התניית עיכוב ביצוע

דוגמא להחלטה בנושא התניית עיכוב ביצוע: השופטת לאה גליקסמן 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת נטע רות ונציג הציבור מר אורי שלוש; תע"א 8421/09), בה התקבלה חלקית בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין, בו התקבלה בעיקרה תביעתו של המשיב 1 (להלן - המשיב) לתשלומים שונים בעד תקופת עבודתו וסיומה. הרקע לבקשה, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק: 2. המשיב 2 (להלן- מר שמחי) הינו הבעלים והמנהל של המשיבה 3 שהיא חברה העוסקת במתן שירותי שמירה (להלן- חברת השמירה). חברת השמירה התקשרה עם חברת דחן בע"מ (להלן- המבקשת) בהסכם למתן שירותי שמירה בחניון לציוד מכני כבד השייך למבקשת. על פי ההסכם התחייבה חברת השמירה לספק למבקשת, בין היתר, שומר בחניון בימים א'-הי משעה 16:30 ועד שעה 7:00 בבוקר למחרת, ובערבי שבתות וחגים מהשעה 13:30 ועד למחרת בשעה 7:00. בעבור כל שעות השמירה הללו התחייבה המבקשת לשלם לחברת השמירה סכום כולל של 5,000 ₪. 3. המשיב הועסק כשומר לילה בחניון המבקשת 7 ימים בשבוע, במשך 14 שעות ביממה ברציפות בימי חול ו- 17 שעות ברציפות בימי שישי, בשבת ובחגים. המשיב הועסק בעבודה זו החל מיום 15.4.07 עד חודש אוגוסט 2009, עת פוטר מעבודתו. להשלמת התמונה יצוין כי בהעסקת המשיב היה מעורב קבלן משנה, חברת י.פ.מישר בע"מ (להלן- מישר), אשר איננה צד להליך, ועימה התקשרה חברת השמירה על מנת שתספק לה שירותי שמירה בחניון שמפעילה המבקשת ובאתרים שונים, בימים א' -ה' משעה 16:30 עד 7:00 ובשבתות ובחגים החל מהשעה 12:30 ועד למחרת בשעה 7:00. במסגרת אותו הסכם התחייבה מישר לדאוג לצרכי העובדים מטעמה, לרבות לשכר, לתנאים סוציאליים, להסעות, לציוד שמירה, לביגוד ולמזון. 4. ביום 26.5.09 פנה המשיב לעמותת "קו לעובד" (להלן- העמותה) לקבלת ייעוץ בנוגע לתנאי עבודתו. בעקבות פנייתו שלחה העמותה הן לחברת השמירה והן למבקשת מכתב תלונה, בו הלינה על כך שתנאי העסקתו של המשיב אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק. בקשר לכך נאמר במכתב, בין היתר, כי המשיב הועסק 7 ימים בשבוע במשך 14 שעות בעבודת לילה בתמורה לשכר הנמוך באופן משמעותי משכר המינימום, ללא תלושי שכר, ללא החזר הוצאות נסיעה וללא זכויות סוציאליות נוספות. 5. משפנייה זו לא הועילה, הגיש המשיב באמצעות העמותה תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב ביום 13.8.09, עוד בטרם הסתיימה העסקתו. בכתב התביעה המקורי נתבע תשלום הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה והפרשות לקרן הפנסיה (להלן- כתב התביעה המקורי). סמוך לאחר מכן פוטר המשיב מעבודתו. על רקע זה הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה. לאחר קבלת החלטת בית הדין המתירה התיקון, הוספו לרכיבי התביעה בכתב התביעה המקורי תשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. 6. כל אחד מהצדדים הנתבעים טען בבית הדין האזורי להעדר יריבות בינו לבין המשיב. כך, מר שמחי טען לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, בשים לב למעמדו כמנהל וכבעלים של חברת השמירה. זאת, מעבר לטענה כי חברת השמירה עצמה לא היתה מעסיקתו של המשיב, היות והיא התקשרה עם מישר בחוזה קבלנות לצורך מתן שירותי שמירה בחניון. המבקשת טענה אף היא להעדר יריבות, בהסתמך על הסכם שנערך בינה לבין חברת השמירה, בו התחייבה חברת השמירה לספק למבקשת "מיקור חוץ" של שירותי שמירה וליטול על עצמה, בעבור התמורה שקיבלה ממבקשת, את מלוא האחריות הנגזרת מכך, לרבות האחריות להעסקת עובדים בחניון. 7. בית הדין האזורי קיבל את התביעה על כל רכיביה, תוך שקבע כי יש לראות במבקשת כמעסיקה במשותף של המשיב יחד עם חברת השמירה ומר שמחי, באופן המחייב את כולם ביחד ולחוד לשלם למשיב את זכויותיו, כמפורט להלן. בית הדין האזורי קבע כי ההכרעה בשאלת זהותו של המעביד צריכה להיעשות לא רק על פי המבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקה, אלא גם בכפוף לשיקולי מדיניות, ובכלל זה שיקולים שנועדו להביא לאכיפה יעילה של זכויות חוקתיות וזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד שיקולים מוסריים של מניעת ניצול ובעיקר ניצול של אוכלוסיות עובדים מוחלשות. משקל מכריע יש לתת למידת המעורבות וההשפעה שיש לנהנה מעבודתו של העובד על קביעת תנאי עבודה נצלניים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק, וכן יש ליתן משקל לרמתו ואיכותו של הפיקוח שמקיים הנהנה על תנאי העסקתו של העובד. בית הדין קבע כי במקרה הנדון המבקשת השילה מעצמה כל חובה לפקח על תנאי עבודתו של המשיב ואף השפיעה על התנאים המחפירים בהם הועסק. בית הדין קבע כי המבקשת הכתיבה את העלות הכוללת של שירותי השמירה ואף את היקף שעות ההעסקה המרובות שנדרשו בתמורה לתשלום צנוע בסך של כ- 11 ש"ח לשעה כל היותר, שעה ששכר המינימום בתקופה זו עמד על סך של 19.95 ש"ח. עוד נקבע כי ניתן להתרשם מעדותו של סמנכ"ל המבקשת, מר לבנובסקי על אדישותה המקוממת של המבקשת לתנאי הניצול בהם הועסק המשיב. בית הדין הוסיף כי למבקשת היתה גם מעורבות יום יומית פעילה בהעסקת המשיב. בקשר לכך נקבע, בהסתמך על עדותו של המשיב, כי סמנכ"ל המבקשת, מר יהודה לבנובסקי הוא שמסר למשיב מה יהיה גובה שכרו והודיע לו על שעות עבודתו וימי עבודתו; הוא שהודיע למשיב על הפסקת עבודתו בתיאום עם חברת השמירה שהחליטה על הפסקת עבודתו לאחר הגשת התביעה; הוא שנתן למשיב הוראות בנוגע לאופן ביצוע עבודתו והוא היה הגורם לו נדרש המשיב לדווח במקרה של הופעת אנשים חשודים בחניון. על יסוד כל האמור לעיל קבע בית הדין כי יש לראות גם את המבקשת כמעסיקה של העובד, ויש להטיל עליה את היקף החבות הכספית הנרחב ביותר. לכן, בנוסף לחיובים שהוטלו עליה ביחד ולחוד עם חברת השמירה ומר שמחי, הטיל רק עליה חיוב בתשלום פיצויי הלנת פיצויים בסך של 20,000 ש"ח. 8. אשר ליחס בין חברת השמירה למשיב, קבע בית הדין כי רמת המעורבות של חברת השמירה בהעסקת המשיב היתה פחותה מזו של המבקשת, אך בכל זאת יש לראות אף בחברת השמירה כמעסיקה של המשיב ביחד ולחוד עם המבקשת. ממכלול הראיות עולה כי חברת השמירה נהנתה מעבודתו של המשיב והפיקה ממנה רווח. זאת, נוכח הפער בין הסכום ששולם לה על ידי המבקשת לבין הסכום ששילמה למישר כקבלן משנה. כן נקבע כי, כמו המבקשת, גם חברת השמירה הסכימה לתנאי העסקתו של המשיב, הנוגדים את החוק -היא הסכימה על היקף התמורה, בידיעה מראש כי תמורה זו לא תאפשר תשלום כדין בעבור שעות עבודתו בפועל של המשיב, הכוללים גם עבודה בשעות נוספות, שלא לדבר על תשלום עבור זכויות סוציאליות; חברת השמירה נמנעה להפעיל אמצעי פיקוח על קיומן של יתר החובות החלות על יחסים שבין עובד ומעביד. בית הדין קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר שמחי באופן אישי בכל רכיבי התביעה ביחד ולחוד עם חברת השמירה והמבקשת. בקשר לכך קבע בית הדין כי חברת השמירה, שבבעלותו הבלעדית ובניהולו של מר שמחי, עברה מספר עבירות חמורות על חוקי המגן באופן שפגע קשות בזכויותיו של המשיב כעובד. כך נקבע, בין היתר, כי חברת השמירה היתה מעורבת באופן אישי בתשלום התמורה בגין עבודת המשיב הנופלת בהרבה משכר המינימום השעתי ובכך הפרה את הוראות חוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987; היה לה חלק פעיל בקביעה או בהעדר פיקוח על שעות העבודה והיקף העסקה שלא בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951; היה לה חלק פעיל בהעסקת המשיב שלא כדין באופן רצוף במשמרות לילה, מבלי להעניק לו חופשה שנתית לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951; חברת השמירה נקטה במדיניות רשלנית של "עצימת עיניים" בכל הנוגע לחובות הקבועות בחוק כגון היעדר הסכם העסקה ואי הנפקת תלושי שכר. 9. בית הדין קבע כי המבקשת ויתר הנתבעים לא הציגו ראיות לסתור את טענותיו של המשיב ביחס לרכיבי התביעה השונים להם הוא זכאי ואף לא הביאו ראיות של ממש לסתירת גרסתו של המשיב לפיה הוא פוטר מעבודתו סמוך לאחר הגשת התביעה ובעקבותיה. כמו כן, לא נסתרה גרסת המשיב לפיה הוא נדרש להוציא הוצאות נסיעה מדי יום מביתו בתל-אביב לחניון צומת ירקונים. עוד קבע בית הדין, בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפניו, כי המשיבים לא נהגו כדין בכל הנוגע לתשלום זכויותיו של המשיב, לרבות זכאות המשיב לתשלום הפרשות לקופת גמל בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה. כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקשת, חברת השמירה ומר שמחי, ביחד ולחוד, לשלם למשיב הפרשי שכר מינימום בסך 104,320 ש"ח, פדיון חופשה בסך 5,120 ש"ח, דמי הבראה בסך 4,330 ש"ח, החזר הוצאות נסיעה בסך 17,808 ש"ח, פיצוי על אי הפרשות לקופת גמל בסל 16,329 ש"ח, פיצויי פיטורים בסך 23,328 ש"ח, חלף הודעה מוקדמת בסך 4,860 ש"ח, פיצויי הלנת שכר בסך 30,000 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח. כאמור, בית הדין חייב את המבקשת בלבד לשלם למשיב בנוסף תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 20,000 ש"ח. 10. המבקשת ומר שמחי הגישו ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה מיום 15.7.12, נעתר בית הדין האזורי באופן חלקי לבקשה והורה לעכב את תשלום מלוא הסכום בו חויבה המבקשת, בכפוף להפקדת הסכום בנאמנות בידי בא כוח המשיב, עד להכרעה בערעורים. הבקשה וטענות הצדדים: 11. בבקשתה עותרת המבקשת להותיר את עיכוב ביצוע פסק הדין ללא תנאי (ללא צורך בהפקדה כספית), או לחילופין להסתפק בהפקדת התחייבות אישית, של סמנכ"ל המבקשת. המבקשת טוענת כי אומנם הפקידה את מלוא הסכום הפסוק בחשבון הבנק של בא כוח המשיב, סך 274,858 ש"ח. יחד עם זאת, לטענתה, חברת השמירה מצויה בפירוק ואילו מר שמחי, אשר אף הוא ערער על פסק הדין, לא הגיש בקשה לעיכוב ביצועו. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, למרות שאין לה כל קושי פיננסי לפירעון הסכום הפסוק, אין הצדקה "לרתק" ממנה הון עצמי בהיקף כה גבוה עד להכרעה בערעור. זאת שעה שניתן להציע בטוחה חלופית בדמות התחייבות אישית של הסמנכ"ל ובנו של בעל החברה, מר לבנובסקי. המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, וכי בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות. לחילופין, עותרת המבקשת לצמצום סכום ההפקדה. 12. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי שעה שנדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין על ידי ערכאה הדיונית, היה מקום להגיש בקשה חדשה לערכאת הערעור ולא בקשת רשות ערעור, כפי שנעשה בפועל, ומטעם זה בלבד יש לדחותה. לגופו של עניין טוען המשיב כי החלטת בית הדין האזורי נכונה ומאוזנת ואין מקום להתערב בה. מר שמחי מסכים לבקשתה של המבקשת כי עיכוב ביצוע פסק הדין לא יותנה בהפקדה כספית. 13. בתשובה לתגובת המשיב טוענת המבקשת כי בקשת רשות הערעור אינה עוסקת בחלק המשפטי של עיכוב הביצוע, שכן היא הפקידה את מלוא הסכום הפסוק, אלא בחלק האופרטיבי בלבד. עוד נטען כי ככל שבית הדין ייעתר לבקשה ובסופו של יום יידחה הערעור, תהיה בידי המשיב התחייבות אישית של מר לבנובסקי לפירעון הסכום הפסוק. מנגד, הפקדת מלוא הסכום הפסוק מונעת ממבקשת שימוש בכספים אלה לטובת יצירת רווחים נוספים. הכרעה: 14. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. 15. אשר להליך הנכון - הגשת בקשת רשות ערעור או הגשת בקשה לעיכוב ביצוע: בפרשת אחים אוזן (עא"ח 41/07 אחים אוזן חברה לבניה, פיתוח וייזום בע"מ- דרביס ו- 25 אח', לא פורסם, 9.9.07) קבע בית הדין הארצי כי התניית עיכוב ביצוע בתנאי כלשהו, דינה כסירוב לבקשה למתן עיכוב ביצוע, באופן שיש להשיג עליה בערכאת הערעור בדרך של בקשה לעיכוב ביצוע, ולא בדרך של בקשת רשות ערעור. בית הדין ציין כי בעניין איזנברגר פסק בית המשפט העליון כי "כאשר מדובר בסירוב מלא או חלקי של עיכוב ביצועו של פסק דין, יש לפנות לערכאת הערעור על דרך בקשה לעיכוב ביצוע ולא במסלול של בקשה לרשות ערעור" [רע"א  4452/06 אורית איזנברגר נ' אליהו קדר, 15.6.06]. התניית עיכוב הביצוע בהפקדת הסכום במזומן בקופת בית המשפט או בהפקדת ערבות בנקאית מהווה אף היא "סירוב חלקי" לבקשת עיכוב הביצוע וגם במקרה כזה "עצם השתת התנאי יש בו משום סירוב, או ביתר דיוק אי היעתרות מלאה לבקשה" ו"המסלול הנכון הוא הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור ולא בקשת רשות ערעור (רע"א 2524/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רו"ח יאיר רבינוביץ-יו"ר הרשות לבקשת תקציבים רבינוביץ,ניתן ביום 10.4.06 - בהחלטתו של השופט גרוניס; רע"א 5533/06 מזל נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ, ניתן ביום 2.8.06 - פסק דינה של השופטת עדנה ארבל; וראו גם בש"א 7/99, 12/99 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ -יהושע פאול, ניתן ביום 28.1.99 - פסקה 10 לפסק דינו של השופט אליאסוף)". לאור האמור, צודק המשיב כי הדרך הנכונה הייתה בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע ולא הגשת בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת, לא ראיתי לנכון לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד, ואדון בה לגופה. 16. לגופו של עניין: הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים [ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תקדין, תק-על 2000(3), 2459; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 1995 עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור [ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301, 305-304]. 17. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות הבקשה ובמקביל להרות על הקדמת מועד הדיון בערעור. בנסיבות העניין נראה לי כי החלטת בית הדין האזורי לעניין עיכוב הביצוע בכפוף להפקדת הסכום הפסוק היא מאוזנת וראויה ואין מקום להתערב בה. אכן, המסקנות המשפטיות מהתשתית העובדתית מעוררות שאלות משפטיות, ולכן יש הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין. יחד עם זאת, יש להבטיח את זכותו של המשיב לממש את פסק הדין ככל שיידחה הערעור, והחלופה של העמדת ערבות אישית אין בה די כדי להבטיח את זכותו במקרה הנדון. לפיכך, האיזון שערך בית הדין בין האינטרסים של המבקשת לבין המשיב הוא האיזון הראוי ואין מקום להתערב בהחלטתו. 18. סוף דבר - הבקשה נדחית, והחלטת בית הדין האזורי מיום 15.7.12 תיוותר על כנה. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בקשר לבקשה זו, בלי קשר להליכים האחרים, בסכום של 2,000 ש"ח. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תקבע מועד לדיון בערעורים בהקדם האפשרי.עיכוב ביצוע