מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא האם מותר לפטר בגלל חשד לגניבה: פתח דבר התובע הועסק בנתבעת משך כ-5 שנים ופוטר ללא הודעה מוקדמת עקב חשד לגניבה. השאלה העיקרית המונחת לפתחנו הינה שאלת זכאותו לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, בנסיבות פיטוריו. בנוסף, עלינו להכריע בזכותו של התובע לפדיון חופשה שנתית, תשלום ימי מחלה ותשלום תמריץ ובונוס. עיקר העובדות הרלוונטיות התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 1.5.2005 כמסגר/מחסנאי. הנתבעת עוסקת בין היתר בחיתוך פלטות אלומיניום להכנת תמרורים. לפי העדויות ששמענו, יחסי העבודה בין הצדדים היו טובים. הנתבעת היתה מרוצה מעבודתו של התובע והתובע זכה ליחס הוגן ממנהלי הנתבעת ולסיוע אף בעניינים שאינם קשורים לעבודה, כאשר קם הצורך לכך. ביום 1.2.10 פוטר התובע לאלתר. לטענת התובע, קיבל לידיו את מכתב הפיטורים ללא כל הסבר. לטענת הנתבעת, התובע פוטר לאחר שנתפס גונב סחורה מרשותה ועומת עם הדברים, ללא שנתן להם הסבר מניח את הדעת. ביום 3.11.10 התקיים דיון מוקדם בתיק בנוכחות התובע ומנהל ובעלים הנתבעת, מר שוויגר (להלן - מר שוויגר). באותו דיון נשמעו עיקרי טענות הצדדים ונקבע מועד להוכחות. מטעם התובע העיד התובע בעצמו בלבד ואילו מטעם הנתבעת העיד מר עאזם אביב, עובד הנתבעת, אשר לפי הטענה ראה את התובע בעת שגנב סחורה מהנתבעת. לאחר ששמענו את העדים, סיכמו הצדדים בפנינו בעל פה. דיון והכרעה הנטל להוכיח, כי עובד גנב ממעסיקו מונח על כתפי המעסיק, כך נקבע בע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, תק-אר (2), 156, מיום 25.4.06: "..נטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב." ובאשר למידת ההוכחה נקבע שם: "...כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות." נקדים ונציין כי לא היה בעדויות ובראיות שהוצגו בפנינו כדי להרים את נטל ההוכחה, אף אם לא היה זה נטל מוגבר, ולא מצאנו בהן ביסוס לטענת הנתבעת ולפיה התובע גנב ממנה דבר. להלן נפרט טעמינו. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתובע גנב ממנה חומרים משך זמן רב ועל כך הגישה תלונה למשטרת ישראל "המבוססת על 3 עדי ראיה וצילומים". הנתבעת, שבאותו שלב לא היתה מיוצגת על ידי עו"ד, לא הכחישה בכתב ההגנה את טענת התובע כי פוטר ללא שימוע וללא שנערך עימו כל בירור ביחס לחשדות שהופנו כלפיו. מר שוויגר, אשר הקפיד להתייצב לכל הדיונים בפנינו, טען בדיון המוקדם ששני עובדים ראו את התובע מכניס חומרים לרכבו והעירו לו על כך, ללא הועיל. עוד טען מר שוויגר שבנו, שהוא מנהל ובעלים בחברה (להלן - שי) דיבר על כך עם התובע והתובע טען שמדובר בחומרי פסולת אותם היה רשאי, באישור הנתבעת, להוציא משטחה. מר שוויגר אישר שהתובע הורשה ליטול פסולת אלומיניום מהנתבעת, אך טען שהחומרים שנתפסו מועמסים על רכבו לא היו משום פסולת. כבר כעת נעיר, שבמהלך דיון ההוכחות אישר התובע שבתמונות שהוצגו בפניו (נת/1-נת/3) נצפים חומרים שאינם פסולת וכי מדובר אכן בחומרים המצויים