הבטחה שלטונית ארנונה

דוגמא לפסק דין בנושא הבטחה שלטונית ארנונה:

העתירה בתמצית:

בפני עתירה בה מתבקש בית המשפט למנוע מהמשיבה נקיטת הליכים מנהליים לגביית חוב בגין אי תשלום ארנונה, הליכים שננקטו כנגד העותרים הטוענים לפטור מתשלומי חוב הארנונה למשיבה.

כפי שיובהר, סבור אני כי דין העתירה להדחות. אני קובע כי העותרים לא ביססו את טענתם בדבר הבטחה שלטונית לפטור מהחוב או להתישנות חובות. כמו כן אני קובע כי העותרים לא פנו בבקשה לקבלת הנחה בתשלום ארנונה בדרכים הקבועות בחוק. מכאן שעליהם לשלם את החובות בהתאם לחוק.

הרקע העובדתי:

העותרים, הם מספר אנשים וחברות, שברשותם נכסים ו/או מחזיקים בנכסים ו/או בעלי שליטה בנכסים ו/או המפעילים ומנהלים מפעלים ובתי עסק מסוגים שונים, המצויים באזור התעשייה בעיר סכנין (להלן: "העותרים").

המשיבה, עיריית סכנין, היא רשות מקומית שהוקמה על-פי דין, שבתחום שיפוטה המוניציפאלי מצוי אזור התעשייה בו שוכנים העותרים (להלן: "המשיבה" או "העירייה").

ביום 6.3.12 נשלחו לעותרים על ידי החשב המלווה של העירייה מר' משה יחיאל, מכתבי התראה ודרישות תשלום המכותרת ב"יתרת חוב ארנונה שנים קודמות" [מסומן ב'/- ב' 28 לעתירה] (להלן: "מכתב ההתראה").

החוב שהעותרים מתנגדים לגבייתו הוא חוב ארנונה המתייחס לשנים שמתחילת 2001 ועד לסוף שנת 2004 (להלן: "החוב" או "תקופת החוב"). בהתאם למתואר בעתירה, עולה כי בשנת 2000 הוכשר אזור תעשייה בעיר סכנין. עיריית סכנין שהייתה מעוניינת להעתיק את בתי העסק הפזורים בעיר לאזור התעשייה, החלה לעודד את בתי העסק להעביר את עסקיהם לאזור התעשייה, ובמסגרת העידוד למעבר, הבטיחה העירייה לבעלי העסקים להעניק לעסקים הנחה בחוב הארנונה.

בהתאם לטענת העותרים, העירייה העניקה להם 50% הנחה מתשלום דמי הארנונה ביחס לתקופת החוב (להלן: "ההנחה"), משכך טענו שהם אינם חייבים בתשלומי ארנונה נוספים החורגים מההנחה, ביחס לתקופה זו. לחלופין, העותרים טוענים כי חוב זה התיישן, ואין להתיר לעייריה לגבותו.

המשיבה טוענת כי לא ניתנה לעותרים כל הנחה, בגין התקופה הנדונה כך גם שאין המדובר בהבטחה שלטונית מחייבת. בנוסף, כי חוב זה לא התיישן שכן לאורך השנים, העירייה פעלה לגביית אותו חוב, ואף הצליחה לגבות חלקו.

במסגרת ההליך שהתקיים בפניי, הגישו הצדדים טיעוניהם ולאחר מכן התרתי להם להגיש השלמת טיעון כתוב. מלבד המחלוקת המשפטית בין הצדדים באשר ליכולתה של העירייה לגבות החוב, ניכר כי הצדדים העלו טענות עובדתיות סותרות. להלן אסקור את עיקר טענות הצדדים.

טיעוני העותרים

העותרים טענו כי ניתנה להם הבטחה שלטונית. העותרים הסבירו כי לאחר מספר מפגשים בין המשיבה ונציגיה המוסמכים לביניהם, הם קיבלו התחייבות מפורשת, שהעירייה תעניק להם הנחה בסך של 50% מתשלום הארנונה ביחס לתקופה שמתחילת 2001 ועד לסוף 2004.

העותרים הפנו בעניין זה, למכתב של ראש העירייה למנהל הגביה בעירייה מיום 22.7.03 [נספח א' לעתירה]. בהשלמת טיעונים, העותרים הוסיפו כי ההבטחה השלטונית שניתנה להם, הסתמכה על החלטת מליאת מועצת העירייה, שניתנה כדין. העותרים הפנו לישיבת המועצה מיום 7.8.2002 שמספרה 6/02, במסגרתה הוחלט לתת לעסקים שבאזור התעשייה 50% הנחה (להלן: "ההחלטה הראשונה"), כמו כן העותרים הפנו לישיבת מליאת מועצת העירייה מיום 15.1.03 שמספרה 1/03 שבמסגרתה הוחלט לתת הנחה בשיעור של 50% הנחה לעסקים השוכנים באזור התעשייה (להלן: "ההחלטה השנייה").

העותרים הבהירו כי שני הדיונים במליאת מועצת העירייה, נעשו בהסתמך על סעיף 14 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג- 1993. בעניין זה הובהר כי בתקופה הרלוונטית לקבלת ההחלטות, לא כיהן בעירייה חשב מלווה, משכך גם לא היה צורך באישורו. כמו כן הודגש כי הדיון נעשה בנוכחותו ובאישורו של היועץ המשפטי של העירייה.

העותרים הוסיפו וטענו כי ההסכם הושג בינם לבין העירייה, ונעשה עם נציג מוסמך מטעם משרד הפנים (קצין מחוז הצפון במשרד הפנים). כמו כן כי העותרים הסתמכו על אותה החלטה ופעלו על פיה. משכך המדובר בהבטחה שלטונית מחייבת, ובהתאם נטען כי העירייה מנועה מלהתנער מהבטחה שניתנה ולחייב העותרים בתשלום דמי ארנונה ביחס לתקופת החוב.

מעבר לכך, טענו העותרים להתיישנות החוב. העותרים הבהירו כי רק בחודש מרץ 2012, נשלחו אליהם מכתבי התראה ודרישות תשלום, והמתייחסים לתקופת החוב, וזאת לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

בהקשר זה, העותרים דחו את טענת המשיבה, לפיה העותרים הודו בחוב במסגרת המכתב מיום 17.2.10 שנשלח לראש העירייה על ידי וועד אזור התעשייה [נספח א' לתשובה]. שכן במסגרת אותו מכתב העותרים לא הודו בזכות העירייה לגבות החוב.

בנוסף לכך, העותרים דוחים את טענת המשיבה, לפיה לאורך כל השנים שחלפו, נקטה המשיבה נגדם בהליך גבייה מנהליים שיש בהם לקטוע את מרוץ תקופת ההתיישנות. העותרים טענו כי הליכי הגבייה שננקטו נגדם, התייחסו לשנת 2005 ואילך, ולא לתקופת החוב. העותרים הסבירו כי הרישום בעירייה בגין תקופת החוב רשום בנפרד מחובות הארנונה השוטפים (משנת 2005 ואילך). להוכחה, המכתב שנשלח על ידי החשב המלווה (מתאריך 6.3.12) נוקב סכום יתרת חוב הארנונה ביחס לתקופת החוב (2001- 2004) בהוספת ריבית והצמדה, וכן כולל תדפיס פירוט סכומי היתרות הנטענות שצורף למכתב המפרט החוב עד שנת 2004. כמו כן כי ברשימה מפורטת שנתקבלה מהמשיבה מפורטים חובות הארנונה עד לשנת 2004 בנפרד [נספח ג' להשלמת טיעון-העותרים]. מנגד התיעוד בדבר נקיטת הליכי גביית ארנונה [נספחים ב1- ב18 לתשובה] (להלן: "הדוחות"), כוללים סכומים שאינם זהים לסכומים המפורטים במכתב ההתראה. על כן ובהתחשב בכך כי הרישום בעירייה, עושה הפרדה בין החובות עד לסוף 2004 לבין החובות שמתחילת 2005, ובהתחשב בכך שיש שוני בין הסכומים המופיעים בדוחות לבין אלו המופיעים במכתב של החשב המלווה, אזי יש לראות בהליכי הגבייה המנהליים כאלו שננקטו בגין החובות שמשנת 2005 ואילך. בעוד שלגישת העותרים, המשיבה לא הוכיחה כי התיעוד ברישומיה בדבר נקיטת הליכים מנהליים מתייחס לתקופה עד לסוף 2004.

העותרים הוסיפו שלגישתם הדוחות אינם מהווים כלל ראיה או אסמכתא לנקיטת הליכי גבייה נגד העותרים ביחס לתקופת החוב. על כן, היות והליכי הגבייה בגין הארנונה שביחס לתקופת החוב ננקטו אך לאחרונה, ובחלוף תקופת ההתיישנות, אז יש לראות בחוב כחוב שהתיישן.

טענות המשיבה

המשיבה ביקשה לדחות העתירה מאחר והיא נגועה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים. כך המשיבה טענה כי העותרים העלו טענות כוזבות, ובניסיון להטעות את בית המשפט ולפטור עצמם מחוב הארנונה שעליהם לשלמו כדין. בעניין זה הפנתה המשיבה לסתירה שבטיעוני העותרים, כך בעתירה המקורית טענו העותרים כי הם שילמו באופן שוטף את חובות הארנונה השוטפים, שמשנת 2005, בעוד שבהשלמת הטיעון העותרים טענו כי הליכי הגבייה מתייחסים לחובות ארנונה שבתקופה שמשנת 2005 ואילך ולמעשה הודו כי הם לא שילמו את חובות הארנונה.

המשיבה הפנתה בנוסף לכך כי העתירה הוגשה בשמם של 18 עותרים שונים, בעוד שצורף לעתירה אך תצהירו של העותר 1, מכאן כי העתירה פגומה, במיוחד כשלכל אחד מהעותרים נתוניו האישיים, השונים מאלו של חברו.

כך גם המשיבה הפנתה לכך כי ביחס לעותרת 13 עולה כי על פני הדברים היא עברה לאזור התעשייה לאחר סוף שנת 2004, ואין היא רשומה כמחזיקה נכס בתקופה זו, כך שהעתירה אינה רלוונטית כלפיה.

כמו כן נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, ומשלא עמדו העותרים על קיומה של ההבטחה השלטונית במשך כתשע שנים, הם אינם יכולים להעלות כל טענה היום ואינם יכולים להסתמך עליה.

