דוגמא לפסק דין בנושא צו עשה לפינוי דירה: בפני תובענה למתן צו עשה, במסגרתה עותרת עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר") לחייב את הנתבעים לפנות, לסלק את ידם ולהשיב לה את החזקה בדירה בעיר העתיקה בעכו (גוש 18013 חלקה 182 יחידה 3, להלן: "הדירה"). עפ"י הנטען בכתב התביעה, מרים מטאנס ז"ל (להלן: "מרים"), אימו של נתבע מס' 1 עאטף מטאנס (להלן: "עאטף") וסבתו של נתבע מס' 2, כמיל מטאנס (להלן: "כמיל") היתה בעלת זכויות דיירות מוגנת בדירה משנת 1960. מחקירה שבוצעה, עפ"י הזמנת עמידר, עולה כי מרים נטשה את הדירה והפסיקה להתגורר בה משנת 2003 (לערך) ללא מתן הודעה לעמידר ומבלי לקבל את אישורה, ועברה להתגורר עם בנה עאטף בדירתו בחיפה. בשנת 2006 הגישה עמידר תביעת פינוי נגד מרים בבימ"ש השלום בקריות. במהלך המשפט הלכה מרים לעולמה והתביעה נמחקה. לטענת עמידר, במהלך ניהול ההליך המשפטי הנ"ל, טענו הנתבעים כי הם זכאים להחזיק בדירה, וכיום הם מחזיקים בה ללא אישור ו/או הסכמת עמידר ובניגוד לדין וללא תשלום דמי שימוש ראויים. מנגד טוענים הנתבעים כי המנוחים מרים ובעלה ז"ל רכשו זכויות דיירות מוגנת בדירה בשנת 1969. בשלב מסוים רכש בנם עאטף דירה חדשה בחיפה ועבר להתגורר בה עם משפחתו, ולאחר שאיבד את הדירה בחיפה בהליך משפטי, חזר להתגורר עם אימו בדירה בעכו. לטענת עאטף הוא התגורר עם אימו בדירה במשך תקופה של שנתיים לפני שנפטרה. עוד מוספים הנתבעים וטוענים כי נכדה של מרים ז"ל, כמיל, התגורר אף הוא עם סבתו בדירה בעכו משנת 1996-1997 וסייע לה בצרכיה השוטפים. הנתבעים מוסיפים ומציינים כי בתאריך 21.8.05 פרצה שריפה בדירה והיא ניזוקה קשה. עיריית עכו הוציאה צו סכנה לדירה. מאחר והדירה לא היתה ראויה למגורים נאלצו מרים, עאטף וכמיל לעזוב את הדירה אחרי אירוע השריפה ולעבור ולהתגורר בדירה בחיפה. מספר חודשים אחר כך נפטרה מרים. הנתבעים טוענים כי אילולא פרצה השריפה, היתה מרים ממשיכה להתגורר בדירה עד ליום מותה ביחד עם עאטף והוא היה זכאי לקבל את זכויות הדיירות המוגנת בדירה; עקב השריפה נאלצו הנתבעים לעזוב את הדירה אך הקפידו לשלם שכר דירה וכן תשלומי ארנונה ומים לרבות שכר דירה מוגן; לטענת הנתבעים, המועד הקובע לבחינת זכאותו של עאטף לקבל את זכויות הדיירות המוגנת בדירה אינו מועד פטירת מרים אלא מועד השריפה, בו נוצרה מניעות אובייקטיבית להתגורר בדירה עקב מחדלה של עמידר שלא לתקן את הדירה למגורים; עוד נטען, כי הנתבעים אינם מחזיקים בדירה בפועל כיוון ובמצבה היא אינה ראויה למגורים, והתחוור להם כי צד ג' פלש לדירה ועושה בה כבתוך שלו ללא מחאה מצד עמידר. בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם עמידר העידה מרים ענבר, רכזת דמ"פ גביה ומשפטים לנכסי ר"פ עכו (להלן: "ענבר"), והחוקר הפרטי דוד לצרס (להלן: "החוקר דוד"). ואילו מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם (עאטף וכמיל) ומהנדס עיריית עכו ריזק מחול (להלן: "המהנדס ריזק"). הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק הובא בפני לצורך הכרעה. אין חולק בין הצדדים כי למרים המנוחה היתה זכות דיירת מוגנת חוזית בדירה והיא התגוררה בדירה במשך עשרות שנים. עמידר טוענת כי למרים זכויות דיירות מוגנת בדירה החל משנת 1960 ואילו הנתבעים טוענים כי זכויות הדיירות המוגנת בדירה נרכשו ע"י מרים ובעלה המנוחים בשנת 1969 אך משום מה נרשמו הזכויות בדירה ע"ש עיריית עכו אשר הלוותה למרים ובעלה ז"ל כספים לרכישת הדירה, ולא ע"ש מרים ובעלה ז"ל שהיו דיירים מוגנים מקוריים. רק בשנים 1996-1997 התגלתה הטעות ומרים נרשמה כדיירת מוגנת כאשר באותו מועד מתגוררים עימה הנתבעים. טענה זו של הנתבעים לפיה בעלה המנוח של מרים היה דייר מוגן מקורי בדירה במשותף עם מרים לא גובתה בראיות כלשהן מצד הנתבעים. מחוזה השכירות מיום 25.12.97 בין עמידר לבין מרים ז"ל שצורף לכתב התביעה עולה לכאורה כי מרים החזיקה בדירה כדיירת מוגנת החל מיום 1.5.60. מגרסת הנתבעים עולה כי מרים ובעלה התגוררו בדירה כדיירים מוגנים מקוריים במשך שנים, ולאחר פטירת בעלה של מרים המשיכה מרים להתגורר בדירה. טענות אלה כאמור לא גובו בראיות כלשהן. יחד עם זאת, מאחר והנתבעים אינם טוענים להיותם דיירים מוגנים מקוריים (לא חתמו על חוזה שכירות דיירות מוגנת עם עמידר ולא שילמו דמי מפתח) אלא טוענים להיותם בעלי "זכות נגזרת" מן הזכות המקורית של מרים, וכן לאור העובדה כי בעלה של מרים המנוח הלך לעולמו כשמרים היתה בחיים, איני רואה צורך להכריע במחלוקות אלה לשם הכרעה בסעד המבוקש. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה: האם מרים נטשה את הדירה בשנת 2003 וללא קשר לאירוע השריפה כטענת עמידר, או הפסיקה להתגורר בדירה עקב נזקי השריפה ועברה להתגורר בדירת עאטף בחיפה תוך כוונה לחזור ולהתגורר בדירה לאחר שהדירה תתוקן ע"י עמידר ותהיה ראויה למגורים? כידוע ההלכה הפסוקה קובעת שכל עוד לא ניתן פסק דין המורה על פינוי הדייר המוגן מהמושכר וכל עוד לא פינה הדייר המוגן את הדירה לחלוטין, עדיין הוא נחשב כמחזיק כדין של המושכר (ע"א 683/82 דויטש נגד עזבון א' פרל ז"ל ואח', פ"ד לח(2) 729). כלומר פסק דין של פינוי מביא לקיצה של זכות השכירות של הדייר המוגן. מאחר ועמידר טוענת שההליך המשפטי שנקטה בשנת 2006 נגד מרים לצורך פינויה מהדירה, עקב נטישת הדירה לטענתה, הסתיים במחיקת התביעה נגד מרים עקב פטירתה של מרים במהלך ניהול המשפט, הרי שבמועד פטירתה של מרים היתה היא דיירת מוגנת בדירה ורק עם פטירתה פקעו זכויותיה בדירה. הנתבעים טוענים כי מרים ז"ל נפטרה במהלך שנת 2006, אך לא הביאו כל ראיה המעידה על מועד פטירתה המדויק. גם במהלך שמיעת הראיות לא ידע בנה עאטף לנקוב במועד פטירתה המדויק (ראו: עמוד 24 לפרוטוקול שורות 15-16). כפי שיובהר להלן נתון עובדתי זה הינו מהותי לצורך הוכחת זכותם הנטענת של הנתבעים בדירה. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח חדש], התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") קובע כך: דייר של דירה שנפטר דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. באין בן- זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם. זכות לדיירות מוגנת איננה מהווה חלק מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק לפי התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר. בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר נקבע הבסיס החוקי להסבת זכויותיו של דייר מוגן שנפטר אל בן זוגו, ילדיו וקרוביו האחרים. בעניינו רלבנטי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. החוק אינו מגדיר מי הם "קרוביו האחרים" של הדייר, והדבר נקבע בפסיקה. סעיף 1 לחוק הגנת הדייר מגדיר "ילד" - לרבות ילד של בן זוג, ילד מאומץ ונכד שהתייתם מהוריו". פירוש הדבר הוא כי נכד, לעניין חוק הגנת הדייר, איננו כל נכד של הדייר המוגן אלא רק זה "שהתייתם משני הוריו". היגיון הדברים הוא כי רק נכד שהוא יתום משני הוריו, וגם דירה למגורים אין לו - רק הוא יזכה להגנת החוק. הגנה זו תחול עליו אם יגור בבית סבו/סבתו וימלא אחר התנאים הנדרשים ממנו לפי "הוראת ההמשכיות" שבסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, כדי שזכויותיו של הדייר המוגן המקורי יוסבו אליו (ראו: דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה- עדכון מס' 4 (2011), עמוד 249- 250, ת"א 10177/03 דיין נגד עופר, דינים שלום נז 432). יתר על כן, לפי עדותו של כמיל בביהמ"ש, בבעלותו ובבעלות אשתו דירה ברחוב לוחמי הגטאות בחיפה והם מתגוררים בה החל משנת 2007 (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 15), כאשר לאחר נישואי כמיל בשנת 2004 הוא החל לשפץ דירה אחרת השייכת לדוד שלו (ברחוב אלנבי בחיפה) אליה נכנסו לגור הוא ואשתו מאמצע שנת 2005 (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 23-26). טענות אלה לא גובו בראיות כלשהן מצד הנתבעים, אך די בכך כדי לקבוע כי כמיל אינו עומד בתנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. כאמור, סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר קובע כי לאחר פטירתו של דייר מוגן, יהיו רשאים ילדיו להמשיך ולהחזיק בדירה באותם תנאים לפיהם התגורר הדייר המוגן, בתנאי שהתגוררו עימו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו ובתנאי שלא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים. מדובר בשני תנאים מצטברים שהשילוב ביניהם יוצר בסיס להסבת הזכויות המוגנות אל הדייר הטוען להיותו דייר מוגן נגזר. מובן כי נטל הראיה מוטל על הטוען להיותו זכאי להיות דייר מוגן נגזר. כאמור, הנתבעים לא הציגו ראיה בדבר מועד פטירתה המדויק של מרים. כל שנטען הוא שמרים ז"ל נפטרה במועד מסוים בשנת 2006. עיון בכתב ההגנה שהוגש בהליך הקודם (סומן ת/1), אשר הוגש לביהמ"ש השלום בקריות ביום 5.10.06 באמצעות בנה עאטף, מלמד כי לא אוזכר בו דבר לגבי פטירתה של מרים (הנתבעת), כך שעל פניו במועד הגשת כתב ההגנה היתה מרים עדיין בחיים. בהעדר ראיה מספקת לתמיכה בנתון מהותי זה, המהווה חלק מעילת ההגנה של הנתבעים לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, אין אפשרות לביהמ"ש לקבוע, כענין שבעובדה, האם התגוררו מי מהנתבעים עם מרים בדירה בעכו למשך תקופה של שישה חודשים לפחות סמוך לפני פטירתה. לטעמי, די בכך כדי לקבוע כי הנתבעים לא עמדו בנטל סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. יש לציין כי הנתבעים טענו כי מועד פטירת מרים אינו רלבנטי אלא מועד השריפה בדירה (21.8.05), שכן במועד זה נוצרה "מניעות אובייקטיבית" שמנעה מהנתבעים וממרים מלהמשיך ולהתגורר בדירה כל עוד לא תוקנה והפכה לראויה למגורים. מנספחים ב' עד ד' לתצהיר המשלים של ענבר עולה כי עמידר ביצעה תיקונים בדירה לאחר השריפה לצורך הסרת צו הסכנה שהטילה עירית עכו. מנספח ד' צוין ברובריקת "רישום הליקויים": "אחרי השריפה נשארו קירות המבנה וריצוף ודרכם חודרים מים לקומה תחתונה". בחינת החשבון הסופי בנוגע לתיקון הליקויים (נספח ג') מראה כי התיקונים בקירות ובגג הדירה כולל איטום, ריצוף ופינוי פסולת הושלמו בחודש יוני 2006. עיון ברשימת הליקויים שפורטו בחוות דעת המהנדס ריזק (סומנה נ/2) מלמד כי מרבית הליקויים שהיוו את הבסיס להוצאת צו הסכנה ע"י עירית עכו תוקנו ע"י עמידר כ- 10 חודשים לאחר אירוע השריפה. הנתבעים טוענים כי לאחר השריפה נותרה הדירה בלתי ראויה למגורים ועל כן לא שבו להתגורר בדירה. ככל שהנתבעים מפנים לחוות הדעת שם צוין כי מערכת הניקוז סתומה ואינה תקנית, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. ראשית, לא הוכח ע"י הנתבעים כי הסתימה במערכת הניקוז הינה תולדה של השריפה. שנית, מערכת ניקוז סתומה כשלעצמה אינה מעידה על כך שהדירה אינה שמישה למגורים. אם באמת ובתמים היו הנתבעים ומרים מעוניינים להתגורר בדירה לאחר השריפה, בהעדר מקום מגורים חלופי, הם היו פונים לעמידר ומבקשים לטפל ב"שחרור" הסתימה ללא דיחוי, או לחלופין מתקנים על חשבונם את מערכת הניקוז ודורשים מעמידר השבת עלות התיקון או השתתפות בעלות התיקון. נקיטת מדיניות של "שב ואל תעשה" תומכת במסקנה כי הדירה לא היתה מאוכלסת על ידם גם קודם לאירוע השריפה או לכל הפחות מלמדת כי היה להם, לרבות למרים, מקום מגורים חלופי אחר. למעלה מן הדרוש, גם אם נניח לטובת הנתבעים כי מועד השריפה הוא המועד הרלבנטי ולא מועד פטירת מרים, וכי עקב השריפה נוצרו תנאים של "מניעות אובייקטיבית" שמנעו מהם לשוב ולהתגורר בדירה, כטענתם, עדיין לא הוכח ע"י הנתבעים כי מי מהם התגורר עם מרים בדירה כחצי שנה לפני מועד אירוע השריפה. כאמור אין חולק כי אירעה שריפה ביום 21.8.05 בדירה. עיון בנספח א' לתצהיר המשלים של ענבר מלמד כי בעקבות השריפה נדרשה עמידר לפעול להסרת צו סכנה שהטילה עיריית עכו על הדירה בסמוך לאחר השריפה. מסעיף 1 לנספח א' לאותו מסמך עולה כי במועד עריכת המסמך (12.9.05), אגף ההנדסה ותכנון בעירית עכו ראה בדירה כנכס נטוש ומסוכן שאינו ראוי למגורים. כך גם צוין במוצגים שסומנו נ/1-נ/2 שהם מסמכים שנערכו ע"י עיריית עכו ולא של עמידר. המהנדס ריזק העיד בביהמ"ש שבשנת ,2005 מספר ימים לאחר אירוע השריפה ביקר בדירה לצורך מתן חוות דעת והתרשם כי הדירה שרופה ונטושה ואינה ראויה למגורים (עמוד 29 לפרוטוקול שורה 21). עיון בנספח 12 לתצהיר ענבר שהופק ע"י עמידר ביום 10.7.02 מלמד כי בוצע ביקור בדירה בתאריך כלשהו בקיץ 2002 וצוין ע"י עורך הביקור (טואלבי מרואן) כך: "ביקרתי בדירה הדירה סגורה ולפי עדות השכנים מרים נמצאת אצל הילדים שלה בחיפה ומבקרת לעיתים רחוקות". ביקור נוסף שנערך ע"י עובד עמידר, מועדי יוסף, בחודש אוקטובר 2003 מלמד כי גם במועד ביקור זה היתה הדירה סגורה ובירור העלה כי מרים מתגוררת אצל בנה בחיפה ומבקרת בדירה לעיתים רחוקות (נספח 13 לתצהיר ענבר). עוד ביקור שנערך בחודש אפריל 2004 העלה כי מרים אינה מתגוררת בדירה בעכו אלא אצל ילדיה והיא מבקרת בדירה בעכו כל חודשיים (נספח 14 לתצהיר ענבר). לפי נספח 15 לתצהיר ענבר גם בשנת 2005 נערך ביקור אשר העלה כי הדירה סגורה והדיירת מתגוררת אצל בנה. יש לציין כי ציון העובדה בביקורי המעגל כי מרים עברה להתגורר אצל בנה בחיפה הסתמכה על תחקור שכניה של מרים לדירה בעכו ולא על ביקור פיזי בדירת עאטף בחיפה. נוסף על ביקורי המעגל שנעשו ע"י עובדי עמידר, בוצעה חקירה ע"י משרד חקירות כוכב הצפון, עפ"י הזמנת עמידר, לצורך איתור הדיירת החוזית (מרים ז"ל), ממנה עולה כי נכון למועד עריכת דו"ח החקירה (12.9.05) הדיירת המוגנת מרים מתגוררת במשך 3 השנים האחרונות בדירת בנה עאטף ברחוב יפו 71 חיפה, קרי משנת 2002. ממצא התומך באמור בביקורי המעגל שפורטו לעיל בתקופה הרלבנטית. במהלך חקירתו הנגדית התמקד ב"כ הנתבעים בשאלה האם החוקר דוד ביקר בדירה בעכו לצורך החקירה. החוקר דוד לא זכר בוודאות אם ביקר בדירה, אך העיד כי בדרך כלל בחקירות בעכו בעתיקה הוא מבקר בשטח (עמוד 16 לפרוטוקול שורות 11-12). העד הצהיר, וכך גם צוין בדו"ח החקירה (סעיף 1), כי מטרת החקירה היתה לאתר את הדיירת המוגנת מרים "שבעבר התגוררה בעכו העתיקה 182/ 13"), ולא לוודא האם היא גרה בדירה בעכו או נטשה אותה. לאור זאת, אין משקל מהותי לשאלה האם החוקר דוד ביקר בדירה בעכו לצורך החקירה, האם תשאל את שכניה של מרים, או נעזר במקורות מידע אחרים. בסופו של דבר, ממצאי הדו"ח תומכים במסקנה כי מרים הפסיקה להתגורר בדירה בעכו ועברה להתגורר בדירת בנה עאטף בחיפה כ- 3 שנים לפני אירוע השריפה, וניתן להגיע לממצאים אלה גם ללא ביקור בדירה. גם ממצאי דו"ח חקירה של משרד חקירות "אימות חקירות אליהו תמיר" מיום 21.8.07 (צורף כנספח 19 לתצהיר ענבר) תומכים בממצאי הדו"ח החקירה של החוקר דוד. ראיה נוספת התומכת במסקנה כי מרים ז"ל הפסיקה להתגורר בדירה בעכו עוד לפני אירוע השריפה הינם תדפיסי חשבון המים של עירית עכו המתייחסים לחיובי המים בגין הדירה בעכו במהלך שנת 2005 (סומנו ת/2 ו-ת/3). ניתן לראות כי במרבית שנה זו החיוב הדו-חודשי בגין צריכת המים הינו כ- 8 ₪ לחודש. ב"כ עמידר טען כי החיוב הנמוך אינו מעיד על צריכה בפועל אלא על חיוב בגין דמי שימוש מינימאליים. כאשר נשאל עאטף בחקירתו הנגדית בעניין גובה חיובי המים השיב: "בד"כ לאמי לא היתה מכונת כביסה, לא דוד שמש. כשאמא שלי ז"ל כל הזמן השתמשה עם מי גשמים. היו לה חביות גדולות והיא היתה משתמשת עם זה. היה לנו רק ברז אחד בבית ובו היא השתמשה הכי הרבה לשטוף כלים או לניקיון. כל הכביסה שלה היא ניקתה במי גשמים. אפילו כשהיא היתה מתקלחת היא היתה מחממת מים דרך המים האלה". יש לציין כי אין התייחסות בעדות עאטף לטענה כי התגורר עם אימו כשנתיים לפני פטירתה. הנתבעים גם לא הביאו כל ראיה מטעמם לעניין גובה צריכת המים של מרים ז"ל בדירה לתקופה שקדמה לשנת 2005 התומכת בטענתם הנ"ל. כמו כן, לא זומנו עדים (כגון שכנים) לתמיכה בטענה זו או לכל הפחות תצלומים בנוגע להצבת המיכלים לאיסוף מי הגשמים על גג הדירה. אם נניח לרגע, כי אכן מרים ז"ל נהגה להשתמש במי גשמים, עדיין ניתן לצפות לגידול בצריכת המים בתקופת הקיץ, דבר שלא קרה. יתרה מכך, מחומר הראיות עולה כי מדובר באישה מאד מבוגרת (נולדה בשנת 1924, ראו נספח 7 לתצהיר ענבר). דהיינו בשנת 2005 היתה כבת 81 שנים ובתקופה זו היתה חולה. בנסיבות אלה עדותו של עאטף איננה מקובלת עליי. סיכומו של דבר: לא הוכח בפני כי מרים ז"ל התגוררה בדירה בעכו במשך תקופה של לפחות חצי שנה לפני מועד פטירתה, ואף לא הוכח בפני כי מרים ז"ל התגוררה בדירה בעכו במשך תקופה של חצי שנה טרם אירוע השריפה ולפיכך מתייתר הצורך לבחון האם הוכיחו עאטף או כמאל מגורים משותפים עם מרים (ז"ל) בדירה במשך אותה תקופה בסמוך לפני פטירתה של מרים. על אף האמור לעיל, ובבחינת למעלה מן הדרוש, אציין כי סקירת חומר הראיות בנוגע לסוגיה זו מוביל למסקנה כי גם עאטף לא הוכיח, בהתאם לנטל הראיה הדרוש במשפט אזרחי, כי התגורר ביחד עם אימו מרים ז"ל בדירה בעכו במשך תקופה של לפחות חצי שנה בסמוך לפני פטירתה. עאטף העיד בחקירתו הנגדית כי לפני אירוע השריפה (חודש אוגוסט 2005) הוא עבד כנהג משאית והתגורר בדירה בעכו עם אימו מרים ז"ל, לפעמים לילה בשבוע, ולפעמים במשך שבוע רצוף. באותה תקופה היה בבעלותו בית ברחוב יפו בחיפה אותו רכש בשנת 1981-1982, עד שהפסיד את הבית בשנים 2003 -2004 בהליך משפטי (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 31-32 ועמוד 22 לפרוטוקול שורות 1-3). בהמשך העיד כי לאחר שהפסיד את ביתו ברחוב יפו בשנת 2003 שכר בשנת 2005 דירה ברחוב קיסריה בחיפה, כאשר בתקופה ביניים זו (כשנתיים) התגוררו הוא ואשתו, כולל הילדים, עם מרים אימו בדירה בעכו (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 9-13). לאחר שבחנתי את עדותו של עאטף לפיה התגורר בדירת אימו לאחר שאיבד את דירתו ברחוב יפו בחיפה אני מחליט לדחות עדות זו. עדותו הנ"ל של עאטף נסתרה בביהמ"ש. במהלך חקירתו הנגדית מיום 6.2.1012 נשאל עאטף: "ש. בעדותך הקודמת אמרת שכשנלקחה לך הדירה הקודמת שלך, התגוררת במשך שנתיים אצל אימך. גם אתה צרכת מי גשמים, אתה ושמונת ילדיך?" ועאטף השיב: "אני לא גרתי עם שמונת הילדים שלי אצל אימי במשך שנתיים. אמרתי שהייתי בא וישן אצלה לפעמים לבד. אפילו שהיתה לי עוד דירה בחיה ברחוב יפו. הילדים שלי היו בדירה בחיפה". מכתב ההגנה שהוגש בהליך הקודם (ת/1) אשר הוגש ביום 5.10.06 באמצעות עאטף לביהמ"ש נטען בסעיף 7: "הנתבעת תוסיף ותטען כי משנחתם הסכם שכירות מוגנת בקשר עם הנכס היה ידוע לתובעת כי נכדה הבכור של הנתבעת מר כמיל מטאנס מתגורר עימה בנכס...". ובהמשך בסעיף 8: "הנתבעת תוסיף ותטען כי היא נאלצה לעבור לגור היא והנכד הנ"ל בדירת בנה מטאנס עוטף (צ.ל עאטף ג'.נ) שהינו אב ל- 8 נפשות הגר בשכירות בדירה בגודל 65 מ"ר רק לאחר שדירתה נשרפה...". בכתב הגנה זה שהוגש כנגד תביעה לפינוי דייר מוגן ממושכר עקב נטישה אין איזכור כלשהו לכך שעאטף ו/או רעייתו ו/או ילדיו התגוררו במשך שנתיים בדירה בעכו לפני השריפה. היפוכו של דבר, נטען כי לאחר השריפה עברו כמיל וסבתו מרים לגור בדירת עאטף בחיפה. ועוד - מנספח 11 לתצהיר ענבר מיום 5.2.2001 (טופס ביקור מעגל) עולה כי על אף שהדירה בעכו היתה בעלת 4.5 חדרים + מטבח + שירותים, הרי שמרבית החדרים בדירה לא היו ראויים למגורים, למעט חדר אחד ששימש את מרים למגוריה, כך שלא ברור כיצד ניתן היה פיזית להתגורר כ- 11 נפשות בדירה. זאת ועוד, עפ"י הגיונם של דברים הטענה (שלא הוכחה) לפיה עאטף בחר בסמוך לאחר שאיבד את דירתו ברחוב יפו בחיפה עקב הליך משפטי, בה התגוררו הוא, אשתו וילדיו במשך כ- 25 שנים, לשכור דירה חלופית ברחוב קיסריה בחיפה, מלמדת על כוונתו של עאטף להישאר לגור עם משפחתו דווקא בחיפה ולא בדירת אימו בעכו. כעולה מחקירתו הנגדית, עאטף בחר לעזוב את עכו על מנת שילדיו יזכו לחינוך טוב יותר (עמוד 27 לפרוטוקול שורה 10). עאטף לא הציג כל ראיה בנוגע להליך המשפטי שבו היה מעורב, במסגרתו איבד את מקום מגורי משפחתו העיקרי, ובכלל זה לא צורף העתק מפסק הדין, פסק הדין בערעור (אם הוגש), עיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור וכו'. עאטף אף נמנע מהבאת ראיות כלשהן בנוגע למועד שבו החל לגור בדירה ברחוב קיסריה בחיפה. מנספח 20 לתצהיר ענבר (דו"ח חקירה משרד כוכב הצפון מיום 15.2.09) עולה כי לפי רישומי משרד הפנים עאטף התגורר עם משפחתו ברחוב יפו בין השנים 1992- 2005, ולאחר מכן מחודש אפריל 2005 הם עדכנו את כתובתם החדשה ברחוב קיסריה 20 א בחיפה. עאטף העיד במהלך חקירתו הנגדית כי ביום השריפה לקח את אימו ובנו כמיל לדירה שלו בחיפה, כאשר שאר הילדים שלו התגוררו בדירה בחיפה (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 3-5). יוצא איפוא שבמועד השריפה עאטף כבר גר עם משפחתו בדירה ברחוב קיסריה ולא כנטען לעיל. מכלול הנימוקים שפורטו לעיל מוביל למסקנה כי הנתבעים לא עמדו בנטל הראיה הרובץ לפתחם ולא הוכיחו התקיימות התנאי הראשון לפי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, ולפיכך מתייתר הצורך לדון בהתקיימות התנאי השני לפיו, במועד פטירת הדייר החוזי (מרים ז"ל) לא היתה להם דירה מגורים אחרת. אשר על כן: אני מחליט לקבל את התביעה ומורה על פינויים של הנתבעים מהדירה הנמצאת על גוש 18013, חלקה 182 יחידה 3 בעיר העתיקה. אני מחייב את הנתבעים, הדדית, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. צו פינוימקרקעיןצוויםפינויצו עשהפינוי דירה