מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכרזה על קרקע חקלאית: בעתירה זו מבקשת העותרת להצהיר כי ההכרזה על קרקע חקלאית, שפורסמה בי.פ. 1435 מיום 7.3.68, והמתייחסת לחלקות 4,5,6,15 בגוש 6086 (להלן: "ההכרזה" ו"המקרקעין" בהתאמה), בטלה מעיקרה. לחילופין, מבקשת העותרת, ליתן צו המורה למשיבה 1 לבטל את צו ההכרזה ביחס למקרקעין. עוד מבקשת העותרת (סעיף 82 לעתירה), ליתן צו המורה למשיבה 1 לבטל את ההכרזה על פי בקשת העותרת מיום 24.3.09, אשר נדחתה על ידי משיבה 1 במכתב מיום 3.6.09. רקע: 1. א. העותרת היא חברה בע"מ אשר רכשה את המקרקעין ביום 29.7.98 מבעלי זכויות קודמים. ב. משיבה 1 היא הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים (להלן גם: "הולקחש"פ") אשר החליטה על ההכרזה ביחס למקרקעין. ג. משיבה 2 היא עיריית ראשון לציון אשר בתחומה מצויים המקרקעין. 2. ביום 24.3.09 פנתה העותרת למשיבה 1 בבקשה לביטול ההכרזה על הקרקע. ביום 3.6.09 נדחתה הבקשה (נספח י"א לעתירה). 3. לאור האמור לעיל הגישה העותרת את העתירה נשוא פסק דין זה. העובדות: 4. ייעודם של המקרקעין נשוא העתירה היה והינו חקלאי זה עשרות שנים. 5. א. ביום 15.8.1949 נחתם חוזה חכירה בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין מר טריגובוף כחוכר, לפיו הוחכר לו שטח של 4580 מ"ר בגוש 6086, ועליו שרידי מבנים ובאר. על שטח זה מצויים גם המקרקעין. מטרת החכירה היתה להקים על המקרקעין בית חרושת לטקסטיל ומחסנים. ב. באותה עת חלה על המקרקעין תוכנית מנדטורית 6R לפיה המקרקעין יועדו כשטח חקלאי. על פי התוכנית ניתן היה לבנות בשטח החקלאי גם מבני תעשייה באישור מיוחד של הועדה המחוזית. ג. לטענת העותרת הוקמו על המקרקעין מבנים כדין, בהתאם להסכם החכירה ולהוראות תוכנית R6, והיא הציגה רישיונות בנייה מיום 9.11.49 ומיום 2.5.50 להשלמת בניין קיים ולשימוש בו כבית חרושת לטקסטיל. הרישיונות הינם לשנה בלבד. 6. ביום 11.2.1963 התקשרה רשות הפיתוח ע"י מנהל מקרקעי ישראל עם חברת אריגי דגון בע"מ בהסכם מכר לפיו מכרה רשות הפיתוח לאריגי דגון בע"מ את המקרקעין המצויים בגוש 6086 חלקות 4,5,6,15, הם המקרקעין נשוא העתירה. בהסכם זה צויין כי מכירת הנכס היא להקמת מפעלים תעשייתיים. 7. ביום 7.3.68 הוכרזו המקרקעין כקרקע חקלאית. עם ההכרזה על המקרקעין כקרקע חקלאית מוכרזת, ובהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, נאסר השימוש במקרקעין אלא בהתאם להוראות החוק. משיבה 2 מציינת כי על פי החוק ופסיקת בית המשפט העליון, אין בהכרזה כדי למנוע שימוש במבנה שהוקם קודם לפרסומה. 8. בשנת 1982, וטרם רכישת המקרקעין על ידי העותרת, אושרה תמ"מ/3, תוכנית המתאר המחוזית לכלל מחוז המרכז. תוכנית זו ייעדה את המקרקעין כשטח חקלאי וביטלה תוכניות, ככל שאלה חלות על קרקע חקלאית מוכרזת. 9. ביום 29.7.98 רכשה העותרת את המקרקעין מבעלי הזכויות בקרקע על פי חוזה מכר אשר צורף כנספח ד' לעתירה. 10. בשנת 2003 נכנס לתוקף שינוי מס' 21 לתמ"מ 3 (תמ"מ 21/3) בו נקבע שוב כי המקרקעין מיועדים כ"אזור חקלאי/נוף כפרי פתוח". 11. במהלך שנים אחרונות אלה ננקטו כנגד העותרת וכנגד עסקים במקום הליכים פליליים וניתנו צווים להפסקת השימוש במקרקעין. העותרת טוענת כי במהלך שנים אחרונות אלה היא פנתה פעמים רבות לאורגנים שונים של המדינה וביקשה לפעול לשינוי המצב בקרקע. משיבה 2 טוענת כי היא והועדה המקומית לתכנון ובניה ניסו במשך השנים להסדיר את מצבם התכנוני של המקרקעין, בין על דרך הסדרת השימוש החורג במתחם ובין על דרך שינוי ייעודו באמצעות תוכנית שמספרה רצ/185 (להלן: "תוכנית רצ/185"). 12. במסגרת מאמצי העותרת לקידום המצב התכנוני של המקרקעין הוגשה גם עתירה לבג"צ (בג"צ 1105/07 טריגוסין בע"מ נ' מדינת ישראל ואח'). לטענת העותרת היא משכה את העתירה מבג"צ והגישה את העתירה נשוא פסק דין זה. טענות העותרת: 13. העותרת טוענת כי נפלה שגגה עובדתית בהכרזת קרקע תעשייתית בנויה כדין כקרקע חקלאית. לטענתה, המקרקעין היו בנויים כמתחם תעשייתי, שנים רבות לפני ההכרזה, ולא היה מדובר בשטח חקלאי אשר יש לשמרו או בשטח פתוח. המבנים בשטח נבנו כדין, הם מיועדים לתעשייה ומשום כך המתחם כולו תעשייתי. הועדה חרגה מסמכותה שכן ההכרזה לא היתה דרושה לשם שמירה על יעוד של הקרקע כחקלאית, ומשום כך יש לראות את ההכרזה כבטלה מעיקרה. 14. ההכרזה על הקרקע כחקלאית איננה מידתית מאחר ואיננה משרתת את מטרת החקיקה, היא איננה אמצעי רציונאלי להגשמת המטרה, היא גורמת לעותרת נזקים כבדים ואין יחס ראוי בין הפגיעה בעותרת לבין תכלית ההכרזה. 15. בטלות ההכרזה לא תפגע באינטרס הציבורי וההכרזה לוקה בפגמים מנהליים ופגמים מוסריים משום שהיא סותרת התחייבויות קודמות של אורגנים של המדינה. 16. העותרת ערה היטב לטענת השיהוי אותה העלתה משיבה 1 בנחרצות, והיא מגיבה על כך כי ההכרזה פוגעת בחופש העיסוק ובזכות הקניין של העותרת, במישרין ובעקיפין. משום כך יש להעדיף את זכות הקניין על פני מחסום ההתיישנות כאשר לא הוכח כי צד שלישי שינה מצבו לרעה, לא הוצג שימוש אלטרנטיבי ראוי למקרקעין ואף אין מנגנון לפיצוי העותרת כבעלים של המקרקעין. 17. העותרת טוענת כי סימון הקרקע כקרקע חקלאית בתמ"מ 21/3 הוא טעות שמקורה בסימון הקרקע החקלאית בתמ"מ 3, אשר גם בה חלה טעות שמקורה בהכרזת הקרקע כחקלאית בשנת 1968. הגופים שאישרו את התוכנית הסתמכו על הקביעה ההיסטורית המוטעית בשנת 1968. בסיכומים המשלימים, טענה העותרת, כי עיון במפה של ההכרזה משנת 1968 מעיד כי ההחלטה הראשונה של ההכרזה משנת 1968 ניתנה על בסיס מפה שלא היה בה כל פענוח או סימון של מבנים על הקרקע, בעוד שהיו מבנים על הקרקע. משום כך, טוענת העותרת, ההכרזה משנת 1968 ניתנה על בסיס עובדתי מוטעה ומכאן נגזרה שרשרת טעויות. בסיכומיה מוסיפה העותרת כי ההכרזה היא פעולה שלטונית פוגענית בקרקע ובבעליה, וניתן היה לצפות כי פעולה זו תבוצע רק לאחר בחינת נסיבות ההכרזה והשלכותיה. כשמדובר בפגיעה כה קיצונית, כך לטענת העותרת, חובה על הרשות לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה במקרקעין ובבעליו. טענות משיבה 1: 18. משיבה 1 טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף בשל השיהוי בהגשתה. ההכרזה על המקרקעין פורסמה בשנת 1968 ומדובר בשיהוי קיצוני המצדיק את דחיית העתירה על הסף. במסגרת הכרזה זו וההכרזות הנוספות שנעשו, כשהאחרונה שבהן נעשתה בשנת 2000, לא נגרעו המקרקעין משטח ההכרזה. איש מהבעלים ו/או בעלי הזכויות, לרבות העותרת, לא קבל כנגד ההכרזות אלא רק לאחר למעלה מ- 40 שנה לאחר ההכרזה משנת 1968. מדובר בשיהוי קיצוני אשר די בו כדי לדחות את העתירה על הסף. 19. העותרת מתייחסת לבקשותיה השונות לשימוש חורג במקרקעין וייזום של תוכנית חדשה (רצ/185) כחלק מניסיונותיה לשינוי המצב התכנוני. על כך משיבה משיבה 1 כי ככל שסבורה היתה העותרת כי יש לשנות את הייעוד החקלאי של המקרקעין, הרי שהיה עליה להעלות טענות בעניין זה במסגרת ההשגות לתמ"מ 21/3. אף שבמועדים אלה היתה העותרת בעלת המקרקעין, לא הוגשו על ידה התנגדויות במסגרת תמ"מ 21/3. 20. משיבה 1 דוחה את טענת העותרת לחריגה מסמכות וטוענת כי בסמכותה לפעול ולהכריז על קרקע כחקלאית וכן לאשר או להגביל תוכניות החלות על קרקע חקלאית. 21. עוד מוסיפה משיבה 1 כי אין מקום לבטל את ההכרזה לגבי המקרקעין מאחר ומבחינה תכנונית סומנו המקרקעין בכל התוכניות בייעוד חקלאי, השטח מצוי במרחב המהווה ריאה ירוקה חשובה באזור המרכז, ומשום כך הוא גם ראוי לשימור. העותרת לא הצליחה להראות כי חל שינוי כלשהו ממועד ההכרזה המצדיק את ביטולה. 22. העותרת טוענת כי סימון המקרקעין בייעוד חקלאי בתמ"מ 3 ובתמ"מ 21/3 ייסודו בטעות. משיבה 1 מגיבה כי טענה זו לוקה בשיהוי קיצוני וכי אין ממש בטענה זו. תמ"מ 21/3 הופקדה ופורסמה להתנגדויות הציבור. לתוכנית הוגשו מאות התנגדויות, ורק לאחר הליך שמיעת ההתנגדויות ע"י חוקרת שמונתה בעניין, התקבלו ההחלטות. פעולת הועדה לא היתה חובבנית, כפי שטענה העותרת, אלא יסודית. 23. אין לקבל את טענת העותרת לפיה הפגיעה בה איננה מידתית. המקרקעין נרכשו ע"י העותרת במצב תכנוני ידוע, בו הוכרזו כקרקע חקלאית, וכך גם המצב התכנוני היום לפיו מוכרזים המקרקעין כקרקע חקלאית. 24. העותרת מתבססת על מסמכים אשר נערכו בשנת 1968. המשיבה מגיבה כי טענותיה של העותרת לוקות, כאמור, בשיהוי קיצוני וכיום אין משיבה 1 יכולה להתחקות אחר אופן עריכת מפות ההכרזה בשנת 1968 או אחר סימון המבנים במפות, ולא ניתן לוודא כי כל המסמכים אשר היוו בסיס להכרזה לפני למעלה מ- 40 שנים נשמרו, לרבות פרוטוקולים משנת 1968. עובדות אלה מקשות על בירור טענותיה של העותרת ועל השתלשלות העניינים המדוייקת שאירעה באותה תקופה. טענות משיבה 2: 25. משיבה 2 מציינת כי ייעודם של המקרקעין הינו חקלאי לאורך שנים רבות. היתרי הבניה להקמת מבני התעשייה במקרקעין הוצאו לפני כניסת חוק התכנון והבניה ולפני ההכרזה על המקרקעין כקרקע חקלאית ומשום כך ההכרזה איננה מבטלת את ההיתר להשתמש בהם כמבני תעשייה. המשיבה מוסיפה כי במקום קיימים עדיין מבנים שנבנו ללא היתר ויש להרוס אותם, כנדרש על פי החוק. 26. משיבה 2 מציינת כי ניסתה לעזור לעותרת להסדיר את מצבם התכנוני של המקרקעין באמצעות היתרי בניה שניתנו לפני מספר עשורים. העותרת גם יזמה הכנה של תוכנית מתאר שמטרתה שינוי ייעוד המקרקעין (תוכנית רצ/185) והועדה המקומית המליצה לועדה המחוזית על הפקדת התוכנית בתנאים. חרף המלצת הועדה המקומית "לא קודמה התוכנית ע"י העותרת - וסיבותיה עמה" (ר' סעיף 11 לתגובת משיבה 2). 27. משיבה 2 מציינת כי היא איננה צד למחלוקת בין העותרת לבין רשויות המדינה ואיננה מוסמכת לעניין הסעדים המבוקשים בעתירה, ובהתחשב בעמדתה היא משאירה לשיקול דעת ביהמ"ש את הסוגייה שבמחלוקת בין הצדדים. 28. ראוי להפנות לסעיפים 7-9 לסיכומי משיבה 2 שם טוענת משיבה 2 בסעיף 9 כדלקמן: "בתגובתה, הניחה המשיבה את עמדתה בפני בית המשפט באופן ברור, תוך שהיא סבורה כי אין הדברים מצריכים קריאה 'בין השיטין' דוגמת זו שמציעה העותרת. בפרט, יפים הדברים מקום בו מנסה העותרת לייחס למשיבה דברים שלא נאמרו מפיה, מקום בו אלו כלל אינם נכונים". (ההדגשה אינה במקור - ש.ג). דיון: 29. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בנספחים, באסמכתאות, בסיכומים ובטיעוני הצדדים בפני, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. 30. העתירה תוקפת את ההכרזה מיום 7.3.68, הכרזה שפורסמה כ- 41 שנים לפני מועד הגשת העתירה. אם סברו בעלי המקרקעין ו/או בעלי הזכויות במקרקעין כי הכרזה זו בטעות יסודה, היה עליהם לפעול בכל אופן חוקי שעמד להם כנגד אותה הכרזה. אי לכך הגשת עתירה בשנת 2009 לוקה בשיהוי קיצוני המהווה בסיס איתן לדחיית הבקשה מחמת שיהוי. 31. מאז 1968, ובמסגרת תוכניות מתאר נוספות שפורסמו, נעשו גם הכרזות נוספות כשהאחרונה שבהן היא בשנת 2003, עם אישורה של תוכנית תמ"מ 21/3. העותרת רכשה את המקרקעין בשנת 1998 ויכלה להעלות את טענותיה מאז ובמיוחד לקראת פרסומה למתן תוקף של תמ"מ 21/3 במסגרת התנגדויות לתוכנית. גם זאת לא עשתה העותרת וחיכתה שנים רבות עד אשר הגישה את העתירה בשנת 2009. 32. טענת העותרת לפיה ראתה בהגשת תוכנית רצ/185 כערוץ התנגדות לתמ"מ 21/3 ומשום כך לא הגישה התנגדות לתמ"מ 21/3, דינה להידחות. אם ביקשה העותרת להתנגד לתמ"מ 21/3, שם נותר ייעוד המקרקעין כחקלאי, היה עליה להגיש התנגדות ומשלא עשתה כן והגישה עתירה מנהלית לאחר שנים רבות, אין לה אלא להלין על עצמה. גם אם סבורה העותרת כי ביטול ההכרזה לא יגרום נזק לאיש וכי המשיבות לא שינו את מצבן לרעה, אין מקום לאפשר לעותרת לתקוף החלטות אשר ניתנו לפני שנים כה רבות. 33. אשר על כן כל טענה של העותרת התוקפת את הכרזת הקרקע כחקלאית משנת 1968 דינה להידחות מחמת שיהוי קיצוני. 34. בסעיף 82 לעתירה מבקשת העותרת, לחילופין, לבטל את ההכרזה ביחס למקרקעין על פי בקשת העותרת מיום 24.3.09 אשר נדחתה ע"י משיבה 1 במכתבה מיום 3.6.09 (נספח י"א לעתירה). בקשה זו אמנם הוגשה בשנת 2009 אולם היא תוקפת הכרזה משנת 1968. אי לכך לוקה בקשה זו בשיהוי קיצוני והסעד המתבקש בגינה, דינו להידחות. 35. מטיעוני העותרת נראה כי היא מנסה לראות בבקשתה מיום 24.3.09 ובתשובה מיום 3.6.09 כבקשה חדשה והחלטה חדשה, המאפשרות לה להתגבר על טענת השיהוי. אינני סבורה כי עמדה זו של העותרת נכונה. העובדה לפיה ביום 24.3.09 הגישה העותרת בקשה לביטול הכרזה משנת 1968, איננה פותחת לה פתח המאפשר לה להתגבר על טענת השיהוי. בקשה זו גם איננה מאפשרת לה להתגבר על טענת השיהוי כנגד הכרזות בשנים מאוחרות יותר לרבות ההכרזה משנת 2003, כשהבקשה הוגשה בשנת 2009, 6 שנים מאוחר יותר. גם תשובת משיבה 1 שניתנה ביום 3.6.09 איננה פותחת לעותרת פתח להתגבר על טענת השיהוי. תשובת משיבה 1 מפרטת את ההיסטוריה התכנונית של המקרקעין, תוך הפנייה לתוכניות השונות, ואין בה כל טיעון, נימוק או עובדה המאפשר לעותרת להתגבר על טענת השיהוי. לטעמי, הגשת הבקשה משנת 2009 מהווה ניסיון נוסף, חסר בסיס, לשנות את ההכרזה משנת 1968. 36. העותרת מודה בסיכומיה (ס' 25) כי "אין זה פשוט לגבור על חסם ההתיישנות". יחד עם זה היא סבורה כי פעלה לאורך השנים בכלים תכנוניים כדי לשנות את ההכרזה, תוך שיתוף פעולה עם משיבה 2, כאשר הוגשו לוועדה המחוזית תוכניות להסדרת המצב, בהמלצת הועדה המקומית. פעולות אלה של העותרת אינן מספיקות ואין בהן כדי להתגבר על השיהוי הקיצוני. פעולותיה של העותרת, בשיתוף משיבה 2, החלו רק בשנים האחרונות, ולא לפני שנת 2002, ובכל מקרה לא הוכח אחרת בעתירה זו. זאת ועוד. בסעיף 6 לסיכומי משיבה 2 נטען, ביחס לתוכנית רצ/185, כדלקמן: "הליכים אלו לא צלחו בידה של העותרת- הועדה המחוזית דחתה בקשה למתן היתר לשימוש חורג, ואילו ההליכים הנוגעים באישורה של רצ/185, דומה כי נזנחו על ידי העותרת,'לאור התעלמות הועדה המחוזית' לטענתה". בסעיף 11 לתגובת משיבה 2 נטען כדלקמן: "לאחר שיזמה העותרת הכנתה של תוכנית מתאר שמטרתה שינוי ייעודם של המקרקעין, המליצה הועדה המקומית לועדה המחוזית על הפקדת התוכנית בתנאים. חרף המלצת הועדה המקומית לא קודמה התוכנית על-ידי העותרת- וסיבותיה עמה." עובדות אלה שנטענו על ידי משיבה 2 לא נסתרו. נטל הראיה להוכיח כי העותרת טיפלה בנושא לאורך השנים מוטל עליה והיא לא עמדה בנטל זה, לא ברור מדוע לא קודמה על ידה התוכנית, לא הובהר מה עשתה לאחר מכן לקידום עניינה ומשום כך לא הוכיחה העותרת כי אין מקום לקבל את טענת השיהוי. העותרת טוענת כי עמדתה "היתה מוכרת היטב לוועדה המחוזית", ומשכך התייתר הצורך בהגשת התנגדות. גם דין טענה זו להידחות. על העותרת היה להגיש את התנגדותה כדין ובמועד, ומשלא עשתה כן, אין טיעון זה יכול לתמוך בעמדתה. 37. אשר על כן דין העתירה להידחות מחמת שיהוי קיצוני. 38. לאור התוצאה אליה הגעתי אין עוד מקום לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין. 39. העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבה 1 הוצאות בסכום של 30,000 ₪. משיבה 2 לא ביקשה הוצאות ומשום כך פסקתי לזכותה הוצאות.חקלאותקרקע חקלאית