ככל שהדברים עניינם בהבטחה השלטונית שניתנה לעותרים, טענה המשיבה, כי המכתב שנשלח על ידי ראש העיר מיום 22.7.03 יכול להתייחס לכל היותר לחובות שנצברו עד לסוף שנת 2003 ולא לתקופה שמעבר לכך. ומכל מקום כי הבטחה זו עומדת בסתירה להוראות החוק, שכן לא ניתן לתת הנחה או למחוק חובות אלא בהתאם לתקנות הסדרים במשק המדינה או בהתאם לסעיפים 338 ו- 339 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"). כמו כן מכתב זה לא חתום על ידי גזבר העירייה דבר המתחייב בהתאם לחוק במתן הנחה. עוד הובהר כי במרץ 2004 מונה לעירייה חשב מלווה ואין אישור שלו להנחה הנטענת. המשיבה הבהירה בנוסף כי לא כללה בצווי הארנונה שלה הנחה לעסקים ולא קיבלה אישור ממשרד הפנים לתת הנחות מעין אלה.

מעבר לאלו, המשיבה הפנתה להחלטות מליאת מועצת העירייה. המשיבה הבהירה כי ההחלטה הראשונה שהתקבלה, היא החלטה לא חוקית, ושנתקבלה לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי לפיה לא ניתן לתת הנחות במתכונת שהועלתה [נספח א' להשלמת טיעון- המשיבה]. על כן ובעקבות החלטה לא חוקית זו, ולאחר שמבקר העירייה הוציא דו"ח מיוחד לפיה ההחלטה נגועה באי חוקיות [נספח ב' להשלמת טיעון- המשיבה], הובא העניין לדיון נוסף בפני מליאת המועצה המקומית, שבמסגרתו התקבלה ההחלטה השנייה, שביטלה את ההחלטה הראשונה. המשיבה הבהירה כי ההחלטה השנייה מעניקה 50% הנחה בארנונה רק לאותם עסקים העומדים בדרישת החוק, ובכלל זאת מפעל תעשייתי. כמו כן הובהר כי הנחה זו אינה כללית אלא ייחודית ומחייבת בהתאם בדיקה פרטנית, אם כי אף אחד מהעותרים לא הגיש בקשה לקבלת ההנחה.

ביחס לטענת ההתיישנות, טענה המשיבה, כי העותרים הודו בקיום החוב, כך לדוגמא במכתב שנשלח על-ידי ועד אזור התעשייה לראש העירייה ביום 17.2.10 הודו העותרים בקיומו של החוב [ראו נספח א' לתשובה].

כמו כן טענה המשיבה כי לאורך השנים היא נקטה נגד העותרים בהליכי גבייה מנהליים ושהתייחסו לתקופה שמלפני 2004, ואף הצליחה לגבות חלק מהחובות. כך כמתועד בדוחות (נספחים ב1- ב18 לתשובה) המשיבה נקטה בהליכי גבייה מנהלים נגד כל העותרים. המשיבה הסבירה כי העותרים גם שילמו חלק מהחוב, ותשלום זה גם מהווה ההסבר לשוני בין הסכומים המקורים לסכומים המופיעים בצווי העיקול השונים.

בהסברה של המשיבה לשוני בין סכומי החוב המתועדים במסמכים השונים, היא הסבירה כי הסכומים המתועדים בנספחים המצורפים למכתבי ההתראה (ב1- ב28 לעתירה), מתייחסים לחובות העותרים עד ליום 31.12.04 כשהם משוערכים ליום 10.2.12. בעוד שהחובות המתועדים בטבלה שבנספח ג' להשלמת הטיעונים מטעם העותרים, משוערכים נכון ליום 20.3.12. לומר חמישים יום לאחר מכן, ובכך יש להסביר את השוני הפעוט בין הסכומים. לומר כי החוב המקורי נכון ליום 31.12.04 בשני סוגי המסמכים הוא זהה.

המשיבה הוסיפה, כי פניית החשב המלווה במכתב ההתראה שמיום 6.3.12 מתייחס לחובות של שנים קודמות ובכלל זאת לתקופה שמשנת 2005. כך לדוגמא במכתב של החשב המלווה לעותר מספר 4 צוין כי חובו הוא על סך של 94 אלף ₪ (נספח 5ב לעתירה) בעוד שחובו עד ליום 31.12.04 כשהוא משוערך ליום 10.2.12 הינו 35 אלף ₪ (ראו נספח ב6 לעתירה). לעומתו החוב של העותר 7 בהתאם לפניית החשב המלווה הוא 30 אלף ₪ (נספח ב11) בעוד החוב המקורי המשוערך ליום 10.2.12 עומד על 34 אלף ₪ (נספח ב12), בעוד שההפרש ביניהם נובע מכך שהמשיבה הצליחה לגבות חלק מן החוב. על כן המשיבה הסבירה כי ההבדל בין הסכומים, מלמד על כך כי החובות שהחשב המלווה רצה לגבות הם חובות כללים המתייחסים לכל התקופות.



דיון ומסקנות

תחילה אציין כי לא מצאתי בטענה לשיהוי או חוסר ניקיון כפיים משום טענות שיש בהן להצדיק דחיית העתירה, זאת משלא עולה שהיה שיהוי בהגשת העתירה. העתירה כוונה כנגד הליך הגביה המנהלי שנקטה המשיבה כנגד העותרים לאחרונה (מרץ 2012) ולא לעצם מימוש ההנחה שבהתאם לנטען הוענקה בתקופה שמשנת 2001 עד לסוף שנת 2004, משכך כי אין המדובר בשיהוי. שנית לא מצאתי לדחות העתירה בהתאם לטענה של חוסר ניקיון כפיים או העדר תום לב, לנוכח טענת המשיבה כי העותרים העלו טענות כוזבות ומנוגדות במהלך עתירתם ובמיוחד ביחס לתשלום הארנונה המתייחסת לתקופה שמשנת 2005 ואילך, באופן שוטף, בעוד שלאחר מכן העותרים טענו כי הליכי הגבייה המנהליים התייחסו לחובות שמתקופה זו. טענת העותרים בעניין זה הייתה שולית בכתב עתירתם ואינה מצדיקה את דחיית העתירה אך מטעם זה. אם כי כפי שיפורט בהמשך, אני סבור שיש לדחות העתירה מאחר והעותרים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר התיישנות החובות מהטעם של הוכיחו כי הליכי הגבייה מנהליים התייחסו אך לתקופה שמשנת 2005. במקרה זה, כישלונם של העותרים בדרך של העלאת טענות סותרות, היעדר הצגת התמונה במלואה והיעדר צירוף מסמכים רלוונטיים, הביאו למצב בו לא הצליחו להוכיח טענתם ובהתאם להצדיק את דחיית עתירתם. אעיר, כי גם המשיבה כשלה בלהציג התמונה המלאה בפני בית המשפט, היא צירפה מסמכיה טיפין טיפין טיעוניה הכתובים אופיינו בגילוי טפח וכיסוי טפחיים, ועל כך יש להצר.

מעבר לכך, עלה בעתירה פגם נוסף עת שכלל העותרים מלבד העותר 1 לא צירפו תצהירים לעתירתם, זאת בניגוד לסעיף 5(ג) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א -2000. פגם זה מתחדד בייחוד כאשר המדובר בעותרים שהנתונים בעניינם שונים. על העותר המבקש סעד מבית המשפט החובה לצרף לעתירתו תצהיר לתמיכה בעתירתו ולטיעון העובדתי המובא בה. כפי שיפורט בהמשך, העותרים לא רק כשלו בהיעדר צירוף תצהיר לתמיכה בעתירתם אלא גם מסמכים החשובים להוכחת העובדות. בהקשר זה אוסיף, כי על פי הרשומות של העירייה לא עולה כי לעותרת 13 חוב כלשהו בעיריה, ובהיעדר צירוף תצהיר לא ידוע כלל אם עותרת זו שוכנת באזור התעשייה, כך שספק אם המדובר בעותרת בעלת עניין אישי בעתירה.

אוסיף שהן העותרים והן המשיבה לא צירפו תצהירים להשלמת הטיעון מטעמם, אף שהעלו טענות עובדתיות נוספות ולפעמים גם שונות מאלו שנטענו בכתוביהם הראשוניים, ובעניין זה מצאתי לנהוג: "כנגד תצהיר יעמוד תצהיר, וכנגד אמירת-סתם תעמוד אמירת-סתם; ובמקרה זה האחרון, די יהיה בהכחשה כדי לסתור דבריו של עותר וכדי לשלח אותו ריקם לביתו." [דברי כב' השופט חשין, בבג"ץ 2148/94 אמנון גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573, 598.]. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי כי העותרים לא הוכיחו הטענה בדבר התיישנות החוב, טענה שבהתייחס להליכי הגבייה המנהליים הפרטניים שננקטו, חייבה התייחסות מפורטת של העותרים.
העדרה של הבטחה שלטונית

כלל ידוע במינהל הציבורי הינו כי אין הרשות פועלת אלא בדלת אמות סמכותה, ומקום שאין היא מוסמכת לעשות פעולה מסוימת כפי שמתיר לה החוק, הרי שפעולתה בטלה. בהתאם לעולה מהטענות ומפרוטוקולי המועצה, הרקע להבטחה במתן ההנחה בארנונה, הוא רצונה של העירייה לעודד את העותרים להעביר את עסקיהם הפזורים ברחובות סכנין אל אזור התעשייה החדש [ראו לדוגמה האמור בפרוטוקול הדיון של המועצה מיום 15.1.03, נספח א2' להשלמת טיעון מטעם המשיבים]. אקדים ואציין כי לא הוכח בפני מתן ההבטחה לעותרים על ידי ראש המועצה, לא פורט מתי ניתנה ההבטחה ובאיזה מעמד, לא הוצג מסמך חתום המתעד ההבטחה ולא הובאו כל ראיות לכך. כך שלא ניתן לקבוע אם אכן ניתנה הבטחה, וזאת טרם בחינת יכולתה של ההבטחה הנטענת לחייב העירייה.

הצדדים הציגו בפני, מספר רשומות שיש בהם להעיד על מתן הנחה לעסקים שעברו לאזור התעשייה החדש, שהן: 1- מכתב ששלח ראש המועצה המקומית לידי מנהל הגביה, מיום 22.7.03 בה ראש העירייה מודיע למנהל הגבייה כי הוחלט על מתן הנחה למבנים שבאזור התעשייה החדש [ראו נספח א' לעתירה]. במסגרת השלמת הטיעון של הצדדים, ניתן היה להבין את הבסיס לאותו מכתב והנעוץ בשתי החלטות של מליאת המועצה, שהן: 1- החלטת מליאת המועצה מיום 7.8.2002 שמספרה 6/02, במסגרתה הוחלט לתת לעסקים שבאזור התעשייה 50% הנחה (ההחלטה הראשונה- נספח א1' להשלמת טיעון מטעם העותרים); 2- החלטת מליאת מועצת העירייה מיום 15.1.03 שמספרה 1/03 שבמסגרתה הוחלט לתת הנחה בשיעור של 50% הנחה לעסקים השוכנים באזור התעשייה (ההחלטה השנייה- נספח א2' להשלמת טיעון מטעם העותרים).

בנסיבות אלו, אני דוחה את טענת העותרים לזכאותם להנחה מכוח הבטחה שלטונית או החלטת המועצה. הסכם בעניינים כספיים כגון הסכם פשרה או הבטחה למתן הנחה בארנונה, מחייבים את חתימתו של ראש העיר והגזבר של העירייה, ובאין חתימה של אלה, יש לראות בחוזה כחוזה בלתי חוקי ובהתאם גם כחוזה בטל, שאין ביכולתו לחייב העירייה. כך בהתאם לסעיף 203 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:"פקודת העיריות") שם נקבע: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר – עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה."

בנסיבות העניין, ההבטחה הנטענת שניתנה לעותרים, היא למעשה התחייבות כספית החורגת מהתקציב המאושר, ומחייבת קיומו של הסכם העונה על התנאים הפורמאליים הקבועים בסעיף 203 לפקודת העיריות. בע"א 11/71 עיריית רחובות נ' גולדמן, פ"ד כה (2) 381, נאמר בהקשר של סעיף 203 כדלקמן: " המחוקק ייחס חשיבות גדולה להוראות סעיף 203 בקבעו במפורש באותו סעיף שאם החוזה לא ייערך בהתאם להוראותיו, לא יחייב את העיריה. אמנם ניתן לומר כי הוראה זו אינה ליברלית ואולי היא פורמלית מאד, אבל יש לזכור כי מדובר בכספי ציבור ויש להיזהר מאד בהוצאתם." [שם, ע' 385; ראו עוד ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (22.1.09). לחשיבות ההקפדה על ישום הוראות הבקרה הפנימית ושימוש במנגנוני הבקרה והפיקוח לשם מניעת אי סדרים העלולים להגיע לידי שחיתות שלטונית ראה בספרו של דורון נבות, שחיתות פוליטית בישראל (הוצאת המכון לדמוקרטיה 2012) פרק 8, פרק 9 סעיף 16].

לנוכח האמור, ובהיעדר הוכחת מתן ההבטחה להנחה באמצעות הסכם העונה על התנאים הקבועים בסעיף 203 לפקודת העיריות, הרי שאין כלל הסכמה למתן הנחה בארנונה. אולם גם ההבטחה השלטונית הנטענת- שלדידי לא הוכחה- אינה יכולה לחייב את העירייה בנסיבות העניין, משזו ניתנה ללא כל סמכות שבדין, ומבלי שלראש העירייה הסמכות להעניקה [על קיומה של הבטחה שלטונית והמוסמך להעניקה עיינו בג"ץ 714/06 רב סרן אמיר זיו נ' ראש אגף תקשוב בצה"ל (30.12.07) פסקה י' וההפניות שם]. על כך יוסף כי הבטחה השלטונית לא יכולה לחייב העירייה, משניתנה בניגוד לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) התשס"ג- 1993, (להלן: "תקנות ההסדרים") [השוו עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי (21.6.11) וההפניות שם].

כללו של דבר לא הונחה תשתית עובדתית או משפטית לקיומה של הבטחה שלטונית, שכן לא הוכח בפני מתן הבטחה כלשהיא לידי העותרים, ומכל מקום כי הבטחה זו אינה ברת אכיפה בהיעדר קיום הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, כמו כן כי הבטחה הנטענת אינה חוקית ואינה יכולה לחייב העירייה משניתנה בהיעדר סמכות ובניגוד לתקנות ההסדרים. ואולם, בנקודה זו נשאלת השאלה אם העותרים בכל זאת היו זכאים להנחה בארנונה בהתאם להחלטות מועצת הרשות המקומית ואשר מכוח החלטותיה (לומר ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה), העותרים טוענים להנחה בארנונה. ההחלטות הנדונות ניתנו מכוח תקנה 14 לתקנות ההסדרים שעל פיה, רק מועצת הרשות, רשאית לקבוע הנחה לתעשיה חדשה, וזאת בתנאים הקבועים בתקנה.

במסגרת השלמת הטיעון מטעם העותרים, הופניתי לשתי החלטות שניתנו על ידי מועצת הרשות המקומית, האחת מיום 7.8.2002 (ההחלטה הראשונה), והשנייה מיום 15.1.03 (ההחלטה השנייה). המשיבה, פירטה בהשלמת טיעון מטעמה, כי ההחלטה הראשונה שניתנה הייתה החלטה כוללנית שהחילה עצמה, באופן בלתי חוקי ובניגוד להוראות סעיף 14 לתקנות ההסדרים, על כל העסקים הנמצאים באזור התעשייה, ובלי הבחנה באם המדובר בבניין המשמש לתעשייה חדשה או לאו. זאת אף שטרם קבלת ההחלטה הראשונה ניתנה חוות דעת משפטית לפיה, לא ניתן לתת הנחה לעסקים שהעתיקו מקומם לאזור התעשייה [ראו חוות דעת משפטית נספח א' להשלמת טיעון- המשיבה]. המשיבה, הפנתה בנוסף להחלטה השנייה, שבאה לתקן את ההחלטה הראשונה על ידי כך, שנקבע במסגרתה כי ההנחה תינתן אך למחזיקים העונים על התנאים הקבועים בתקנה 14 לתקנות, לומר שהמדובר בבניין המשמש לתעשייה חדשה ובשיעור הקבוע בתקנה.

עיינתי בהחלטות הנזכרות, ומבלי לקבוע דבר לעניין חוקיותן של החלטות אלו, אני סבור כי העותרים אינם זכאים להנחה הנטענת מכוחה החלטות אלו. העותרים לא הוכיחו במסגרת עתירתם כי הם עונים על התנאים הקבועים בתקנה 14. כך גם, העותרים לא הוכיחו כי הם הגישו בקשה לקבלת ההנחה ובאופן פרטני, משכך גם לא ניתנה למשיבה ההזדמנות הראויה לבחון את זכאותו של כל מחזיק ומחזיק בקבלת הנחה בארנונה כקבוע בתנאים שבתקנה 14 לתקנות ההסדרים. כך שאף שבהתאם להחלטה השנייה, בניינים ששימשו לתעשייה חדשה היו יכולים ליהנות מהנחה בארנונה, הרי שהעותרים- ובמידה והם עונים על התנאים הקבועים בתקנה 14- לא הגישו בקשה לכך. משכך ובשלב זה, יש לקבוע כי העותרים אינם זכאים לקבלת הנחה מארנונה מכוח ההחלטה השנייה.

דחיית טענת ההתיישנות

החוב, כאמור מיוחס לתקופה שעד סוף שנת 2004, כך שעל פני הדברים העירייה אינה רשאית לגבותו עתה, אחרי עבור מעל לשמונה שנים מיום היוצרות החוב.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה."

העותרים הדגישו בטיעוניהם כי לאורך כל השנים הם הכחישו את זכות המשיבה לגביית החוב (שכן לגישתם הם זכאים להנחה), כמו כן דחו את טענת המשיבה בדבר ביצוע מקצת מהזכות על ידי תשלום חלק מהחוב. מאידך המשיבה הפנתה למכתב שנשלח על ידי וועד אזור התעשייה לראש העירייה במסגרתו הוועד מודה למעשה בקיום החוב. כמו כן הפנתה המשיבה להליכי הגבייה המנהליים שנקטה נגד העותרים והמתייחסים לתקופת החוב הרלוונטית וכן כי העותרים ביצעו מקצת מהזכות, ובכך יש לנתק את מרוץ תקופת ההתיישנות.

ככל שהדברים עניינם במכתב שנשלח על ידי וועד אזור התעשייה לראש העירייה מיום 17.2.10 [מסומן א' לתשובה], אינני סבור כי יש בכך הודאה בקיום החוב או אירוע שיש בו לנתק את מרוץ תקופת ההתיישנות. במכתב האמור, פנה וועד אזור התעשייה (שלא פורט מי הוא כולל ובשם מי מכתב זה נשלח) אל ראש העירייה ובמסגרתו הכיר הוועד בקיום רישום החוב בספרי העירייה, ואולם הוועד לא הודה בזכותה של העירייה לגבות חוב זה, אלא שהוועד ביקש לקבל את ההנחה שלגישתו העסקים באזור התעשייה זכאים לה. על כן, ובהיעדר הודאה בעצם קיום הזכות, הרי שאין לראות במכתב זה כמכתב שיש בו לנתק את מרוץ תקופת ההתיישנות.

עם זאת המשיבה, צירפה לתשובתה ספרי רישום בהם מתועדים הליכי גבייה מנהליים שננקטו נגד העותרים, עת שלגישת המשיבה יש בנקיטת הליכי גבייה אלו לקטוע את מרוץ תקופת ההתיישנות. ודוק כי המדובר בהליכי גבייה מנהליים שננקטו נגד כלל העותרים, ויש בהם לנתק את מרץ תקופת ההתיישנות. שכן יש לראות במי ששילם חלק מהחוב, כמי שהודה במקצת מהזכות ומכל מקום כי גם אם מקצת מהחוב לא שולם, משעצם נקיטת הליך הגבייה המנהלי נגד החייב ובאי התנגדות החייב להליך הגבייה המנהלי והיעדר העלאת טענת ההתיישנות בתקופת הזמן המותרת לכך, הרי שמוגבל החייב מלהעלות הטענה בשנית מחמת שיהוי בהתנגדות להליך הגבייה המנהלי.

בעניין זה העלו הצדדים גרסאות סותרות באשר להליכי הגבייה המנהליים, ואם המדובר בהליכי גבייה מנהליים המתייחסים לתקופת החוב. העותרים מצידם טענו כי הליכי הגבייה המנהליים התייחסו לתקופה שמשנת 2005 ואילך, ולהוכחה כי רישומי העירייה עשו הפרדה בין החוב שעד סוף שנת 2004 לבין החוב המאוחר יותר, בעוד שסכומי החוב המתועד בדוחות הגבייה [ב1- 18 לתשובה] (שהם לכאורה הסכום של החוב משנת 2005) שונה מסכומי החוב המתועדים במכתבי ההתראה שנשלחו אליהם [ב1- 28 לעתירה]. בעוד שהמשיבה טענה כי הליכי הגבייה המנהליים התייחסו לכל התקופה ובכלל זאת לתקופת החוב, כמו כן טענה כי מכתבי ההתראה שנשלחו לעותרים על ידי החשב המלווה כללו את כל החוב לומר גם לתקופה שעד שנת 2004 וגם התקופה המאוחרת לכך.

לאחר עיון במסמכים שצורפו אני קובע כי העותרים לא הוכיחו כי הליכי הגבייה המנהליים התייחסו אך לתקופה שמשנת 2005 ואילך. בעניין זה יוער, כי היה על העותרים לצרף לעתירתם את מכתבי ההתראה שקדמו להליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגדם, ולהוכיח בכך את טענתם כי הליכים אלו התייחסו אך לתקופה שמשנת 2005 ואילך.

