הכרה כפליט ניגרי

דוגמא לפסק דין בנושא הכרה כפליט ניגרי:

1. העותר הגיש כנגד המשיבים עתירה נגד ההחלטה לדחות את בקשתו להיות מוכר כפליט. הוא טען כי הוא זכאי למעמד של פליט מכוח האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים (להלן: "אמנת הפליטים" או "האמנה") והפרוטוקול הנלווה לה. לחלופין הוא טען כי על בית המשפט להורות למשיבים שלא לגרשו למולדתו מכוח עיקרון ה-non refoulement.

העובדות
2. העותר הוא נתין של הרפובליקה הפדראלית של ניגריה. העותר טען כי אביו ז"ל היה ראש שבט מקומי בניגריה, וכי מדובר בתפקיד בעל יוקרה ומעמד פוליטי חשוב. מכוח היותו יורש של אביו, נחשב העותר לנסיך, שהיה מיועד לרשת את אביו. לטענת העותר, אביו התבקש על ידי אנשי כת סודית (secret society) שהיו חלק ממשפחתו המורחבת, לערוך טקס סודי ולהקריב את המבקש. האב סירב, כתוצאה מכך הוטל כישוף על האב, והוא נפטר בשנת 2010.

3. העותר טען כי לאביו היתה אישה נוספת מלבד אמו הביולוגית. אישה זו שכרה – לאחר מות האב – את שירותיהם של רוצחים שכירים, שהתנקשו בחיי אמו הביולוגית ואחותו. בתקופת האבל, נעשה ניסיון על ידי האם החורגת להרעיל את העותר, ניסיון שכתוצאה ממנו הוא אושפז בבית החולים. העותר הפנה בהקשר זה גם לתוצאותיה של בדיקה טקסולוגית שבוצעה לו. לאחר מכן נמלט העותר מהכפר שלו, ומצא מקלט זמני בכנסיה מקומית. עם חלוף הזמן, נודע לעותר כי הסכנה לחייו גוברת, וכי אמו החורגת ממשיכה לשלוח שכירים כדי להרגו, והוא נאלץ לברוח מניגריה. ביום 19.12.2010 – הגיע העותר לישראל, ונכנס למדינה באשרת תייר חוקית.

4. לטענתו של עותר, זמן קצר לאחר שהוא נכנס לישראל, הוא פנה ובקש מעמד של פליט. לגישתו נאמר לו כי עליו לחזור עם מתרגם, והוא חשש לעשות כן – כדי לא להיעצר. בהמשך הוגשה מטעמו עתירה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, אולם מי שהיה בא כוחו מחק את העתירה ללא ידיעתו של העותר.

5. ביום 5.5.11 נערך לעותר ראיון בהתאם לס' 13א(ד) לחוק הכניסה לישראל, והוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה. העותר שהה במשמורת עד להחלטת בית המשפט מיום 16.8.11 לשחררו עד לתום ההליכים בעניינו. העותר פנה לייעוץ משפטי. ביום 30.5.11 נשלח מכתב לבא כוח העותר, במענה לפנייתו. במכתב זה צוין כי מעולם לא התקבלה בקשה של העותר למקלט. העותר טען כי רק במועד זה הסתבר לו כי בקשת המקלט שלו טרם נקלטה.

ביום 6.6.11 שלח ב"כ העותר מכתב ליחידת התשאול, בו פורטו קורות העותר. ב"כ העותר בקש כי ייערך לעותר ראיון רישום.
ביום 21.6.11 נערך לעותר ראיון מקדמי במתקן המשמורת, וראיון נוסף נערך לו ביום 4.7.11.
ביום 5.7.11 הודע לעותר כי עניינו הועבר ליחידת ה-RSD.
ביום 22.8.11 החליט המשיב לדחות את בקשתו של העותר למקלט מדיני.

ביום 5.9.11 הגיש העותר בקשה לעיון חוזר. ביום 15.1.12 הודע לעותר כי ראש צוות RSD החליט למחוק את בקשתו של העותר, משום שהמידע שהוא הציג במסגרת הבקשה היה חלקי, וסתר את ההצהרות שלו במהלך הראיונות שנערכו לו בערכאה הראשונה. לכן לא ניתן היה לקבל את המידע כ"חדש".

