ניתוק רצף העסקה

האם הועסק התובע אצל הנתבעים או מי מהם ברצף כטענתו או שמא חלו הפסקות בתקופת עבודתו ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניתוק רצף העסקה: זהו פס"ד בתביעת התובע לפיצויי פיטורין ולזכויות סוציאליות שונות. בפני בית הדין העידו התובע בעצמו ועד נוסף מטעמו, מר נהל דוויק אשר עבד עימו, עובר לפיטוריו. מטעם הנתבעים העיד מר יחזקאלי אלון. הרקע לתביעה:א. התובע הועסק במוסך "אוטו פח" שעוסק בפחחות רכב: תחילה באמצעות הנתבע 1 והחל מיום 1.1.05 באמצעות הנתבעת 2. ב. התובע החל את עבודתו ביום 1.1.02 ועבודתו הסתיימה ביום 28.2.07 (בכפוף לטענת הנתבעים בדבר העדר רצף העסקה). ג. תלושי המשכורת משקפים את התשלומים ששולמו לתובע בפועל. ד. יש לציין כי התביעה הוגשה לבית הדין רק ביום 21/12/09 (למרות שסיים לעבוד בסוף בפברואר 2007) , וכי רק ביום 7/2/11 הוגשה הבקשה לתיקון כתב תביעה. המחלוקות בתיק: א. האם הועסק התובע אצל הנתבעים או מי מהם ברצף כטענתו או שמא חלו הפסקות בתקופת עבודתו כפי שנטען בסעיף 14 לכתב ההגנה המתוקן. ב. האם יש יריבות בין התובע לבין הנתבע מס' 1. ג. מהם כלל נסיבות הפסקת עבודתו של התובע. בכלל זה האם פוטר כטענתו, או שמא התפטר כטענת הנתבעים. כפועל יוצא האם זכאי התובע לפיצוי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת , וככל שכן באיזה שיעור. ככל שיקבע כי התובע פוטר מעבודתו האם זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וככל שכן באיזה שיעור. ד. האם זכאי התובע להפרשי שכר בגין שעות אשר לא קיבל עליהם תשלום לטענתו, גמול בגין עבודה בשעות נוספות ותוספת וותק וככל שכן באיזה שיעור (ומה גובה שכרו הקובע של התובע). ה. זכאות התובע לזכויות סוציאליות נוספות (חופשה הבראה נסיעות וחגים) ו. האם חלות על יחסי העבודה בין הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים. דיון: א. שאלת הרצף: כאמור, אין חולק מתי התובע התחיל לעבוד ומתי סיים, כשהמחלוקת היא לגבי הרצף בעבודתו במהלך תקופה זו. התובע המציא את תלושי המשכורת שהיו ברשותו, אך טען כי תלושים נוספים הלכו לאיבוד , או שלא קיבלם, אף שעבד באופן רצוף ומלא, ולכן , לדבריו, אין בכך שלא המציאם כדי להראות שלא היה רצף. מנגד - הנתבעים, טענו לחוסר רציפות , כשעל פי הנטען, שלוש פעמים במהלך תקופת העבודה ניתק התובעת את קשרי העבודה מיוזמתו, לתקופות שעלו על שלושה חודשים (ע"פ הפירוט שבכתב ההגנה המתוקן). לטענת ב"כ הנתבעים - הנטל להוכיח את תקופת העבודה - ובכלל זה את הרציפות, הינו על התובע. איננו מקבלים טענה זו. משיש הסכמה על מועדי תחילה וסיום של העבודה, ומשהנתבעים טוענים לחוסר רציפות במהלך עבודתו - הרי שהנטל עליהם להראות במסמכים כי היה נתק. על הנתבעים היה להמציא מסמכים (כמו טופסי 106 או מסמכים אחרים מהנהלת החשבונות) המלמדים על הניתוק ברציפות - דבר שלא נעשה. מר יחזקאלי , הסביר בעדותו, כי איננו מבין בהנהלת חשבונות , וכי מנהל החשבונות יכול להסביר את השאלות הנובעות מהנהלת החשבונות. אלא שהוא זה שהיה אמור להזמין את מנהל החשבונות מטעמו - דבר שלא עשה. לאור זאת, ומשהנטל המוטל על הנתבעת לא הורם, יש לראות את כל התקופה האמורה לעיל כתקופה רצופה. ב. האם יש יריבות בין התובע לבין נתבע 1? - כפי שנראה להלן, התשובה לכך שלילית. התובע לא הביא ולו גם ראשית ראיה לכך שהייתה סיבה לתבוע את נתבע מס' 1. העובדה - שאינה שנויה במחלקות - כי נתבע 1 ניהל את המוסך עד ליום 1/1/05 וממועד זה ניהל את נתבעת מס' 2 - אינה מהווה כשלעצמה סיבה להרמת מסך או לחיובו האישי של נתבע 1 בכל חיוב שהוא. בספרו של ד"ר א' חביב סגל, "דיני חברות" לאור חוק החברות החדש", התשנ"ט-1999, כרך א' עמ' 253 ], נאמר לעניין הרמת מסך כי: "יסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי-המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות. גם על פי הפסיקה, יצירת יריבות משפטית ישירה בין עובד העובד בחברה לבין בעלי מניותיה של החברה אפשרית בנסיבות מיוחדות וחריגות בהן הוכח, כי קיומה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שימשה את בעלי המניות כ"עלה תאנה" לפעילות, אשר יש ספק בכשרותה (ר' גם ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (טרם פורסם, ניתן 17.12.2002). בסיכומי ב"כ התובע הועלתה טענה חדשה (לעניין אחריותו של המעביד החדש לאי תשלום שכר על ידי קודמו). מבלי להתייחס לעצם הטענה - טענה זו ודאי אינה רלבנטית למועד התביעה (כאשר נתבע 1 הפסיק להעסיקו ב-1/1/05) , והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. מכל מקום, לא הורם הנטל המוטל על התובע בעניין חיובו האישי של נתבע 1, ולא הייתה כל הצדקה לגרור אותו להתדיינות משפטית בשאלת חבותו האישית. לפיכך - התביעה כנגד נתבע 1 - נדחית. ג. נסיבות הפסקת עבודתו של התובע: ע"פ גרסתו הראשונה כפי שהובא בסעיף 7 לכתב התביעה המקורי, פוטר ב- 29/12/06 , שהיה ביום ששי בצהרים, לאחר שסירב לעבוד - לטענתו - לאחר השעה 14:00 בצהרים. הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו כי התובע עבד בפועל עד 28/2/07. הנתבעים אף המציאו לבית הדין תלושי שכר לחודשים ינואר, פברואר 2007 - מהם עולה כי יום העבודה האחרון של התובע היה 28/2/07. ביום 7/2/11 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה. בתצהיר שלווה לבקשה (סעיף 2) לתיקון כתב התביעה, הצהיר התובע כדלקמן: "תלושי השכר לחודשים 1/07-2/07 לא היו בידי, ואחרי שעו"ד גיל ישראלי הראה לי את התלושים הבנתי שטעיתי בעניין החודש בו סיימתי את העבודה במוסף אוטו-פח והבנתי שסיימתי לעבוד במוסך בסוף חודש 2/007". בהחלטה שכתב כב' הרשם כאמל אבו קאעוד נאמר בין היתר כי: "אכן עדותו של המבקש מעלה סימני שאלה, אולם בקשה לתיקון כתב תביעה אינה המקום להכריע בהם. השאלות שעולות מהסתירה לכאורה שבין בקשתו לתיקון כתב התביעה לעדותו אין בהם כדי לחסום את דרכו של המבקש לעמוד על מלוא זכויותיו, במיוחד נוכח מועד הפסקת העבודה הנטען על ידי הנתבעת ותלושי המשכורת החד משמעיים שהוצגו על ידה. הקושי שעולה מעדותו של המבקש יתתברר ממילא בדיון בתובענה לגופה, ושמורה למשיבים הזכות לטעון כנגד משקל עדותו של המבקש ולהציג לבית הדין את הסתירות שהתגלו בין תצהירו לעדותו של הממקש". ד. ואכן, כתב התביעה תוקן. אלא, שהתובע טען בכתב תביעתו המקורי שפוטר כיוון שסירב לעבוד ביום העבודה האחרון בשעה 14:00, כשהיה זה יום ששי (בו לא היה אמור לעבוד אחרי השעה 14:00), - ואילו ה-28/2/07, יום עבודתו האחרון לא היה ביום ששי אלא ביום רביעי! גם בחקירתו הנגדית שב ואמר כי יום העבודה האחרון היה יום ששי. כיוון שע"פ הלוח - יום העבודה האחרון היה ביום רביעי ולא ששי , וכיוון שלפי תיקון כתב התביעה עבד עד ה-28/2/07 (שהוא יום רביעי) , לא ניתן לקבל את הטענה כי ביום העבודה האחרון פוטר לאחר שנדרש לעבוד אחרי השעה 14:00 - כשאין חולק כי בימים א'-ה' לא אמור היה לסיים בשעה 14:00. וכך נשאל והשיב בעדותו בבית הדין (עמ' 11 לפרוטוקול): "ש. בתביעה הראשונה שהגשת אמרת שפוטרת ביום 29/12/06, יום ששי? ת. לא זוכר מה התאריך, אני רק זוכר שזה היה יום ששי. ש. אבל אתה זוכר שזה היה לפני שנת 2007? ת. לא זוכר. זאת הבעיה שלי אני לא זוכר תאריכים, אני זוכר ימים. ש. ב 8/3/11 אני חקרתי אותך, ואתה הגשת בקשה לתקן את כתב התביעה. ת. מה זאת אומרת לתקן? ש. העו"ד שלך הגיש בקשה שאתה רוצה לתקן את כתב התביעה ולהגיד שלא פיטרו אותך ב 29/6/06 אלא ביקש לתקן את התאריך? ת. אני לא זוכר. ש. אבל אתה גם הגשת תצהיר לתמוך בבקשה. ת. אני לא מבין מה הכוונה לתקן, מאיזה בחינה? ש. אני מציג לך תצהיר שהגשת בתמיכה לבקשה. זו חתימתך? ת. כן. ש. זה תצהיר שאתה נתת וחתמת בהצהרה ב 6/2/11 שבו אתה אומר שביום שנפגשת עם עו"ד גיל ישראל לפני הגשת התביעה טעית, וחשבת שסיימת לעבוד ב 12/06. ת. זה היה סוף 12/06 שפנינו היו מועדות ל 2007, לתחילת 2007. ש. אז לא טעית בתאריך? ת. לא טעיתי. ש. זאת אומרת שפוטרת ב 12/06? ת. כן. מה שאני יודע שפנינו היו מועדות כבר לתחילת שנת 2007. ש. בתצהיר אתה כותב שזאת היתה טעות 12/06. ת. לא אמרתי את זה". (ההדגשות לא במקור - י.ש) ה. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, אין מקום להקפיד עם התובע על כך שאינו זוכר תאריכים לועזיים, וכי בסה"כ שגה בתאריכים. איננו מקבלים טענה זו. התובע הסתמך תחילה על התלושים שהיו בידיו - וטען שפוטר בסוף דצמבר 2006. לאחר שהובאו תלושים בכתב ההגנה, ביקש לתקן זאת לסוף פברואר 2007 (לאחר שהתברר לו כי טענתו לעניין סוף דצמבר אינה נכונה), אולם בעדותו שב וטען כי פוטר בסוף דצמבר. אין מדובר בעניין שולי, אלא בעניין מהותי. אכן, כפי שעולה גם מעדותו של הנתבע היו ביניהם ויכוחים והיו כעסים, ויתכן כי היה ויכוח חריף בסוף דצמבר, אלא שבמועד זה לא פוטר אלא המשיך לעבוד עד סוף פברואר! על התובע היה להוכיח כי פוטר בסוף בפברואר - ודבר זה לא נעשה. ולהיפך - הוכח כי טענתו שפוטר בגלל שלא רצה לעבוד אחרי השעה 14:00, אינה נכונה. ו. כפי שניתן לראות, גם מהמשך עדותו של התובע, עדותו אינה עקבית ואינה אמינה. מתוך עדותו עולה עוד כי גם התשובה לשאלה כיצד בדיוק פוטר ומה נאמר לו - אינה עקבית, ואינה תואמת את האמור בתצהירו, כשבמהלך עדותו אף הובאה גרסה חדשה שלא בא זכרה קודם לכן. ז. מטעם התובע הובא עד נוסף לעדות - מר נהל דווק. העד העיד כי היה ויכוח בין התובע לנתבע וכי והנתבע אמר לו ללכת הביתה, אך גם הוא לא זכר תאריכים. מעדותו של עד זה ניתן אכן ללמוד שהיה ויכוח בין התובע לבין מר יחזקאלי, אולם לא ברור מתי היה, מה גם שכפי שנאמר לעיל - ככל שדובר על סוף דצמבר, ממילא המשיך התובע לעבוד לאחר מכן. העד אף לא העיד באופן ברור כי התובע פוטר , אלא העיד ש"נאמר לו שילך הביתה", וכפי שעולה גם מעדות הנתבע - לא היה באמירה שילך הביתה אמירה חד משמעית כי הוא מפוטר. יתרה מזו - העד לא העיד כי התובע פוטר בסוף פברואר - שזה היה מועד סיום העבודה, והוא כלל לא זכר תאריכים. לאור זאת, אין בדבריו של נהל כל חיזוק לטענת התובע שפוטר (ומתי). ח. לטענת ב"כ התובע, יש לראות את התובע כמי שפוטר, לאור עדותו הבלתי אמינה - לדבריו- של מר יחזקאלי. איננו מקבלים טענה זו. אכן, מר יחזקאלי טען כי אינו זוכר את האירוע וכי אם אמר לו שילך הביתה - לא היה בכך משום הודעת פיטורין, אלא, שלאור עדותו הבלתי אמינה של התובע, עדיפה עלינו עדות הנתבע. הנתבע הבהיר יותר מפעם אחת כי אינו זוכר בדיוק את האירוע עליו התובע מדבר, אך אם היה כעס עליו לכל היותר נאמר לו שילך הביתה, אך מעולם לא נקט באקט של פיטורין ולא התכוון לפטרו, מה גם שהיה עובד טוב מבחינה מקצועית. גם כאן, כאמור - הזמן הרב שעבר פועל לחובת התובע, והעובדה שהנתבע לא יכול היה להצביע על אירוע מסויים, אינה צריכה לפעול לחובתו. סביר להניח, כי לו התובע היה מגיש תביעה מיד לאחר הפסקת העבודה ניתן היה לבדוק טענותיו אלו בצורה טובה יותר. משחלפו מספר שנים מאז שעזב, ולאור עדותו שלו, שאינה אמינה - ושל העד מטעמו - נעדיף את דברי הנתבע כי גם אם היו לפעמים כעסים וויכוחים, מעולם לא היה אירוע בו נקט באקט חד משמעי של פיטורין. לאור כל האמור לעיל - ובמיוחד לאור הסתירות המהותיות לעניין מועד הפסקת העבודה - אנו קובעים כי התובע היה זה שהתפטר ולא פוטר. ט. גובה שכרו של התובע וההפרשים המגיעים לו בגין שעות עבודה ושעות נוספות: ע"פ הנטען בכתב התביעה ובסיכומים, התובע עבד לפי שעות באופן קבוע, בימים ראשון עד חמישי מהשעה 8:30 ועד השעה 17:00 ובימי ששי - מהשעה 8:30 ועד השעה 14:00. מנגד, טוענים הנתבעים כי מסגרת העבודה בתקופה הרלבנטית הייתה רק עד שעה 16:30 בימי א-ה, כולל שתי הפסקות המצטברות לכדי 50 דקות כל יום, ובימי ששי משעה 8:30 עד השעה 14:00, כאשר התובע נהג לצאת מוקדם יותר. ע"פ הנטען - סה"כ מספר הימים - והשעות שעבד וגובה שכרו - תואם את מה שנרשם לתובע בתלושים, והתובע קיבל את מלוא השכר שהגיע לו אותה עת (שכר מינימום). כפי שנאמר - מוסכם על הצדדים כי תלושי השכר משקפים את התשלומים ששולמו לתובע בפועל. מעיון בתלושי השכר עולה כי על פי התלושים, התובע לא עבד חודשים מלאים, וכי היקף עבודתו השתנה לפי מספר השעות שעבד בפועל. התובע לא המציא כל מסמך אוטנטי המלמד ולו לכאורה על עבודתו בשעות נוספות, לא הביא עדים לעניין זה, וגם לא פנה לנתבע בזמן אמת (או לכל הפחות לא טען זאת ולא הוכיח), שלא קיבל את מלוא שכרו ביחס לשעות העבודה שעבד בפועל. לעניין זה יש לציין את מועד הגשת התביעה - זמן רב אחרי שסיים את עבודתו. נכון, אמנם שאדם רשאי לתובע 7 שנים אחורנית, ואף יתכן שאדם יגלה שלא קיבל את מלוא זכויותיו, (כמו הבראה, נסיעות וחגים), אחרי תקופה ארוכה. אלא, שיהיה זה בלתי סביר שאדם לא יקבל שכר עבודה , ע"פ המוסכם עימו (ובסכומים משמעותיים), ואעפ"כ ימשיך לעבוד תקופה ארוכה בלא שקיבל את מלוא שכרו , וייזכר שלא קיבל את שכרו מס' שנים שלאחר מכן. במיוחד הדברים תמוהים לגבי חודשים בהם רשום שעבד 15, 16 או 17 ימי עבודה - כששכרו היה כמחצית ממה שהגיע לו , לטענתו. מכל מקום, בכל הקשור לשכר עבודה או שעות נוספות שטוען שעבד ולא קיבל - על התובע לשכנע את בית הדין כי אכן עבד שעות רבות (למרות האמור בתלוש) ומתי. בענייננו, מעבר לטענה בעלמא, לא הובאה כל ראיה (וגם בעדותו של מר נהאל אין כל חיזוק לטענתו), כי אכן עבד יותר שעות מהרשום בתלוש, ומתי. י. התובע טוען למסגרת עבודה קבועה, אלא שהוא מתעלם מההיעדרויות שלו. יתרה מכך, בעדותו ציין התובע כי היו ימים בהם התחיל לעבוד בשה 9:00 וסיים אף בשעה 18:00 בערב (שעות שהן "מחוץ למסגרת" לה טען). אלא שכאמור - הדברים לא מבוססים, ואין כל מסמך המלמד כי בפועל אכן עבד יותר שעות מהמצויין בתלושים, כשלא הומצאו כרטיסי עבודה או אסמכתאות טובות יותר. על מנת למנוע כל ספק, ערכנו בדיקה (מדגמית) של תלושי השכר, והאם ע"פ התלושים עצמם קיבל התובע את מלוא המגיע לו. הבדיקה הראתה כי התובע קיבל שכר מינימום לשעה , בהתאם למספר השעות הרשום בתלושים. לדוגמא: בחודש מאי 2006, טען התובע שעבד משרה מלאה + שעות נוספות). ע"פ הרשום בתלוש, עבד בפועל בסה"כ 143.35 שעות. שכרו עמד על 2,664 ₪ - דהיינו קיבל עבור כל שעה 18.59 ₪. בזמן זה עמד שכר המינימום על 18.58 ₪ לשעה. משמע שקיבל את המגיע לו, ולא הרים את הנטל כי עבד מעבר לכך. יא. ב"כ התובע מפנה בעניין זה לסעיף 25 לחוק הגנת השכר, וכן לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה (עע ארצי 211/10, ארקדי נדצקי - שמירתה ובטחון הצפון בע"מ, שם אמר בית הדין הארצי את הדברים הבאים: "המעסיק הוא שמחוייב, מכוח דין, לערוך רישום מפורט ומדוייק של שעות העבודה המבוצעות על ידי עובדיו (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה). חובה זו חודדה במסגרת תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח -1958, אשר נחקק לאחר סיום עבודתו של המערער ולכן אינו חל בענייננו, אך חלה גם טרם לכן". יב. אלא, שיש לשים לב לדברי בית הדין הארצי בהמשך פסה"ד שם נאמר כי: "במקרה זה, המערער הגיש לתיק בית הדין האזורי פירוט מדוייק של שעות עבודתו כפי שנרשם על ידו בזמן אמת, על גבי כרטיסי העבודה שנמסרו לו על ידי המעסיק ונושאים את שמו. החברה לא כפרה באוטנטיות של כרטיסי העובדה ואף אישרה במפורש כי הם מלמדים על היקף המשמרות שבוצעו בפועל כל ידי מהמערער..." בעניין שלפנינו - אין הדבר כן. התובע טען אמנם למתכונת קבועה של עבודה, אך בפועל, כפי שעולה מהתלושים, לא עבד באופן מלא אלא רק בחלק מהימים. כפי שחזרנו והבהרנו , התובע אינו מכחיש כי קיבל את התשלומים שמפורטים בתלושים, ואין זה סביר כלל כי התובע עבד חודשים רבים מלאים אך קיבל שכר רק על מחצית החודש, במשך מספר שנים. מנהל הנתבעת הסכים כי אכן הייתה מתכונת עבודה קבועה במוסך, אולם לדבריו התובע עצמו לא עבד בכל השעות בהם המוסך היה פתוח, אלא רק בימים שצויינו בתלושי המשכורת. לאור האמור לעיל - התביעה להשלמת שכר ולשעות נוספות - נדחית. יג. בפס"ד נדצקי דלעיל (ובניגוד לתובע בענייננו), היו לתובע כרטיסי עובדה אוטנטיים שהתקבלו כנכונים וכמשקפים את שעות עבודתו, לכן, משהנתבעת לא המציאה מסמכים הסותרים את האמור בכרטיסים אלו - קיבל בית הדין הארצי את תביעתו של נדצקי- תוך שהוא מציין כי אכן חלה הגמשה גם בתקופה שקדמה לתיקון 24 - וכי הדבר פעל לזכותו של התובע. בענייננו - אין מדובר בתובע שהמציא כרטיסים או רישומים אוטנטיים ביומן, ואין כל ראיה לכך שעבד יותר ממה שרשום בתלושים, מעבר לאמירתו הכללית. גם העד מטעמו לא סייע לו בעניין זה. יד. על התובע היה להביא עדים מהימנים לא רק למספר השעות שנהגו בנתבעת לעבוד (והאם היו הפסקות), אלא גם לטענתו שהוא עבד מדי יום (למרות שהדבר לא משתקף בתלושים)- ודבר זה לא נעשה. מכל מקום, ובניגוד לפס"ד נצדקי, התובע לא הביא ולו גם ראשית ראיה לעניין עבודתו בשעות נוספות, ואין הוא יכול להיבנות מהעובדה שהשתהה זמן רב כל כך בהגשת התביעה, לא הביא ראיות לעבודתו, על מנת שיחול עליו כי תיקון 24 אף שסיים את עבודתו בסוף פברואר 2007. יתרה מכך, התובע לא זכר ולו גם את מועד סיום עבודתו (דבר שיחסית קל לזכור), - וודאי שלא ניתן היה לסמוך רק על זכרונו לעניין השעות הנוספות והימים שלטענתו עבד. מכל האמור לעיל - התביעה להפרשי שכר ושעות נוספות - נדחית. טו. דמי פדיון חופשה: כפי שנאמר לעיל - התלושים משקפים את הסכומים שקיבל התובע בפועל. דבר זה עולה גם מהאמור בסעיף 8 לכתב התביעה המתוקן. לעניין חופשה - תלושי השכר מפורשים וברורים, כאשר ברור מתוכם מה ימי חופשה עמדו לזכותו וכמה ניצל בפועל. התובע לוקח אמנם בחשבון את הימים להם היה זכאי - אך לא התייחס לימי החופשה שרשומים בתלושים כימים שבהם ניצל בפועל חופשות. כפי שנכתב בסיכומי ב"כ הנתבעים - וכעולה מהתלושים, בשנת 2005 זוכה ב-12 ימי חופשה אך מאידך ניצל 25 ימי חופשה, בשנת 2006 זוכה ב-12 ימים, אך ניצל ימי חופשה כך שאף היה ביתרה שלילית, של 7.5 ימים, ובשנת 2007 קיבל עבור כל חודש יום חופשה - ויום זה נוצל. לפיכך התובע אינו זכאי לתשלום בגין ימי חופשה כלל (מה גם שלגבי חלק מהתקופה קיימת התיישנות). טז. דמי חגים: התובע לא קיבל דמי חגים כלל, ואין לכך כל איזכור בתלושים. אלא שאין בכתב התביעה כל הסבר לעניין ימי החגים להם זכאי (כשלכל היותר זכאי ל-9 ימים בשנה ולא ל-10, כפי שתבע). בכתב התביעה נאמר לעניין דמי חגים (סעיף 12 לכתב התביעה) כי: "התובע לא קיבל מאת הנתבעת מס' 2 תשלום של ימי חג במהלך תקופת עבודתו". התובע מפנה לנספח ב' לכתב התביעה שם מצוינים באופן סתמי "שנה, תעריף יומי , והתשלום המגיע "(לפי חישוב של 10 ימים בשנה). התובע לא ציין מתי עבד יום לפני ויום לפני החג והאם החג נפל בשבת או לא, ועל כן בית הדין אינו יכול לפסוק לו דמי חג, מבלי שהתובע פירט (לא בתביעתו ולא בתצהיר), בגין אילו ימי חג זכאי. יז. הבראה: דמי ההבראה נתבעו בגין 4 שנים. ע"פ צו ההרחבה שניתן להסכם הקיבוצי הכללי משנת 1998, "עובד יהא זכאי לדמי הבראה לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד לתקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו". לפיכך יש לבדוק את זכותו אך ורק ביחס לשנתיים האחרונות (וביחס ישיר להיקף עבודתו). מעיון בתלושי המשכורת עולה כי התובע קיבל מדי חודש סך של 133.6 ₪ כדמי הבראה. כמו כן עולה מהתלושים כי היקף משרתו (הממוצע) בתקופה זו עמד על כ-85% משרה. התובע קיבל, אפוא, את רוב הסכום המגיע לו כדמי הבראה ( 1,596 ₪), כשע"פ החישוב היה זכאי ל- 1,954, (דהיינו - נותר הפרש מינורי של 358 ש"ח. יח. נסיעות - מעיון בתלושים עולה כי החל מ-5/04 קיבל התובע דמי נסיעות, וכי לפני כן לא קיבל כלל נסיעות. כיוון שלא נטען שהתובע עבר דירה ב-5/04, או כי יש סיבה של ממש שלא שילמו לו דמי נסיעות מתחילת עבודתו - יהיה זכאי להשלמה. בנוסף, כי מכיוון שמצאנו שיש רצף בעבודתו , יהיה זכאי התובע לדמי נסיעות לכל התקופה, רטרואקטיבית, כנתבע על ידו. לפיכך זכאי התובע לדמי נסיעות בסך של 3,878 ₪. יט. התביעה שכנגד : מכיוון ששוכנענו שהתובע כלל לא פוטר אלא התפטר - היה עליו לתת לנתבע הודעה מוקדמת להתפטרותו, דבר שלא נעשה. לפיכך עליו לשלם לנתבע דמי הודעה מוקדמת של חודש. ע"פ ממוצע 12 החודשים האחרונים - עליו לשלם לנתבע סך של 2,868 ₪ (בתוספת ריבית והצמדה מיום 1/3/07 ועד ליום התשלום בפועל). סוף דבר: התביעה כנגד נתבע 1 נדחית. לעניין נתבעת 2 - התובע זכאי מנתבעת 2 לסך של 3,878 ₪, כדמי נסיעות, וכן לסך של 358 ₪ כהפרש דמי הבראה. מנגד זכאי הנתבע (התובע שכנגד) לסך של 2,868 ₪ כדמי הודעה מוקדמת (כשעל הסכומים דלעיל יש להוסיף ריבית והצמדה מיום 1/3/07 ועד ליום התשלום בפועל). סה"כ עומדים לטובת התובע סך של 1,368 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/3/07. יחד עם זאת, ובהתחשב בגובה התביעה שהוגשה על ידי התובע, ובכך שבית הדין קיבל אך חלק קטן מהתביעה, ישלם התובע לנתבעים (ביחד ו/או לחוד) סך של 2,500 ₪ כשכ"ט עו"ד. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. רצף בעבודה / רצף זכויות