סכסוך ירושה בין אחים - בעלות על נכסים

דוגמא לפסק דין בנושא סכסוך ירושה בין אחים: פתח דבר 1. מדובר בסכסוך שנתגלע בין שני אחים, התובע מצד אחד והנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע") ורעייתו מן הצד האחר, כאשר יתר הנתבעים הם אחיהם ואחיותיהם של התובע והנתבע. למצער, אין זו הפעם הראשונה בה נדרשים האחים להכרעת בית המשפט על מנת לפתור סכסוכים שפרצו ביניהם סביב עיזבון הוריהם. כמו בהליכים הקודמים, גם הפעם, למרבה הצער יש לומר, לא השכילו האחים להגיע להבנה או הסכמה שתייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית. דומה שניתן להניח ברמה גבוהה של הסתברות כי ההכרעה כאן תסיים את התיק אך לא בהכרח שתסיים את המחלוקת וזו תמשיך להעסיק את הצדדים, לגזול את משאביהם הנפשיים והחומריים עד אשר ישכילו ללבן את הבעיות ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, בהבנה, בסבלנות ובדרכי נועם כמקובל וכרצוי בין אחים. 2. בתביעה המונחת בפניי עתר התובע ליתן פסק דין המצהיר כי הוא הבעלים של ¼ הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 52 בגוש 11051 מאדמות קרית אתא עליהם הוקמו שלוש יחידות ברחוב שלום עליכם 17 בקרית אתא (להלן: "המקרקעין"). בנוסף בקש התובע כי פסק הדין יצהיר שחלקו כאמור כולל את הדירה בה הוא מתגורר מזה שנים רבות. בתביעתו ציין התובע כי המחלוקת נטושה בינו לבין הנתבע בלבד שכן יתר הנתבעים, אחיהם ואחיותיהם, מסכימים לסעד הנתבע על ידו ומאשרים למעשה כי הוא בעל הזכויות נשוא התביעה. תמצית העובדות וטענות הצדדים 3. הוריהם המנוחים של התובע והנתבע, יצחק ולונה גוזלי ז"ל, היו הבעלים הרשומים של המקרקעין בחלקים שווים ביניהם. ביום 21.6.1974 חתמו ההורים על כתב מתנה על פיו העבירו לתובע 2/8 חלקים מן המקרקעין במתנה וללא כל תמורה. עוד הצהירו כי הם מוותרים ויתור מוחלט וסופי על זכותם לחזור בהם מהתחייבותם על פי כתב המתנה. יצוין כי עובר לחתימת כתב המתנה, הקים התובע בשנת 1973 דירת מגורים במקרקעין, בה הוא מתגורר עד עצם היום הזה. 4. לאחר חתימת כתב המתנה דווחה העסקה לרשויות המס ואף שולמו מיסים בגינה. אלא שאותה עסקה לא הושלמה ברישום משום שלטענת התובע היה נתון בקשים כלכליים וסבר כי די במסמך המתנה על מנת לשמר את זכויותיו. 5. עוד הוסיף התובע כי לדירתו צורף, על פי היתר שניתן לו מאת הוריו, חדר שהיה קיים בדירת ההורים, וזה מהווה חלק בלתי נפרד מדירתו ומשמש אותו מאז נבנתה הדירה ועד היום. 6. לימים גילה התובע כי הנתבעים רשמו על שמם בפנקסי המקרקעין, בחוסר תום לב ואף במרמה, את מלוא חלקיו במקרקעין, וזאת ביודעם כי הרישום אינו משקף את הזכויות האמיתיות ועומד בניגוד לכתב המתנה. מכאן התביעה. 7. להשלמת התמונה אציין כי לאחר מות האב, ניתן צו ירושה לפיו אשתו ירשה מחצית רכושו ואילו המחצית הנותרת הועברה בירושה לכלל ילדיו בחלקים שווים ביניהם. אם התובע אשר נפטרה לאחר האב, הורישה, על פי צוואה שערכה, את כלל רכושה לנתבע. בעקבות כך התנהלו בין הנתבע ליתר הנתבעים הליכים משפטיים שהגיעו עד לפתחו של בית המשפט העליון. בפסק דינו (ת/12) אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי לקיים את צוואת האם ולדחות את טענות יתר האחים. למותר לציין כי התובע דכאן לא היה כלל צד לאותם הליכים ולא נטל חלק במאבק שניטש בין האחים. 8. בפתח כתב הגנתם העלו הנתבעים טענה מקדמית לפיה דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות, שכן מדובר בהתחייבות אשר אף על פי טענת התובע נחתמה בשנת 1974 ומשכך חלה לגביה התיישנות שדי בה לבדה על מנת להביא לדחיית התביעה. בנוסף טענו הנתבעים כי אף אם לא תסולק התביעה מחמת התיישנות הרי שיש לסלקה מפאת השיהוי העצום בהגשתה. זאת בשים לב לכך שהתובע לא פעל משך 36 שנים למימוש הזכויות הנטענות על ידו. 9. הנתבע בקש להבהיר את הקונטקסט שבו ניתנה הסכמתם של הנתבעים לסעדים הנתבעים על ידי התובע. לדבריו, הנתבעים ניהלו נגדו מאבק ממושך על מנת למנוע ממנו קבלת הזכויות שהועברו אליו על פי צוואת אמו המנוחה, אשר הורישה לו את מלוא זכויותיה במקרקעין. הנתבעים ערערו עד לבית המשפט העליון ולאחר שנחלו הפסד, מבקשים הם בתסכולם לנגוס בזכויותיו של הנתבע ולפגוע בו. 10. באשר לכתב המתנה, טען הנתבע כי שני החתומים עליו אינם עוד בין החיים ולא ניתן לדעת באם מדובר בחתימות אותנטיות אם לאו, שכן המסמך אינו מאומת על ידי גורם כלשהו. יתר על כן, אמם המנוחה של בעלי הדין אמרה לנתבע יותר מפעם כי היא מבטלת את המתנה שניתנה לתובע וכי היא אינה חפצה עוד להעביר לו רכוש כלשהו. זאת לאחר שהאם חלתה, מצבה התדרדר והיא נזקקה לטיפול ותמיכה והתובע בחר להתעלם ממצוקותיה, התנער מאחריותו והפנה לה עורף. ד י ו ן 11. אף כי ברגיל טענת התיישנות ושיהוי הן טענות סף שמקומן להתברר בפתח הדיון, אני רואה להכריע תחילה ביתר הטענות שהעלו הצדדים. הנתבעים העלו מספר טענות כנגד כתב המתנה. ראשית טענו כי ספק באם מדובר בחתימות אותנטיות או כאלו שניתנו מרצונם החופשי של ההורים המנוחים, ובכל מקרה ספק אם הבינו נכונה נפקותו המשפטית של כתב המתנה עליו חתמו לטובת התובע, דבר השולל גמירות דעת מצדם. הנתבעים טענו כי בכל מקרה אמו המנוחה של התובע חזרה בה מן המתנה והביעה התנערותה הימנה נוכח התנהגותו המחפירה של התובע כלפיה. 12. דין טענות הנתבעים להידחות אחת לאחת. להלן טעמיי למסקנתי זו: 12.1. בעקבות החתימה על כתב המתנה (ת/7) חתמו הוריו המנוחים של התובע על מסמכים שונים שנדרשו להשלמת העסקה ברישום ובכללם הצהרה על העסקה שהוגשה לרשויות המס (ת/8) ובקשה לרישום מקרקעין המופנית לרשם המקרקעין (ת/9). מסמכים אלה נחתמו בפני עו"ד וחתימות ההורים המתנוססות על גביהם אושרו בידי עו"ד. אם לא די בזאת, הרי שהעסקה דווחה עוד בהיותם של ההורים בחיים והמסים המתחייבים בגינה שולמו. די בכך על מנת להצביע כי מדובר בחתימות אותנטיות של הורי התובע. במאמר מוסגר אציין כי הנתבעים העלו לעניין זה טענות עובדתיות סותרות שאינן יכולות לדור האחת לצדה של האחרת. מצד אחד העלו ספקות לגבי אמיתות החתימות על גבי כתב המתנה ומצד שני טענו כי אמו המנוחה של התובע חזרה בה מן המתנה. כיצד זה חזרה האם ממסמך שעל פי טענת הנתבעים היא מעולם לא חתמה עליו? לנתבעים הפתרונים. 12.2 יתר על כן, חרף הטענות הנוגעות לחתימות ההורים על גבי כתב המתנה, הנה הנתבע עצמו בתצהירו אישר כי ידע שלאחיו התובע ניתנה מתנה. בסעיף 2 לתצהירו (נ/1) ציין הנתבע "אני ידעתי כי הוריי נתנו ליהודה לבנות על הנחלה שלהם ומבחינתי ולידיעתי המתנה היתה בנוגע לשטח תוספת הבניה בלבד". 12.3 אין חולק כי עובר לחתימה על כתב המתנה, התירו הוריו המנוחים של התובע לבנם התובע לבנות דירת מגורים במקרקעין. היתר הבניה שניתן ע"ש התובע, ביום 4.6.73 התיר הקמת דירה בת שלושה חדרים בשטח 114.40 מ"ר. אין חולק גם כי בפועל בנה התובע דירה בסמוך לאותו מועד, כשהוריו היו עוד בין החיים, ובה הוא מתגורר מאז ועד היום. יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי ההורים התכוונו להעניק לבנם זכויות לגבי השטח נשוא המחלוקת. 12.4 לצד זאת, עדותו של התובע עשתה עליי רושם חיובי ומהימן ביותר. התובע מסר גרסה מפורטת, בהירה וקוהרנטית ועדותו היתה רחוקה מלהיות מתלהמת או מגמתית. בעדותו הצטייר בפניי כאדם תמים, חסר תחכום וכנה ומצאתי להאמין לגרסתו ולקבל אותה ללא סייג. 12.5 טענתם של הנתבעים כאילו דבק פגם ברצונם החופשי של ההורים, שעה שחתמו על כתב המתנה, כלל לא הוכחה. לא ברור מניין שאבו הנתבעים מסקנה זו. ההורים חתמו, כפי שנאמר, מספר פעמים ובמספר הזדמנויות על מסמכים מהם ניתן ללמוד על כוונתם להעביר לתובע את המקרקעין נשוא המחלוקת. הנטל להוכחת הטענה לעניין זה מוטל היה על הנתבעים ונטל זה לא הורם. על אף שהכלל הוא שעל התובע להוכיח תביעתו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" אלא שהדין הראייתי הולך אחר הדין המהותי ולכן על בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו (ראו: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642; ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(5) 661, 681; ע"א 1842/90 בר-לב נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, פ"ד מח(5) 211, 234; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780. בענייננו, הנתבעים טוענים לפגמים שדבקו בכתב המתנה ומכאן שהנטל להוכחת טענתם זו מונח לפתחם. נטל זה כבד במיוחד בשים לב למסמכים האחרים שנחתמו בידי ההורים ואומתו על ידי עו"ד, נוכח הדיווח על העסקה לרשויות המס ותשלום המסים בגינה ונוכח העובדה שהתובע מחזיק במקרקעין מזה שנים רבות, עוד כשהיו הוריו בחיים, ונוהג בהם מנהג בעלים ללא כל עוררין. 12.6 אף הטענה בדבר חזרתה של האם מן המתנה לאור יחסו של התובע כלפיה, לא הוכחה כלל ועיקר ודינה להדחות. במישור הנורמטיבי - סעיף 5 לחוק המתנה מורה בין היתר כדלקמן: "(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו. (ג) מלבד האמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן". הורי התובע וויתרו בכתב המתנה עצמו על האפשרות לחזור בהם מן המתנה, משהצהירו בסעיף 3 כי: "הננו מצהירים בזאת כי אנו מוותרים ויתור מוחלט וסופי על זכותנו לחזור בנו מהתחייבותנו בכתב מתנה זה". מאחר וביטול המתנה נעשה על פי הנטען באחת הנסיבות המנויות בסעיף 5(ג) לחוק, ממילא אין משמעות לעובדה שהוריו המנוחים של התובע וויתרו על זכותם לחזור בהם מהמתנה. השאלה הצריכה הנה האם אכן הוכיחו הנתבעים את טענתם כי אמם המנוחה של התובע והנתבע חזרה בה מהתחייבותה ליתן המתנה לנוכח התנהגותו המחפירה של התובע. לדעתי, גם בנקודה זו לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל המוטל עליהם ולא הוכח כי האם הביעה רצונה לבטל את המתנה. 12.7 למעשה, בקשו הנתבעים להוכיח טענתם לעניין זה באמצעות עדותם שלהם בלבד. בתצהירו ציין הנתבע כי ברבות השנים השתנה יחסו של התובע לאמו והוא נהג להתעלם ממנה ומצרכיה. לאחר שבעלה נפטר ומצבה הרפואי התדרדר פנתה האם לעזרת התובע אך הלה לא שעה לתחנוניה. עוד הוסיף הנתבע כי אמו אמרה במפורש כי אינה רוצה להעביר לתובע כל רכוש וכי היא מצטערת שאפשרה לו לבנות לידה. לכן המתין התובע, כך לגרסת הנתבע, עד למות אמו בטרם ביקש לממש את ההתחייבות למתנה על מנת שהאם לא תוכל להוות מכשול ולהעיד כי לא נתנה לו את המתנה וככל שנתנה הרי שהיא חזרה בה מהמתנה לאור יחסו המחפיר של התובע כלפיה. דא עקא שבעדותו בפניי ניכר היה כי הנתבע תשוש ומבולבל במידה שלא ניתן לסמוך על דבריו. אפשר וההסבר לכך נעוץ בגילו המתקדם. כך לדוגמא, בניגוד לנסח הרישום המעיד על כך שהבעלות לגבי דירת האם רשומה ע"ש הנתבע ויתר האחים, טען הנתבע כי אותה יחידה רשומה רק על שמו "הדירה של אמא שלי רשומה רק על שמי" (עמ' 23 שורה 6 לפרוטוקול). הנתבע לא שינה עמדתו גם לאחר שהוצג בפניו נסח הרישום המעיד אחרת והסתפק בתשובה כי זה אינו נכון. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע כיצד זה ניתן לטעון כי הוריו המנוחים לא נתנו לתובע מתנה, ובאותה נשימה לטעון כי אמו ביטלה את המתנה השיב בכלליות "לא ביטלו ולא נתנו לו" (עמ' 21 שורה 28 לפרוטוקול). משבקשה ב"כ התובעים לעמת את הנתבע עם האמור בתצהירו, הפתיע הנתבע בתשובתו משציין כי כל האמור בתצהירו אינו נכון! (עמ' 22 שורה 2 לפרוטוקול). ברי כי אין מקום לטענות שהועלו בסיכומי התובע כאילו מדובר בעדות שקר במשמעות הפלילית של הדבר. יחד עם זאת, לא ניתן לסמוך על עדותו של מי שחשיבתו מבולבלת ואינה מחודדת עד כדי כך. 12.8 לבד מהנתבע העידה גם אשתו, הנתבעת 2, אשר סיפרה בתצהירה ובעדותה כי אמם של התובע והנתבע ציינה בפניה יותר מפעם אחת כי היא מצטערת על כך שהעניקה לתובע במתנה את המקרקעין וכי היא מבטלת את המתנה. בעדותה נשמעה הנתבעת יותר חדה, החלטית ואסרטיבית מהנתבע עצמו. עדותה לא שכנעה אותי ולא התרשמתי כי ניתן לסמוך על גרסתה בהיותה גרסה מגמתית שלא ראיתי ליתן בה אמון. לכך אני רואה להוסיף כי מדובר למעשה בעדות יחידה של בעל דין במשמעות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971. סעיף זה מורה כי בבואו לפסוק במשפט אזרחי על פי עדותו היחידה של בעל דין, כשאין לה סיוע, יפרט בית המשפט מה הניעו להסתפק בעדות זו. טעמה של הוראה זו נועד "למנוע ולסכל תביעה מבוימת שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה. . . תביעות המתבשלות בין בני זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן. אם קיימות נסיבות מיוחדות המקנות לעדותם משקל מיוחד, יפה כוחו של בית המשפט להיענות לתביעתם, ובלבד שינמק זאת כדבעי" (ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פד"י לה (2), 48). במקרה זה לא מצאתי טעמים מיוחדים שיצדיקו הסתמכות על גרסתה של הנתבעת לבד, מה גם שהתרשמותי ממהימנותה היתה מסויגת. 12.9 התובע לעומת זאת עשה עליי כאמור רושם חיובי ומהימן בעדותו. לא התרשמתי כי ניסה להגזים או להעצים את תרומתו לרווחתה של אמו המנוחה או לבטל את חלקו של אחיו הנתבע. בעדותו אישר כי הוא אוהב לעבוד קשה וכי נהג לבקר את אמו בסופי שבוע ומדי פעם גם בערבים במהלך השבוע. משנשאל האם אמו היתה מתוסכלת או כעוסה מייחסו אליה השיב "למה היא היתה מתוסכלת? היא לא כעסה עלי אף פעם, היא תמיד אהבה אותי. אני בן זקונים. היא אהבה אותי יותר מכולם" (עמ' 19 שורה 24 לפרוטוקול). דבריו אלה של התובע השתלבו עם עדותם של יתר אחיו ואחיותיו שהעידו מטעמו. כך אחותו מרגלית כהן (ת/1), אחיו משה גוזלי (ת/2), חנה לוי (ת/3), רחל כץ (ת/4) ונעמי לוי (ת/5). כולם כאחד העידו כי הוריהם העניקו לתובע במתנה ¼ משטח המקרקעין שהיו בבעלותם וכי מעולם לא ביטלו מתנה זו. יש לציין כי עדים אלה העידו בניגוד לאינטרס שלהם עצמם שכן קבלת תביעתו של התובע, תביא לנגיסה בחלקים שלהם במקרקעין. בעדותם עשו עליי רושם מהימן ולא מצאתי טעם מדוע לא לקבל את דבריהם. ניכר היה כי חרף הסכסוך ארוך השנים ביניהם, הם אוהבים את הנתבע ואינם מסוגלים לראות בו יריב או צד לסכסוך. כך ביטאה זאת העדה מרגלית כהן בעדותה בפניי: "...אני לא מאשימה אותו בכלל (את הנתבע - א.ט) אני אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את יהודה. שורש הרע בעניין הזה הוא יפה גיסתי. היא החתימה את אמא בלי ידיעת כל הילדים. אנחנו 10 ילדים. אפילו עזרא לא ידע. הוא נשמה טובה". (עמ' 9 שורה 9 לפרוטוקול). דברים דומים נשמעו גם מפי העדה רחל כץ שתלתה את האחריות לסכסוך בנתבעת. משנשאלה על עמדתה לגבי אחיה הנתבע, השיבה "עזרא הוא צדיק" (עמ' 14 שורה 7 לפרוטוקול). יתר העדים מטעם התובע העידו אף הם כי מעולם לא שמעו את אמם מבטלת את המתנה או מתבטאת בדרך כלשהי המלמדת על כך. אחיו ואחיותיו של התובע שהעידו בפניי מטעמו עשו עליי רושם חיובי. מטבע הדברים חלקן של אותן עדויות היו רוויות מטענים רגשיים ומשקעים משפחתיים כגון דבריה של רחל כץ שסיפרה על היותה אשה חולה ובודדה, שהחיים לא הטיבו עמה בעוד אחיה הנתבע ואשתו אינם דואגים להזמין אותה לביתם ולהיות עמה בקשר. ברי גם כי מדובר באנשים מבוגרים שהסכסוך והמעמד הביא אותם לסערת רגשות. יחד עם זאת, עדותם של עדים אלה היתה אמינה בעיניי וראיתי לקבל את גרסתם ולבכר אותה על פני גרסתה המגמתית של הנתבעת. 13. גם בסוגיית החדר שסופח, על פי טענת הנתבעים, על ידי התובע לדירתו לאחר מות אמו, ראיתי להעדיף את גרסת התובע. ראשית, הן התובע והן העדים מטעמו העידו כי החדר שצורף מדירת ההורים היווה חלק מדירת התובע. שנית, עיון בתוכניות על פיהן ניתן היתר הבניה להקמת ביתו של התובע מלמד כי גם על פי אותן תוכניות סופח חדר אחד מדירת ההורים לדירת התובע. הנתבעת מצדה טענה כי התובע פלש לאותו חדר רק לאחר שהאם הלכה לעולמה וכי בעקבות כך פרץ סכסוך אלים בין הצדדים שחייב התערבות המשטרה. אלא שלבד מדבריה אלה לא הציגה הנתבעת ולו בדל ראיה להוכיח את מעשה הפלישה הנטען ואף לא את התלונה שהוגשה בזמנו במשטרה. לפיכך, אני קובע כממצא כי מדובר בחדר שצורף לדירת התובע עוד בשלבי הקמתה, כשהוריו היו עוד בחיים, וכי אותו חדר משמש את התובע באופן בלעדי מאז ועד היום. טענת ההתיישנות והשיהוי 14. נחזור עתה לטענות ההתיישנות והשיהוי אותן העלו הנתבעים כטענות סף שיש בהן כדי להביא לסילוקה של התביעה על הסף. בשים לב לכך שהסעד הנתבע הנו פסק דין המצהיר על זכויותיו של התובע לגבי מקרקעין, הרי שאין חולק כי מדובר בתובענה במקרקעין. בהיותם מקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות לגביהם הנה 25 שנים, בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). (ראו: ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) ,487, 494). השאלה היא מהו המועד ממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות. 15. בדומה לסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן:"חוק המקרקעין") הקובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, קובע סעיף 5(א) לחוק המתנה התשכ"ח - 1968 (להלן:"חוק המתנה") כי התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב. סעיף 7 (ב) לחוק המקרקעין מורה כי עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה, ומכאן שכל עוד לא הסתיימה המתנה ברישום רואים אותה כהתחייבות ליתן מתנה. 16. האם זכות התובע במקרקעין נשוא כתב המתנה הנה זכות קניין שביושר? התובע משיב על כך בחיוב בין היתר בהסתמך על הלכת צימבלר (ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פד"י נ"ז(5) 49) ואילו הנתבעים עונים על אותה שאלה בשלילה, בהסתמך על הלכת לאניאדו (ע"א 11502/05 אילנה לניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ). לשאלה זו חשיבות מכרעת לגבי מניין תקופת ההתיישנות. בפרשת לאניאדו עמדה בפני בית המשפט השאלה האם הלכת אהרונוב (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199) כוחה יפה גם בהתחייבות ליתן מתנה או שמא היא מתייחסת להתחייבות לעסקת מכר מקרקעין כנגד תמורה. בהלכת אהרונוב נקבע כי משהתחייב בעל מקרקעין להעביר זכויותיו לקונה, קמה לקונה זכות "מעין קניינית" במקרקעין, וזאת גם בטרם הושלמה העסקה ברישום ואף מבלי שנרשמה לגביה הערת אזהרה. בהיות זכות זו בגדר זכות מעין קניינית היא גוברת על זכותו של נושהו של המוכר שלזכותו נרשם עיקול על הנכס נשוא ההתחייבות. הרציונל העומד מאחורי קביעה זו נעוץ בכך שהעיקול מעצם טיבו אינו משקף זכות קניינית בנכס אלא "זכות דיונית" שכל כוחה במניעת בעל הזכויות הרשום מביצוע עסקאות בנכס. בית המשפט בפסק הדין בעניין לאניאדו עמד על ההבדלים בין הסכם מכר שבו מתקיימת מערכת יחסים הדדית שבה צד אחד משלם תמורה והצד האחר מעביר את הממכר, לבין הסכם מתנה שבו מקבל המתנה זוכה ללא כל תמורה או התחייבות מצדו במושא המתנה, בעוד מקנה המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו בהתקיים התנאים המנויים בחוק מבלי שהדבר ייחשב כהפרה של התחייבותו. בית המשפט ציין כי הפער הנורמטיבי שבין קונה בעסקת מכר לבין מקבל בהתחייבות למתנה יסודו "בהתייחסות הערכית והמוסרית השונה לעניין זכויותיהם וחובותיהם של המוכר מול הקונה לעומת אלה של נותן המתנה מול מקבלה. המערכת הנורמטיבית המסדירה עסקאות של מכר מבוססת ביסודה על הסימטריה וההדדיות הנוצרת בהסכם שבין מוכר לקונה. זה נותן למשנהו נכס כנגד התמורה שנותן משנהו לו, ולהיפך. לא כן בנותן מתנה ומקבלה. כאן אין מלכתחילה סימטריה או הדדיות כי אם נתינה חד צדדית בלבד, אם תרצה אמור "מתת חסד". ההסדרים הנורמטיביים השונים לעניין מכר ומתנה מבטאים תשתית התייחסות ערכית ומוסרית זו". בסופו של דבר נקבע בפרשת לאניאדו כי מכלול הנסיבות אינו נותן לסווג את המתנה באותו מקרה באחד מאותם חריגים בהם ישקול בית המשפט להעדיף את זכות מקבל המתנה על זכותו של הנושה, שכן בנסיבות אלה במאזן הציפיות המוגנות של שני הצדדים לא זו בלבד שאין הכף נוטה להעדפת עניינם של מקבלי המתנה אל שנוטה היא בבירור להעדפת עניינו של הנושה. 17. אין בהלכת לאניאדו כדי לסייע לנתבעים בטענת ההתיישנות אותה הם מעלים. ראשית פסק הדין הנ"ל עסק בתחרות הזכויות בין מקבל מתנה לבין נושהו של נותן המתנה תוך השוואת מצב זה לתחרות הזכויות שבין קונה על פי חוזה מכר לבין נושהו של המוכר. נקבע כי נקודת המוצא במקרה הראשון תהיה כי ידו של הנושה על העליונה ואילו במקרה השני ידו של הקונה תהא על העליונה. יחד עם זאת הותיר בית המשפט אף באותו מקרה את הדלת פתוחה בפני מקבל התחייבות למתנה לנסות ולהוכיח כי עניינו הקונקרטי נמנה על אותם החריגים שבהם במאזן הציפיות המוגנות שלו ושל הנושה - תיטה הכף להעדפת עניינו. שנית, בית המשפט בעניין לאניאדו קבע כי כמו בהלכת אהרונוב שהכירה בקיומן של זכויות "מעין קנייניות" הנוצרות מכוח הסכם בין קונה מקרקעין למוכר, גם אצל מקבל המתנה, מכוח התחייבות ליתן מתנה, נוצרות "מעין זכויות מעין קנייניות" אולם אלו "שבריריות ובלתי מגובשות לאין ערוך מאלו שבידי הקונה בעסקת המכר". עוד נאמר כי: "הזכות ה"מעין קניינית" שנקבעה לקונה המקרקעין בהלכת אהרונוב מיוסדת בהיבטה הרעיוני והתכליתי על אינטרס ההסתמכות המעוגן בנורמת היסוד לפיה חוזים יש לקיים. אינטרס זה מתעמעם משמעותית, ומטבע הדברים, אצל מקבל ההתחייבות למתנה. שכן, ובהסתייגות המבוקשת, התחייבות לתת מתנה אינה נכללת קטגורית וללא סייג בגדרו של אותו הכלל. עם זאת, מידת השבריריות ועוצמת העמעום של אינטרס ההסתמכות אצל מקבל המתנה תהיה במקרים רבים תלוית נסיבות ותנאים. לא הרי מקבל ההתחייבות למתנה ששינה מצבו בהסתמך על אותה ההתחייבות כהרי המקבל שלא שינה את מצבו. לא הרי המקבל שעה שחלה הרעה במצבו הכלכלי של הנותן כהרי המקבל שלא חלה הרעה כלכלית במצבו של הנותן. ככל שהנתונים, הסיכוי או ההיתכנות לזכות החזרה של הנותן גדולים יותר, כך תצטמצם ההגנה על אינטרס ההסתמכות של המקבל, ולהיפך". (ההדגשה אינה במקור - א.ט). 18. בענייננו, כפי שנקבע לעיל בעקבות המתנה, הקים התובע את בית מגוריו במקרקעין בו הוא מחזיק ומתגורר עשרות בשנים. בנוסף, הטענה כי אמו המנוחה חזרה בה מהמתנה בטרם מותה, נדחתה כפי שפורט לעיל. אף הטענה כי מצבה של האם או מצב חליפיה הורע לאחר מתן המתנה לא הוכחה. בנסיבות המקרה דידן יש ליתן משקל יתר להגנה על אינטרס ההסתמכות של התובע ולקבוע כי מדובר בזכות מעין קניינית. מסקנה זו, לא זו בלבד שהיא תואמת, בנסיבותיו של תיק זה, את תחושת הצדק והיושר אלא שהיא מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהתובע נהג במקרקעין נשוא המחלוקת מנהג בעלים משך שנים רבות ללא כל עוררין מצד מאן דהוא, לרבות הנתבעים. 19. משהגענו עד הלום אנו נכנסים בגדרה של ההלכה שנקבעה בפרשת צימבלר. שם נקבע בהסתמך על פרשת ענבטאוי (ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר (דרויש), פ"ד נו (5), 280) כי: "קיומן של זכויות שביושר אצל הקונה מקים יחס של נאמנות [קונסטרוקטיווית] בין המוכר לקונה. מסקנה זו נכונה הן מקום בו חלים דיני היושר האנגליים - כפי שהניח בית -המשפט בעניין ענבטאוי - והן מקום בו חלים דיני היושר הישראליים החדשים - כפי שבית-המשפט רשאי היה להניח בעניין ענבטאוי, בהתאם להילכת אהרונוב". בבואו לבחון את המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעות המבוססות על יחסי נאמנות או על זכויות שביושר הפנה בית המשפט לסעיף 6 לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. נקבע כי כשמדובר בתובענה כנגד נאמן, נוצרת עילת התביעה ברגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או שהוא מפר את חובתו כנאמן. עוד נקבע כי כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת הנאמנות או יפר אותה על מנת שמירוץ ההתיישנות יחל, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה. (ראו גם לעניין זה: ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ (לא פורסם, 21.3.2011). 20. בענייננו, משנדחתה הטענה כי אמם המנוחה של התובע והנתבע חזרה בה מהענקת המתנה או הביעה בדרך כלשהי הסתייגות ממתן המתנה הרי שאין לומר כי כפרה או הפרה את חובת הנאמנות כלפי התובע. אף הנתבעים, ככל שנתייחס אליהם כחליפיה של האם, לא הביעו כל הסתייגות או התנגדות לנאמנות עד למועד שבו התנגדו לסעד הנתבע בתיק דידן. משכך, אין לומר כי תקופת ההתיישנות חלפה, ודין טענה זו של הנתבעים להדחות. 21. אשר לטענת השיהוי, הלכה היא כי "שיהוי כשהוא לעצמו בהגשת תביעה לביצוע-בעין איננו עומד לתובע כמכשול אלא אם קיימים שני תנאים נוספים, היינו א' שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור או יאוש של הקונה; ו-ב', שעקב השיהוי הורע מעמדו של המוכר" (ע"א 118/75 עזבון שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 663; ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח (2) 561). שיקול נוסף שהוזכר בפסיקה בהקשר לטענת השיהוי נוגע לחוסר תום לבו של המשתהה. בענייננו, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומם של התנאים דלעיל שיש בהם כדי להצדיק סילוקה של התביעה על הסף מחמת שיהוי. גם לעניין זה מוטל היה הנטל על כתפם של הנתבעים, שכן "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה" (ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה (3),749). סוף דבר 22. בתביעתו עתר התובע כי לבד מן ההצהרה על זכויותיו לגבי רבע מן המקרקעין על פי כתב המתנה, יצהיר בית המשפט כי חלקו של התובע כולל את הדירה וכי הוא זכאי להירשם כבעלים של הדירה הידועה כתת חלקה 2 במקרקעין. לאחר הגשת סיכומי הצדדים הוגשה הודעה מטעם התובע לפיה חלה טעות בציון מספר היחידה שבבעלותו, שכן אותה יחידה על פי תשריט רישום הבית המשותף סומנה כתת חלקה מס' 1 ולא 2 כפי שציין בטעות בתביעתו. אין בידי לקבל חלק זה של התובענה לא בשל הטעות שנפלה בציון מספר היחידה אלא בשל כך שהתביעה לא הוגשה כתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. זכויותיו של התובע בחלקה הוכחו בפניי במסגרת ההליך דנא כך שהתובע זכאי להירשם כבעלים של ¼ מכלל החלקה. יחד עם זאת, לא הוכח כי שטח הדירה אותה הוא בנה ובה הוא מחזיק עד היום שווה לכדי 1/4 משטח החלקה. תיאורטית, אפשר וחלקו של התובע אף גדול משטח הדירה בה הוא מחזיק ומנגד יתכן שהוא קטן יותר. את החלוקה יש לבסס על מדידה מדויקת שלא הוצגה בפניי ואפשר ויהא צורך בתשלומי איזון, דבר שכלל לא נבחן ולא נידון במסגרת תיק זה. תוצאה זו מחזירה אותנו לנקודה שבה נפתח פסק הדין, בבחינת סגירת מעגל. נאמר בפתח הדברים כי סיום התיק לא יביא בהכרח לסיום המחלוקות בין הצדדים. עתה ניתן לומר כי העובדה שאלה יידרשו לפירוק השיתוף בדרך של חלוקה מבשרת כי אנו עומדים בפני חוליה נוספת בשרשרת הסכסוכים וההתדיינויות בין הצדדים. לא נותר אלא לקוות כי אלה ישכילו להגיע להבנה בנוגע לחלוקה ויחסכו מעצמם משאבים נפשיים וכספיים מיותרים. אמיר טובי 23. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומצהיר כי התובע הנו הבעלים של ¼ משטח החלקה 52 בגוש 11051 מאדמות קרית אתא וכי בכפוף לתשלום המסים, האגרות וההיטלים המתחייבים על פי דין הוא זכאי להירשם כבעלים לגבי רבע מן המקרקעין הנ"ל. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ירושהסכסוך משפחתיבעלותסכסוך