ברכבו. לטענתו, מדובר בתמרורים שנתבקש להעביר לעיריית נהריה ונעמוד על כך בהמשך דברינו. עוד במסגרת הדיון המוקדם, טען מר שוויגר שבנוסף לפלטות אלומיניום, התובע גנב מהנתבעת מכשירים וזרקורים ולבסוף טען שלאחר שהתובע פוטר, הגיע סוחר אשר חיפש את המחסנאי לצורך רכישת אלומיניום ואף מכך הסיק שהתובע גנב מהנתבעת אלומיניום. באופן מפתיע, לעת ההוכחות, לא העידו מר שוויגר או שי בנו והם הסתפקו בהעדת עובד הנתבעת, מר עזאם אביב (להלן - מר אביב). לטענת מר אביב (נ/3), באחד הימים, כאשר חזר למפעל מוקדם מהצפוי, ראה את התובע יוצא מדלת המחסן לכיוון רכבו וכאשר ראה התובע את מר אביב הוא "חזר בבהלה למחסן, כשבידיו פלטות אלומיניום". מר אביב העיד שניגש לרכבו של התובע וראה לתדהמתו בתא המטען כמות גדולה של פלטות אלומיניום חדשות שנחתכו לפי מידה, בתוך ארגזי פלסטיק. מר אביב ניגש אל מוטי, מנהל העבודה, אשר ניגש עימו לרכב וראה במה מדובר. למחרת היום התכנסו כלל העובדים במשרדו של מוטי, בנוכחות התובע, ועימתו אותו עם הדברים כאשר אמרו לו שהם נותנים לו הזדמנות נוספת מבלי שבעל הבית ידע על כך. לטענת מר אביב, התובע הודה להם והבטיח שהדבר לא ישנה "ולאחר יומיים נתפס שוב גונב". כאשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע הסיק שהתובע "חזר בבהלה למחסן" השיב כך: "ש.... למה אתה מתאר את זה בצורה של חרדה או בהלה. מדוע הסקת את המסקנה הזו? ת. אני הייתי כל הזמן יודע שהתובע מוציא פלטות מהמחסן...הוא היה כל הזמן מוציא מהמחסן ולוקח את זה בתוך המכונית שלו. לא רק אני הייתי יודע אלא כמעט 3/4 מהאנשים שעבדו שם ידעו. אף אחד לא רצה לדבר. ..... ש. איך הגעת למסקנה שהוא חזר בבהלה למחסן? ת. הוא ראה את האוטו שלנו במרחק של 100-200 מטר אחורה, כי זה אוטו גדול. איך שהוא ראה את האוטו...אז הוא חזר לתוך המחסן וכאילו אין כלום..." (עמ' 19-20) מעדותו של מר אביב עולה אפוא כי לכל היותר ראו את התובע מעמיס פלטות אלומיניום חתוכות על רכבו וכי התוספת "חזר בבהלה", לא נועדה אלא לייצר אוירה מתאימה לטענות הנתבעת, ללא שהוצג לה כל בסיס. הפרזה מעין זו עלתה גם בהמשך עדותו של התובע, כאשר טען שהתובע ידע שהעובדים יודעים שהוא גונב מהנתבעת (עמ' 21, ש' 12) וכאשר נשאל מה הבסיס לדבריו אלו השיב "הוא הרגיש את זה וראו את זה". כמובן, שבדברים אין כל היגיון, מה גם שמדובר בלא יותר מסברה של העד, שלא נתמכה בכל ראיה נוספת. נציין עוד שבאופן בלתי מוסבר, למרות שמנהל העבודה מוטי ראה לכאורה במו עיניו את הסחורה הגנובה ברכבו של התובע, הוא לא מצא לנכון, כך לפי עדות מר אביב, לדווח על כך למנהליו ואף לא חייב את התובע לפרוק את הסחורה מרכבו, אלא, כך עולה מעדות הנתבעת, אפשר לתובע לגנוב את הסחורה והסתפק באזהרתו לבל ישנה הדבר. התנהלות זו אינה סבירה בעינינו. כאשר נדרש לכך בחקירתו הנגדית, סיפק לפתע העד גרסה חדשה ולפיה מוטי התקשר אל התובע ואמר לו שראה אותו יוצא מהמפעל עם פלטות וכי הוא נדרש להחזירן (עמ' 21, ש' 27). יש להניח, שלו היה ממש בדברים אלו, היתה הנתבעת טורחת לזמן את מוטי, מנהל העבודה, לעדות על מנת שיסביר ויתאר מהלכיו אלו, אך היא לא עשתה כן ולפיכך אנו מסיקות כי לעדות זו של מר אביב אין כל בסיס. ממילא, שנוכח העובדה כי מדובר בגרסה שלא עלתה בתצהירו, אלא רק כאשר עומת עם חוסר ההיגיון שבדבריו, אנו מפקפקות בנכונות עדותו של מר אביב. בנוסף, הנתבעת לא זימנה לעדות את העובדים שנכחו באותה שיחה שנעשתה לכאורה למחרת לתובע, על מנת שיעידו על עצם קיומה, והחלטתה זו מעלה ספק רב אם השיחה הנטענת אכן התנהלה (שמות העובדים פורטו בחקירתו הנגדית של מר אביב, ראה עמ' 24, ש' 12). התובע עצמו הכחיש מכל וכל את קיומה של השיחה (עמ' 7, ש' 7) ועדותו הרעועה של מר אביב אינה מָספקת להוכחת אותה שיחה. יתרה מכך, מעדותו של מר אביב מסתבר כי אותו אירוע גניבה עליו העיד כעד יחיד מטעם הנתבעת, לא היה זה אשר גרם ישירות לפיטורי התובע, שכן אותו אירוע גניבה לא הובא כלל לידיעת הבעלים של הנתבעת ומנהל העבודה הסתפק, כאמור, באזהרת התובע. כאמור, מר אביב התייחס בתצהירו לאירועים שקרו לאחר אותו אירוע ביובש כדלקמן: "לאחר יומיים שוב נתפס גונב". הא ותו לא. בחקירתו הנגדית הסתבר שעובדת אחרת, בשם לובנה, ראתה לכאורה את התובע גונב מהמפעל ואף צילמה זאת (עמ' 25, ש' 11). לאירוע הזה מר אביב לא היה עד (עמ' 26, ש' 5), אך הוא ידע להעיד שלובנה צילמה את התובע בוידאו גונב סחורה מהמפעל והראתה לשי (כאמור, מנהל בנתבעת ובנו של מר שוויגר) את צילומי הוידאו כמו גם את פלטות האלומיניום ברכבו של התובע ובשלב זה התקבלה ההחלטה על פיטוריו של התובע (עמ' 26, ש' 8). מעדותו של מר אביב למדנו דבר נוסף והוא, כי לאחר ששי ראה שחסרות פלטות של אלומיניום, הוא סבר שעובדי החצר הם שגנבו אותן ואז הפנו עובדי החצר אצבע מאשימה כלפי התובע (שם, שם). שי עצמו, כאמור, לא טרח לבוא להעיד בפנינו, כיצד התגלתה לו הגניבה: האם כאשר נוכח שחסרות פלטות, שמא עקב תלונותיה של לובנה; כיצד ערך את הבירור בדבר זהות הגנב וכיצד הגיע למסקנה שדווקא התובע ולא עובדי החצר, גנב את הסחורה החסרה. גם צילומי הוידאו הנטענים לא הוצגו בפנינו ובאשר לעדותה של לובנה, הסביר ב"כ הנתבעת כי היא מאושפזת בבית החולים ועל כן לא העידה בהליך. מכל מקום, לא הוצגו בפנינו העדויות והראיות הרלוונטיות לסיבת הפיטורים במועד בו נתקבלה ההחלטה. ודאי שלא הובאה בפנינו כל עדות שתסתור את טענת התובע, לפיה לא קדם לפיטוריו כל הליך של בירור או שימוע, ולא ניתנה לו הזדמנות להתייחס כלל להאשמות שעלו כנגדו. גרסתה של הנתבעת הוצגה בפנינו, כפי שהראינו לעיל, טלאי על טלאי, חלקה בכתב ההגנה, חלקה בדיון המוקדם, חלקה בתצהיר מטעמה ועיקרה בחקירה הנגדית של העד מטעמה. עצם העובדה שלא הוצגה בפנינו מלכתחילה גרסה סדורה ובהירה ביחס לאופן קבלת ההחלטות והראיות שעמדו בפני הנתבעת בעת שעשתה כן, היא הנותנת שמדובר בהחלטה חפוזה, ללא בדיקה ראויה וללא ביסוס כנדרש, עת חורצים באופן כה ברוטאלי גורלו התעסוקתי של אדם. אף במישור הראייתי, אופן הצגת הגרסה בדרך האמורה, פלח אחר פלח, מערער את אמוננו בגרסה כולה. עדותו של מר אביב לא היתה אמינה בעינינו. התרשמנו כי לא ידע להבחין בין עובדות שראה ושמע במו חושיו, לבין סברות שהערים על אותן עובדות, אשר קיבלו ככל הנראה ליבוי בשיחות העובדים. עצם העובדה שייתכן שמר אביב או מי מהעובדים ראה את התובע מעמיס סחורה על רכבו אינה מוטלת בספק, שכן אף התובע אישר שהעמיס לעיתים פסולת ולעיתים אף פלטות חתוכות והכל לפי דרישת המעסיק (ראה להלן). כל שאר הטענות שהעלה מר אביב לא קיבלו כל גיבוי ראייתי ואיננו נותנות בהן אמון לפי דבריו. הימנעות הנתבעת מזימון לעדות של שי, אשר החליט ככל הנראה על הפיטורים, ושל מוטי, אשר קיים עם התובע, לכאורה, שיחת אזהרה ושל עובדים, אשר היו עדי ראיה לאשר התרחש בעניין זה, עומדת במקרה דנן לחובתה ויש להניח כי עדויות אלו לא היו תומכות בגרסת הנתבעת. התובעת אף לא הציגה בשלב הראיות את הטענה שהעלתה בדיון המוקדם ביחס לסוחר שחיפש את התובע על מנת לקנות ממנו סחורה. טענה זו נזנחה על ידי הנתבעת בשלב הראיות. התצלומים שהוצגו בפנינו - מוצגים נ/1-נ/3 הנתבעת הציגה בפנינו 3 תצלומים, אשר התובע אישר שהם צילומים של רכבו הפרטי, כאשר הוא מועמס בפלטות אלומיניום (עמ' 6, ש' 28 ואילך). התובע השיב לשאלות ב"כ הנתבעת והסביר כי מדובר בתמרורים שנתבקש על ידי מנהלי הנתבעת למסור בעיריית נהריה (ראה גם עמ' 14, ש' 11-12). מכיוון שמדובר בתצלומים שהוצגו בהליך שלפנינו לראשונה בעת חקירתו הנגדית של התובע, אין אנו מוצאות פסול בכך שהסברו לאותם צילומים ניתן לראשונה בחקירתו הנגדית. יחד עם זאת, יש לציין שכבר בדיון המוקדם טען התובע לא רק שקיבל אישור ללקיחת פסולת מהמפעל, אלא גם כי ביצע עם רכבו הפרטי הרבה עבודות בשביל הנתבעת (עמ' 3, ש' 17). מכיוון שעֵד הנתבעת לא התייצב לדיון ההוכחות הראשון, שהתקיים ביום 23.11.11, נדרשנו לקיים דיון נוסף לצורך שמיעתו. גם לדיון הבא שנקבע לא התייצב העד מטעם הנתבעת ושוב נדרשנו לדחות את המשך ההוכחות. לפיכך, מיום 23.11.11 ועד לתחילת שמיעת פרשת ההגנה ביום 14.2.12, היה לנתבעת די והותר זמן על מנת לבקש להגיש תצהיר של שי או של מר שוויגר, המתייחס לטענת התובע כי ביקשו ממנו למסור תמרורים בעיריית נהריה. הנתבעת לא עשתה כן ולפיכך, אנו מקבלות את עדותו של התובע כנכונה. בנסיבות שתוארו לעיל, לא הובאה בפנינו ולו שמץ ראיה לביסוס הטענה כי התובע גנב דבר מה מהנתבעת, לא פלטות אלומיניום ולא ציוד וזרקורים (טענה שנזנחה מאז הדיון המוקדם). לפיכך, אנו קובעות כי התובע זכאי למלוא פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת תלושי שכרו של התובע מעידים על תשלום שכר לפי בסיס יומי בסך 177.7 ₪ ליום, בתוספת רכיבים שונים כגון, תמריץ, בונוס, כלכלה וכן זכויות נלוות כגון נסיעות, הבראה, דמי חופשה ומענק חג. התובע תבע את הפיצויים על יסוד שכרו ברוטו, תוך שכלל בתחשיב זה את כלל הרכיבים המפורטים בתלוש השכר. הנתבעת אמנם לא חלקה על הסכומים שנתבעו, אולם למעט ביחס לרכיבים "תמריץ" ו"בונוס", לא העלה התובע כל טענה כי יש לראות בשאר רכיבי שכרו חלק משכרו הקובע לצורך פיצויי פיטורים. באשר ל"תמריץ" ו"בונוס", טען התובע שמדובר בתשלומים ששולמו לו בקביעות כחלק מתנאי עבודתו (סע' 15 לתצהירו) והנתבעת לא הכחישה ולא טענה כי מדובר ברכיבי שכר שתשלומם הותנה בתנאי מסוים. אף עיון בתלושי השכר מעלה כי בכל חודש שולמו לו רכיבים אלו באופן קבוע ובסכומים קבועים (30 ₪ בגין "תמריץ" ו-30 ₪ בגין "בונוס") במכפלת מספר ימי העבודה. מכיוון שכך, אנו קובעות כי שכרו הקובע של התובע לצורך תחשיב פיצויי הפיטורים הינו ממוצע שכרו היומי, בתוספת התשלומים ששולמו לו בגין בונוס ותמריץ. באשר לשאר הרכיבים, לא מצאנו בסיס לתביעה להכלילם בשכר הקובע, משלא העלה התובע כל טענה המלמדת על כך. זאת ועוד. אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה אין להתחשב בשכר חודש ינואר 2010, רק מחמת העובדה שבאותו חודש לא שולמו התמריץ, הבונוס וימי המחלה בגינם נעדר מהעבודה. נוכח העובדה כי התובע אף עותר כי נחייב את הנתבעת לשלם לו את התמריץ והבונוס עבור חודש ינואר 2010 וכן תשלום עבור ימי המחלה האמורים והנתבעת לא העלתה כל טענה כנגד כך (ראה להלן), אנו קובעות כי יש לחשב את שכר ינואר 2010, כאילו שולמו בו גם התמריץ והבונוס, בהתאם למספר ימי העבודה, כמו גם ימי המחלה, לפי תחשיב שנפרט להלן. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו (2/09-1/10) קיבל שכר ממוצע של 25 ימים בחודש (כולל ימי חג, גשר וחופשה) ושכר ממוצע של 23.33 תמריץ ובונוס לחודש (כולל 20 שחישבנו עבור חודש ינואר 2010); בנוסף קיבל התובע באותה תקופה 133.28 ₪ בגין מחלה והינו זכאי לעוד 2 ימי מחלה בסך 475.4 ₪ (ראה להלן). מכאן ששכרו הקובע הינו 5,893 ₪ (25*177.70₪ + 23.33 *60₪ + [12:(133.28₪ + 475.4₪)]). בהתאם, ובגין תקופת עבודה בת 57 חודשים, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 27,991 ₪. בנוסף, זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת בשיעור שכר חודש ובסך 5,893 ₪. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים התובע עתר לחייב הנתבעת אף בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בנסיבות דנן, בהן פעלה הנתבעת על יסוד נתונים חלקיים ובלתי ברורים; משלא היו בידיה די ראיות להצביע על חלקו של התובע במעשי הגניבה שחשדה בהם ולאחר שפיטרה את התובע מבלי לאפשר לו לנסות ולהסביר את המעשים, איננו סבורות כי הנתבעת יכולה לחסות מאחורי ההגנה מפני הלנת פיצויי פיטורים, בדמות "מחלוקת כנה" באשר לזכאות התובע לפיצויי הפיטורים. המחלוקת עשויה היתה להיות כנה, לו היתה הנתבעת מבררת את העניין באופן שראוי היה לבררו ומבססת את טענותיה באופן רציני ואז מסיקה מסקנותיה. משלא עשתה כן, אין בידינו לקבוע כי מדובר במחלוקת "כנה" ביחס לזכאות התובע לפיצויי הפיטורים. על מנת לפסוק סכום פיצויים מידתי לנסיבות העניין, אנו קובעות כי בנוסף לפיצויי הפיטורים, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים בסך 14,000 ₪. דמי מחלה התובע טען שבתחילת חודש ינואר 2010, מיום 4.1.10 ועד יום 8.1.10, היה חולה, אך לא קיבל תשלום עבור ימים אלו. התובע צירף אישור מחלה התומך בטענתו (נספח ג' לתצהירו). הנתבעת לא התייחסה לטענה זו, מטוב ועד רע. אף שבכתב התביעה עתר התובע לתשלום מלוא 5 ימי המחלה, כאילו היו ימי עבודה, הרי שבתצהירו תיקן את תביעתו ועתר לתשלום בשווי 2 ימי עבודה בלבד. בהתחשב בנוסחו של סע' 5 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976, לפני תיקון 4 לחוק (מיום 22.3.11), הרי שדין תביעתו זו להתקבל. משקבענו שיום עבודה של התובע שווה ערך ל-177.7 ₪ בצירוף 60 ₪ בגין תמריץ ובונוס, זכאי התובע לתשלום בסך 475.4 ₪ בגין דמי מחלה. לא נעלם מעינינו כי התוספות "תמריץ" ו"בונוס" שולמו לתובע רק בגין ימי עבודה בפועל ולא בגין ימי חופשה או מחלה. יחד עם זאת, משטען התובע כי מדובר בתשלום קבוע לשכרו וטענתו לא הוכחשה, יש לראות בתשלומים אלו חלק משכרו הרגיל של התובע גם לצורך תשלום דמי מחלה. פדיון חופשה שנתית התובע עתר לתשלום פדיון חופשה שנתית בגין 10 ימי חופשה. הוא הסתמך בתביעתו זו על יתרת החופשה הנקובה בתלוש השכר האחרון שלו (למרות שבתלוש נרשמה יתרה של 11.5 ימים, התביעה הינה ל-10 ימים בלבד). אף בסוגיה זו לא הועלתה כל טענת הגנה; הנתבעת לא התכחשה לאמור בתלוש השכר; לא הציגה פנקס חופשה ולא העלתה כל נימוק כנגד התביעה ברכיב זה. משכך, ונוכח קביעתנו לעיל בדבר ערך יום עבודה רגיל של התובע (237.7 ₪, ראו סע' 41 לעיל), אנו קובעות כי הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה שנתית בסך 2,377 ₪. תמריץ ובונוס לחודש ינואר 2010 כאמור, התובע טען שכחלק מתנאי עבודתו היה מקבל מדי חודש בחודשו תשלום בסך 30 ₪ עבור תמריץ ו-30 ₪ עבור בונוס, בגין כל יום עבודה (סע' 15 לתצהירו). הנתבעת לא הכחישה זאת ולא טענה כל טענה בהקשר זה. משנוכחנו לראות, לפי תלוש ינואר 2010, שהתובע עבד משך 20 ימים, אך לא קיבל את התמריץ והבונוס עבור חודש זה (סביר להניח שמכיוון שמדובר בחודש העבודה האחרון, היה זה חלק מה"ענישה" של התובע), ומשהנתבעת נמנעה מלהתגונן כלל בפני טענה זו, אנו מקבלות את תביעת התובעת לתשלום 1,260 ₪ נוספים, בגין "תמריץ" ו"בונוס" לחודש 1/10 (20 *[30+30]). סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אנו קובעות כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים וזאת בתוך 30 ימים מהיום: א. פיצויי פיטורים בסך 27,991 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 5,893 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. ג. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 14,000 ₪. ד. דמי מחלה בסך 475.4 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. ה. פדיון חופשה בסך 2,377 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. ו. תמריץ ובונוס בסך 1,260 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, תישא התובעת בהוצאות התובע בגין ההליך דנן, בסך 7,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. לצדדים הזכות להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. גניבה (בעבודה)שאלות משפטיותפיטורים