בנסיבות העניין ואף אם קיימת רשימות המפרידות בין החוב שמשנת 2005 ואילך לבין התקופה שקדמה לכך, הרי שקמה חזקה שהמשיבה נקטה בהליכי הגבייה המנהלים לגביית כל החוב המופיע ברשומותיה, ובכלל זאת החוב המתייחס לתקופה שמשנת 2001 ועד לסוף 2004. בנוסף, לא שוכנעתי כי החוב המתועד בדוחות הגבייה [ב' 1- 18] מתייחס אך לתקופה שמשנת 2005, בהיות סכום חוב זה שונה מסכומי החוב שנצבר עד לסוף שנת 2004. ברור הוא כי חוב זה יהיה שונה מהחוב שנצבר עד שנת 2004, שכן חוב זה מתיימר לשקף את החוב הכולל, הן עד שנת 2004 והן משנת 2005 ואילך. כמו כן, אין בסכומים המובאים במכתבי ההתראה (של החשב המלווה) להצביע אחרת, שכן על פני הדברים גם מכתבי התראה אלו כוללים סכומים השונים מהתיעוד לחובות שנצברו עד לסוף שנת 2004, לומר גם חובות שנצברו בשלב מאוחר יותר. כפי שהמשיבה הפנתה למספר חייבים, ניתן לראות כי הסכומים שבמכתבי ההתראה, הם שונים מהסכומים המתועדים ביחס לתקופה שעד סוף שנת 2004 (הנספח המצ"ב למכתבי ההתראה), ויש בכך להוכיח כי ההתייחסות של העירייה לחוב היא כוללת. על כך אוסיף כי החובות המתועדים בדוחות החובות [ב'1- 18], נעים במישור סכומים המשתנה מתקופה לתקופה, דבר שיש בו ללמד כי הליכי הגבייה התייחסו לכל החובות, ומכל מקום אין בתיעוד לשלול האפשרות כי התיעוד מתייחס להליכי גבייה מנהליים שהתייחסו גם לתקופה שעד סוף שנת 2004 ושהעותרים מילאו מקצת מהזכות. על כן יש לקבוע כי העותרים כשלו בהוכחת טענתם כי הליכי הגבייה המנהליים התייחסו אך לחובות שמשנת 2005 ואילך, ובהתאם כי יש לראות בהליכי הגבייה המנהליים כהליכים שקטעו את מרוץ תקופת ההתיישנות.

על כך אוסיף, כי האפשרות שהעותרים לא ידעו כי מקור החוב שמתבקשת גבייתו דרך הליך הגבייה המנהלי, היא אפשרות מרוחקת. כך ממכתב שנשלח על ידי ועד אזור התעשייה ניתן לראות כי העותרים היו מודעים לקיומו של החוב המתייחס לתקופה שעד סוף שנת 2004, ברישומי העירייה. מכאן כי הם לא היו רשאים להניח שהעירייה בהליך הגבייה הננקט על ידה מתעלמת מחוב זה. העותרים לא הפנו לעיוני ראיה שיש בה ללמד כי הם לא היו מודעים למקור החוב. בנסיבות העניין קמה חזקה לפיה רשומות המפרטות את שומות הארנונה, נשלחו למענו של כל אחד מהחייבים בזמן אמת בכל שנה ושנה, כך שיש לראות בעותרים כמי שקיבלו שומות ארנונה המפרטות חיוביהם בכל שנה ושנה, ואלו באו לידיעתם בזמן אמת. סביר להניח כי העותרים קיבלו יחד עם שומות הארנונה גם פירוט למקור החוב שהשומה מתייחסת אליו (כאמור שומות מעין אלה לא הובאו לעיוני), מכל מקום וגם אם פירוט מעין זה לא צורף לשומה, הרי שאילו העותרים לא היו מודעים למקור החוב, הם היו מפנים לעירייה בקשה לפירוט מקור החוב (וגם מכתב מעין זה לא בא לעיוני). על כן יש לקבוע כי העותרים גם לא הוכיחו כי הם לא היו מודעים למקור החוב העומד מאחורי הליכי הגבייה המנהליים. בנסיבות אלו, חרף ידיעת העותרים בהתנכרות המשיבה מאותה הנחה נטענת, והיעדר העלאת התנגדות להליך הגבייה המנהליים בזמן המיועד לכך, הרי שיש לראות בהליך הגבייה המנהלי שננקט נגד העותרים כמנתק את מרוץ תקופת ההתיישנות.

סיכום:

בנסיבות העניין ומהטעמים שפורטו - אני מורה על דחיית העתירה.

אני קובע כי העותרים לא הוכיחו כי ניתנה להם הבטחה שלטונית מחייבת.

בנוסף, אני קובע כי העותרים לא פעלו לממש את זכאותם- ככל שזו קיימת- לקבלת הנחה בהתאם להחלטה השנייה שנעשתה מכוח תקנה 14 לתקנות ההסדרים.

כמו כן כי אני קובע כי אין לראות בחובות הנדרשים כחובות שהתיישנו.

בהתאם אני פוסק כי המשיבה זכאית להמשיך בהליכים לגביית החובות.

בנסיבות העניין ובשים לב לאופן בו הציגו שני הצדדים את טיעוניהם, על כל הכשלים והחסרים שפורטו, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ארנונה על פאב

  2. ארנונה על מכבסה

  3. ארנונה על רפתות

  4. ארנונה על מספרה

  5. ארנונה על מחסנים

  6. ארנונה על ממגורה

  7. ארנונה תחנות דלק

  8. ארנונה על בית ריק

  9. ארנונה על שטח פתוח

  10. תביעת השבה ארנונה

  11. מהי מטרת הארנונה ?

  12. הוצאות אכיפה ארנונה

  13. ארנונה על גן לאומי

  14. ארנונה שימוש מעורב

  15. חיוב אישי בארנונה

  16. הנחה בארנונה בטעות

  17. חוב ארנונה במטולה

  18. ארנונה על בית אבות

  19. ארנונה על אדמת מרעה

  20. ארנונה על בית מלאכה

  21. האם ארנונה היא מס ?

  22. תשלום ארנונה עודפת

  23. השגה למנהל הארנונה

  24. תעריף ארנונה מדורג

  25. ארנונה לפני טופס 4

  26. הבטחה שלטונית ארנונה

  27. ארנונה על מעון ילדים

  28. חוב ארנונה של השוכר

  29. ממתי משלמים ארנונה ?

  30. ארנונה על שטח חקלאי

  31. ארנונה על שטחי שירות

  32. ארנונה מספרות תל אביב

  33. ארנונה על שטחי ביטחון

  34. חוב דמי שילוט ארנונה

  35. תעריפי ארנונה השוואה

  36. ארנונה על אולם אירועים

  37. ארנונה על מבנה תעשייה

  38. ארנונה על שטחים טכניים

  39. הגדלת שטח לחיוב ארנונה

  40. התחייבות להפחתת ארנונה

  41. איך מערערים על ארנונה

  42. טעות במדידה החזר ארנונה

  43. תשלום ארנונה פתח תקווה

  44. חוב שנוי במחלוקת ארנונה

  45. השגה על ארנונה תחנת דלק

  46. חובות ארנונה של יורשים

  47. חוב ארנונה לעיריית חיפה

  48. אינטרס ההסתמכות - ארנונה

  49. קבלת תשלום ארנונה בחזרה

  50. החזר ארנונה אולם אירועים

  51. נטישת מושכר חיוב בארנונה

  52. תשלום תחת מחאה – ארנונה

  53. החזר הארנונה שנגבתה ביתר

  54. שינוי ארנונה רטרואקטיבי

  55. ארנונה על מחסן חלק מדירה

  56. חיוב רטרואקטיבי בארנונה

  57. שינוי ארנונה לאחר 10 שנים

  58. מכתב השגה על חיוב בארנונה

  59. שינויים בהגדרות צו ארנונה

  60. סיווג מרפאות לצורך ארנונה

  61. הקלה בארנונה למבנים חקלאים

  62. תשלום ארנונה בניה ללא היתר

  63. תשלום ארנונה על כניסה לעסק

  64. חובות ארנונה מלפני 20 שנה

  65. חוקיות הטבה בארנונה לחברות

  66. ארנונה למשפחה מעל 8 ילדים

  67. גביית ארנונה מחברה שהתפרקה

  68. הבטחה שלטונית לפטור מארנונה

  69. תשלום ארנונה באחוזת ראשונים

  70. ערעור על החלטת מנהל הארנונה

  71. חוב ארנונה לעיריית תל אביב

  72. אי קבלת תשובה להשגה בארנונה

  73. תביעה בגין ארנונה ומים - עיריית בת ים

  74. סיווג ''תעשיה'' לצרכי ארנונה

  75. גביית ארנונה מהבעלים של החברה

  76. שינוי סיווג ארנונה מחסן לעסק

  77. ארנונה על מחסן בגובה מטר וחצי

  78. חוב ארנונה לעיריית פתח תקווה

  79. מכתב הנחה בארנונה מראש המועצה

  80. אישור משרד הפנים לגביית ארנונה

  81. ארנונה על מפעלים במועצה אזורית

  82. איחור בתשובת מנהל הארנונה להשגה

  83. מחזיק מטעם הממשלה לצורך ארנונה

  84. תביעה לתשלום החזר תשלומי ארנונה

  85. תעריפי ארנונה שונים באותו אזור

  86. אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה

  87. השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

  88. ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום

  89. ארנונה על מרתף שאינו ראוי לשימוש

  90. גביית ארנונה בזמן הליכים משפטיים

  91. ארנונה על מבנה שאינו ראוי לשימוש

  92. תביעה כספית בגין חוב ארנונה בשכירות

  93. ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים

  94. אי שימוש במחסנים 6 חודשים - ארנונה

  95. מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה

  96. הליכי גבייה בשל חובות ארנונה שקיומם הוכחש

  97. שינוי סיווג ארנונה מ"בית פרטי" ל"בית משותף"

  98. האם צריך לשלם חוב ארנונה בזמן שהייה בחו"ל ?

  99. טענת אי מגורים בנכס במסגרת תביעה לתשלום ארנונה

  100. האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ?

  101. סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה

  102. ארנונה: האם מספרה נחשבת "בית עסק" או "בית מלאכה" ?

  103. האם מותר לחייב אוטומאטית בריבית פיגורים על ארנונה ?

  104. השגה על הארנונה, בטענה כי שטחו בפועל קטן מהשטח המדווח

  105. סיווג מבנים לצורכי ארנונה - מבנה חקלאי - מבנה תעשייתי

  106. האם צריך לשלם ארנונה על "בריכה פתוחה" לא פעילה בחורף ?

  107. האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

  108. עתירה לביטול דרישת ארנונה בנכסים המשמשים בבניית מסילת ברזל

  109. חיובי ארנונה ששולמו ביתר עקב כך שכל חלק ממ"ר חויב כמ"ר שלם

  110. ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בענייני ארנונה בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות

  111. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון