פיצויים על הגשת בקשת כינוס נכסים

לטענת התובעים, הבקשה לכינוס התבססה על מידע שגוי. לנתבעים לא היה באותה העת חוב בסך של 570,000 ₪, כפי שנטען בבקשת הכינוס. התובעים גורסים, כי חתמו על הסכם הפשרה הראשון מתוך לחץ, ובמטרה לבטל את צו הכינוס ולאפשר המשך הפעלת העסק. לטענת התובעים, עצם הגשת בקשת הכינוס, הובילה אותם למשבר כלכלי. דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים על הגשת בקשת כינוס נכסים: כללי : התובעת 1 הינה חברה אשר עסקה במכירת מוצרי חשמל, וכיום אינה פעילה. התובע 2 היה מנהל התובעת 1. הנתבעות 1-2 (להלן: "קלינטון סחר" ו - "קלינטון אלקטרוניקה"), הינן חברות לסחר מוצרי חשמל, כאשר הנתבעת 1 אינה פעילה כיום, והנתבע 3 (להלן: "ארביב") הוא מנהלן. במשך שנים קיימו הצדדים יחסי מסחר ביניהם. במהלך חודש פברואר 2001, הגישה קלינטון סחר, בקשה למתן צו כינוס נכסי התובעת 1 (להלן: "בקשת הכינוס"), בגין חוב נטען בסך של 570,000 ₪, ובהמשך נחתם הסכם פשרה בין קלינטון סחר לתובעים (להלן: "הסכם הפשרה הראשון"), אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה, והקובע כי התובעים ישלמו לקלינטון סחר 300,000 ₪, בכפוף להתחשבנות בין הצדדים. כחודשיים לאחר חתימת הסכם הפשרה הראשון, נחתם הסכם פשרה נוסף (להלן: "הסכם הפשרה השני"), המצורף כנספח ח' לכתב התביעה, בו נכתב כי התובעים קיבלו לידם שיקים ע"ס 199.118 ₪ אשר היו אצל הנתבעים, ואילו התובעים מסרו לנתבעים 25 שיקים ע"ס 12,000 ₪ כל אחד. כן צויין בהסכם הפשרה השני, כי טרם נערכה התחשבנות בין הצדדים. הצדדים המשיכו, לאחר חתימת ההסכם לנהל מו"מ לפתרון המחלוקות. לאחר כחודש ימים נכרת הסכם פשרה נוסף (להלן : "הסכם הפשרה השלישי"), המצורף כנספח ט' לכתב התביעה, בו הסכימו הצדדים כי לצורך קיום הסכם הפשרה הראשון, דהיינו - תשלום 300,000 ש"חת תעביר התובעת 1 לידי הנתבעים סחורה בסך כולל של 175,000 ₪ כנגד הפחתת יתרת החוב של התובעים בסך של 125,000 ₪. התובעים טוענים כי מילאו את חלקם בהסכם הפשרה השלישי, אולם הנתבעים מצדם פתחו בהליכי הוצאה לפועל כנגדם. בתגובה, הגישו התובעים בקשה בטענת "פרעתי", לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. בהחלטתה מיום 11.9.03 קבעה כבוד הרשמת שוורץ כי מגובה החוב יש להפחית סך של 125,000 ₪. לדבריה, הסכם הפשרה השלישי קוים, ומשכך יש להפחית החוב. ערעור אשר הגישו התובעים על החלטה זו, נדחה ע"י בית המשפט המחוזי ביום 7.3.06. בר"ע אשר הוגשה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא, ביום 1.11.06. ביום 30.4.08 הגישו התובעים תביעה כנגד הנתבעים 1 ו - 3, לבית משפט השלום בבאר שבע, בסך של 68,022 ₪. תביעה זו נדחתה, בעקבות בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, שהגישו הנתבעים, ואשר התובעים לא הגישו תגובתם לה. התובעים הגישו התביעה דנן, בה עתרו לחייב הנתבעים לפרוע חובם לתובעים בסך של 832,582 ₪. טענות התביעה : לטענת התובעים, הבקשה לכינוס התבססה על מידע שגוי. לנתבעים לא היה באותה העת חוב בסך של 570,000 ₪, כפי שנטען בבקשת הכינוס. התובעים גורסים, כי חתמו על הסכם הפשרה הראשון מתוך לחץ, ובמטרה לבטל את צו הכינוס ולאפשר המשך הפעלת העסק. לטענת התובעים, עצם הגשת בקשת הכינוס, הובילה אותם למשבר כלכלי, שכן השמועה אודות כינוס הנכסים התפשטה וגרמה להפעלת מערכת לחצים עליה, הן מצד ספקים אשר דרשו תשלום מיידי, והן מצד לקוחות, אשר ביטלו עסקאות או דרשו אספקה מיידית של המוצר, ועל כן, חתמו על הסכם הפשרה הראשון מתוך לחץ. התובעים סבורים כי לא היו חייבים כספים לנתבעים, וכי ההיפך הוא הנכון - הנתבעים הם אלו אשר היו חייבים להם כספים. לטענת התובעים, בהסכם הפשרה הראשון נקבע כי: התובע 2 יהא ערב לחוב. לצרכי פשרה, החוב יוגדר על סך 300,000 ₪. הסכמות אלו, טוענים התובעים, היו בכפוף לבדיקת חשבונות בין הצדדים או מי מטעמם. התובעים מבהירים כי הסכמתם להגדרת החוב בכפוף לבדיקת החשבונות, הייתה עקב חוב כספי קודם, תלוי ועומד, של הנתבעים. התובעים מצרפים, כנספח ב' לכתב התביעה, הסכם מחודש נובמבר 1995, בין קלינטון אלקטרוניקה, ומר מוטי ברקוביץ, לבין מימון אלקטרוניקה בע"מ (להלן: "מימון אלקטרוניקה"), לרכישת סחורה בסך של 850,000 ₪. התובעים טוענים כי על פי ההסכם משנת 1995, מהסך של 850,000 ₪, צריך היה לנכות סך של 157,844 ₪, עקב חוב קודם. יתרת התמורה אמורה הייתה להיות משולמת בארבעה שיקים. שיקים אלו הופקדו בנאמנות אצל עו"ד דוד כהן, ולא הופקדו עקב חילוקי דעות שנתגלעו בין התובעים לבין עו"ד כהן. התובעים גורסים כי חרף פניות חוזרות ונשנות מצדם, לא פרעו הנתבעים חובם על פי ההסכם מחודש נובמבר 1995. התובעים טוענים כי אף הציעו פניה לבוררות, אך הצעתם זו נדחתה על ידי הנתבעים. התובעים אינם מכחישים את המשך קיומו של מסחר בין הצדדים, חרף חובם הנטען של הנתבעים, וסירובם לפרעו. זאת עד לשנת 2001, עת הוגשה הבקשה לכינוס. התובעים צרפו כנספח ד' לכתב התביעה, העתק מכתב התחשבנות אשר שלחו ביום 31.01.96, המפרט את חובם הנטען של הנתבעים, בסך של 420,992 ₪ נכון ליום משלוח המכתב, ובצירוף ריבית והצמדה - סך של 832,582 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. כמפורט לעיל, התובעים טוענים כי חוב זה לא נפרע, וכי היה אמור להכלל במסגרת ההתחשבנות המוזכרת בהסכם הפשרה הראשון. טענות ההגנה : הנתבעים טוענים להעדר יריבות. לגרסתם, ההסכם משנת 1995 נחתם בין חברת מימון אלקטרוניקה אשר כלל אינה צד לתביעה, והמצויה בהליכי פירוק, לבין מר מוטי ברקוביץ, אשר התביעה כנגדו נדחתה, וקלינטון אלקטרוניקה. בתצהירו (סעיף 11), טוען ארביב כי הוא אישית לא ניהל עסקים כלשהם עם התובעים או עם מימון אלקטרוניקה. הנתבעים מפרטים את השתלשלות העניינים במהלך שנת 2001 - לאחר שהתובעת 1 לא עמדה בהתחייבויותיה כלפני קלינטון סחר, הגישה קלינטון סחר תביעה כספית בסך של 570,640 ₪, ובסופו של יום חתמו הצדדים על הסכם הפשרה הראשון, אשר קיבל תוקף של פסק דין. על פיו התחייבה התובעת 1 לשלם סך של 300,000 ₪, והתובע 2 התחייב לערוב אישית לקיום התחייבויותיה של התובעת 1. לטענת הנתבעים, השיקים שמסרו להם התובעים, הוצגו לפירעון אך לא כובדו, ועל כן, הגישו הצדדים להסכם פשרה נוסף - ההסכם השני, אך גם הוא הופר על ידי התובעים, ולאחריו, הגיעו הצדדים להסכם נוסף - הסדר הפשרה השלישי. אף ההסכם השלישי, טוענים הנתבעים, הופר, ועל כן הם הגישו את הסכם הפשרה הראשון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. הנתבעים מכחישים את טענת הנתבעים, כי חובה של קלינטון אלקטרוניקה הועבר לקלינטון סחר. כן מכחישים הנתבעים טענת התובעים כי ארביב הודה בקיומו של חוב כלשהו לתובעים. הנתבעים גורסים כי ההסכם משנת 1995 קבע כדלקמן: מימון אלקטרוניקה אישרה כי היא חייבת לנתבעת 2 157,874 ₪ והתחייבה לפרוע חוב זה באמצעות העברת סחורה בשווי החוב. נספח ההסכם קבע כי מר ברקוביץ ירכוש סחורה ממימון אלקטרוניקה, וכן ינהל חנויות השייכות לה. קלינטון אלקטרוניקה תהא ערבה לקיום התחייבויות מר ברקוביץ. הנתבעים מכחישים את טענות התובעים כביכול הנתבעים עשו שימוש בבית העסק של מימון אלקטרוניקה, ומכרו חלק מהסחורה שהייתה בחנויות. הנתבעים מפנים לנספח ה' לכתב התביעה - מכתב התשובה של קלינטון אלקטרוניקה ומר ברקוביץ, למכתב הדרישה של התובעים, ממנו עולה כי מימון אלקטרוניקה היא זו שנותרה חבה להם כספים, בסך כולל של 8,500 ₪. בתצהירו (סעיף 48) מכחיש ארביב את טענת התובעים, כי דרשו ממנו פעמים רבות לערוך חשבון סופי, והוא דחה אותם. הנתבעים תמהים מדוע התובעים, אשר פתחו בהליכים רבים הן כנגדם, והן כנגד גורמים נוספים, בבתי המשפט ובלשכת ההוצאה לפועל, המתינו במשך שנים טרם הגשת תביעתם לחוב אשר לטענתם קיים עוד משנת 1995. דיון והכרעה : הסוגיות המצריכות הכרעה הינן - אחריות אישית אל מר ארביב. הסכם הפשרה הראשון. ההסכם משנת 1995 סכום התביעה. אדון בסוגיות אחת לאחת. אחריות אישית של ארביב : התובעים סוברים, כי חבות ארביב נגזרת מכך שהוא זה שהקים "שושלת" של חברות "קלינטון", וכי פתיחת וסגירת החברות על ידו הייתה חלק מאסטרטגיה עסקית שמטרתה התחמקות מתשלום חובות (ראו סעיף 20 לסיכומי התובעים). ארביב מצידו טוען, כי לא ניהל עסקים כלשהם עם התובעים, ו/או עם מימון אלקטרוניקה. התובעים לא הצליחו להצביע על קשר ישיר בינם לבין ארביב, למעט ביקוריו במחסניהם וחתימה על תעודות משלוח (ראו עדות התובע 2 עמ' 18 שורות 7-9 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.13). לא הוגשו לעיון בית המשפט ראיות כלשהן ,המלמדות על קשר עסקי מהותי או התחייבויות אישיות של מר ארביב כלפי התובעות. על הטוען להרמת מסך להרים נטל ראייתי כבד ולהראות כי קיימת זיקה בין החוב לבין פעולות הנתבע. בע"א 2273/03 חב' פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית בע"מ, פ"ד נח (2), 36, נאמר, בסוגיית הרמת מסך - "מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו". הווה אומר : יש להוכיח התחייבות אישית או התנהלות פסולה של המנהל ובעל המניות דנן. לא די להעלות טענות בעלמא כלפיו, אלא יש להניח תשתית עובדתית המצדיקה הרמת הפרגוד החוצץ בין החברה לבין מנהליה ובעלי מניותיה". לאחר שעיינתי בטענות התובעים, מצאתי כי לא הוכחו התנאים המתחייבים לצורך הרמת המסך. לא הוכח כי מר ארביב עשה מעשים שיש בהם כדי להונות או לקפח את התובעים או שעשה מעשים באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. לאור האמור - נדחית התביעה כנגד מר ארביב. הסכם הפשרה הראשון - עריכת ההתחשבנות : הסכם הפשרה הראשון נחתם במסגרת תביעה כספית בסך של 570,640 ₪ אשר הגישה הנתבעת 1 כנגד התובעת. בהסדר הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוסכם כי התובעת תשלם לנתבעת 1 סך של 300,000 ₪. התובעים מסרו לנתבעים שיקים משוכים על שם התובעת, אשר לטענת הנתבעים הוצגו לפירעון, אך לא כובדו. כמפורט לעיל, הצדדים התקשרו בשני הסכמי פשרה נוספים, ומשלא כובדו אף הם, הגישה הנתבעת 1 את הסכם הפשרה הראשון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. טענת "פרעתי" אשר הגישו התובעים - נתקבלה באופן חלקי, וערעור שהגישו התובעים על ההחלטה - נדחה הן על ידי בית המשפט המחוזי, והן על ידי בית המשפט העליון. אף תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט בבאר שבע נדחתה. בסיכומיהם (סעיף 3), מגדירים התובעים את תביעתם כתביעה לאכיפת פסק דין. זוהי, כנטען בסיכומי ההגנה (סעיף 38 ואילך), עילת תביעה חדשה אשר לא הופיעה בכתב התביעה. התובעים גורסים, כי הסך של 300,000 ₪ אשר שולם במסגרת הסכם הפשרה הראשון, היה סכום מותנה, ומשהופרה התחייבות הנתבעים לקיים התחשבנות - זכאים התובעים להשבה מלאה, בצירוף ריבית והצמדה. טענה זו של התובעים, כי מדובר היה בתשלום מותנה (לעניין זה ראו עדות התובע 2 עמ' 17 שורות 6-13 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.13), וכי למעשה זכאים הם כעת להשבה, עקב אי עריכת ההתחשבנות, מנוגדת לנטען בסעיף 4 לבקשה בטענת "פרעתי" אשר הוגשה על ידי התובעים- "יצוין כי מחילה על יתרת החוב לאחר קבלת הסחורה נעשתה בעיקר משום שלא נבדקו כרטיסי הנהלת החשבונות של הצדדים וכן לא נערכה התאמה והתחשבנות בין המשיבה לבין החברה האחרת שהייתה בשליטת המבקש 2 ואשר ניהלה עסקים מסחריים עם המשיבה" זוהי למעשה הודאה מפורשת של התובעים כי חלק מהחוב נמחל, בעקבות ויתור מצידה על ביצוע התחשבנות. בעדותו, שב וטוען מר ארביב כי אכן בסופו של יום נמחל חלק מחובם של התובעים, וזאת בעקבות אי עריכת ההתחשבנות (עמ' 32 שורות 9-17 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.13): "ש: בסוף מרץ 2001 ניתן פסק דין לבקשת קלינטון. פסק הדין קובע שהנתבעים ישלמו 300 אלף ₪, הם שילמו את זה. ת: לא. ש: בסופו של יום שילמו. ת: כן אבל רק אחרי שרדפנו אחריהם בבית משפט במשך שש שנים. ש: הכסף שולם בסוף. ת: כן אבל פחות משהו. ש: פחות בכפוף להחלטה שיפוטית. ת: לא, אלא הסכמנו לוותר על 30 אלף ₪. כל מה שלא הוסכם עליו שולם". כך שלמעשה, שני הצדדים מאשרים כי בסופו של יום, חלק מחובם של התובעים נמחל, וזאת בתמורה לכך כי לא תיערך התחשבנות בין הצדדים. בכך, נשמט למעשה הבסיס לתביעתם של התובעים, ככל שהיא נוגעת להסכם הפשרה הראשון. בהסדר הפשרה הראשון סוכם כי הנתבעים יעבירו לתובעים סך של 300,000 ₪, בפועל, מסכימים הצדדים, הועבר סכום נמוך יותר, וזאת עקב אי קיום ההתחשבנות המאוזכרת בהסכם הפשרה. לאור האמור אני קובעת כי הצדדים קיימו, כל אחד בנפרד, את החיובים העולים מהסכם הפשרה הראשון. ההסכם משנת 1995 : כמפורט לעיל, במהלך שנת 1995, נחתם הסכם בין "מימון אלקטרוניקה", אשר חדלה להתקיים, ואשר אינה צד בתביעה דנן, מצד אחד, לבין קלינטון אלקטרוניקה ומר ברקוביץ, אשר התביעה כנגדו נדחתה, מצד שני. על פי הסכם זה, רכש מר ברקוביץ סחורה ממימון אלקטרוניקה. התביעה כנגד מר ברקוביץ, כאמור לעיל - נדחתה. הנתבעים סבורים כי דין התביעה בגין הסכם זה להידחות, בין היתר, עקב מניעות. דוקטרינת המניעות קובעת, כי טענות אשר לא הועלו על ידי התובעים, בהליכים קודמים, וחובה היה להעלותן, לא תשמענה בהליך החדש. כן טוענים הנתבעים להשתק עילה, עקב פסק הדין אשר ניתן בבית משפט השלום בבאר שבע. הנתבעים שבים ומדגישים כי מדובר בהסכם אשר התובעים אינם צד לו, ואף התובעים אישרו זאת בעדותם (ראו עדות התובע 2 עמ' 16 שורה 29 - עמ' 3 שורה 1 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.13). בהקשר זה מציינים הנתבעים כי פרט לערבות אישית אשר נטל התובע 2 על עצמו, הוא לא ניהל עסקים כלשהם עם הנתבעים, ומשכך - אין לו עילת תביעה כנגדם (ראו סעיף 51 לסיכומי ההגנה). סעיף 12 להסכם משנת 95 קובע: "קלינטון בחתימתה על הסכם זה מקבלת על עצמה להיות ערבה לברקוביץ, למילוי כל התחייבויותיה על פי הסכם זה לרבות תשלום התמורה". אכן, כנטען ע"י הנתבעים (סעיף 65 לסיכומים), הוראות סעיפים 4(א), 5(א) ו - 8 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967, מהם עולה כי הסכמת התובעים לדחיית התביעה כנגד מר ברקוביץ, שומטת את הקרקע תחת התביעה כנגד הנתבעים. העיקרון לפיו, חיובו של הערב טפל לחיובו של החייב העיקרי ונסמך עליו, הינו הבסיס לדיני הערבות ובא להבטיח כי הערב לא יימצא חייב, מקום בו החייב העיקרי פטור (ראו ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ מ"א(3), בעמ' 750). משכך, משהופטר החייב - מר ברקוביץ מחובו לתובעים, הרי שאין מקום לחייב את הנתבעים מכוח ההסכם שנחתם בשנת 1995. אשר על כן, משקבעתי כי התובעים לא היו צד להסכם עליו מתבססת תביעתם, ומשהופטר החייב העיקרי מחובו, עת נדחתה התביעה כנגדו, הרי שהתביעה כנגד יתר הנתבעים - נדחית. סיכום : מן המקובץ עולה כי דין התביעה, על כל רכיביה - להידחות. התובעים ישאו בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך של 6,000 ₪, כולל מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין.פיצוייםכינוס נכסים