טענות הצדדים
6. בעתירתו טען העותר כי הוא נרדף בארץ מולדתו. לגישתו, "רדיפה" אינה כוללת רק רדיפה על ידי הממשל, אלא גם רדיפה על ידי גורמים שהממשל אינו יכול או אינו רוצה לתת הגנה כנגדם. העותר טוען כי נעשה ניסיון בפועל להתנקש בחייו, ולכן והוא הוכיח לכן שנשקפת לחייו סכנה אמיתית. לטענתו של העותר, נוכח מעמדם הפוליטי של ראשי השבטים בניגריה וכוחם הרב, ונוכח מעמדו הפוליטי של העותר עצמו, ולאור העובדה כי נעשה ניסיון בפועל להתנקש בחייו, בקשתו עומדת בתנאי אמנת הפליטים.

לגישת העותר הוא לא פנה למשטרת ניגריה, משום שזהו אחד הגורמים המושוחתים במדינה, שרוב התלונות אליה אינן מטופלות, והגשת תלונה חושפת את המתלונן להטרדות רבות מצד המשטרה. עוד הוסיף העותר, כי הוא ניסה לעבור להתגורר במקום אחר במולדתו - הוא נמלט מהכפר ושהה בכנסייה המקומית, אולם עם חלוף הזמן, גברה הסכנה לחייו בין היתר משום שאמו החורגת המשיכה לשלוח שכירים לצורך הריגתו. כן ציין העותר כי החוק הבינלאומי אינו דורש כי העותר ימצה את כל האפשרויות בתוך ארצו בטרם יפנה למדינה אחרת כדי לבקש מקלט.

7. כטענה חלופית טען העותר כי יש מקום להחיל את עיקרון "אי ההחזרה" (non refoulment), ולהימנע מגירושו משום שנשקפת סכנה לחייו. לטענתו, סוגיה זו כלל לא נבחנה על ידי המשיב, וכול עוד היא לא נבחנה – יש להורות על עיכוב הגירוש.

8. במסגרת תשובתו לתגובת המשיבים לבקשה למתן סעד ביניים, הוסיף העותר וטען כי הוא הוכיח קיומו של "חשש מבוסס היטב" – well founded fear – כנדרש באמנת הפליטים. הוא טען כי כדי להוכיח חשש כזה, הוא אינו חייב להוכיח רדיפה ודאית ואף לא על פי מאזן ההסתברויות. העותר עמד לטענתו בנטל המוטל עליו, ואף הרבה מעבר לכך. עוד טען העותר, כי אין לדרוש ממבקש מקלט להגיע לארץ המקלט כאשר הוא מצויד בכול התיעוד הנדרש . העותר חזר וטען כי הוא ניסה להעתיק את מקום מגוריו בניגריה, וכי על כל פנים, טענה של העתקת מקום המגורים אינה טענה העומדת בפני עצמה לפי אמנת הפליטים.

9. העותר טען כי אין בסיס לטענות המשיב לפיהן החוק הניגרי אוסר על רצח למטרות פולחן, וכי טענות אלה נטענו בעלמא. אין גם בסיס לטענות המשיב לפיהן העותר העלה טענות העומדות בסתירה זו לזו. העותר התייחס לטענות המשיב ביחס לגילו כפי שהוא הצהיר עליו, וטען כי הוא הצהיר מלכתחילה הצהרה שקרית ביחס לגילו, משום שחשש שאם יציין את גילו האמיתי, תישלל ממנו האפשרות להימלט מניגריה.

10. המשיבים השיבו לעתירה וטענו כי אין לקבלה.
המשיבים טענו כי העותר הגיע לישראל ביום 19.12.2010 ונכנס אליה בוויזת תייר, למשך שבועיים. העותר מסר נתונים לא נכונים ביחס לגילו, וביחס למטרת ביקורו בישראל – הוא טען כי הוא מבקש להיכנס לישראל כדי לבקר במקומות הקדושים, מה שהסתבר כלא נכון.

לגישת המשיבים, העותר לא פנה לרשויות בניגריה כדי להתלונן על אמו החורגת - אף שלגישתו שלו הוא אושפז בבית חולים לאחר ניסיון ההרעלה. לכן, אין ממש בטענתו לפיה הוא חשש שלא יינתן אמון בגרסתו אם יתלונן. לגישת המשיבים, העותר לא פנה לרשויות המדינה בניגריה כדי לחפש הגנה מפני חברי הכת הסודית, ואין ממש בטענתו לפיה המשטרה אינה מספקת הגנה
בנסיבות כאלה. זאת משום שהחוק הניגרי אוסר על רצח למטרות פולחן, ובמקרים רבים הועמדו לדין אנשי דת ביחס לעבירות כאלה. עוד צוין כי העותר העלה טענות סותרות, כי הוא לא ניסה להתגורר במקום אחר בניגריה, וכי הוא לא הוכיח "פחד מבוסס היטב" כפי שנדרש באמנת הפליטים.

11. באשר לטענות לפיהן יש להימנע מגירוש העותר לאור עיקרון אי ההחזרה, נטען כי אין מקום להחיל על העותר את העיקרון הזה. עיקרון זה עניינו בסכנת חיים, ולא בטענה ערטילאית לחשש מפגיעה על רקע סכסוך משפחתי כזה או אחר. עוד טענו המשיבים כי אין מקום ליצור מנגנון נפרד לבדיקת תחולת עיקרון אי ההחזרה.

עוד נטען כי כאשר המשיב משתכנע כי יש מקום לבחינה מעמיקה של טענה ביחס לסכנת חיים, אף אם המקרה אינו מצוי בגדר אמנת הפליטים, המשיב אינו מרחיק מישראל. אולם, במקרה דנן אין מקום להחיל את עיקרון אי ההחזרה, שכן מדובר בסכסוך מקומי, והעותר עצמו טען כי יש לו בעיות רק עם משפחתו, והוא לא חווה בעיות אחרות בניגריה. העותר אף לא הוכיח כי ניסה לגור במקום אחר בניגריה, שהיא מדינה גדולה מאוד.

המשיבים התייחסו לטענות העותר במסגרת הבקשה שהוא הגיש לעיון חוזר, ולמידע שנוסף במסגרת בקשה זו. מדובר לטענת המשיבים במידע חלקי, שסתר את הצהרתו של העותר בערכאה הראשונה.

דיון
12. לצורך הכרעה בעתירה, יש לבחון האם לאור מכלול החומר שהוצג על ידי העותר, ניתן לקבוע כי הוא הוכיח זכאות למקלט בישראל מכוח אמנת הפליטים. אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, יהיה מקום לבחון את השאלה האם מן הראוי להורות למשיבים להימנע מגירושו של העותר לאור עיקרון "אי ההחזרה".

אמנת הפליטים
13. "פליט" מוגדר באמנת הפליטים כאדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור".

אמנת הפליטים קובעת כי "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, התשייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת".

כלומר, מכוח האמנה זכאי אדם למעמד של פליט אם הוא נרדף הוא הוכיח חשש מבוסס (well founded fear) לרדיפה מאחד הטעמים המפורטים באמנה. אם מוכר אדם כפליט, הוא זכאי להגנה שהאמנה מקנה.

14. מדינת ישראל חתמה על האמנה בשנת 1951, ואשררה אותה בשנת 1954. בהמשך היא חתמה על הפרוטוקול המשלים משנת 1967 ואשררה גם אותו. אף שאמנת הפליטים לא נקלטה בחקיקה הפנימית של מדינת ישראל, אין חולק כי ישראל מכבדת את מחויבותה על פיה - נהלי משרד הפנים קבעו כי טיפול בבקשות למקלט מדיני ייעשה בשים לב למחויבות שלקחה על עצמה מדינת ישראל לפי האמנה. לכן, אם יוכיח העותר כי הוא זכאי להגנה מכוח אמנת הפליטים, יינתן לו מקלט מדיני בישראל.

15. אני סבורה כי העותר לא הוכיח כי הוא נרדף במדינתו בשל אחד הטעמים מכוחם הוא זכאי להגנה בהתאם לאמנה.

כך, בראיון שנערך לעותר ביום 21.6.11 השיב העותר במפורש כי אין לו כל בעיות עם הרשויות בניגריה, ואף לא עם הממשלה או עם הצבא שם. העותר נשאל האם היו לו בעיות בשל השקפותיו הפוליטיות, והשיב בשלילה. הוא אף השיב כי אין לו ולא היו לו בעיות בגלל מוצאו, הלאום שלו, הדת שלו או השתייכותו לקבוצה מסוימת (ר' עמ' 6-7 לראיון).

16. העותר ציין בס' 3-6 לעתירתו את הרקע העובדתי לעתירה. הוא ציין כי הוא חושש מפני אמו החורגת, שמנסה להתנקש בחייו. לטענתו, האם החורגת חתרה תחת אביו, ובקשה להתנקש גם בחייו שלו "על מנת לקדם את עניינה שלה". אינני סבורה – לאור האמור – כי העותר ביסס טענה בדבר רדיפה על רקע גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת ואף לא על רקע השקפה פוליטית. מדובר – לגישתו של העותר עצמו - בניסיון של אדם אחד, אמו החורגת, להתנקש בחייו שלו עצמו, כאשר מדובר ברדיפה אישית שלו, ולא ברדיפה שלו על רקע היותו חלק מקבוצה כזאת או אחרת.

בלשונו של העותר עצמו, אמו החורגת נאבקה בו:
“Step mother fight against me, no be the leader of the community, family members want me to replace father, but second wife refused, put me poison in food”.

17. יוער כי בראיון שנערך לעותר, הוא טען כי הוא חשש הן מהכת שהרגה את אביו, והן ממשפחתו שלו, שעלולה להרוג אותו אם יסרב להיות שליט בכפר. אולם, החשש של העותר ממשפחתו שלו – לא נזכר כלל בעתירה, לא מדובר בחשש שניתן לקבוע לגביו כי הוא מבוסס, ואף הוא אינו חשש הנובע מהיות העותר חלק מקבוצה.

נותר אם כן החשש של העותר מאמו החורגת. אכן, מדובר בחשש שלא ניתן לקבוע כי הוא איננו חשש מבוסס. כזכור, העותר טען כי אמו החורגת ניסתה להרעיל אותו, והוא צירף אישור מבית חולים בניגריה מיום 15.10.10, לפיו הוא אושפז בבית החולים ביום 8.10.10 כתוצאה מהרעלת מזון.

18. אולם, כפי שהובהר לעיל, אין די בכך כי לעותר יש חשש מבוסס – משום שכדי לזכות בהגנה מכוח האמנה, החשש צריך להיות מפני רדיפה על רקע אחד העניינים המנויים באמנה. כאמור, אינני סבורה כי העותר הוכיח זאת. גרסתו של העותר בעתירה מעידה לטעמי על סכסוך מקומי ביחס להנהגת הכפר בו התגורר העותר. כתוצאה מסכסוך זה, חושש העותר בהתאם לעתירה מאמו החורגת ששכרה – כך טען העותר – שכירים שניסו להתנקש בחייו, ובשל כך הוא חושש לחזור לניגריה. אין מדובר אם כן ברדיפה על רקע היותו של העותר חלק מקבוצה כזאת או אחרת, אלא מדובר ברדיפה אישית נטענת של העותר עצמו, על ידי אמו החורגת (ואולי אף על ידי מי מטעמה).

19. יצוין כי למסקנה דומה הגיע לאחרונה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט סובל), בתיק שעניינו דומה. כך, בעת"מ (י-ם) צ'יקה קווין אוקופור נ. משרד הפנים קבע בית המשפט כי:
"הרדיפה לה טוען העותר הינה אישית ומכוונת כלפיו בלבד. גרסת העותר מעלה כי אנשי אוקוזו מעוניינים לפגוע דווקא בו מתוקף ייעודו לשמש מנהיג הכפר אוקיג'ה. כלומר, שורש הסכסוך בעטיו רואה עצמו העותר נתון לרדיפה, אינו בעצם ההשתייכות לכפר מסוים. משאישר העותר כי מחלוקת זאת היא הסיבה היחידה לעזיבתו, מסקנה מתבקשת היא שהטעם לחשש הרדיפה המוצג על ידו, אינו נופל לגדר הטעמים המוכרים באמנה והמזכים במעמד של פליט".

20. יוער כי העותר במסגרת הראיונות שלו, ציין כי הוא סבור שאביו הלך לעולמו כתוצאה מכך שהוא סירב לדרישה של אנשי הכת הסודית, שדרשו כי האב יקריב אותו, את בנו הבכור. כתוצאה מסירובו של האב, הופעל עליו כישוף, שכתוצאה ממנו האב חלה, ובסופו של דבר נפטר. למותר לציין כי גרסה זו ביחס למות האב, היא בעייתית מאוד.

אבל מעבר לכך, העותר אינו טוען בעתירה שלו כי אנשי הכת הסודית שלגישתו אחראים למות אביו, הם אלה הרודפים אחריו. כאמור מי שרודף אחריו כיום, היא אמו החורגת בלבד – כך עולה מהעתירה (יצויין כי העותר לא חזר בעתירה על הגרסה שהוא העלה בראיון המקיף שנערך לו, שם טען כי אנשי הכת הסודית רדפו אחריו עם מצ'טות, הן לפני מות אביו והן לאחר מכן). על כל פנים, וכפי שהובהר לעיל, גם לו היה העותר טוען כי הוא נרדף גם על ידי אנשי ה"כת הסודית" – הרי מגישתו שלו עולה כי מדובר ברדיפה "אישית" נגדו, ולא ברדיפה שלו על רקע היותו חלק מקבוצה כזאת או אחרת.

21. העותר טען כי ניתן לראות את מצבו כמצב של מי שנרדף על רקע עמדה פוליטית, משום שתפקיד ראש השבט ברבות ממדינות אפריקה הוא תפקיד שמתלווה אליו כוח פוליטי, השפעה מדינית ומעורבות בסוגיות של שלטון וממשל. העותר אף הפנה למאמר המדגיש את עוצמתם של ראשי שבט מקומיים בניגריה, לצורף ביסוס טענותיו בהקשר זה. מהמאמר עולה כי ראשי שבטים הם בעלי כוח והשפעה פוליטיים מול הממשלות המקומיות, הם מקבלים תרומות מהממשלה, ואף תשלומים מחברות נפט בגין השימוש בקרקע.

אולם, גם אם נקבל את הדברים הללו, אין פירוש הדבר כי העותר נרדף ברדיפה פוליטית. גם בהנחה שאילו היה העותר משמש כראש הכפר, היה הדבר כרוך בטובות הנאה כאלה או אחרות לעותר, או אף בהשפעה אפשרית שלו מול ממשלת ניגריה, אין בכך כדי להשליך על רדיפת העותר, שהיא כאמור רדיפה אישית ומקומית, ולא רדיפה שכלולה בטעמי הרדיפה המוכרים על ידי אמנת הפליטים.

לכן, אני דוחה את טענות העותר לפיהן היה על המשיב להכיר בו כפליט.

עיקרון אי ההחזרה
22. כפי שהובהר לעיל, העותר הוסיף וטען כי גם אם הוא אינו זכאי למעמד של פליט, יש מקום לקבל את טענתו לפיה הוא אינו יכול להיות מוחזר לניגריה מכוח "עיקרון אי ההחזרה" – non refoulement.

עיקרון אי ההחזרה מבוסס על ס' 33 לאמנת הפליטים, בו נקבע כי "שום מדינה... לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת".

23. המשיבים לא כפרו בקיומו של עיקרון אי ההחזרה ובכך שמדינת ישראל מכירה בו. כך גם נפסק בבג"ץ 4702/94 אל טאי נ. שר הפנים (להלן: "פס"ד אל טאי") כי:
"זהו העיקרון הגדול של ה-non refoulement, לפיו אין לגרש אדם למקום שבו יועמדו חייו או חירותו בסכנה. עיקרון זה.... מהווה חלק מהחקיקה הפנימית של מדינות רבות הקולטות את הוראות האמנה או המסדירות את הדבר בנפרד. הוא עיקרון כללי שאינו מוגבל רק ל'פליטים'. הוא חל בישראל על כל סמכות שלטונית שעניינה גירוש אדם מישראל".

בפס"ד אל טאי אף צוין כי ראשיתה של ההלכה הנ"ל בבג"ץ 17/71 מראר נ. שר הביטחון, שם קבע בית המשפט העליון (כב' השופט חיים כהן), כי "העובדה שהמדובר בצווי גירוש וביצועם, ולא בגזרי דין מוות ובהוצאות להורג, ידועה היטב גם לשלטונות הביטחון; ופשיטא שמצווים הם לעשות כל אשר ביכולתם כדי למנוע ממגורשיהם סכנת נפשות".

24. המשיבים עצמם ציינו בכתב התשובה, כי עיקרון אי ההחזרה אינו מוגבל לפליטים בלבד. מכוחו של עיקרון זה קיים איסור על מדינה שבה לא קיים עונש מוות, להחזיר או להסגיר אדם למקום בו צפוי לו עונש כזה. בנוסף, מכוח עיקרון אי ההחזרה – כך נטען בתשובה לעתירה - נוהגת מדינת ישראל להחיל מדיניות של אי הרחקה לגבי קבוצות של אזרחים ממדינות מסוימות, שלגביהן שוכנעה המדינה כי בזמן נתון קיים בהן מצב המחייב הימנעות זמנית מהשבת אזרחים למולדתם.

25. אכן, ההגנה מכוח עיקרון אי ההחזרה היא הגנה במישור נפרד לזה של ההגנה על פי אמנת הפליטים ודיניה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מרזל) עת"מ (י-ם) 53765-03-12 א.ס.ף. ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט נ. שר הפנים) נקבע בהקשר זה כי "מישור ההגנה מפני הרחקה, שהוא מישור נפרד (ומשלים לפי הטענה) מן ההגנה הקיימת על פי אמנת הפליטים ודיניה. מישור זה מכונה בפסיקה ובספרות ההשוואתית במונחים שונים –"temporary protection"; "complimentary protection"; "subsidiary protection". מישור הגנה זה מצא ביטוי והכרה עוד בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אל-טאיי הנזכרת לעיל".

26. יחד עם זאת, וחרף ההכרה של המדינה בעיקרון, טענו המשיבים כי אין מקום להחיל את עיקרון אי ההחזרה על העותר בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות החלות לגביו. בהקשר זה נטען, כי העותר הגיע ארצה באשרת תייר, תוך ציון גיל שאינו גילו הנכון. רק בשלב מאוחר יותר העלה העותר את הטענה לפיה הוא מבקש מקלט מאמו החורגת וחברי השבט שלו.

לטענת המשיבים, עיקרון אי ההחזרה עניינו רק בסכנת חיים, ולא בטענה ערטילאית על רקע סכסוך משפחתי או אחר. לטענתם, אין גם מקום ליצור מנגנון נפרד לבחינת תחולת עיקרון אי ההחזרה, ודי במנגנון הקיים בו נשאלים מבקשי המקלט אם הם חוששים לחייהם ואת הסיבה לחשש זה.

27. כדי לקבוע כי יש להימנע מהשבתו של העותר לניגריה חרף העובדה שהוא אינו זכאי להגנה מכוח אמנת הפליטים, יש מקום לבחון את השאלה האם העותר הוכיח כי צפויה לו סכנת חיים ברמה כזו המצדיקה הימנעות מהשבתו לניגריה מכוח עיקרון אי ההחזרה.

אף בהנחה שיש ממש בטענת העותר לפיה אמו החורגת ניסתה להתנקש בחייו, הרי כדי לקבוע כי לעותר נשקפת סכנת חיים – יש מקום לברר את האפשרות של העותר לקבל הגנה משלטונות ניגריה, שלטונות שהעותר הודה כי אין לו כל בעיה איתם. באופן יותר ספציפי, יש לבחון את השאלה האם יוכל העותר, עם שובו לניגריה, לפנות למשטרה המקומית, על מנת לקבל הגנה מפני מי שמנסה להתנקש בחייו שלא כדין.

28. אני סבורה כי יש לנהוג בזהירות רבה בקבלת בקשה של מי שאינו זכאי להגנה כפליט, רק לאור עיקרון אי ההחזרה. בהקשר זה, אין די אם כן בחשש של מבקש המקלט מפני חזרה שלו לארצו, וכדי שטענה של "אי החזרה" תתקבל, צריך מבקש המקלט להראות כי קיים לו סיכון במדינה אליה הוא יגורש, כאשר "למושג 'סיכון' בהקשר זה יש ליתן משמעות מצומצמת של סיכון ממשי לחיים או לשלילת חירות ממושכת" (ר' חוות דעתו של כב' השופט קדמי, בבג"ץ אל טאי הנ"ל).

יוער בבג"ץ אל טאי הנ"ל, היה מדובר בקבוצה של נתינים עיראקיים שעזבו את עיראק. באותו ענין לא היתה מחלוקת בין הצדדים, ואף המדינה הסכימה (אף שכפרה בטענת העותרים לפליטות), כי הם לא יגורשו לעיראק – ככול הנראה משום שהיה ברור כי נשקפת להם שם סכנת חיים.

29. מקרה נוסף שצוין על ידי ב"כ המשיבים כדוגמה למקרה בו יוחל עיקרון אי ההחזרה, הוא כאשר אדם צפוי לעונש מוות במדינתו. מקרה כזה הוא מקרה ברור, בו לא זו בלבד שמדינת המולדת של מבקש ההגנה אינה מתכוונת להגן עליו, אלא שמכוח הדין הפנימי של המדינה, היא מבקשת להוציא אותו להורג.

לאחרונה קבע גם בית המשפט המחוזי בירושלים כי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת קיומה של הלכת אי ההחזרה היא רמת הוכחה גבוהה (ר' עת"מ (י-ם) 31600-03-11 צ'יקה קווין אוקופור נ. משרד הפנים).

30. לכן, כאשר הטענה היא כי המדינה אינה מתנכלת למבקש ההגנה, אלא רק (לגישתו) עלולה להתקשות להגן עליו מנפי הסיכון הצפוי לו, הנטל המוטל על הטוען את הטענה הוא כבד הרבה יותר. במקרה כזה נדרשות ראיות טובות הן לסכנה הנשקפת למבקש, והן לחוסר רצון של המדינה להגן על מי שחייו מאוימים, או לפחות חוסר יכולת מובהק וחד משמעי של אותה מדינה להגן על המבקש. רק בנסיבות כאלה ניתן יהיה לקבוע שאין להשיב את המבקש למולדתו מכוח עיקרון אי ההחזרה.

לאור האמור לעיל, ייבחנו להלן טענות העותר ביחס להגנה שהוא יכול היה לקבל מהמשטרה.

31. העותר נשאל שאלות ביחס לאפשרות של פנייה למשטרה בראיון המקיף שנערך לו. הוא נשאל והשיב כך:
Did you complain to rhe police about your father second wife?
No
Why not? Its not magic issues, it’s a serious crime, why didn’t complain?
This woman, kill my mother, and everybody knows that she was poisoning me.
Why not to complain?
Police has nothing to do with
What made you think so?
When they rushed into hospital, after they removed the poison, if I tell the police about second wife tried to poison me, they may not believe this story
This is the only reason you didn’t turn to the police?
Yes.”

32. כלומר – לפי גרסתו של העותר בראיון שנערך לו, הוא לא פנה לבקש עזרה מהמשטרה המקומית, משום שהוא חשש שהמשטרה לא תאמין לגרסתו. אין די בגרסה זו (שהעותר שינה אותה בהמשך, כפי שיפורט להלן), כדי לאפשר את הקביעה כי העותר לא יוכל לקבל הגנה ממשטרת ניגריה. מובן כי כל עוד לא היתה פנייה למשטרה, לא ניתן לקבוע אם יינתן אמון בגרסתו אם לאו. אין כל סיבה להניח ללא כל ביסוס לכך, כי המשטרה לא היתה מאמינה לעותר. יתרה מזאת, לא ברור מדוע לא יינתן אמון בגרסת העותר, כאשר הוא הציג כאמור בפני בית המשפט אישור מבית החולים בניגריה על פיו הוא אושפז כתוצאה מהרעלה – והוא יכול היה כמובן להציג אישור כזה גם בפני משטרת ניגריה.

33. זאת ועוד, אני סבורה כי כאשר מדובר באדם החושש לפגיעה בו שלא מטעם רשויות המדינה, מוטל עליו הנטל להוכיח כי במדינה המדוברת, הוא לא יוכל לקבל כל הגנה מהרשויות מפני הפגיעה. העותר טען בהקשר זה כי בהתאם לחוברת הדרכה של האו"ם "רדיפה" יכולה לנבוע גם מפעילות חלקים באוכלוסיה שאינם מכבדים את חוק המדינה, אם מעשים אלה "נסבלים" על ידי השלטון או אם השלטון מסרב או אינו יכול להעניק הגנה כנגדם.

34. אני סבורה כי בנסיבות שנטענו והוכחו על ידי העותר, לא ניתן לקבוע כי השלטון אינו יכול או אינו רוצה להעניק לעותר הגנה מפני אמו החורגת (או אף מפני בני משפחה אחרים המנסים להתנקש בחייו, ככול שישנם כאלה). כאמור, העותר עצמו הודה כי הוא לא פנה מעולם למשטרה. לא ניתן אם כן בנסיבות כאלה לקבוע כי המשטרה סירבה לסייע לו, להעניק לו הגנה, לבחון את טענותיו, או להעמיד לדין את מי שמבקש להרע לו. לא ניתן גם לקבוע כי המשטרה אינה מסוגלת לסייע לעותר. כאמור, מדובר במאבק מקומי. החשש של העותר העיקרי הוא מפני אישה אחת - אמו החורגת, ואין בסיס למסקנה לפיה המשטרה לא תוכל להגן עליו מפניה, אם יפנה העותר למשטרה ויבקש הגנה כזו.

35. העותר הוסיף וטען כי הוא לא יוכל להיעזר במשטרת ניגריה משום שמדובר בגוף מושחת. העותר הפנה בעתירה לכתבה של ארגון של האו"ם בשם IRIN , ולמאמר של UNHCR שנכתב על ידי רבקה ג'ונס במסגרת University of London. המסקנה מהמאמר הראשון היא - כך טוען העותר – כי המשטרה בניגריה מבצעת מעצרי שווא וסוחטת כספים מהתושבים. מהמאמר השני עולה כי קיימות מחלוקות בין המשטרה הפדרלית בניגריה לבין כוחות המשטרה המקומיים. כן צוין במאמר זה כי כוחות המשטרה מפרים זכויות אדם, כי קיימים קשרים בין קציני משטרה, פוליטיקאים ועבריינים, שכתוצאה מהם לא ניתן לסמוך על המשטרה באיתור פשעים וענישת מבציעהם.

36. אני סבורה כי אין די במאמרים הללו כדי להביא למסקנה אותה העותר מבקש להסיק – כי הוא לא יזכה לכול הגנה שהיא מטעם המשטרה הניגרית, אם יפנה אליה בתלונה על ניסיון ההתנקשות בחייו. כפי שהובהר לעיל, העותר לא טען כי המשטרה התנכלה לו אי פעם בעבר. הוא לא טען כי אמו החורגת מקושרת למשטרה, או כי יש טעם אחר כי המשטרה לא תפעל כנגדה. גם אם משטרת ניגריה איננה גוף הפועל דרך קבע בניקיון כפיים, אין מקום לקבוע כי גם אם העותר יפנה אל המשטרה בתלונה, תלונתו לא תתברר, והמשטרה לא תנסה להגן על העותר מפני אמו החורגת. כפי שציינתי, טענות ביחס לעיקרון אי ההחזרה המועלות על ידי מי שאינו זכאי להכרה כפליט, צריכות להיבחן בזהירות, ואני סבורה – לאור כל האמור לעיל, כי אין מקום לקבל את טענת העותר ביחס לעיקרון "אי ההחזרה".

37. יוער כי המשיבים טענו כי המדינה הוצפה לאחרונה באינספור בקשות פיקטיביות למקלט, כאשר מרבית טענות אי ההחזרה על רקע פלילי וכלכלי נטענות בעלמא, ללא בסיס עובדתי. כן נטען כי חלק מהבקשות הפיקטיביות מוגשות על ידי מסתננים ואחרות – על ידי עובדים זרים.

אני סבורה כי טענה ביחס לריבוי בקשות פיקטיביות המוגשות למדינה – הן בקשות למקלט מדיני והן בקשות לאי החזרה, איננה טענה שמן הראוי להעלות אותה כטענה כנגד עתירה ספציפית. בקשה של כל מבקש ומבקש צריכה להיבחן לגופה, לאור מכלול נסיבותיה, לאור הראיות התומכות בה, ולאור טענות הצדדים ביחס אליה. העובדה כי הוגשו למדינה בקשות פיקטיביות רבות – גם בהנחה שהיא נכונה, אין פירושה כמובן כי יש לדחות בקשה מסוימת שהוגשה – אם מדובר בבקשה מוצדקת, שיש מקום לקבלה. לכן, יש לבחון כל בקשה כשלעצמה, בלא שקיום בקשות אחרות שהוגשו על ידי אחרים, יהיה בו כדי להשפיע על הדיון בבקשה ועל ההכרעה בה.

38. לכן, לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.
בנסיבות הענין – אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול מעמד פליט

  2. הכרה כפליט ניגרי

  3. חוק כליאת מסתננים

  4. שחרור פליט בערובה

  5. בקשה להכרה כפליטים

  6. שחרור מסתנן ממשמורת

  7. שחרור מסתננים ממעצר

  8. זכויות פליטים בישראל

  9. קבלת מעמד פליט בישראל

  10. הגנה קולקטיבית פליטים

  11. גירוש מסתננים לאחר עדות

  12. הסתננות מאתיופיה לישראל

  13. מקלט מדיני ליוצאי אתיופיה

  14. זכויות ילדים של מבקשי מקלט

  15. שחרור מסתנן מאפריקה בערבות

  16. מעצר פליט המבקש מקלט בישראל

  17. שוהה בלתי חוקי 10 שנים בארץ

  18. זכויות ילדי מבקשי מקלט בישראל

  19. שוהה בלתי חוקי נשוי לישראלית

  20. האם חובה לערוך שימוע למסתננים ?

  21. הוראת שהייה במתקן "חולות" לאחר תשאול

  22. בקשה למקלט מדיני בישראל לאזרחי חוף השנהב

  23. היתר שהייה בישראל למשתפי פעולה פלסטינים ?

  24. פניה ליחידת האכיפה לגבי שהייה במתקן חולות

  25. מה הקריטריונים לכליאת מסתננים במתקן חולות ?

  26. עתירה כנגד התנהלות משרד הפנים בטיפול בבקשה של פליט

  27. האם מותר לגרש מסתננים לישראל בחזרה לחבל דרפור בסודן ?

  28. קרבות באזור המגורים באפריקה כעילה לקבלת מקלט מדיני בישראל

  29. מתן אפשרות השלמת סידורים בישראל לפני גירוש שוהה בלתי חוקי

  30. זיהוי כנתין סודני - עתירה נגד החלטת יחידת הטיפול במבקשי מקלט

  31. ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין

  32. הרשעה בביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל

  33. בקשה להיתר שהייה נוכח סכנת חיים ברשות הפלסטינית בשל היותו משתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון