דוגמא לפסק דין בנושא העונש על תאונת קטנוע עם הרוגים: 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה מרכז (כב' השופט שלמה אטינגר נחשון), מיום 16.04.12, בגמ"ר 1839-09-09, לפיו הורשע המשיב, בעקבות הודייתו, בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית בניגוד לסעיף 64 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:"החוק"), נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 64ב(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן:"פקודת התעבורה"). 2. עפ"י העובדות בהן הודה ולפיהן הורשע המשיב, ביום 20.06.09, בשעה 03:45, נהג המשיב על קטנועו ברעננה, במהירות של כ-50 קמ"ש, כשהוא מרכיב מאחוריו את חברתו. המשיב נהג כשהוא שיכור, כאשר בדמו היו מצויים תוצרי חילוף של סם מסוכן מסוג קנבוס בריכוז 69 ננוגרם. בשלב מסוים סטה המשיב עם הקטנוע שמאלה, עלה על אי תנועה, התנגש בעץ ונזרק חזרה לכביש, תוך שהקטנוע מחליק על הכביש לאורך 22 מטרים. כתוצאה מהתאונה נזרקה חברתו מהקטנוע, ראשה נחבט בכביש והיא נהרגה במקום. פרטי הרשלנות בהם הודה המשיב, ועל פיהם הורשע, הם שסטה לאי התנועה ללא סיבה מוצדקת, לא בלם את הקטנוע במועד ולא נהג כפי שנהג סביר היה נוהג בנסיבות העניין. ייאמר כבר עתה שהמשיב לא הודה ולא הורשע בפרט רשלנות לפיו נהג בקטנוע כשבגופו מצויים תוצרי חילוף של סם מסוכן. 3. המשיב נידון ל- 9 חודשי מאסר בפועל; 9 חודשי מע"ת למשך 3 שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של גרימת מוות ברשלנות הקשורה בנהיגה של רכב מנועי; פסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים; קנס בסך 3,000 ₪ ופיצוי למשפחת המנוחה בסך 10,000 ₪. 4. לצורך מתן גזה"ד העידו בפני ביהמ"ש קמא אמה של המנוחה, שהגישה תצהיר ת/1, אחותו של המשיב והמשיב וכן הוגשו חוות דעת של ד"ר גופר ת/3 ושני תסקירי מבחן. 5. בתסקיר המבחן הראשון נכתב כי המשיב הוא כבן 22, רווק, סובל ממחלה כרונית ("קרוהן") ומקבל קצבת נכות מביטוח לאומי. הוא משתמש בגראס בהקשרים חברתיים, ולדבריו הוא נהג להתרועע עם צעירים שהתנהגותם שולית שהשתמשו בסמים. בהתייחסו לתאונה, מסר המשיב כי הוא איבד שליטה על הקטנוע בעת שהסיט מבטו הצידה בשל סינוור ממקור לא ברור. לדבריו הוא לא השתמש בסמים ביום התאונה, כי אם מספר ימים לפני כן. שרות המבחן התרשם כי המשיב סובל מתופעת פוסט-טראומה בהקשרים פיזיולוגיים, חברתיים ותפקודים מגוונים; המשיב נמנע מלהתמודד באופן ישיר עם תחושת האשמה והתנהגותו הרשלנית בתאונה. שרות המבחן הציע למשיב להשתלב בהליך טיפולי קבוצתי המיועד לנהגים שגרמו לתאונות דרכים קטלניות והמליץ לדחות הדיון למשך חצי שנה. בתסקיר המבחן השני נכתב כי המשיב נטל חלק בקבוצה הטיפולית והחל לחשוף מעולמו הרגשי כלפי המטפלים. הוא ביטא אמפטיה והתבונן באופן כן וביקורתי באורח חייו, וזאת בהדרגה ובעזרת המשתתפים האחרים. לאור ההתמודדות הקשה מבחינה נפשית, כשברקע גם קשייו הרפואיים, המליץ שרות המבחן להטיל על המשיב עונש מאסר שירוצה בעבודות שרות. 6. ביהמ"ש קמא הביא בפתח גזה"ד את העובדות בהן הודה והורשע המשיב ואת טיעוני ב"כ הצדדים לעונש. 7. בימ"ש קמא הביא את דברי אמה של המנוחה, שהעידה בפניו ומסרה הצהרה ת/1, בסיומם ביקשה להחמיר עם המשיב במלוא חומרת הדין. כמו כן הביא בימ"ש קמא את דברי אחותו של המשיב לפיהם המשיב היה חבר של המנוחה במשך שנתיים וחצי, המנוחה הייתה כבת משפחתם, ומאז מותה המשיב מצוי בטראומה. בימ"ש קמא הביא גם את דברי המשיב בפניו, שתיאר מערכת היחסים עם המנוחה ועם משפחתה, תיאר את אהבתו אליה, ואמר כי בזמן האירוע הייתה המנוחה עם קסדה מלאה ולאחר שנפגעה הוא רץ להנשים אותה. בימ"ש קמא הביא גם את דברי ד"ר גופר בחוות דעתו ת/3 לפיהם לו המשיב היה אכן משתמש מזדמן בסם, השימוש האחרון נעשה בסם עד 24 שעות לפני האירוע, ולא ניתן לקבוע בוודאות את זמן השימוש האחרון בסם, ואם המשיב נהג תחת השפעת הסם בזמן האירוע. 8. ביהמ"ש קמא עמד על מדיניות הענישה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות המחייבת הטלת עונש חמור הכולל פסילה לתקופה ממושכת ומאסר בפועל, כאשר נסיבות אישיות של המשיב נדחות לעומת האינטרס הציבורי וערך קדושת החיים. 9. למרות האמור קבע ביהמ"ש קמא שעליו לשקול כל מקרה לגופו ולערוך איזון בין רמת הענישה הנוהגת לבין נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה עפ"י דרגת הרשלנות ונסיבותיו האישיות של הנאשם. 10. ביהמ"ש קמא מצא שמדובר בתאונה עצמית ובהתרשלות שמקורה באיבוד שליטה של רגע. למרות שבדמו של המשיב נמצאו שרידי סם לא נטענה כל טענה שהיתה לכך השפעה על אובדן השליטה בעת התאונה ומכאן שרמת הרשלנות של המשיב, חרף התוצאה הקטלנית, אינה מהרף הגבוה. 11. ביהמ"ש קמא שקל לקולא את הודייתו של המשיב בהזדמנות הראשונה, הבעת חרטה עמוקה וכנה על מעשיו ותוצאותיהן הטרגיות, בקשת הסליחה ממשפחת המנוחה; את המלצת שירות המבחן; את נסיבותיו האישיות של המשיב, שסובל ממחלת קרוהן שדורשת טיפול רפואי קבוע; את מצבו הנפשי; את שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן; את עברו המינורי בעבירות תעבורה (שתי עבירות של ברירת קנס מאז שהחל בנהיגה בשנת 2006) והעדר עבר פלילי מכל סוג. נימוקי הערעור: 1. בימ"ש קמא שגה בקביעתו שדרגת הרשלנות של המשיב אינה ברף הגבוה שכן התנהגותו של המשיב עובר לתאונה ונסיבות התאונה מצביעות על רף רשלנות גבוה. המשיב רכב על קטנוע, שמחייב נהיגה בזהירות יתירה ומוגברת, הרכיב את המנוחה על המושב האחורי ולכן היה אחראי על שלומה ובטחונה ומחויב היה לנהוג במשנה זהירות, הוסף לכך שעת לילה מאוחרת ותוצרי חילוף של סם מסוכן מסוג קנבוס שנמצאו בדמו של המשיב שמצביעים על רמת רשלנות מן הרף הגבוה. 2. ביהמ"ש קמא שגה משלא העניק בגזה"ד משקל ראוי להרשעתו של המשיב בעבירה נוספת של נהיגה בשכרות, ולא נתן ביטוי לחומרה שיש בהרשעת המשיב בעבירה זו. 3. ביהמ"ש קמא שגה משלא העניק את המשקל הראוי לערך קדושת חיי אדם, לאובדן ולסבל שנגרם למשפחת המנוחה ולדברי אם המנוחה מהם עולה כי חיי המשפחה עברו מהפך מן הקצה אל הקצה, נגרמו להם נזקים נפשיים, המטופלים ע"י בעלי מקצוע, פיזיים וכלכלים, וממשפחה מאושרת הם הפכו לשבר כלי. 4. ביהמ"ש קמא שגה כאשר התייחס בגזה"ד לדברי המשיב בפניו והתעלם מהסתירות בין דבריו בפניו לבין דבריו בחקירת המשטרה. בביהמ"ש טען המשיב כי באותו שבוע הוא השתמש בסם בחוף הים עם חברים וכי השתמש בסם "באופן לא קבוע", ואילו בחקירתו במשטרה אמר כי הוא עישן שאכטה אחת כשבוע לפני התאונה, הוא אינו משתמש כלל בחשיש או במריחואנה והשימוש שעשה בסם היה חד פעמי, שבוע לפני כן, כאשר היה בחוף הים ולקח שאכטה מסיגריה ג'וינט. בנסיבות אלה מדובר במשיב שאינו נורמטיבי, שהאמת אינה נר לרגליו ולא היה מקום להקל עימו. 5. ביהמ"ש קמא שגה בקביעתו שהמשיב הביע חרטה עמוקה וכנה על מעשיו ועל תוצאות התאונה הטראגית וביקש את סליחת משפחת המנוחה. מעיון בדברי המשיב בביהמ"ש ובתסקיר עולה שמעולם הוא לא הביע חרטה ולא ביקש את סליחת משפחת המנוחה. 6. ביהמ"ש קמא שגה כאשר העניק משקל יתר לקולא לנסיבותיו האישיות של המשיב, בכללן היותו חולה במחלה כרונית וסובל מחוויה פוסט טראומה כתוצאה מהתאונה. אין בכל אלה כדי להקל עמו, היות ועפ"י ההלכה נסיבות אישיות בענישת עברייני תנועה שגרמו לתאונות דרכים קטלניות נסוגות בפני האינטרס הציבורי שיש בהחמרה בענישה ובהרתעת הרבים. 7. לאור הקטל בדרכים, שהפך למכת מדינה, רף הענישה בעבירות אלה עלה ובתי המשפט מכבידים ידם על נאשמים הגורמים לתאונות קטלניות, ולכן היה מקום להחמיר בעונשי המאסר והפסילה שהוטלו על המשיב. תגובת ב"כ המשיב 1. המשיב לא הודה ולא הורשע בכך שהתרשל כאשר נהג בשכרות ולא הודה והורשע בכך שנהיגתו בשכרות גרמה לתאונה הקטלנית. 2. המשיב הודה והורשע בנהיגה בשכרות עבירה אשר בד"כ לא מוטל על מי שהורשע בביצועה עונש של מאסר בפועל אלא עונש של מאסר על תנאי ופסילת רישיון נהיגה לתקופה מירבית של שנתיים. טווח הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות הוא בין פסילת רישיון לבין עונש של מאסר על תנאי. 3. המשיב חולה במחלה כרונית של קרוהן, הוא מטופל במהלך מאסרו בבי"ח סורוקה ומוכר כנכה ע"י המל"ל. 4. עברו התעבורתי של המשיב איננו מכביד ומתסקירי שרות המבחן עולה שהוא מבין את חומרת מעשיו ומתחרט עליהם ומגלה אמפטיה למשפחת המנוחה. 5. העונשים שהוטלו על ידי ביהמ"ש קמא לא חורגים ממדיניות הענישה ומתחשבים בנסיבות התאונה ובנסיבותיו האישיות של המשיב ולא מצדיקים התערבות ערכאת ערעור. דיון והכרעה 1. עיון בגזה"ד של בימ"ש קמא נושא הערעור מעלה כי הוא לא התעלם כלל ועיקר ממדיניות הענישה המחמירה בעונשו של מי שגורם בנהיגתו הרשלנית למוות בתאונת דרכים והמעדיפה את האינטרס הציבורי התומך בשירוש הנגע של נהיגה רשלנית, שפושה בחברה הישראלית, לרבות בקרב אנשים נורמטיביים בעלי נסיבות אישיות לא קלות כמו המשיב שבפנינו. 2. בע"פ 6755/09 אזר אלמוג נ' מדינת ישראל קבע כב' השופט הנדל כללים מנחים באשר לענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות: האחד, "ראוי לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה"; השני, "בדרך כלל, נסיבותיו האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים", והשלישי "אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות" (עמ' 2 לפסה"ד). עוד קבע שם בית המשפט כי: "אין זה נכון מבחינת תורת הענישה לדון בעניינו של נאשם במנותק ממאורעות הזמן והתקופה. נהיגה אלימה בכבישים הפכה לרעה החולה של תקופתנו. בתי המשפט מצווים להחמיר עם עברייני תנועה. יש להירתם למניעת התופעה ולהגן על בטחון הציבור ושלומו, בין היתר באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש לתקופה ראויה. הצורך להחמיר בעונש בגין עבירת גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות כמובן איננו פוטר את בית המשפט מלבחון את המקרה הקונקרטי בצורה מידתית. נהפוך הוא. בדיקה כזו תביא להקלה מסוימת בענישה בתיק אחד ולהחמרה מסוימת בתיק אחר". ברע"פ 8576/11 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל עמד כב' השופט הנדל על הצורך להחמיר בעונשיהם של נהגים הגורמים לקיפוד חיי אדם ולהשימם מאחורי סורג ובריח. בדנ"פ 1391/12 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון (כב' הנשיאה בייניש, כתוארה אז), כי "אין לסטות ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. לפי מדיניות זו, כך נקבע בפסק הדין, ככלל יוטל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח במסגרת המאבק בתאונות והחריגים לכלל זה הם מעטים" (החלטה מיום 16.2.12, עמ' 1). (ראה לאחרונה באשר למדיניות הענישה רע"פ 5619/12 סובחי חאמד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5.8.12 ורע"פ 2957/12 חן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15.7.12). 3. במקרה שבפנינו הורשע המשיב גם בעבירה של נהיגה בשכרות כאשר בדמו התגלו תוצרי חילוף של קנביס ועפ"י הודאתו בטיעוניו לעונש באותו שבוע הוא השתמש סם יחד עם חבריו וכי הוא משתמש בסם באופן לא קבוע. אף אנו כמו בימ"ש קמא, איננו מתעלמים בכך שהמשיב לא הודה ולא הורשע בכך שבעקבות נהיגתו בשכרות גרם ל"תאונה העצמית" שבה נגרם מותה של המנוחה אך מן הראוי היה שבימ"ש קמא יחמיר בעונשו של המשיב מעבר לתקופות המאסר ולפסילה שהטיל עליו שכן המשיב התרשל בכך שביודעו כי הוא נתון תחת השפעת סמים נהג בקטנוע, שהוא כלי רכב פגיע, הסיע מאחוריו את חברתו בת ה- 17.5, גם אם חבשה קסדה. המקרה שבפנינו דומה למקרה נושא ע"פ 4884/07 אודי מגן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5.9.07, שבו נהג המערער כשבגופו סם מסוג אקסטזי או תוצרי חילוף חומרים שלו, וללא סיבה סבירה לעין סטה באופן מדורג ימינה ופגע עם חזית רכבו בחלק האחורי של אופני המנוח. המערער הודה בעובדות הנ"ל, לא היה לו עבר פלילי והוא נידון ל- 20 חודשי מאסר בפועל ונפסל מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנה. כב' השופט א.א.לוי קבע כדלקמן: "בערעור שבפנינו, המופנה כנגד העונש, נטען כי אף שנמצא בגופו של המערער סם, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין עובדה זו לתאונה. כמו כן הופנינו לנסיבותיו האישיות של המערער אשר הוגדרו על ידי בא-כוחו המלומד, עו"ד א' שטרשנוב, כ"מיוחדות ויוצאות דופן". ואכן, נסיבותיו האישיות של המערער אינן פשוטות כלל ועיקר, וחרף זאת התנהגותו היתה כל השנים נורמטיבית עד שגם שרות המבחן הגיע למסקנה כי כליאתו עלולה להיות כרוכה בתוצאה קשה. ברם, לערעור שבפנינו קיים פן נוסף, וגם עליו מצווה בית המשפט לתת את דעתו. מרבית החוטאים בעבירות כנגד פקודת התעבורה ותקנותיה אינם עבריינים במובן המקובל של המילה. לרוב מדובר באנשים מן הישוב שלא בכוונת מכוון, אלא עקב חוסר תשומת לב רגעית או רשלנות דרך נהיגתם, המיטו על עצמם ועל קורבנותיהם אסון. כזהו המערער, שהיה עייף לאחר בילוי לילי ממושך, וחרף חולשתו גמר אומר להגיע לביתו תוך כדי נהיגה ברכב מנועי. הוא נטל על עצמו סיכון ממנו היה חייב להימנע, הואיל ולכל בר בי רב נהיר כי נהיגה במצב זה יוצרת סכנה לנהג עצמו ולאחרים המשתמשים בדרך. ברוח זו חוזרים ומרתיעים בתי המשפט על כל ערכאותיהם שוב ושוב, אולם למרבה הדאבה מציאות היום-יום שבה וטופחת על פנינו, כאשר את מחיר רשלנותם של נהגים משלמים קורבנות רבים, רבים מדי, בחייהם. כנגד תופעה זו יש להלחם בכל דרך, ואם אין מנוס מכליאתם של נהגים עבריינים כדי שהדבר יהווה מסר מרתיע לכלל, אזי גם מכך אין להימנע. כך נהג בית המשפט המחוזי, וגם לאחר שהפכנו ושבנו והפכנו בנימוקי הערעור ובטיעוני הצדדים בפנינו, לא מצאנו כי העונש שהושת על המערער חמור עד כדי צורך בהתערבותו של בית משפט זה". 4. אף אנו, כמו בימ"ש קמא, לא מתעלמים ממצבו הפיזי של המשיב, שמחייב טיפול רפואי, וממצבו הנפשי בעקבות התאונה כמתואר בתסקירי שרות המבחן. איננו מתעלמים גם מהשיקולים האחרים לקולא שמנה ביהמ"ש קמא בגזר דינו אך נראה לנו שביהמ"ש קמא לא נתן את המשקל הראוי לחומרה לעובדת נהיגתו של המשיב בשכרות בזמן התאונה, גם אם לא היתה אחד מרכיבי הרשלנות שבהם הורשע המשיב וגם אם לא גרמה לתאונה. 5. איננו מתעלמים מההלכה הפסוקה לפיה ערכאת ערעור לא תתערב בעונש שהוטל ע"י בימ"ש קמא. עם זאת, גזר הדין נושא הערעור מצדיק התערבות ערכאת ערעור תוך שלנגד עינינו הכלל שערכאת ערעור לא ממצה את הדין עם מי שהחליטה להחמיר בעונשו שהוטל עליו ע"י בימ"ש קמא. 6. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי המשיב ירצה 15 חודשי מאסר בפועל וייפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים מיום הפסילה המנהלית או הפסילה עד תום ההליכים לפי המוקדם. יתר חלקי גזה"ד בתיק גמ"ר 1538-09-09 (בימ"ש לתעבורה מרכז) יעמדו בתוקפם. מקרי מוותתאונת דרכיםתאונת אופנועתאונת קטנועקטנוע