דוגמא לפסק דין בנושא תביעה בגין פינוי מאתרי בניה: לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים לפרוע חוב בגין שירותי פינוי והובלה מאתרי בנייה שהוזמנו ובוצעו בפועל כאשר התמורה בגינם לא הועברה עד היום. במסגרת כתב התביעה, טענה התובעת כי במהלך שנת 2010 הזמינה הנתבעת 1 מהתובעת שירותי פינוי והובלה משני אתרי בנייה. התובעת ביצעה 27 הובלות שונות של מכולות משני אתרי בנייה, האחד ברחוב רוטשילד בתל אביב והאחר, בפרויקט YOU בתל אביב. לטענת התובעת, הנתבעת 1 קיבלה לידיה מהחברות הקבלניות באתרים השונים, את מלוא התמורה בגין ההובלות שנמנו לעיל, אך לא העבירה לידי התובעת את הסכומים המגיעים לה כדין. הוסיפה התובעת וטענה כי יש לחייב את הנתבעים 2 ו - 3 כמי שהינם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת 1, שעה שמתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם למכירת קווי פינוי והובלה ביחס לשני אתרי הבנייה וזאת בכפוף למתן אפשרות לתובעת לבחון את פעילות הפינוי מאותם אתרים במשך תקופה בת תשעים יום. הצדדים הוסיפו והגיעו לכלל הסכמה על פיה, בתקופה הראשונה של אותם תשעים הימים הראשונים, תקבל הנתבעת סך של 50 ₪ + מע"מ לכל פינוי של מכולה, בעוד התובעת תגבה את היתר. על אף הסכמות אלו, כשלה התובעת במתן השירותים לשני האתרים שעה שלא התייצבה לפינוי במועדים שנתבקשה להם על ידי הקבלנים במקום, עד כי הופסקה עבודתה באחד מן האתרים, והנתבעת שבה לתת שירותים באותו פרויקט. באשר לאתר השני, טענו הנתבעים כי התובעת המשיכה במתן השירות, תוך גביית מלוא התמורה מהקבלן באתר (אתר רוטשילד) ותוך גריפת חלקה של הנתבעת 1 לכיסה, בניגוד לכל דין. לטענת הנתבעים, לא אך שהתובעת אינה זכאית לקבלת התמורה הנקובה בכתב התביעה, אלא שיש לחייב את הנתבעת ומנהלה בנזקי הנתבעים. מעל כל אלו, טענו הנתבעים 2 ו - 3 כי אין כל מקום לחיובם באופן אישי, וכי לא קיימת כל הצדקה שבדין להרמת מסך. הנתבעת 1 הוסיפה והגישה כתב תביעה שכנגד וזאת כנגד התובעת ומנהלה. במסגרת כתב התביעה שכנגד, חזרה על הטענות המופיעות בכתב ההגנה והוסיפה וטענה כי עקב מעשי ומחדלי התובעת, נגרמו לה נזקים הכוללים אי העברת עמלות כמפורט בהסכמה בין הצדדים בגין הפרויקט ברח' רוטשילד, כמו גם אובדן רווחים עתידיים. לשיטת התובעת שכנגד חובה של הנתבעת, לאחר קיזוז התמורה אותה קיבלה התובעת שכנגד בגין עבודות הנתבעת שכנגד, עומד ע"ס של 25,520 ₪. הנתבעים שכנגד הכחישו את טענות התובעת שכנגד, ואף טענו כי ממילא לא ניתן בהתאם להוראות הדין או מהותית לחייב את הנתבע שכנגד 2. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לעדויות הצדדים, שמעתי את סיכומי הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלק הארי שלה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 1 ולהידחות ביחס לנתבעים 2 ו - 3. כמו כן, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד להידחות. טעמיי להלן. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת ביצעה הובלות של מכולות משני אתרים בתל אביב. כמו כן, אין הצדדים חלוקים על כך שבגין כל מכולה היה הקבלן (מזמין העבודה באתר) אמור לשלם סך של 700 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעים לא חלקו על כך כי שולמה לנתבעת 1 תמורה המתייחסת ל - 27 הובלות של מכולות לפי חישוב של 700 ₪ בתוספת מע"מ למכולה. במסגרת הדיון בפני הוכיחו הנתבעים כי אכן הייתה הנתבעת 1 זכאית לקבל 50 ₪ בתוספת מע"מ בגין כל מכולה. מעבר לנתונים וההסכמות שנמנו לעיל, היו הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לסוגיות הבאות: א. הטעם בגינו הופסקה עבודת התובעת באתרים; ב. זכאותה של התובעת לקבלת התמורה בגין אותן הובלות; ג. ההצדקה בחיובם האישי של הנתבעים 2 ו- 3; ד. קיומו ושיעורו של נזק שנגרם לנתבעת 1; ה. ההצדקה בחיובו האישי של הנתבע שכנגד 2. הנתבע 2 אשר היה המצהיר המרכזי מטעם הנתבעים, אישר במפורש כי קיבל לידיו את החשבוניות נשוא התביעה, הללו הועברו לקבלנים - מזמיני העבודה, התמורה בגינם שולמה לידי הנתבעת 1 באופן מלא, אך חלקה של התובעת לא הועבר לידיה, עד היום. (בעניין זה ראה עמוד 24 שורות 26 - 29 לפרוטוקול). שעה שהנתבעים אינם חולקים על כך שקיבלו את מלוא התמורה בגין אותם שירותים של העברת מכולות, אין הם יכולים להעלות עוד טענה על כך שלא הוכח שאותו שירות ניתן בפועל. אני ערה לטענות הנתבעים באשר לפער העובדתי שבין תצהירו של מר אבו פריחה לעניין היותו הנהג שביצע את כל עבודות הפינוי של המכולות, לבין עדותו במסגרת החקירה הנגדית, ממנה עלה כי חלק מן ההובלות בוצעו בפועל ע"י נהג אחר עליו פיקח. עם זאת שעה שאין מחלוקת על כך שההובלות בוצעו, דווחו, אושרו ע"י המזמין והתמורה בגינם שולמה במלואה, אין עוד לעסוק בסוגית עצם מתן השירות. במידה רבה יש לראות בטענות הנתבעים כטענות של הודאה והדחה, על כל המשתמע מכך. אין מחלוקת לעניין מתן השירות, או התמורה המגיעה בגינו, אלא שלטענת הנתבעים יש לקזז מתוך אותה תמורה את שיעור הנזק ואובדן הרווחים אשר נגרם לנתבעים עקב מעשים ומחדלים של התובעת. שעה שעסקינן בטענת קיזוז, נטל ההוכחה הוא על הטוען לקיזוז. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לצורך הוכחת טענותיהם, ולו בקירוב, למעשה נמצאו סתירות מרובות בגרסתם ובעדות הנתבע 2 בפני. כך לדוגמא קיימות סתירות בין האמור בכתבי הטענות לבין האמור בתצהירים לעניין האתר בו הופסקה עבודתה של התובעת לבין האתר בו המשיכה בפעילותה. (ראה סעיף 12 לכתב ההגנה אל מול סעיף סעיף 12 לתצהיר עדותו הראשי של הנתבע 2 ). כך לדוגמא טענו הנתבעים במסגרת תצהיר העדות הראשית כי בכל הנוגע לאתר ברחוב רוטשילד, נותרה התובעת כנותנת שירות במשך תקופה ארוכה, אך לא העבירה את התמורה המגיעה לנתבעים בהיקף של 50 ₪ לכל מכולה. (סעיף 12 לתצהיר העדות הראשית) במסגרת התצהירים המשלימים שהוגשו לעיוני, התברר כי תקופת עבודתה של התובעת באתר ברוטשילד, הייתה קצרה מאוד וכי לאחר כ - 3 שבועות בלבד, הופסקה עבודתה במקום. במסגרת כתב ההגנה (סעיף 23ב), נטען במפורש כי התובעת המשיכה לעבוד באתר ברחוב רוטשילד וזאת עד למועד הגשתו של כתב ההגנה, דהיינו אוגוסט 2011. כתב הגנה זה נתמך בתצהיר הנתבע 2. טענה עובדתית זו הוכחה כבלתי נכונה. היה זה המצהיר מטעם הנתבעים, מר שלמה לוי אשר העיד כי לאחר שלושה שבועות הוכנס לפרויקט קבלן פינוי אחר (ראה סעיף 6 לתצהירו של מר לוי). מדובר בסתירה ברורה בין האמור בכתבי הטענות לבין האמור בתצהירי העדות הראשית. אני ערה לכך כי במסגרת התצהירים המשלימים שהוגשו בפברואר שנה זו נטענה טענה חדשה על פיה הקבלן החלופי אשר נכנס לאתר הוא למעשה ידה הארוכה של התובעת. אקדים ואומר כי מדובר בשינוי חזית אסורה. במסגרת כתב ההגנה לא נטען כי הפעילות הועברה לקבלן משנה או כי לקבלן החלופי יש קשר כזה או אחר עם התובעת, אלא שנטען מפורשות כי התובעת המשיכה לעבוד בפרויקט במשך למעלה משנה. למעלה מכך, גם הטענה בדבר הקשר שבין התובעת לבין הקבלן החלופי, חברת סבן יעקב, לא הוכחה ולו בראשית ראיה. העד מטעם הנתבעים מר לוי, העיד מפורשות כי ההחלטה להחליף את התובעת בחברת סבן יעקב הייתה החלטה שלו, אשר התקבלה עקב חוסר שביעות רצון מעבודת התובעת (בעניין זה ראה עמוד 22 שורות 3 - 4 ועמוד 22 שורות 24 - 25 לפרוטוקול). מכאן, שאין ולא היה, בין כניסתה של חב' סבן יעקב לאתר, לבין התובעת, כל קשר. מאידך, למעט אמרה כללית של הנתבע על כך ששמע, כעדות שמועה, בשיחה טלפונית, שחברת סבן יעקב שימשה כקבלן משנה לצורך הובלה פרטנית של התובעת, לא הוצגו ראיות כלשהן לטענה בדבר היות חברה זו שלוחה של התובעת. מכאן, שגם אילו לא היה מדובר בהרחבת חזית, לא ניתן היה לראות בנתבעים כמי שהוכיחו שהתובעת המשיכה לעבוד בפרויקט גם לאחר התקופה הנקובה בתעודות המשלוח. למעשה, הניסיון לבנות על בסיס אותה שיחה, כמו גם היכרות שבין התובעת לבין אותה חברה, תאוריה שלמה של קונספירציה בין החברות, לא נמצאה על ידי, כתאוריה שיש לאמצה. באשר לאיכות העבודה, לא הוכיחו הנתבעים כי אכן נפל כשל בדרך התנהלות התובעת אשר הביא בפועל להפסקת מתן השירותים על ידה. באשר לאתר ב - YOU , לא הובאו ראיות כלשהן. לא הוצגו מכתבים, פניות או תביעות מצד מזמין העבודה. לא התייצב עד כלשהו אשר עבד או פעל באותו פרויקט ואשר יכול היה ללמד כי אכן נפל כשל כלשהו בדרך התנהלות התובעת. במסגרת תצהיר העדות הראשית, טען הנתבע כי מנהל האתר במגדלי YOU, מר רוני וינשטוק, פנה אליו בטענות ביחס לעבודת התובעת באותו אתר. לא הוגש תצהיר מטעמו של מר וינשטוק ולא נתבקש זימונו על ידי בית המשפט. בנוסף, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי גם לשיטת הנתבעים, בכל הנוגע לאתר ב - YOU המשיכה הנתבעת 1, בין במישרין ובין באמצעות צדדי ג' במתן שירותים לאותו פרויקט ומכאן כי לא נגרם לה כלל נזק. גם הטענות באשר לכשלי התובעת בפרויקט ברחוב רוטשילד, לא הוכחו בפני כדבעי. מצאתי את עדותו של מר שלמה לוי בעניין זה כחסרה. מר לוי טען כי נפלו פגמים רבים בדרך התנהלות התובעת שעה שלא התייצבה לפינוי המכולות ופניות חוזרות ונשנות לא הואילו. עוד נטען על ידי מר לוי כי לבסוף, הופסקה עבודתה של התובעת במקום , לאחר שעיכבה במשך כשבוע ימים, פינוי של מכולה. לשיטתו, יום לאחר פינוי אותה מכולה אשר נעשה באיחור של שבוע ימים, הופסקה עבודתה של התובעת באתר. עיון בתעודות המשלוח המתייחסות לאתר ברוטשילד, מלמדות כי פרק הזמן שבין פינוי מכולה אחת לאחרת, לא עלה על ימים בודדים, כי ביום האחרון בו נתנו שירותיה של התובעות פונו שתי מכולות, ולא אחת, וכי פער הזמנים בין המכולה האחרונה שפונתה, לזו שלפניה היה יומיים בלבד. (ראה תעודת משלוח מס' 8286 מיום 19.8.10, תעודת משלוח 8279 מיום 19.8.10, וכן תעודת משלוח 8128 מיום 17.8.10). זה המקום לציין כי התשלום בוצע לידי הנתבעת 1 , על בסיס אותן תעודות משלוח ועל כך אין הנתבעים חולקים. טענות הנתבעים לעניין הכשל בעבודת התובעת, אינו עומד בקנה אחד עם התנהלות כל הצדדים, בסמוך לאותו מועד ובחודשים שלאחר מכן. הנתבעים לא הציגו ולו פנייה אחת בכתובים לידי הנתבעת 1 או מי מטעמה, באשר לעיכוב או אי ביצוע העבודה. הוכח בפני כי ההתקשרות החוזית נעשתה בין הנתבעת 1 לבין הקבלנים באתרי הבנייה. עוד הוכח, כי איש הקשר של החברות הקבלניות לא היה מנהל התובעת, אלא הנתבע 2 עצמו. היה זה מר שלמה לוי אשר העיד בפני כי את ההזמנות היה מבצע באמצעות הנתבע 2 וכי מבחינתו החלפת הגורם המבצע באתר, הייתה למעשה החלפתו של הנתבע 2. (בעניין זה ראה עמוד 22 שורות 13-14 וכן, שורה 20 לפרוטוקול). על אף עובדה זו, לא מצאו הנתבעים, או מי מהם לנכון לפנות לתובעת, קודם למועד פתיחתם של הליכים אלו בהודעת קיזוז או לשלוח דרישה לתשלום כלשהי. הנתבע 2 טען אומנם כי פנה טלפונית לתובעת ונציגיה ולא נענה. עם זאת, טענותיו אלו לא נתמכו בדבר. הנתבעים לא הציגו מכתב דרישה, תלונה או פנייה כלשהי של החברות הקבלניות , שעניינו מעשה או מחדל של התובעת, או אפילו כזה המתייחס לתקופה מושא הדיון וזאת למעט תצהירו של מר לוי, אשר התייחסותי לו נקובה לעיל. בעניין זה יש לזכור כי גם לשיטת הנתבעת, החשבוניות מושא התביעה נשלחו בתחילה לחברות הקבלניות עצמן. הדעת נותנת, כי ככל שאכן נפל פגם כלשהו בדרך התנהלות התובעת, היו אותן חברות מקזזות את נזקיהן, או לכל הפחות מעכבות תשלום ומעלות טענות ביחס לדרך התנהלות התובעת או מי מטעמה. אני ערה לטענות הנתבע, על פיהן סוכמו תנאי ההתקשרות בין הצדדים בעל פה. טענה זו אכן הוכחה בפני. עם זאת, שעה שלשיטת הנתבעים, התובעת הפרה, הפרה גסה, את התחייבויותיה החוזיות, ושעה שלשיטת הנתבעים, המשמעות של אותן הפרות אלו הוא נזק כלכלי בהיקף של עשרות אלפי שקלים בחודש, ניתן היה לצפות כי הפנייה או הצגת הדרישה לתובעת, תעשה בסמוך לאותו מועד, או לכל המאוחר, בעת קבלת התמורה מהחברות הקבלניות. דבר מאלו לא הוצג, וגרסתה הראשונית של הנתבעת 1, באה לידי ביטוי רק במסגרת כתב ההגנה. מכלל הראיות שהוצגו בפני עולה תמונה עובדתית על פיה, התובעת והנתבעת 1 התקשרו בהסכם במסגרתו אמורה הייתה התובעת לפנות מכולות משני אתרי בנייה, אשר בהן פעלה הנתבעת 1 קודם לכן. בתמורה להתקשרות זו, אמורה הייתה הנתבעת 1 לקבל סך של 50 ₪ בגין כל פינוי של מכולה. בפועל, העבודות במקום בוצעו בתקופה קצרה מאוד, כאשר ביחס לאתר ברוטשילד, הועברה הפעילות לצד שלישי וביחס לאתר ב- YOU, שבה הנתבעת 1 לבצע את העבודה במקום. התמורה בגין עבודת התובעת, שולמה במלואה, לידי הנתבעת 1, כנגד חשבוניות שהוצאו על ידי התובעת. הנתבעת 1 נמנעה מהעברת סכום כלשהו, לידי התובעת. הנתבעת 1 עשתה שימוש באותן חשבוניות, לרבות לעניין המע"מ, מול רשויות המס. (בעניין זה ראה עמוד 24 שורות 24-30 לפרוטוקול). ממכלול הטעמים שנמנו לעיל, יש להסיק כי הנתבעים לא הוכיחו כי אכן נפל כשל כלשהו בדרך התנהלות התובעת. אחריות אישית הנתבעים 2-3 לטענת התובעת, יש מקום לחייב את הנתבעים 2-3 בשל היותם בעלי מניותיה של הנתבעת 1. בכתב התביעה נטען כי שעה שהנתבע 2 פעל כמנהל הנתבעת 1, חתם בשמה על מסמכי ההתקשרות עם התובעת, המשיך והזמין את שירותיה וכל זאת, שעה שהוא יודע כי הנתבעת 1 לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה אלו, אין מנוס מחיובם של הנתבעים 2-3 באופן אישי. לאחר שנתתי דעתי כלל הראיות והמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות בעניינם של הנתבעים 2-3. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגידים, הינו עיקרון שיש לשומרו מכל משמר. מדובר בכלי מסחרי מהותי , אשר העדרו ישליך באופן ישיר על אפשרויות ההתקשרות של צדדים והמהלכים הכלכליים בהם ינקטו. מאידך, אין חולק כי היתר לשימוש לא ראוי באותו עקרון משפטי, המאבחן בין החברה לבין בעלי מניותיה, יכול ויגרום אף הוא, לנזק כלכלי מהותי, וזאת הן ביחס לצדדים לאותה התקשרות פרטנית והן לציבור בכללותו. המתח הזה, אשר קיים בין הרצון להוסיף ולהותיר את התאגיד כגוף נפרד מבעליו, לבין ההבנה שיש למנוע שימוש לא ראוי באותו כלי, חזרה ועלתה הן בחקיקה והן בפסיקתו של בית המשפט העליון. עיון בהוראות חוק החברות, התשנ"ט 1999, על תיקוניו השונים, כמו גם פסיקתו של בית המשפט העליון, מלמדת כי לאורך השנים היו מגמות שונות באשר לאותה נקודת איזון מיטבית. המגמה הרווחת בשנים האחרונות, היא זו המצמצמת במידה רבה מאוד, את יכולתו של בית המשפט להורות על הרמת מסך ההתאגדות. בסעיף 6 לחוק החברות , התשנ"ט 199 נקבע כדלהלן : "6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. עיון בסעיף זה מלמד כי על מנת שבית המשפט ימצא להורות על הרמת מסך ההתאגדות, נדרשת התובעת להוכיח כי הנתבעים פעלו בזמנים הרלוונטיים לתביעה, תוך שהשימוש בנתבעת 1 היה מיועד להונות או לקפח, או שהיה בכך כדי נטילת סיכון בלתי סביר. במסגרת כתב התביעה, לא הציגה התובעת דבר, אשר יש בו כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות. הטענות על מצב כלכלי קשה נטענה באופן כללי מאוד. הטענה לקיומם של שעבודים, כשלעצמם, אין בה די. רבות החברות אשר חלק מנכסיהן משועבד לגורמים שונים, לרבות מוסדות בנקאיים. במסגרת החקירה הנגדית לא הוכח בפני כי אכן ניהלו הנתבעים 2-3 את עסקי החברה מתוך כוונה להונות, או שעה שנתבעים מודעים לכך שהנתבעת 1 לא תוכל לעמוד בחיוביה. הנתבע 2 עמד על גרסתו על פיה החברה-הנתבעת 1, המשיכה בפעילותה עד לסוף שנת 2011 או תחילת שנת 2012, ולא הונחו בפני ראיות לסתור טענה זו. התובעת טענה כי חשבונה של הנתבעת 1 הוגבל. עם זאת, לא הוכח ביחס לאיזו תקופה הוגבל החשבון והאם קיימת תאימות, בהיבט לוחות הזמנים, לתקופה בה התקשרו הצדדים ונתנו שירותיה של התובעת. התובעת לא הציגה נתונים כספיים מהם ניתן היה להסיק כי בעת שהנתבעת 1 התקשרה עמה בהסכם, היה ברור כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, או כי הנתבעים 2 ו /או 3 פעלו מתוך כוונת מכוון להונות את התובעת. נוכח האמור לעיל, אין מקום להורות על הרמת סמך ההתאגדות ודין התביעה, ככל שהיא מתייחסת באופן אישי לנתבעים 2 ו - 3 להידחות. טענת קיזוז וקיומו של נזק נוכח מסקנותיי דלעיל, יש להורות על קבלתה של התביעה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 1 ( בקיזוז העמלה בסך של 50 ₪ בתוספת מע"מ למכולה) ודחיית התביעה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 2-3. עם זאת, ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, אני מוצאת להתייחס גם בקצרה לטענות הנתבעים באשר לקיזוז נזקי הנתבעת 1. במסגרת כתב ההגנה, טענו למעשה הנתבעים כי מכל סכום בו חבה הנתבעת 1 , יש לקזז את הנזקים אשר נגרמו לנתבעת 1, עקב מעשי ומחדלי התובעת. לאחר שנתתי דעתי לכלל ראיות הצדדים, אני מוצאת לקבוע כי גם אילו היה מוכח בפני כי התובעת כשלה בדרך מתן השירות באתרי הבנייה, וכי היה בדרך התנהלותה זו כדי להביא לאובדן קו הפינוי של המכולות מהאתר ברחוב רוטשילד בתל-אביב, לא היה בכך כדי להצדיק קבלת טענותיה של הנתבעת 1, ככל שהן מתייחסות לקיזוז נזקים. כפי שצוין לעיל, טענת קיזוז, כמוה כתביעה. על הטוען להביא ראיות לקיומו של נזק ושיעורו. הנתבעים לא הניחו בסיס ראייתי מתאים להוכחת קיומו ושיעורו של הנזק וזאת למעט זכותה של הנתבעת לקבל לידיה סך של 50 ₪ בתוספת מע"מ בגין כל מכולה אשר פונתה בפועל על ידי התובעת. כפי שפורט לעיל, הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת המשיכה לפעול וליתן שירות במסגרת הפרויקט ברחוב רוטשילד בתל-אביב. דווקא ראיות הנתבעים אוששו את טענת התובעת על פיה הופסקה עבודה במקום לאחר תקופה קצרה. נוכח כך, אין מקום לתביעת הנתבעים באשר לזכאותה של הנתבעת 1 לקבלת עמלה בגין פינוי מכולות, עד למועד הגשת התביעה שכנגד, או מי ממועד הגשת התביעה שכנגד. למעלה מכך, גם אילו הייתה התובעת ממשיכה לפעול באתר ברחוב רוטשילד, לא היה מקום לקבל את טענות הנתבעים, שעה שאלו הועלו באופן כללי מאוד, על בסיס הערכה של הנתבע 2 וללא כל תימוכין. בסיס החישוב של הנתבעים נעשה כך שהתובעת פינתה בין 30 לבין 50 מכולות בחודש, וככל שמדובר בממוצע של 40 מכולות לחודש X 50 ₪, שאז זכאית הנתבעת לתמורה בהיקף של 2,000 ₪ בחודש בתוספת מע"מ. לא ברור על בסיס מה בוצעה הערכה זו. אין בית המשפט עוסק בפסיקת פיצוי על בסיס הערכה אישית של בעל דין, שאינה נתמכת בדבר. על אף שלטענת הנתבעים הם פעלו באתר זה ובאתרים אחרים במשך מספר שנים, לא הוצגו מסמכים או ראיות באשר להיקף הפינוי מאתר אלו ואחרים. לא הוצגו חוזים, חשבוניות, תעודות משלוח, דוחות כספיים, אישורי העברות כספים או כל נתון מהותי אחר. העובדה כי הנתבעים מעריכים עבודה בהיקף זה או אחר, אין בה די. יודגש כי תיק זה היה קבוע לשמיעת ראיות ליום 7.2.13 ביום הדיון התייצב הנתבע 2, ועתר לדחיית מועד שמיעת הראיות ומתן אפשרות להגשת תצהירים וראיות נוספות. לפנים משורת הדין, ועל אף המועד המאוחר מאוד בו הועלתה בקשה זו, ועל אף שכבר נתנו בידי הנתבעים ארכות קודמות, מצאתי להיעתר לבקשה, כנגד פסיקת הוצאות, וזאת מתוך מטרה לאפשר לשני הצדדים להציג בפני את הנתונים והראיות שהם סבורים שיהא בהם כדי לבסס את גרסתם. העובדה כי גם לאחר שנתנו לנתבעים מספר רב של הזדמנויות להגיש את כל ראיותיהם, לא הוגשו ראיות כלשהן לביסוס טענת הנזק, יש בה כדי ללמד, באופן מהותי, שאין כל ממש בטענות אלו של הנתבעים. נוכח האמור לעיל, יש להורות כי דין טענות ההגנה וממילא טענות התביעה שכנגד, ככל שהן מתייחסות לנזקי הנתבעת 1, להידחות. חבות אישית של הנתבע שכנגד 2 בעוד התובעת לא הוכיחה טענותיה באשר להצדקה להרמת מסך ההתאגדות, התובעת שכנגד אף לא הציגה טעם ענייני- משפטי, להגשתה של התביעה כנגד הנתבע 2 באופן אישי. בעניין זה אין לי אלא להפנות לדבריו של הנתבע 2 עצמו אשר העיד : "ש. תבעת את כפיר אישית כי הוא תבע אותך? ת. כן". (בעניין זה ראה עמוד 29 שורות 22-23 לפרוטוקול). אין ולא היה בסיס, ולו לכאורי, להגשת התביעה באופן אישי כנגד הנתבע שכנגד 2. התובעת שכנגד לא הציגה ראיות, או אפילו טענות משפטיות באשר לחבותו האישית של הנתבע שכנגד 2, ואני מוצאת כי הכללתו במסגרת התביעה שכנגד, נגועה בחוסר תום לב. בנוסף, יש לזכור כי ההליך שבפני החל כתביעה בסדר מהיר בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984. בהתאם להוראות אותן תקנות, אין מקום להגשת תביעה שכנגד, ביחס למי שאינו צד להליך המקורי, שעה שעסקינן בתביעה בסדר דין מהיר. מכאן, כי מהותית ופרוצדוראלית, אין ולא היה מקום להגשתה של תביעה זו. סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 21,377 ₪. ( לפי היקף החשבוניות הכולל בסך של 21,924 בתוספת הפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה בסך של 1,033 ₪ ובניכוי 1,350 ₪ בתוספת מע"מ, עמלת הנתבעת 1 ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ( 3.4.11) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת 1 בהוצאות ההליך בסך של 14,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. אציין כי אני מודעת לכך שהיקף הסכום הפסוק משמעותי ביחס להיקף התביעה, ואולם שעה שעיקר טענות התובעת התקבלו (למעט לעניין התביעה האישית כנגד הנתבעים 2-3) והיא נדרשה לניהולו של ההליך, לרבות התביעה שכנגד, באופן מלא, אין מקום כי התובעת תצא ניזוקה מעצם ניהולו של ההליך משהוצגו ראיות בעניין זה. מקום בו נדחו התביעה העיקרית והתביעה שכנגד ביחס לנתבעים 2-3 וביחס לנתבע שכנגד 2, באופן הדדי, איני מוצאת לפסוק הוצאות למי מהם. בניהפינוי