחה, כל עוד הנזק נגרם "בזמן ההובלה באוויר". בענייננו, כאמור, אין חולק, כי הנתבעת היא מוביל, כקבוע בחוק וכי האחריות לנזקם של התובעים באובדן כבודתם, ארע תוך כדי ההובלה האווירית ומכאן אחריותה של הנתבעת.




השאלות הצריכות הכרעה בענייננו, הינן גובה הפיצוי לו זכאים התובעים ו"עילות" הפיצוי בגינן ניתן לתבוע בהליך מסוג דא. לטענת התובעים הם זכאים לפיצוי בגין אובדן כבודתם, זאת בגובה ערכם של הפריטים שהיו במזוודה וכן זכאים הם לפיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות אחרות. כן טוענים התובעים, כי בענייננו, פעלה הנתבעת ברשלנות כלפיהם ולכן יש להחיל את הקבוע בסעיף 25 לאמנת ורשה, ולפיו אין הגבלת עילת הפיצוי וסכום הפיצוי, כאמור לעיל. מנגד, מפנה הנתבעת להוראת סעיף 10 לחוק התובלה האווירית וטוענת, כי בענייננו, מתקיים כלל "ייחוד העילה" ולפיו, התובעים זכאים לפיצוי אך בגין אובדן כבודתם, זאת עד לגובה הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק וללא כל פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות אחרות. לטענת הנתבעת, היא לא התרשלה כלפי התובעים והתובעים אף לא הוכיחו כי התרשלה ומכאן שאין ביכולתם של התובעים לתבוע בגין עילות נזיקיות אחרות ושונות, כאמור.




סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, שעניינו אחריותו של המוביל ו"ייחוד העילה", אשר בגינה ניתן לתבוע קובע כדלקמן:


" אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו. "

לאור הקבוע בסעיף זה, הרי שאחריותו של המוביל הינה אך על פי הוראותיו של חוק התובלה האווירית והוא פטור מאחריות לפי כל חוק אחר.

בהקשר זה יפים דבריו של כב' השופט בנימין ארבל בבש"א (מחוזי - נצרת) 1818/03 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' נעם דוד ואח' , פ"מ תשס"ג (1), 737, 752, שם נקבע , בין היתר, כדלקמן:

" לנוכח העובדה כי אין המחוקק משחת מילותיו לריק, מחויב בית-המשפט להסיק כי מילות הסיפא לסעיף 10 לחוק:
"...ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".
מלמדות על כך, כי המחוקק הישראלי דבק, באופן דווקני, בעקרון ייחוד העילה, כאשר ברי, כי לא תוכר כל עילת תביעה מחוץ להוראות האמנה, כאשר המדובר בתביעות לפיצוי בגין נזק שעילתו תובלה אווירית. יוצא אפוא כי גם אם לנפגע עילה, המוכרת לפי הדין המקומי – הוא יהא מנוע מלתבוע בגינה. "
לאור האמור לעיל והקבוע בחוק, יבחן עניינם של הצדדים כאן, לאור הוראות סעיפי אמנת ורשה ותיקוניה בפרוטוקול האג, כאמור.



בע"א 192/83, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' משה נעמת, פ"ד לח (4), 57 (להלן: "פרשת נעמת"), נבחנה סוגיה דומה לסוגיה אשר בה עסקינן ונקבע, בין היתר, כי אמנת ורשה מבקשת ליצור איזון בין הרצון להגן על ההובלה האווירית הבינלאומית מחד גיסא, לבין הצורך לפצות נוסעים ובעלי מטענים, אשר ייפגעו במהלך ההובלה האווירית, מאידך גיסא.




כנגד האחריות המוחלטת האמורה, הבאה כמובן לטובתו של הניזוק, ולמען האיזון, כאמור, ישנם מספר סעיפים מגבילים, הבאים לאזן את מצב הדברים לטובת המוביל האווירי ואשר יש בהם כדי להגביל את אחריותו המוחלטת של המוביל. הסעיף הרלוונטי לענייננו, הינו סעיף 22 (2) הקובע כדלקמן: " בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום... ", סעיף זה קוצב את סכום הפיצוי המקסימאלי והוא בא להגן על המוביל מפני תביעות. לכלל זה בדבר הגבלת אחריות המוביל לסכום מוגדר, ישנם שני חריגים הרלוונטיים לענייננו, האחד קבוע בסיפא של סעיף 22 (2) והאחר קבוע בסעיף 25, כפי שיפורט להלן.




בסיפא של סעיף 22 (2) לאמנת ורשה נקבע כדלקמן:


" ... זולת אם הצהיר השוגר בעת העברת הצרור לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת על ענינו במסירה ושילם תשלום נוסף אם היה צורך בכך. במקרה זה יהיה המוביל אחראי עד כדי הסכום המוצהר, זולת אם הוכח שאותו סכום עולה על ענינו הממשי של השוגר במסירה. "

לאור הקבוע, מקום בו מוסר בעל מטען "הצהרת ערך מיוחדת" במסירת כבודתו ומשלם בעדה, יהיה בידו להתגבר על מגבלת סכום הפיצוי הקבוע בסעיף זה. במקרה כזה צפוי, כי המוביל ינקוט אמצעים מיוחדים על מנת להבטיח, כי המשלוח אמנם יגיע בביטחון ליעדו (ראה פרשת נעמת). בענייננו, לא מסרו התובעים הצהרת ערך מיוחדת והם גם לא תובעים בגינה, זאת למרות שאת ערכה של הכבודה שאבדה להם העריכו התובעים, כאמור, בסך של 10,000 ₪. לטענת הנתבעת, כאמור, בכך יש לפטור אותה מאחריות למטענם היקר של התובעים. בנסיבות הללו באתי לקבוע, כי בהעדר הצהרת התובעים בדבר "ערך מיוחד" של כבודתם ומקום גם לא טענו להצהרה, כאמור, הרי שהצהרה כזו אינה בנמצא ואין בידם כדי להתגבר על הגבלת הזכות, כאמור, הקבוע באמנת ורשה.



בסעיף 25 לאמנת ורשה, קבוע החריג האחר לעניין מגבלת תקרת הפיצוי, גם במקרה שאינו "משלוח מיוחד" שניתנה לגביו הצהרת ערך, אשר לשונו כדלקמן:


" גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים. "

בענייננו, כאמור, לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בעניינם ולכן תביעתם חוסה תחת החריג הקבוע בסעיף זה. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובעים מסרו את כבודתם לנציגי החברה הקטארית ולא לנציגי הנתבעת ומכאן שלא ברורה טענת התובעים, כי הנתבעת התרשלה בעניינם.



לאור האמור, נבחן את הקבוע בסעיף 25 לאמנת ורשה ובהקשר זה, האם הנתבעת בענייננו, במעשיה או במחדליה, פעלה באופן אשר יסיר מעליה את הגבלת הסכום הקבועה בסעיף 22 (2), כאמור לעיל. בהקשר זה יודגש, כי מהות ההכרעה בסוגיה זו תקבע מהו שיעור הפיצוי שחבה בו הנתבעת והאם הוא בגבול התקרה אשר נקבעה בסעיף 22 (2) לאמנה, או שחל על המקרה החריג הקבוע בסעיף 25, כאמור, אשר על-פיו תחויב הנתבעת במלוא שיעור הנזק (ראה פרשת נעמת).




בע"א 74/81, אולימפיק אירוויס ס.א. נ' מנקל מנזל קלימי (1982), לז (1) 100 קבע בית המשפט העליון, כי על מנת שיחול סעיף 25 לאמנת ורשה וכי על מנת שמגבלת הפיצוי הקבועה באמנה תוסר, על התובע מוטל נטל ההוכחה להראות, כי המוביל פעל תוך מודעות למעשה או למחדל הרשלני ולהשלכותיו, זאת בצירוף "מצב נפשי" שצריך להגיע לדרגה של פזיזות או לפחות של שוויון נפש, לגבי התממשות הנזק, כאשר יש מודעות של המזיק לכך שנוצרו הנסיבות להתרחשותו.




לאחר שבחנתי "ברחל בתך הקנה" את טענותיהם של התובעים, כפי שאלה הובאו במסגרת כתב התביעה וטיעוניהם מצאתי, כי התובעים לא הצביעו על כל מעשה או מחדל שהם, אשר יהא בהם כדי להעיד על כך שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של הנתבעת, שנעשו בכוונה לגרום נזק או אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי ייגרם נזק בעטיים. אכן, אובדן הכבודה מהווה כשלעצמו מעשה רשלני אך אין בכך כדי להחיל את הוראת סעיף 25 בדבר "הרשלנות המוגברת" ועשיית המעשה, כאמור, מתוך כוונת זדון, אי אכפתיות או מתוך התנהגות רעה מדעת. מכאן, שלא ניתן לומר ואף לא הוכח, כי במקרה דנן התנהגותה של הנתבעת מגיעה לכלל מחדל הלוקה באי-אכפתיות לגורל המטען וגם לא ניתן לומר שהייתה לנתבעת ידיעה, שקרוב לוודאי ייגרם נזק בעטייה (ראה פרשת נעמת).




בבר"ע (מחוזי ת"א) 2630/04, איבריה נתיבי אויר ספרדיים נ' איריס בן עזר אשר דן בסוגיה דומה לענייננו, קבע בית המשפט, כי הגם שאין ספק, כי לתובעים נגרמה עוגמת נפש בגין האיחור שבקבלת מזוודותיהם, אין בכך כדי לסטות מהקבוע בחוק, וכך נקבע שם, בין היתר, וכדלקמן:


" ... מנגד, אין כל ספק, שנגרמו למשיבים עוגמת נפש כמו גם טרדה מרובה, משהמזוודות איחרו להגיע והתקבלו רק לאחר מועד החתונה.

נראה לי, כי בנסיבות הענין, אומנם זכאים המשיבים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, הממוניים ואלה שאינם ממוניים, אלא שאינני סבורה כי יש מקום לסטות מהוראת סעיף 22 לאמנת האג המגבילה את גובה הפיצוי.
נראה לי, כי יש אכן לפצות את המשיבים ולהתייחס למזוודות שנמצאו באיחור, בנסיבות הענין, כמזוודות שאבדו, שהרי היה על המשיבים לרכוש פרטי ציוד חדשים, אולם יש לקבוע את הפיצוי בגדרי הגבלת סעיף 22 לאמנת האג. "



לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי אחריותה של הנתבעת במקרה דנן מוגבלת לתקרת הנזק הקבועה באמנת ורשה ובחוק התובלה האווירית.




בסעיף 22(2) לאמנת ורשה נקבע, כי אחריות המוביל מוגבלת "לסכום של מאתיים וחמישים פרנק לקילוגרם", סעיף 1 לצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) התשל"ט – 1978, קובע סכום של 250 פרנק יהא שווה ערך ל – 17 זכויות משיכה מיוחדות וכדלקמן:


" במקום הסכומים במטבע חוץ הנזכרים בסעיף 22 לאמנה או בסעיף 22 לאמנה כפי שתוקנו בפרוטוקול, יבואו הסכומים המפורטים בטבלה דלהלן, המבוטאים בזכויות משיכה מיוחדות:

מטבע חוץ לפי סעיף 22 זכויות משיכה מיוחדות
לאמנה 125,000 8,300
250 17
5,000 332
לאמנה כפי שתוקנה
על ידי הפרוטוקול 250,000 16,600
250 17
5,000 332 "



מכאן, כי הסכום המקסימאלי להיקף האחריות לכבודה שווה ל – 17 זכויות משיכה מיוחדות (SDR) לכל ק"ג כבודה שניזוקה או שהגיעה באיחור. ערך זכות משיכה מיוחדת, כפי שמצוי באתר האינטרנט של קרן המטבע הבינלאומית נכון ליום מתן פסק הדין הוא 1 $ = SDR 0.66236. מכאן, כי התובעים זכאים לסך של 25.7 דולר לכל קילוגרם כבודה אשר מסרו. הנתבעת מסרה בכתב הגנתה , כמו גם בדיון בפני, כי משקלה של המזוודה אשר אבדה לתובעים הינה 10 ק"ג. התובעים לא סתרו טענה זו. לאור האמור זכאים התובעים לפיצוי בסך של 257 $, אשר הינם שווי ערך לסך של 1,027 ₪.




באשר למשקל המזוודה שאבדה, הרי שגם בכתב ההגנה (ראה סעיף 15 לכתב ההגנה) וגם בדיון אשר התקיים בפניי (ראה עמ' 8 לפרוטוקול הדיון), טענה הנתבעת, כי משקלה של המזוודה שאבדה הינו 10 ק"ג. התובעים לא הכחישו טענה זו ואף לא הביאו כל ראיה אחרת לסתור את האמור לעיל. בנסיבות הללו באתי לקבוע, כי הוכח בפניי, כי משקל המזוודה שאבדה הינו 10 ק"ג.




בהתאם לחישוב המבואר לעיל, הרי שכאמור, על הנתבעת לפצות את התובעים, ביחד ולחוד, בסך 257 דולר שהינם שווי ערך לסך של 1,027 ₪ (לפי ערך הדולר 3.997 ₪). כן הנני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות לתובעים, ביחד ולחוד, בסך 750 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון