דוגמא לפסק דין בנושא ערעור על אישור עיקול: השופטת נחמה מוניץ: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת עיריה מרדכי), מיום 25.7.12, בע"ק 13396-05-09, ואשר עניינו אישור העיקול שהוטל אצל המערערת כ"מחזיקה" בנכסים השייכים לחברת אור הגנוז פרויקטים בע"מ (להלן: "החייבת") וחיובה בתשלום מלוא סכום התביעה שהוגשה כנגד החייבת, ובתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד למשיבה בסך של 15,000 ₪. רקע והליכים קודמים: 1. ביום 9.3.09 נחתם בין המערערת לחברת בר-כל רשתות בע"מ (להלן: "חברת בר-כל") הסכם שכירות, לפיו השכירה המערערת לחברת בר כל נכס, למשך שלוש שנים, בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 22,000 ₪. במבוא להסכם השכירות נרשם כי עד לאחרונה הופעל במושכר על ידי החייבת בית עסק מסוג מרכול. 2. המשיבה הגישה לבית משפט קמא בקשה לאישור עיקול לפי סעיף 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ב - 1984 (בתביעה בסדר דין מקוצר בתא"ק 1160-04-09), כנגד החייבת, בגין תשעה שיקים שנמסרו לה בתמורה לרכישת מוצרי דגים במהלך שנת 2008, ואשר לא נפרעו. משלא הגישה החייבת בקשת רשות להתגונן, ניתן נגדה פסק דין, מיום 17.5.09, המחייב אותה בסכום התביעה בסך 417,582 ₪. 3. במסגרת התביעה הוטלו ביום 2.4.09 צווי עיקול זמניים על זכויותיה ונכסיה של החייבת המצויים אצל צדדי ג' שונים, בין היתר, אצל המושב אור הגנוז, אצל עו"ד שמעון מוני עזורה המשמש בא כוחה של המערערת ושל המושב ואצל חברת בר-כל. 4. בהתאם להחלטה מיום 5.5.09 הורחב צו העיקול גם על נכסי החייבת שבידי המערערת. 5. ביום 10.5.09 הודיעה המערערת לבית המשפט באמצעות ב"כ עו"ד עזורה כי אין בידיה כספים, נכסים או זכויות של החייבת. 6. ביום 20.5.09 הגישה המשיבה בקשה לאישור העיקולים הזמניים. בהמשך נסתיימו ההליכים כלפי כל הצדדים, למעט כלפי מושב אור הגנוז והמערערת. לאחר שלא הוגשו כתבי הגנה במועד, ניתן פסק דין חלקי במסגרת תיק תא"ק 1160-04-09, בו אושר צו העיקול הזמני כנגד מושב אור הגנוב והמערערת. 7. ביום 1.8.10 בוטל פסק הדין בכפוף לחיובן של המערערת ומושב אור הגנוז בהוצאות, זאת לאחר שהבקשה לביטולו של פסק הדין הוגשה באיחור ניכר. 8. ביום 12.8.10 הגישה המשיבה, במסגרת תביעתה, בקשה לצו עיקול זמני על כספים, נכסים וזכויות שבידי מספר מחזיקים, ביניהם עו"ד עזורה ועו"ד שחר ולנר, שהודיעו לבית משפט קמא ביום 31.8.10 כי הם מחזיקים בכספים בחשבון נאמנות לטובת המערערת. לגבי הישוב אור הגנוז נמסרה הודעה לבית משפט קמא, לפיה הישוב אינו מחזיק בנכסים או כספים המגיעים לחייבת. 9. ביום 5.10.10 הודיעה חברת בר-כל לבית משפט קמא כי מכוח הסכם שכירות לשכירת מרכול, שנחתם ביום 9.3.09 בינה לבין המערערת, היא חבה למערערת סך של 259,220 ₪, תוך שהיא שומרת על זכות הקיזוז באשר לכספים בגין דמי שימוש חודשי בחשמל. עוד ציינה חברת בר-כל בהודעתה כי היא אינה מחזיקה בכספים או נכסים השייכים לישוב אור הגנוז. 10. ביום 16.9.10 הגישו הישוב אור הגנוז והמערערת בקשה לביטול צו העיקול הזמני בטענה כי אינן מחזיקות בנכסי החייבת, בקשה שנדחתה ביום 2.11.10. 11. לאור דחיית הבקשה לביטול עיקול נשמעו ראיות. מטעם המשיבה העידו מר מנחם כרמל - מנכ"ל בר-כל ומר יצחק ששון - מנהל מכירות של דגת הארץ. כן נשמעו עדויותיהם של מר אברהם סופר - ששימש כמנהלה של החייבת, ומטעם הישוב אור הגנוז והמערערת נשמעה עדותו של מר אברהם אדוק ששימש כחבר בוועד המערערת והינו בעל תפקיד גם בישוב. 12. בסיכומיה חזרה בה המשיבה מתביעתה כלפי הישוב אור הגנוז. התביעה צומצמה למחלוקת שבינה לבין המערערת בלבד בשאלה: האם ביום 7.5.2009, מועד בו הומצא למערערת צו העיקול הזמני לצד ג', החזיקה המערערת נכסים או כספים או זכויות אשר שייכות לחייבת עד לתקרת צו העיקול בסך של 417,582 ₪, וכן בשאלה: האם הפרה המערערת את צו העיקול עת מסרה הודעה לא נכונה לבית המשפט בטענה כי לא החזיקה, נכון ליום 7.5.09, נכסים או כספים של החייבת. עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא - 13. בית משפט קמא קבע כי גם לאחר שמיעת הראיות לא הובהר מקור זכויותיה הנטענות של המערערת בנכס המרכול, והמערערת אף לא הציגה ראיה אמינה כלשהיא להוכיח את מקור חיוביה הנטענים של החייבת כלפי המערערת. בית משפט קמא לא מצא כל הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות שהצדיקו תשלום סך של 436,160 ₪ לידי המערערת בגין "ציוד ומוניטין" שהיו בבעלות החייבת. 14. אשר לזכות העיכבון הנטענת בשל קיומו של חוב בגין דמי שכירות והסכמת החייבת לעיכוב ומכירת ציוד, פסק בית משפט קמא, כי זכות זו קמה מקום שהנפגע קיבל נכס של המפר ועליו להחזירו. אולם במקרה דנן לא נטען כי המערערת החזיקה בנכס של החייבת אותו התחייבה להחזיר לידי החייבת. אלא נטען כי הציוד נמכר על ידי המערערת, ותו לאו. 15. בית משפט קמא פסק כי לא הוצגה כל ראיה שהחייבת שכרה ושילמה דמי שכירות עבור השימוש במבנה המרכול לידי המערערת בעבר. 16. עוד פסק בית משפט קמא כי גרסת עדי ההגנה לפיה נמנעו מהבאת מסמכים בשל אירועי ביזה במרכול, אינה אמינה. כן פסק כי הימנעות המערערת מהצגת מסמכים נובעת מן העובדה שלא נערכו מסמכים כאלה או שאם נערכו מסמכים כאלה בזמן אמת, אין הם תומכים בגרסת המערערת כפי שהוצגה. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא, כי אין להעניק משקל לעדותו של מר אדוק, לפיה תמורת הציוד שנמכר נמסרה למערערת זכות עיכבון בגין חובות החייבת כלפיה עבור חוב דמי שכירות שלא שולמו. 17. בית המשפט קמא קבע כי המשיבה - דגת הארץ, הרימה את נטל ההוכחה לשם קביעה כי הכספים ששולמו לידי המערערת על ידי "בר-כל" הינם כספי החייבת. המערערת לא הציגה כל הסבר מניח את הדעת לכך. משכך נפסק כי מבחן מאזן ההסתברויות מוביל למסקנה לפיה אכן היו בידי המערערת נכסים של החייבת במועד הטלת העיקול, והודעתה לבית המשפט בנדון לא שיקפה את האמת והמציאות. 18. בית משפט קמא דחה את טענת מערערת להרחבת חזית בכל הנוגע להסתמכות על כלל ראייתי זה או אחר אשר אינה קשורה לטענות מהותיות של הצדדים בהם נדרשת הכרעה וקבע כי הסתמכות על כלל משפטי - ראייתי, אינה מהווה הרחבת חזית. 19. בית משפט קמא פסק כי ככל שהכספים תמורת הציוד והמוניטין היו זכויות של החייבת אזי יש לקבל את טענת התובעת באשר לזכותה להיכנס לנעלי החייבת ולעקוב אחר נכס של החייבת ולהוציאו מיד צד ג' שפעל שלא בתום לב בעת נטילת הזכויות של החייבת, ובעת מתן תשובתו לצו העיקול. טענות המערערת בתמצית - 20. בית משפט קמא התעלם מקביעותיו שלו כי חלה חובה על התובע לפרט עילתו כנגד המחזיק, בעוד שהמשיבה לא פירטה כלל. עילת התביעה שבכתב טענות המשיבה אינה מנומקת ובית המשפט הוא אשר הרחיב את היריעה והחליט לפרט עבורה את עילות התביעה ולקבוע קביעות שכולן בגדר הרחבת חזית אסורה. 21. בית משפט קמא טעה עת אפשר למשיבה לתבוע הרמת מסך באמצעות הליך פרוצדוראלי של עיקול, תוך התעלמות מפקודת החברות. 22. שגה בית משפט קמא כאשר ביסס החלטה על כך שהמערערת לא הציגה מסמכים מצידה ובחר להעביר את נטל ההוכחה למערערת, בניגוד מוחלט לכל דין. 23. בית משפט קמא שגה כאשר אפשר למשיבה לתפוס נכסים אצל המערערת באמצעות הליך של אישור עיקול. המשיבה לא טענה לקיומם של כספים ונכסים במועד הקובע - קבלת מתן ההודעה בדבר צו העיקול, אלא היא מבקשת להשיג לידה את כל הכספים והנכסים שהגיעו או מגיעים למערערת מכל סוג ומין שהוא. 24. בית משפט קמא טעה כאשר קבע כי לא הובהר מקור זכויותיה של המערערת בנכס המושכר וכי לא ניתן פירוט לגבי ציוד בשווי 436,160 ₪ שקיבלה המערערת מאת החייבת. זאת בעוד שמהודעת חברת בר-כל עולה כי הוא שילמה 376,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור הציוד והזיכיון להפעלת המרכול בישוב אור הגנוז. 25. מסקנותיו של בית משפט קמא אינן תואמות את העובדות שנקבעו על ידו. מן העדויות שנשמעו בפניו מתבקשת מסקנה הפוכה, לפיה במועד הטלת צו העיקול לא היו בידי המערערת כספים או נכסים של החייבת (סעיפים 22-49 לערעור). 26. שגה בית משפט קמא עת קבע כי לא הובאה כל ראיה ביחס לעצם קיומו של החוב הנטען של החייבת כלפי המערערת. מנהל המערערת - מר אדוק העיד כי כל המסמכים שהיו ברשות המערערת נבזזו באירוע ביזה. 27. טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי לא קיימת למערערת זכות עיכבון. המערערת הגיעה להסכמה עם החייבת, כפי שהעיד גם מנהל החייבת - מר סופר, המתיר למערערת למכור את הציוד והנכסים שנותרו לאחר אירוע הביזה, לחברת בר-כל, וכך עשתה. 28. טעה בית משפט קמא עת קבע כי הראיות מלמדות על התחמקות השיטתית של המערערת להבהיר את טיב מערכת היחסים הנטענת בינה לבין החייבת ואת זכותה לקבל כספים מאת חברת בר-כל. הקמת גופים שונים עצמאיים לשם הקטנת סיכונים עתידיים הינה לגיטימית ולא נועדה ליצור עירוב לשם הברחת נכסים. 29. שגה בית משפט קמא משבחן סוגיות שכלל לא עלו מכתב התביעה, אף שכתב התביעה לא תוקן על ידי המשיבה עד למועד מתן פסק הדין. 30. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערערת ביום 9.1.13, שבה המערערת על הטענות שבכתב הערעור. טענות המשיבה בתמצית - המשיבה הגישה עיקרי טיעון מטעמה ביום 13.1.13, ואלו הם: 31. לבית המשפט סמכות לקבוע כי תשובת מחזיק לפיה אין בידו נכסים אינה נכונה ובמקרה כזה לאשר את צו העיקול כך שהמחזיק יחויב לשלם או להעביר לתובע כספים או נכסים של החייב שהיו בידו במועד בו קיבל את הצו. 32. צדק בית המשפט כאשר דחה את טענת המערערת כי המשיבה לא פירטה בבקשתה את העובדות המהוות בסיס לטענתה לפיה המערערת מחזיקה בנכסי החייבת. 33. בית המשפט רשאי לקבוע במסגרת הליך זה, כי נכסים שהיו בידי המערערת במועד בו הומצא לה צו העיקול הם נכסי החייבת. זו איננה תביעה להרמת מסך כטענת המערערת. 34. בצדק דחה בית המשפט את טענת המערערת בדבר הרחבת חזית. המשיבה לא סטתה מהחזית שנפתחה בבקשתה על פי תקנה 378. הסתמכות בעלי הדין על כלל ראייתי כזה או אחר אינו קשור לטענות המהותיות של הצדדים ואין בו משום הרחבת חזית. 35. בדין קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה כי בוצעה עסקה עצמאית של החייבת. טענת המשיבה איננה לביטול העסקה אלא, כי ביום 7.5.09 החזיקה המערערת בכספים או זכויות או נכסים של החייבת. 36. המערערת פעלה בדרך מפותלת במטרה למנוע חשיפת האמת בבית המשפט. טענות המערערת על היעדר מסמכים לאור אירוע ביזה, נטענו בעלמא ולא הוכחו. 37. בצדק הגיע בית משפט קמא למסקנה כי המשיבה הרימה את הנטל הנדרש כדי ביסוס הממצאים העובדתיים שהובילו לקבלת התביעה כנגד המערערת. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא הם נכונים ומבוססים היטב בחומר הראיות שהובא לפניו. 38. המצהיר מטעם המערערת הודה במפורש בעדותו כי בחודש מרץ 2009, שילמה חברת בר-כל למערערת עבור ציוד במרכול השייך לחברה החייבת. היינו - במועד מוקדם להטלת העיקול ביום 7.5.09. ההסבר לפיו למערערת זכות עיכבון על ציוד החייבת בגין חוב של החייבת למערערת, לא נתמך בראיות - הן לעניין עצם קיומו של חוב והן לעניין סכום החוב הנטען. 39. לא הובאה כל ראיה כי למערערת זכויות במבנה המרכול אותו השכירה לחברת בר כל. המערערת נוסדה מספר שנים לאחר שהחייבת הפעילה והחזיקה בנכס. המערערת לא הציגה כל ראיה לפיה היא בעלת זכויות להשכיר מבנה השייך לחייבת. מאידך, המשיבה תמכה טענתה בראיה מוצקה המעידה על תשלום ישיר של חברת בר-כל בסך 150,000 ₪, לחברת אב קור בע"מ עבור חוב ישן של החייבת בגין רכישת מקררים. לכן המסקנה היא כי דמי השכירות המשולמים בגין הנכס המושכר שייכים לחייבת ולא למערערת. קרי, בנוסף לתשלום של 436,160 ₪, בגין ציוד החייבת החזיקה המערערת בכספים נוספים המגיעים לחייבת והם אותם דמי שכירות ששולמו למערערת על ידי חברת בר-כל החל מחודש מרץ 2009. 40. המצהיר מטעם המערערת (מר אדוק) לא טען כי החייבת מסרה ציוד למערערת או כי המערערת היתה צריכה להשיבו לחייבת. מר אדוק טען כי הציוד נלקח בפועל על ידי המערערת. טענה זו אינה מקימה זכות לעיכבון ומכל מקום זכות העיכבון אינה מאפשרת לבעל הזכות בעלות במיטלטלין או אפשרות למכור אותם אלא אך ורק להחזיק בהם, ולעכבם תחת ידו. בדיון מיום 6.2.13 שבו הצדדים על הנטען בכתבי טענותיהם. דיון ומסקנות - 41. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא אם נמצאה בהן טעות בולטת, היורדת לשורש הדברים. בסיסו של כלל זה ביתרון המובהק שיש לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור אשר יכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות (ע"א 3180/05 ד"ר ריאד נעים זריק נ' עודה ג'רייס, טרם פורסם (29.4.07), ע"א 9070/04 עומר חסן נ' חוסין שאכר חסן, תק-על 2007(1), 3030, ע"א 10225/02 יפה פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, תק-על 2004(1), 288, ד"ר ח' בן-נון, "הערעור האזרחי" (2004), עמ' 222-239). מצאנו כי טענות הצדדים נבחנו על ידי הערכאה הדיונית בצורה מקיפה ומעמיקה. בית המשפט קמא שמע עדויותיהם של העדים והתרשם מאמינותם, ניתוח העדויות הביא למסקנות ברורות ומבוססות. בית משפט קמא מצא לאחר שמיעת הראיות, ביניהן עדותו של מר אדוק - עד המערערת - כי לא הובהר מקור זכויותיה הנטענות של המערערת בנכס המרכול. לא נמצא כל הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות שהצדיקו תשלום סך של 436,160 ₪, לידי המערערת בגין "ציוד ומוניטין" שהוכח כי היו בבעלות החייבת. בית משפט קמא פסק כי המערערת לא הציגה ראיה אמינה כלשהי אשר תצביע על מקור חיוביה הנטענים של החייבת כלפיה. נימוקי המערערת כי אי הצגת מסמכים נובעת מאירוע ביזה במרכול, נמצאו על ידי בית משפט קמא כלא אמינים. בהתאם לכך לא ניתן משקל כלשהו לגרסת עד המערערת - מר אדוק (סעיף 32 לפסק הדין). מאידך מצא בית משפט קמא, כי המשיבה תמכה טענתה בראיות מוצקות, בין היתר בראיה המעידה על תשלום של חברת בר-כל בסך 150,000 ₪ לחברת אב קור בע"מ, בגין חוב ישן של החייבת אשר נבע מרכישת מקררים. לא מצאנו כי נפלה טעות בולטת בקביעות העובדתיות ובמסקנות שנקבעו בידי בית המשפט קמא, לרבות בקביעות באשר למהימנות העדים. לפיכך אין לומר כי מקרה זה הוא מן המקרים החריגים, המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. משכך, דין טענות המערערת, ככל שהן נוגעות לקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא ומסקנות שהושתתו על אותן קביעות, להידחות. 42. כך גם יש לדחות את טענות המערערת, לפיהן הרחיב בית משפט קמא את היריעה וחרג מן העילות שפורטו בכתב התביעה, תוך הרחבת חזית אסורה. כלל ידוע הוא כי מקום שהעובדות העיקריות המגבשות עילת תביעה פורטו בכתב התביעה, ניתן להשתית פסק דין על עובדות אלה גם בלא שהעילה פורטה במפורש בכתב התביעה, ואין לראות בכך סטייה ממסגרת התביעה (ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי-דין ומשפטנים יהודים, תק-על 2007(1), 460; ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין נ' אגנס פינק, פ"ד מד(1), 226; ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן, פ"ד לד(1), 564). בבקשה לאישור עיקול שהגישה המשיבה לבית המשפט קמא, פורטו כל העובדות הצריכות לקביעותיו של בית המשפט קמא, לפיהן המערערת מחזיקה בכספים או בזכויות של החייבת על אף האמור בהודעתה לבית המשפט. המשיבה פרשה בפני בית משפט קמא מסכת עובדתית מפורטת אשר נתמכה באסמכתאות, עליהן ביקשה לבסס את בקשתה. המשיבה אף פירטה את הדינים הנדרשים לעיקר קביעותיו של בית המשפט קמא, הנוגעים להליך מעין זה של עיקול זמני אצל מחזיק, בהתאם לנדרש בתקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאור האמור, אין ממש בטענות המערערת בדבר הרחבת חזית. 43. המערערת טוענת עוד כי המשיבה, באמצעות צו העיקול הזמני, מנסה "לתפוס" כספים של לחייבת אצל המערערת - מכאן ולהבא, בעוד שהליך אישור עיקול נוגע אך ורק לנכסים המצויים בידי המחזיק ב"מועד הקובע" - היינו - במועד הטלת העיקול אצל המחזיק. ברע"א 10826/05, רע"א 11918/05 אדר גלוב בע"מ ואח' נ' בנק הדואר (25.5.08), נדונה שאלה הנוגעת לצו עיקול אצל מחזיק לפי תקנות סדר הדין האזרחי: האם יחול רק על נכסים המצויים בידי המחזיק בעת הטלת העיקול, או שמא אף על נכסים שיגיעו לידי המחזיק בתוך שלושה חודשים מהמצאת הצו, בדומה לצו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967? נפסק, מפי כב' השופט א' רובינשטיין, כי צו עיקול על פי תקנות סדר הדין האזרחי "לוכד" אך את הנכסים ביום הוצאתו, ואין היא מתייחסת לחוב או זכות הנולדים לאחר המועד הרלבנטי. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם לשונה של תקנה 360 בעבר, אשר עניינה ב"נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר (להלן -מחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו", ותקנה 374 דהיום המדברת ב"נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק". לשון זו מתייחסת למצב דברים קיים. אף שצודקת המערערת בטענתה כי המועד הקובע הוא מועד הטלת העיקול, לא מצאנו כי המשיבה מבקשת ל"תפוס", באמצעות הליך אישור העיקול, נכסים של החייבת המצויים ברשותה של המערערת לאחר המועד בו הוטל אצלה העיקול - 7.5.09. בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה צוין מפורשות כי "עמדת המשיבה היתה כי תשובות המערערת ומושב אור הגנוז לצווי העיקול איננה נכונה וכי הן, נכון למועדים בהם הומצאו להם צווי העיקול, החזיקו בכספים ו/או זכויות ו/או נכסים של החברה החייבת". הואיל וכך, איננו רואים כל טעם להרחיב את הדיון בטענה זו של המערערת. 44. אין אנו מקבלים גם את טענת המערערת לפיה בית משפט קמא אפשר למשיבה "לבנות" הליך של הרמת מסך באמצעות הליך פרוצדוראלי של אישור עיקול. סמכותו של בית המשפט לקבוע, במסגרת הליך לאישור עיקול, כי נכסים שהיו בידי המערערת במועד בו הומצא לה צו העיקול, הם נכסי החייבת. זהו מהותו של ההליך לאישור עיקול, וקביעה כזו אינה בגדר הרמת מסך. 45. אשר לטענת המערערת הנוגעת להעברת נטל ההוכחה לכתפיה, אומר כי צודקת המערערת כי ככלל, על המבקש - העותר למתן הסעד הזמני מסוג עיקול - מוטל נטל הראיה והנטל לשכנע את בית המשפט כי הצד השלישי מחזיק בכספים, זכויות או בנכסים השייכים או המגיעים לחייב. עפ"י תקנה 378(ב) לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984, דינה של בקשה לאישור העיקול כדין כתב תביעה והנתבע, שהוא המחזיק, רשאי להגיש כתב הגנה, בקשה לאישור עיקול פותחת חזית מריבה ישירה בין מבקש העיקול לבין המחזיק. (רע"א 2158/92 אורה קליאוט נגד בנק הפועלים בע"מ ו- 4 אח', פד" מו(3), 804). בענייננו, נדרשה המשיבה להוכיח תביעתה כקבוע בתקנה 378 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - כנטל הדרוש בתביעה רגילה. היינו, עליה להוכיח קיומם של נכסים, זכויות או כספים השייכים או מגיעים לחייבת והמצויים ברשותה של המערערת, כמחזיקה בכספי ונכסי החייבת. לאחר שבית המשפט קמא בחן את הראיות ונדרש לטענות הצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי המשיבה הצליחה בהצגת הראיות הנדרשות והרימה את הנטל שהוטל עליה להוכיח כי הכספים ששולמו לידי המערערת על ידי חברת "בר-כל" הינם כספי החייבת (סעפים 36 ו- 38 לפסק הדין). בשלב זה, הועבר הנטל להביא ראיות להפרכתן של ראיות התביעה אל שכמי המערערת על מנת שתסתור את שהוכיחה המשיבה. ברם, המערערת לא הציגה כל ראיה שיש בה לבסס, ולו לכאורה, את טיב מערכת היחסים הנטענת בינה לבין החייבת ואת זכאותה לקבל כספים מאת "בר כל", כפי הנטען על ידה בכתב הערעור. כל שטענה המערערת הוא לקיומו של חוב אותו חבה לה החייבת - חוב זה לא הוכח. בית משפט קמא פסק כי טענתה זו של המערערת נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי ולא נתמכה בראיות כלשהן (סעיפים 37 ו- 39 לפסק דינו של בית משפט קמא). בית המשפט קמא מצא כי נימוק המערערת להיעדר הצגתן של ראיות תומכות עקב אירוע ביזה שאירע במרכול - אינו אמין ואין לקבלו (סעיפים 29-31 לפסק הדין). משום כך קבע בית משפט קמא - "לסיכום, לא הוצגה כל ראיה שהחייבת שכרה או שילמה דמי שכירות עבור השימוש במבנה המרכול לרשב"י, אי פעם, בעבר". הואיל והמשיבה הרימה את נטל הראיה שהוטל עליה ומאידך לא עלה בידי המערערת לסתור את אותן ראיות מוצקות שפרשה המשיבה בפני בית משפט קמא, נפסק, בסופו של יום, ובצדק כי יש לחייב את המערערת בחוב החייבת ולאשר את העיקול הזמני שהוטל אצל המערערת. לפיכך, דין טענת המערערת גם בסוגיה זו - להידחות. 46. טענה נוספת של המערערת נוגעת לזכות העיכבון שקמה לה בנכס המרכול שבבעלות החייבת. זכות העיכבון היא זכות לחזקה בנכס עד תשלום חוב בעל הנכס למחזיק. הזכות לעיכבון חלה שעה שהנפגע קיבל נכס של המפר שעליו להחזירו. בית המשפט קמא דחה את הטענות בעניין זה וקבע כי במקרה דנן לא מתקיימת זכות עיכבון מאחר ולא נטען כי המערערת החזיקה בנכס של החייבת אותו היא התחייבה להחזיר לידי החייבת. כל שנטען על ידי המערערת הוא כי הציוד של החייבת נמכר על ידה. (סעיפים 33-35 לפסק הדין). טענה זו אינה מקימה למערערת זכות עיכבון על נכסי החייבת. קביעתו זו של בית משפט קמא מושתתת על הדין ועל הראיות שהובאו בפניו, ולא מצאנו הצדקה להתערב בה. 47. סוף דבר - דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בערעור זה בסך כולל של 25,000 ₪. נחמה מוניץ, שופטתאב"ד כב' הנשיא - השופט יצחק כהן - אב"ד: מסכים. יצחק כהן, שופט, נשיאאב"ד כב' השופט - בנימין ארבל: מסכים. בנימין ארבל, שופט הוחלט אפוא, פה אחד כפסק דינה של כב' השופטת מוניץ. ערעורעיקול