דוגמא לפסק דין בנושא אירוע מוחי בעבודה: 1. בתביעתו שלפנינו, מבקש התובע להכיר באירוע מוחי שאירע לו ביום 24/3/11, כתאונת עבודה. ביום 14/12/11 נדחתה תביעתו של התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), מהנימוק המרכזי כי לא הוכח שנגרם לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו. כמו כן, קבע המל"ל, כי האירוע המוחי התפתח כתוצאה ממחלה טבעית והשפעת העבודה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (נספחי כתב התביעה). 2. אם כן, השאלות השנויות במחלוקות בתיק זה הן- האם הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע, והאם יש להכיר באירוע המוחי, שאירע לתובע ביום 24/3/11 כתאונת עבודה. 3. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שעולות מחומר הראיות הן: 4. התובע יליד שנת 1955. 5. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, עבד התובע כמחסנאי ונהג מלגזה בחברת אלקו כימיקלים בע"מ. 6. לטענת התובע בכתב תביעתו, ביום 24/3/11 הוא הגיע למקום עבודתו והחל להעמיס עם המלגזה את אחת המשאיות, אשר באמצעותה אמור היה הנהג, מר יהודה דדון, לספק חומרים ברחבי הארץ. בסמוך לשעה 7:30 הגיע מר דדון למקום העבודה, והחל לצעוק על התובע מדוע המשאית לא הועמסה כפי שהתבקש לעשות. בין התובע למר דדון היו חילופי דברים רמים והתובע חש נסער מאוד מהמריבה. במהלך המריבה, התובע התיישב על המלגזה הסמוכה מאחר ולא חש בטוב, ומר דדון המשיך להעמיס את המשאית בעצמו עם המלגזה עמה עבד התובע קודם לכן, תוך שהמשיך לצעוק ולגעור בתובע. חבר אחר לעבודה- מר נפתלי סויסה, אשר הגיע למקום, הבחין שהתובע לא חש בטוב ופינה אותו ברכבו לבית החולים רמב"ם. 7. ביום 5/9/11 הוצאה לתובע "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" (מוצג נ/4). 8. בדיוני ההוכחות שהתקיימו לפנינו העידו התובע, מר דדון יהודה, מר סרגן יהושע- חוקר מטעם הנתבע ומר שלמה צוברי- המעסיק של התובע. 9. עיקר טענות התובע: א. יש להכיר באירוע המוחי שעבר ביום 24/3/11 כתאונת עבודה, שכן האירוע אירע במסגרת העבודה ועקב אירוע חריג בעוצמתו בעבודה. ב. אלמלא האירוע החריג בעבודה, התובע לא היה לוקה באירוע מוחי ומאבד לחלוטין את כושר השתכרותו. ג. מאז האירוע המוחי בו לקה התובע, מצבו הקוגניטיבי אינו תקין. 10. עיקר טענות הנתבע: א. התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו ולא הוכיח שהאירוע המוחי אירע לו תוך כדי ועקב עבודתו. ב. בגרסתו של התובע התגלו סתירות מהותיות, וכך גם בגרסת העד מטעמו. ג. תעודה ראשונית לנפגע בעבודה הוצאה רק ביום 5/9/11, כחמישה חודשים לאחר האירוע הנטען. ד. אין תיעוד במסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען. דיון והכרעה 11. ראשית, נציין כי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין הכרה באירוע מוחי כבתאונת עבודה דומות לאלה שבאוטם שריר הלב. בהתאם לכך, על מנת שיוכר האירוע המוחי, שאירע לתובע ביום 24/3/11 כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע. אירוע חריג יכול שייחשב כדחק נפשי בלתי רגיל, או מאמץ גופני יוצא דופן. יוצא מכאן, כי על התובע להוכיח דחק נפשי בלתי רגיל לו היה חשוף בעבודתו, עובר או בסמוך להתרחשות האירוע המוחי, ובהשוואה עם הדחק הנפשי ו/או המאמץ הרגיל בעבודתו היום יומית (דב"ע מו/ 139- 0 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315; עב"ל 465/97 זאב און נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). הבחינה תעשה באופן סובייקטיבי, היינו, מנקודת מבטו של התובע, ולא באופן אובייקטיבי (דב"ע נו/11- 0 נורית חזאם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 75).   12. כמו כן, נפסק כי אין צורך בהוכחה גורפת לעצם קיומו של אירוע חריג, אלא די בהוכחה המראה במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג. כך למשל, סמיכות הזמנים בין אירוע מסוים בעבודה לו טוען התובע הכרה לקרות האירוע המוחי יכול שתהווה ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג (ראה והשווה: עב"ל 1285/04 בן ציון בנרויה נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם)). 13. כבר עתה בפתח הדברים נאמר, כי לאחר שעיינו במכלול הראיות, עדויות, תצהירים והמסמכים השונים שהוגשו לתיק, הגענו למסקנה שהתגלו סתירות רבות ומהותיות בגרסתו של התובע, וגרסת העד מטעמו- מר דדון, ביחס לאירוע הנטען מיום 24/3/11, הכול כפי שנפרט להלן. 14. בכתב תביעתו טען התובע, כי ביום 24/3/11 הוא הגיע למקום עבודתו והחל להעמיס עם המלגזה את אחת המשאיות, אשר באמצעותה אמור היה הנהג, מר יהודה דדון, לספק חומרים ברחבי הארץ. בסמוך לשעה 7:30 הגיע מר דדון למקום העבודה, והחל לצעוק על התובע מדוע המשאית לא הועמסה באופן שהתבקש לעשות. בין התובע לבין מר דדון היו חילופי דברים רמים והתובע חש נסער מאוד מהמריבה. במהלך המריבה, התובע התיישב על המלגזה הסמוכה מאחר ולא חש בטוב, ומר דדון המשיך להעמיס את המשאית בעצמו עם המלגזה עמה עבד התובע קודם לכן, תוך שהמשיך לצעוק ולגעור בתובע. מר נפתלי סויסה שהגיע למקום, הבחין שהתובע לא חש בטוב ופינה אותו ברכבו לבית החולים רמב"ם. 15. בשונה מהארוע שתואר בכתב התביעה סיפר התובע בהודעתו מיום 13/11/11 לחוקר המל"ל, שביום האירוע הנטען, הוא הגיע לעבודתו כרגיל, ובסיום העמסת הסחורה למשאית, החל ויכוח בינו לבין נהג המשאית בנוגע לסדר העמסה של המשטחים. בסיום הויכוח התובע הלך חזרה למחסן, אז החל לחוש בהשתתקות לסירוגין של רגליו וצד שמאל של גופו ובעיה בדיבור (מוצג נ/5; נספחי כתב התביעה). 16. התובע הצהיר בתצהירו, כי ביום האירוע הנטען, הוא הגיע לעבודתו בסמוך לשעה 7:00, והחל להעמיס את משאיתו של מר דדון. בסמוך לשעה 7:30 הגיע לעבודה מר דדון, וזמן קצר לאחר הגעתו הוא החל לצעוק עליו מדוע המשאית לא הועמסה בצורה שביקש. בין התובע למר דדון התפתחה מריבה, שכללה חילופי צעקות. במהלך המריבה, התובע התיישב על מלגזה סמוכה מאחר ולא חש בטוב ומר דדון המשיך לצעוק עליו ולהעמיס את המשאית לבדו. חבר אחר לעבודה, בשם נפתלי, הגיע למקום והבחין שהתובע לא חש בטוב והתעקש לפנותו לבית החולים רמב"ם. 17. גרסה שונה ונוספת אודות הארוע הנטען העלה לפנינו התובע כשהעיד בבית הדין כדלקמן: "בית הדין מבקש ממני לספר מה היה באותו יום ב 24.3.11- הגעתי ב 07:00 בבוקר כרגיל התחלתי להכין את הסחורה בחוץ עד שיבוא הנהג. עם המלגזה הרמתי משטחים ושמתי אותם בחוץ עד שיבואו הנהג, ב- 07:30 בא הנהג יהודה דדון, זה נכון שהוא חבר שלי, התחלתי להעמיס אותו, כמעט סיימתי אותו, לא סידרתי לו את הסחורה כמו שהוא רצה, התחלנו לצעוק גם לי היתה נסיעה, אני לא יודע לאן היתה לי נסיעה, נלחצתי והתחלנו לצעוק אחד על השני והלכתי למחסן, במחסן לא הרגשתי, פתאום נפלתי מהרגלים טוטלית, התיישבתי על המשטח, פתאום הכל חזר לי, אמרתי שזה עובר ושזה שום דבר, עליתי למלגזה , במלגזה השניה המשכתי לקחת משטח, פתאום אחרי 10 דקות זה קרה לי עוד פעם, אחרי כמה דקות, 10 דקות, החזרתי הכל למקום ויצאתי החוצה, יהודה התחיל עוד פעם לצעוק ורבנו, אני הלכתי למשרד, במשרד עשיתי את החשבוניות ויצאתי החוצה, כאן התהפך לי הפה, הרגליים, הידיים, הגיע סוכן. לפני שהסוכן הגיע, כשאני הגעתי למשרד הייתי לבד עם הפקידה, שמה חיה סלומונוביץ, חיה נתנה לי את החשבוניות, התחלתי ללכת, נפלתי עוד פעם. חיה לא ראתה שום דבר שלא בסדר איתי. כשבא הסוכן הוא ראה שמשהו לא בסדר איתי, הפה שלי עקום ואני לא יכול ללכת, התיישבתי , הוא אמר לפקידה שמשהו לא בסדר איתי, זה עבר לי והמשכתי, המשכתי ועוד פעם התחיל להיות לי...אמרתי לסוכן לקחת אותי לבית חולים, הוא לקח אותי ברכב שלו, לא הגעתי באמבולנס. לסוכן קוראים נפתלי, הוא עובד איתנו" (עמ' 5- 4 לפרוטוקול הדיון מיום 6/1/13). 18. אם כן, בעוד שבכתב תביעתו ותצהירו טען התובע, גרסה דומה, לפיה- זמן קצר לאחר שמר דדון הגיע לעבודה באותו היום, הוא החל לצעוק על התובע מאחר והמשאית לא הועמסה בצורה שביקש, והתפתחה ביניהם מריבה שכללה חילופי צעקות, במהלכה התובע התיישב על מלגזה סמוכה מאחר ולא חש בטוב ומר דדון המשיך לצעוק עליו ולהעמיס את המשאית לבדו; בעדותו, תיאר התובע בפירוט השתלשלות דברים במהלכה הוא הלך למחסן, חש ברע, "נפל מהרגליים טוטלית" כהגדרתו, התיישב על המשטח, חש יותר טוב, עלה על המלגזה והמשיך בעבודתו, לאחר 10 דקות שוב חש ברע, החזיר הכול למקום, יצא החוצה, מר דדון שוב צעק עליו והם רבו. בהמשך, התובע הלך למשרד הוציא חשבוניות, התחיל ללכת ונפל שוב. 19. ואם לא די בסתירות המהותיות שנפלו בין הגרסה שמסר התובע בבית הדין לבין זו שמסר בתצהיר עדותו הראשית לבין זו שמסר בהודעתו לחוקר, הינה לנו גרסה נוספת של מר דדון אשר העיד בבית הדין שהוא הגיע ביום האירוע הנטען למקום העבודה וכשראה שהתובע לא העמיס נכון את המשאית שלו, הוא והתובע התווכחו ו"היו צעקות, ויכוחים". לאחר מספר דקות, התובע ביקש ממנו: "יהודה תעזוב אותי, אמרתי לו מה זה תעזוב אותי תן לי לצאת יש חלוקה יום ארוך הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב ולא יודע מה יש לו, חשבתי שהוא צוחק וזה עוד יותר עצבן אותי כאילו הוא רוצה למשוך אותי בזמן שלי של החלוקה, הוא אמר לי עזוב עזוב אני לא מרגיש טוב, באמת אחרי זה הרגשתי על הדיבור שלו שיש משהו לא בסדר, הוא אמר שהוא לא מרגיש את הרגל, לקחתי את המלגזה השניה והתחלתי להעמיס את עצמי, סיימתי להעמיס את עצמי, יצאתי לחלוקה. אני זוכר בוודאות את מה שהיה" (ש' 26- 17, עמ' 8 לפרוטוקול). 20. בנקודה זו, יש לשים לב לכך: * עדויותיהם של התובע ושל מר דדון שונות באופן מהותי האחת מהשנייה. * מר דדון תיאר בעדותו שהויכוח נמשך כ- 20- 15 דקות, ובהמשך טען כי הויכוח ארך 15- 10 דקות, במהלכו התובע נשאר לשבת על המלגזה. מר דדון חזר והדגיש: "הוא ישב אותו רגע על המלגזה ולא נסע עם המלגזה, המלגזה עומדת, אמרתי לו "שמעון תן לי להעמיס תן לי לנסוע" הוא לא התייחס אלי. לקחתי מלגזה אחרת, הוא נשאר לשבת על המלגזה לידי בצד, אחרי כן הוא הלך לכיוון המטבחון שלנו, בדיוק הגיע נפתלי ואני העמסתי את עצמי". * לעומתו, התובע העיד לפנינו, כי במהלך הויכוח עם מר דדון, הוא הלך למחסן, חש לא בטוב, חזר ועבד במלגזה, אחרי 10 דקות חש שוב ברע, ובהמשך הלך למשרד להוציא חשבוניות (עמ' 5 לפרוטוקול). * הן מהודעתו לחוקר המל"ל והן מעדותו של התובע עלה מפורשות שבמהלך הויכוח הוא ניגש למחסן, לאחר מכן חזר, והלך למשרד (מוצג נ/5; ש' 20, עמ' 5 לפרוטוקול). * דומה, שהתובע ראה בהשתלשלות העניינים שהייתה ביום האירוע הנטען חשובה, שהרי, הוא חזר וציין את הליכתו למחסן וחזרתו ממנו במהלך הויכוח, בהזדמנויות שונות. * ואילו, מר דדון העיד בבירור, שהוא זוכר בוודאות את שאירע, והתובע כלל לא הלך במהלך הויכוח למחסן או למשרד, אלא הוא ישב על המלגזה ובהמשך הלך למטבחון שנמצא מרחק של מטר מהמלגזה (ש' 26, עמ' 8 לפרוטוקול; ש' 9- 6, עמ' 9 לפרוטוקול). * הן התובע והן מר דדון העידו שהם חברים טובים (ראה בנוסף שיחות טלפון שערך חוקר מטעם הנתבע עם מר נפתלי ומר צוברי ביום 13/11/11- מוצג נ/5). * מעדותו של מר דדון ומשיחה טלפונית שערך חוקר מטעם הנתבע עם מר צוברי ביום 13/11/11 עלה בבירור שויכוחים במקום העבודה לא היו עניין שבשגרה (מוצג נ/5). במצב דברים זה, תמוה כיצד המעסיק- מר צוברי, כלל לא ידע אודות האירוע הנטען, שמעדותו של מר דדון עלה בבירור ש"ויכוח כזה סוער לא היה" (ש' 25- 24, עמ' 9 לפרוטוקול). * ויודגש: משיחת הטלפון שנערכה ביום 13/11/11 בין החוקר מטעם הנתבע למר צוברי עלה בבירור שהוא אינו יודע האם ביום האירוע הנטען התובע היה מעורב בויכוח בעבודה, ומעדותו של מר דדון עלה שרק בבוקר יום הדיון (6/1/13) הוא סיפר למר צוברי אודות האירוע (ש' 28- 22, עמ' 9 לפרוטוקול). * משיחת טלפון שערך חוקר המל"ל עם מר דדון ביום 13/11/11 סיפר לו מר דדון, שבדרך כלל לא היו ויכוחים בינו לבין התובע, אולם בשלושה הימים שקדמו לאירוע הנטען היו ויכוחים ביחס לענייני עבודה (מוצג נ/5). * משיחת טלפון מיום 13/11/11 שערך חוקר המל"ל עם מר נפתלי סויסה, שפינה את התובע לבית החולים ביום האירוע הנטען, עולה שהוא הגיע לעבודה באותו היום בשעה 8:00 ולא ידוע לו על ויכוח שהיה בין התובע למר דדון קודם לאירוע, ו"הדגיש כי מדובר בחברים טובים ולא נראה כי היה ויכוח כלשהו" (מוצג נ/5). 21. זאת ועוד: א. בסיכום האשפוז בבית החולים רמב"ם מיום 7/4/11, נרשם בין היתר, שהתובע עובד כמחסנאי; "ביום קבלתו הגיע לעבודה כרגיל בסביבות 07:00. בשעה 07:45 חש כי הוא ממלמל, חולשה בפנים מימין, חולשה ביד וברגל ימין, התלונות הנ"ל חלפו כליל כעבור כ- 10 דקות. האירוע חזר על עצמו עוד פעמיים בשעה 08:15 ובשעה 08:45, בכל פעם נמשך כ- 10 דקות. בהמשך הופיעה חולשה קבועה בפלג גוף ימין" (נספח א' לתצהיר התובע). יצוין, כי מסיכום האשפוז עוד עלה, כי התובע סיפר שעבד ב"עכו כימיקלים- לעיתים נחשף לכימיקלים בנשיפה (מדללים) לא ידוע על חשיפה לקרינה". ב. במכתב שחרור/ סיכום אשפוז מיום 19/5/11 מהמרכז הרפואי בני ציון, נרשם: "ב- 24.03.11 במצב כלל רגיל הגיע לעבודה, בהמשך באופן פתאומי הופיעה חולשה בפלג גוף ימין, קושי בדיבור. פנה לביה"ח רמב"ם". ג. ביום 5/9/11, למעלה מ- 5 חודשים לאחר האירוע הנטען, הוצאה לתובע "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" (מוצג נ/4). בתיאור התאונה נרשם: "ב 24.03.2011 במהלך עבודתו ב"אלקו כימיקאליים" ב 8 בבוקר חש חולשה פתאומית בפלג ימין של הגוף וקשי דיבור, התיישב, חש תופעות חוזרות ברצף, והובהל באמבולנס לבית חולים רמב"ם" (מוצג נ/4). אם כן, בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה, אשר הוצאה למעלה מ- 5 חודשים לאחר קרות האירוע הנטען, לא אוזכר ולו במילה האירוע הנטען של ויכוח בעבודה. בנקודה זו, יש לשים לב לכך, כי באותה העת התובע כבר קיבל ייעוץ משפטי (ראה עמ' 4- 3 לפרוטוקול- בהתאם להסברו של ב"כ התובע, התובע פנה לקבלת ייעוץ טרם הגשת טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, שהוגש התובע לנתבע ביום 16/8/11, ולכך נתייחס עוד בהמשך). נציין, כי מעדותו של התובע עלה כי הוא לא הובהל באמבולנס לבית החולים, ולטענתו הרישום בתעודה לא נכון (ש' 18- 17, עמ' 5 לפרוטוקול). ד. בטופס תביעה לתשלום דמי תאונה שהגיש התובע לנתבע ביום 8/8/11 נרשם בתיאור הפגיעה: "חוסר תחושה בצד ימין בזמן נהיגה במלגזה" (מוצג נ/3). מטופס זה עולה, כי באותה העת התובע היה מיוצג, ושם ב"כ הופיע על גבי הטופס. ה. בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע לנתבע ביום 16/8/11, נרשם בתיאור הפגיעה "חוסר תחושה בצד הימני של הגוף". בהמשך השורה נרשם בכתב יד שונה: "לאחר מריבה קולנית וסוערת עם חבר לעבודה" (מוצג נ/1). בדיון שהתקיים שלפנינו ביום 6/1/13 הסביר ב"כ התובע, שהתובע הגיע למשרדם עם טופס מוכן וממולא בחלקו על ידי הפקידה במקום העבודה. במהלך הפגישה עימו, התבררו נסיבות התאונה, והחלק השני של השורה ("לאחר מריבה קולנית...") הוסף בכתב ידו של ב"כ התובע (ש' 27- 23, עמ' 3 לפרוטוקול). 22. נזכיר, כי בהתאם להלכה הפסוקה: "יעניק בית הדין במסקנותיו חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן זו תהא לרוב גרסתו הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה. כמובן, שאין ברישומים הרפואיים משום חזקה חלוטה, כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה, וביכולתו של הטוען לפגיעה בעבודה לסתור את תוכנם של אותם רישומים רפואיים. כדי לסתור את האמור באנמנזה הרפואית יש לבחון את הרישומים הרפואיים המאוחרים יותר, ההודעות בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי ואת עדויותיהם של העדים בפני הערכאה הדיונית, התרשמותה מאותן עדויות ומאמינותן" (עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה- המל"ל (13/12/08). 23. אומנם, הרישומים הרפואים אינם חזות הכול, אך יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, כי לטענתו של התובע, אירע לו ביום 24/3/11 ויכוח חריף וחריג בעוצמתו- אולם, מר נפתלי סויסה שהגיע למקום לאחר הויכוח ופינה את התובע לבית החולים לא ידע על האירוע; כך גם לא המזכירה שעבדה בסמוך למקום לא שמעה את הצעקות; כך גם המעסיק- מר צוברי כלל לא היה מודע לאותו הויכוח בזמן אמת ובסמוך לאחר מכן. נוסף לכל זאת, ולכל הסתירות המהותיות שהתגלו בגרסתו של התובע ובגרסתו של מר דדון, במסמכים הרפואיים הרלוונטיים, אין כל תיעוד לאירוע הנטען- - כך למשל, פירט התובע בעת קבלתו לבית החולים רמב"ם את שעת הגעתו לעבודה, את השתלשלות העניינים הרלוונטית מבחינתו, את עבודתו בעבר וחשיפתו לכימיקלים במסגרתה, אולם, לא ציין אותו הויכוח הסוער והחריג בעבודה (סיכום האשפוז בבית החולים רמב"ם מיום 7/4/11). - כך גם בסיכום האשפוז מיום 19/5/11 מהמרכז הרפואי בני ציון, לא מופיע דבר אודות האירוע הנטען. - ואם בכל זאת לא די, בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שהוצאה ביום 5/9/11, למעלה מ- 5 חודשים לאחר האירוע הנטען, לא אוזכר ולו במילה האירוע הנטען (מוצג נ/4). - נוסף לכל זאת, בטופס תביעתו הראשון, לתשלום דמי תאונה שהגיש התובע לנתבע ביום 8/8/11 לא אוזכר האירוע הנטען בתיאור הפגיעה, למרות שבאותה העת היה התובע מיוצג. ורק בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע לנתבע ביום 16/8/11, הוסף בכתב יד שונה- כתב ידו של ב"כ התובע, אודות הויכוח הנטען בעבודה. 24. משאלו הם פני הדברים, מגיעים אנו למסקנה, שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו ולא הוכיח קיומו של אירוע תאונתי ביום 24/3/11, כך שיש לדחות תביעתו שלפנינו, כבר בשלב זה. 25. סוף דבר התביעה נדחית. 26. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.אירוע מוחיאירוע חריג