דוגמא לפסק דין בנושא תביעת שותף לקבלת חלקו בשותפות: כתב התביעה והצדדים להליך 1. התובע, הגיש תביעה כספית על סך 2,291,494 ₪. התובע, אשר היה מיוצג בתחילת ההליך על ידי עו"ד, ייצג את עצמו במהלך ההליך. בהתאם לכתב התביעה המתוקן, התביעה הוגשה כנגד חברת שיש ואבן הצפון בע"מ (להלן: הנתבעת) וכנגד עותמאן סעיד, סמיח ואדיב (להלן: הנתבעים), אחים שהם בעלי מניות ונושאי משרה בנתבעת. לטענת התובע, ביום 24.2.89 או במועד סמוך לו, נחתם הסכם בינו לבין הנתבע 2 ואדם נוסף בשם קאסם סנעאללה (להלן: קאסם) לפיו סוכם שהוא יהיה שותף במבנה, במקרקעין ובציוד של המפעל שהיה בבעלותו של התובע והיה בכינוס נכסים במועד דאז. התביעה שבפניי עניינה חלקו של התובע בפירות השותפות, אשר חולקו לאורך השנים, לרבות נכס המקרקעין, שהושכר עד למועד הגשת התביעה. הנתבעים, בכתב הגנתם, אינם מכחישים את חתימת ההסכם אך טוענים כי התובע לא מילא את חלקו בו. עוד הועלתה טענת התיישנות שהתקבלה ביום 30.6.10 אך ביום 12.7.11 קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדון בתיק לגופו, בטרם מתן החלטה בנוגע לטענת ההתיישנות. עמדות הצדדים בתצהיריהם 2. התובע בתצהירו טען כי חברת עותמאן יחד עם חברת קאסם סנעאללה ושות' בע"מ הגישו ביום 23.6.89 הצעה בסך 360,000 ₪ לכונס הנכסים לרכישת הציוד והזכויות במקרקעין ובמבנה של חברת מ.מערוף חברה לייצור שיש ואבן בע"מ שהיתה בבעלותו (להלן: ההצעה). נטען כי ההצעה היתה כפופה לקבלת הלוואה בסך 250,000 ₪ מהבנק לפיתוח תעשייה והיתה כפופה לכך שלאחר אישור ההצעה יהיו שתי החברות רשאיות לרשום את ההסכם על שם כל חברה או אישיות משפטית שיוחלט עליה. נטען כי ביום 24.2.89 נחתם הסכם שותפות (להלן: הסכם השותפות) בין התובע לנתבע 2 ולמר קאסם סנאללה (להלן: קאסם), כאשר בהתאם להסכם השותפות סוכם שהתובע יהיה שותף במבנה, במקרקעין ובציוד של המפעל שהיה בבעלותו לאחר רכישתו כאמור. נטען כי בהתאם להסכם התחייבו הנתבע 2 וקאסם למכור לתובע שליש מהזכויות במפעל, לרבות המקרקעין (סעיפים 1 ו-2 להסכם). לטענת התובע, ההסכם אפשר לנתבע 2 ולקאסם לרכוש את המפעל במחיר נמוך והעברת שליש לרשותו בהתאם להסכם היתה תמורת הסכמתו לרכישה וביטול תביעה למכירת המפעל במסגרת ת"א 900/88 כנגדם. לטענתו, עוד סוכם כי התובע ישלם את חלקו- שליש מסכום ההשקעה מתוך הרווחים ומשכורת שיקבל תמורת עבודתו במפעל או מכל מקור אחר. נטען כי הוסכם שחלקו ירשם רק לאחר גמר התשלום כאמור (סעיפים 3 ו-4 להסכם). עוד נטען כי החברה הוקמה, ההלוואה התקבלה והציוד הועבר לרשות הנתבעים. באשר לטענת ההתיישנות, טען התובע כי המסמכים הועברו לרשותו רק בחודש אפריל שנת 2002 ולפיכך לא יכול היה להגיש את תביעתו טרם המועד הנ"ל. התובע טען בתצהירו כי אין בהסכם השותפות תקופה מוקצבת במסגרתה עליו לשלם את חלקו בשותפות היות והשותפות עדיין קיימת ומניבה פירות. לטענת התובע, בהתאם להסכם השותפות הוא שילם את מלוא חלקו בשותפות הן בכך שחזר בו מתביעתו בתא 900/88 והסכים לביצוע המכירה והן בהשקעתו במפעל בציוד הפרטי שהיה ברשותו והוערך בסך כולל של כ-40,000 ₪. נטען כי השקעה זו אושרה על ידי עו"ד נאסר סנעאללה. עוד טען התובע כי השקיע את משכורתו בשנים 1990 ועד סוף חודש מאי 1991 בסך כולל של 25,136 ₪ עת עבד במפעל בשותפות. התובע טען כי אם תתקבל הטענה לפיה הסכם השותפות לא קויים, אזי לא ברור מדוע הנתבע 2 לא שילם עד היום את השליש שלו בסך כולל של כ-88,000 ₪ כמתחייב בהתאם לסעיף 6 להסכם השותפות. נטען כי השקעת התובע גבוה מהשקעת הנתבעים, בין היתר מאחר ובשנת 1993 הנתבעים מכרו את המכונות והציוד שהיה במפעל ומהכספים שקבלו מהמכירה הנ"ל סילקו את ההלוואה שמימנה את רכישת המפעל. נטען כי לתובע מגיע שליש מתמורת המכירה. נטען כי בהתאם לנסח טאבו משנת 2007 המקרקעין והמפעל רשומים על שם החברה שהיתה בבעלות התובע. עוד נטען כי עד שנת 2006 המועצה המקומית דרשה מהתובע תשלום בגין הארנונה והמנהל דרש ממנו חוב בגין דמי חכירה. לטענת התובע, בשנת 1993 מכרה החברה ציוד שהיה במפעל בסך 230,000$ ומתוך הסכום שהתקבל החזירה את ההלוואה בסך 130,000$. נטען כי התובע זכאי לשליש מסכום היתרה, דהיינו, 100,000$ המהווים 237,933 ₪. עוד נטען כי הנתבעים המשיכו להחזיק במפעל ומקבלים דמי שכירות בסך 12,000 ₪ לחודש. נטען כי עבור השכרת המפעל זכאי התובע לסך של 1,003,758 ₪. נטען כי הנתבעים מכרו מלגזה, שהיוותה רכוש פרטי של התובע ללא רשותו, שעלותה היתה כ-9,000$, בסך של כ-5,000$ ובגין כך נותרו חייבים לתובע סך כולל של כ-57,043 ₪. לטענת התובע, הנתבעים קבלו ממנו פסי מנוף שהיו רכושו הפרטי ולא חל עליהן צו הכינוס בשווי של כ- 15,000$ ולפיכך נותרו חייבים לו סך של כ-195,635 ₪. לטענתו, הפסים הנ"ל הורכבו על ידי הנתבעים על גבי עמודים הצמודים למבנה לאחר השכרתו וניתן לראותם במקום. לטענת התובע, עם כניסת הנתבעים למפעל, הוא מסר לרשותם גושי אבן ושיש חתוך שהיו רכושו הפרטי ולא חל עליהן צו הכינוס בשווי של כ- 50,000$ המהווים סך של כ- 324,437 ₪. בגין עבודתו במפעל טען התובע לסך כולל של 472,688 ₪. נטען כי תיק הפש"ר משנת 1996 נפתח נגד התובע לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של עו"ד סנעאללה ולאחר שאיים על הנתבע 2 בנוגע לחלקו בשותפות. נטען כי תיק הפש"ר נפתח על מנת למנוע ממנו את היכולת להגיש תביעה. נטען כי הנתבעים לא פעלו למימוש פסק הדין משך תשע שנים היות שידעו כי מגיע לתובע סכומים העולים על סכום פסק הדין. לטענת התובע, קאסם ואחיו שהם בעלי מניות בנתבעת 1 הכירו בו כשותף וחתמו לו על שטרי העברת מניות. נטען כי הנתבע 2 מתחמק מתשלום חובו והעביר לאחיו אדיב עותמאן את מניותיו לאחר מועד הגשת התביעה דנן. נטען כי לאחר שהתובע פנה לרשם החברות ביום 15.12.05 נמסר לו שהחברה - הנתבעת 1 נמחקה ברשם החברות ביום 7.12.1990. נטען שלאחר שנודע לתובע על הזיוף כאמור והעברת המניות הוגשה על ידו תלונה במשטרת ירושלים. נטען כי הנתבע 2 הצהיר בשאלון ביום 13.11.05 הצהרה כוזבת לפיה העביר מניות לאחיו וכי החברה עדיין פעילה. לטענת התובע, התברר כי תיקה של החברה בשלטונות המס סגור מיום 31.12.01. נטען כי אין לאפשר לנתבעים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ויש לייחס את חובותיה לנתבעים באופן אישי. נטען כי ברשות הנתבעת 1 פירות מניבים עד היום ויש לראות בה חברה פעילה. התובע צירף לתצהירו שיקים אשר שולמו לאחרונה לנתבע 2 על חשבון דמי השכירות של הנכס. נטען כי התובע הוא היוזם והחוכר של הנכס מול מנהל מקרקעי ישראל והוא זה אשר בנה את המפעל ולא החברה. 3. תצהיר נוסף הוגש מטעם התובע על ידי סנעאללה מאזן, שעבד אצל חברת מ.מערוף חברה לייצור שיש ואבן בע"מ, משך כ-10 שנים כמנהל עבודה במחצבה עד שחדלה להיות פעילה ואז עבר לעבוד אצל הנתבעת 1 במשך כשנתיים- שלוש באותה עבודה ומחצבה. לטענתו, הכלים עימם עבד במחצבה, כמפורט בתצהירו, לרבות גושי האבן, ששימשו אותו בעבודתו אצל התובע, שימשו אותו בעבודתו אצל הנתבעת 1. עוד נטען כי משיחה עם עו"ד סנעאללה ידוע לו שהתובע הינו שותף במפעל ובמקרקעין בשליש (33%) עם קאסם והנתבע 2. 4. תצהיר נוסף הוגש מטעם התובע על ידי אעמר מוסטפא שעבד אצל הנתבעת בשנת 1989 בחודש אוקטובר או נובמבר. לטענתו, במפעל היתה מלגזה מסוג "קטרפילר" עימה עבד לצורך העברת גושי אבן מחצר המפעל לתוכו לשם עיבודם ללוחות שיש. הוא עוד טען, כי בתוך המפעל ובחצר היה שיש חתוך וגושי שיש רבים מסוג חברוני ותרשיחא. 5. תצהיר נוסף הוגש מטעם התובע על ידי סנעאללה אחמד סנעאללה. לטענתו, בשנת 1987 סיים לעבוד אצל חברת מ. מערוף חברה לייצור שיש ואבן בע"מ שהיתה בבעלות התובע. נטען כי במפעל היתה מלגזה מסוג "קטרפילר" ובתוך המפעל ובחצר היו הרבה גושי אבן ושיש חתוך מסוג חברוני ותרשיחא. עוד נטען כי בחצר המפעל היו פסי מנוף חדשים. 6. הנתבע בתצהירו טען כי ביום 1.4.93 הגיש ביחד עם שלושה מאחיו תביעה כנגד התובע. לטענתו, בהתאם לפסק הדין שם חויב התובע לשלם לו ולשלושת אחיו סכומים אשר ניתנו לו בחודשים אפריל-מאי בשנת 1986 ונחשבו כהלוואה פרטית, לאחר שלא נכנסו כשותפים באותה חברה אותה ניהל בהתאם לפסק הדין. לטענתו, לאור הקושי בגביית הכספים שנפסקו לטובתם במסגרת פסק הדין, הגישו בקשה להכריז על התובע כפושט רגל. הנתבע ציין כי הבקשה הוגשה כשנה ושלושה חודשים בטרם הוגשה התביעה. נטען כי כתב התביעה בהליך דנן הוגש כניסיון להדוף את הכרזתו של התובע כפושט רגל. הנתבע הפנה בתצהירו לתצהיר שהגיש התובע ביום 10.9.96 במסגרת הליכים בבית המשפט העליון שם הודה התובע בסעיף 4 שאין לו כל זכות שהיא בחברה שנמכרה וכי אין לו כל הכנסה ורכוש. בנוסף, נטען שהתובע ציין שם שעבד חודש אחד בלבד, בניגוד לתביעה דנן במסגרתה הוא טוען שעבד משך שנה וחצי והעניק לחברה רכוש רב. הנתבע העלה טענת התיישנות והעדר עילה. לטענתו, התובע יכול היה להשיג את המסמכים עוד בתחילת שנות ה-90 היות והיה מיוצג על ידי עו"ד דאוד שמשרדו היה משותף עם משרדו של עו"ד סנעאללה. נטען כי במהלך ניהול ההליך בנצרת לא העלה התובע טענה כנגד ההסכם משנת 1989. נטען כי עו"ד סנעאללה הינו קרוב משפחתו של התובע ולפיכך יכול היה להשיג את המסמכים בקלות. לטענת הנתבע, הוא אינו מבין מדוע קאסם סנעאללה חתם ביום 10.8.04 על העברת מניותיו לתובע. הוא טען בהקשר זה, כי ההעברה זו אינה מחייבת אותו. עוד ציין כי אינו מבין מדוע נעשתה רק בשנת 2004, לאחר שהחברה נמחקה ברשם החברות. לטענת הנתבע, נודע לו על ההעברה רק בשנת 2007. הנתבע טען כי אחיו- הנתבעים לא היו צד להסכם משנת 1989 ולא ברור מדוע הם נתבעים בהליך דנן. נטען כי בטרם חתימת ההסכם מיום 24.2.89 הלוו הנתבעים לתובע כספים בגינם ניתן פסק הדין בנצרת. נטען כי לאחר שהתובע הוכרז פושט רגל ומתוך יחסי קירבה, חבר הנתבע לסנעאללה על מנת לרכוש את החברה מכונס הנכסים. לטענתו, הוסכם כי אם יוכל התובע לגייס כספים או יעבוד עימם, יוכל לרכוש שליש מהזכויות בחברה. הנתבע דחה את טענתו של התובע לפיה הוסכם כי העברת שליש הזכויות בחברה תועבר לו תמורת ויתור התנגדותו בתיק הכינוס וציין כי אין לטענה זו זכר בהסכם משנת 1989. נטען כי התובע התנגד למכירה ורק לאחר שהמחיר הועלה הם רכשו את הזכויות. נטען כי התובע עבד במפעל 3 חודשים בלבד והכנסתו לא נזקפה ע"ח רכישת הזכויות. נטען כי לחברה לא היו רווחים ולאחר כשנה הם מכרו את כל הציוד על מנת לשלם את חובותיה ונותר רק הנכס להשכרה. נטען כי הנתבע וסנעאללה שילמו כספים מכיסם להשלמת התמורה והפעלת החברה. הנתבע הכחיש העברת ציוד פרטי כלשהו על ידי התובע. הנתבע טען כי התובע, שדאג לחתימת ההסכם ב-1989, ידע שכל הציוד המצוי ברשימה של הכונס שנכלל ברשימה אינו נכון וכי הוא השאיר ציוד נוסף. נטען כי סוקר מטעם הכונס הופיע במפעל ורשם את כל הציוד והרכוש של החברה. הנתבע דחה טענה של השארת הציוד בנאמנות. נטען כי מטענתו של התובע לפיה המכונות נמכרו לשם פרעון הלוואה ניתן ללמוד על הודאתו כי העסק כשל ולא היה רווחי. הנתבע הכחיש שהתובע נתן לחברה רכב ומכונה של קומפרסור. הנתבע טען שאיננו מבין מדוע כתוצאה מהחזרת ההלוואה יש לזכות את התובע בשליש ממחיר המכירה. הנתבע טען כי לתובע אין זכות בקבלת חלק מדמי השכירות שכן הוא אינו שותף בחברה. עוד ציין הנתבע בתצהירו כי התובע לא דרש סכום כלשהו מקאסם סנעאללה ועובדה זו תמוהה. נטען כי החברה נמחקה בשל אי תשלום אגרה ואין הדבר רלוונטי למהות התביעה. הנתבע טען כי העברת המניות לאחיו נעשתה בטרם הגשת התביעה ומשיקוליו השמורים עמו. נטען כי התצהירים שהומצאו על ידי התובע הינם של קרובי משפחתו וכי כל הציוד נרכש מהכונס כפי שהיה בפועל. נטען כי מדובר בתביעה קנטרנית ובלתי מבוססת. עדויות הצדדים 7. התובע בעדותו אישר שניתן כנגדו פסק דין בבית המשפט בנצרת אך טען כי עליו להוכיח כי נעשה זיוף (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 10.3.10 ש' 21-28). התובע אישר כי בינו לבין עו"ד סנעאללה ישנה קירבה משפחתית וכי הוא ישב עם עו"ד דאוד שייצג אותו בערעור באותו המשרד (עמ' 3 ש' 6-14). לטענתו, עו"ד סנעאללה שהחזיק במסמכים טען שעבר משרד ואינו מוצא אותם (עמ' 3 ש' 24-26). התובע בעדותו טען כי העלה במסגרת ההליך טענה לפיה ההסכם משנת 1989 קיים אך לא ידע להציג מסמכים התומכים בטענתו (עמ' 4 ש' 10-19). לשאלה מדוע לא ביקש לזמן את עו"ד סנעאללה לעדות השיב כי לו היה פותח פה לא היה נמסר לו דבר (עמ' 5 ש' 19-20). התובע בעדותו דחה את טענת ההתיישנות וטען כי לא היו בידיו המסמכים. עוד טען כי אין התיישנות לגבי שותפות בעל פה או בכתב (עמ' 6 ש' 8-17). התובע אישר כי קיבל לידיו את המסמכים בשנת 2002 אך הגיש את התביעה רק בשנת 2004 היות וניסה לפנות לנתבעים בדרכי נועם (עמ' 6 ש' 20-29). התובע אישר כי הליך פשיטת הרגל היה בטרם מועד הגשת התביעה דנן (עמ' 7 ש' 22-23). התובע נשאל בעדותו מדוע לא ציין בתצהיר שהוגש לבית המשפט העליון שהינו צד להסכם ועל פיו יש לו זכויות והשיב שלא היו בידיו המסמכים (עמ' 8 ש' 28- עמ' 9 ש' 5). התובע שלל את הטענה לפיה קרוביו מרחמים עליו לנוכח מצבו הכלכלי היום וטען כי דובר במפעל גדול ורווחי וכי קרוביו רימו אותו (עמ' 9 ש' 22-31). התובע טען שאין שבוע שבו לא ניסה להוציא את המסמכים מעו"ד סנעאללה ואף השתמש בעו"ד דאוד לצורך כך אך ללא הצלחה (עמ' 10 ש' 22-23). כאשר נשאל התובע האם שילם כסף על מנת להיכנס כשותף השיב כי לא ידע בשנת 1988 כי מגישים הצעה נמוכה ולפיכך נתן להם ציוד, חומר גלם, שיש חתוך וכו' היות וחשב שהמחיר הוא גבוה יותר מההצעה (עמ' 10 ש' 28-עמ' 11 ש' 2). כאשר הופנה התובע לסעיף 3 להסכם שם צוין כי עליו לשלם כסף ונשאל האם שילם, הוא השיב-"לא היה לי זמן מוגדר במידה ואני צריך לשלם. שלמתי ונתתי משאית, ציוד. גם שיש, גם מלגזה. העריכו אותם ב-40,000 ₪". לטענתו, הוא שותף מהיום הראשון שהחברה הוקמה ותובע כסף הן מהחברה שהיתה צד להסכם והן מהשותפות (עמ' 11 ש' 9-19). התובע ציין כי אינו תובע את סנעאללה היות ואין לו כסף לתבוע אף אדם (עמ' 11 ש' 20-30). בהמשך ציין שאינו רוצה לקלקל את היחסים בין בנו לחמו (עמ' 12 ש' 1-3). כאשר נשאל התובע האם הוא רואה עצמו כשותף או שהינו מבקש מבית המשפט לעשותו שותף השיב- "אני שותף. שלמתי כל מה שצריך לשלם". התובע נשאל בעדותו כיצד תשלום בסך 40,000 ₪ מקנה לו שליש והשיב-"הם קנו את המפעל ב-360,000 ₪ לקחו הלוואה 250,000 ו-110,000 שקל הם שלמו. זה היה הסכם בינינו, מה שהם לוקחים הלוואה יהיה על חשבון, מה שהם נותנים באופן אישי אני צריך לשלם. גם את המשכורת שאני הייתי אמור לקבל נתתי על החשבון" (עמ' 12 ש' 29- עמ' 13 ש' 3). התובע טען כי עבד 8 חודשים והכחיש שקיבל את המשכורת לידיו (עמ' 13 ש' 4-9). התובע טען כי פרש כעובד שכיר אך לא פרש מהשותפות (עמ' 13 ש' 18-20). כאשר נשאל בהמשך לגבי הסכסוך עם הנתבעים ומדוע לא הגיש תביעה למתן חשבונות השיב- "אני לא יכול להגיש על זה שאני עבדתי במפעל. יגידו שאני שכיר ולא שותף. אני צריך באמצעים מקוריים רלוונטיים שיעידו על השותפות שלי" (עמ' 13 ש' 21-26). התובע הכחיש שהרכוש שהותיר לא היה בעל ערך כלכלי (עמ' 14 ש' 3-13). התובע אישר כי לו לא היה מדובר בקרוב משפחתו והיה לו כסף, היה מגיש תביעה כנגד סנעאללה (עמ' 15 ש' 1-2). התובע הכחיש שנמכר חלק מאדמת המפעל לסנעאללה ולנתבע 2 בטרם העסק הסתבך (עמ' 5 ש' 29- עמ' 16 ש' 7). התובע הופנה בעדותו לנספח 7 לתצהירו וטען כי מדובר במסמך שנחתם אחרי שנת 2002 בכתב ידו של סנעאללה. נטען כי המסמך אינו נושא תאריך לאור קרבתם המשפחתית (עמ' 17 ש' 23- עמ' 18 ש' 21). התובע לא ידע לאשר מתי נכתב המכתב (עמ' 18 ש' 22-28). התובע נשאל בעדותו מדוע פנה למס הכנסה רק בשנת 2007 ולא כבר בשנת 1991 והשיב כי היה צריך הוכחות (עמ' 20 ש' 3-5). כאשר נשאל כיצד הוא תובע בגין כל השנים לפי אותו רווח השיב התובע כי תביעתו מבוססת עבור חלקו בשכירות של המפעל וכן בגין כל מה שהשקיע ורווחי המפעל (עמ' 20 ש' 18-21). התובע נשאל בעדותו האם הוא תובע את החברה שלו, שעה בה סנעאללה חתם לו על העברת המניות באופן בו הוא לכאורה בעלים של 16% ממניותיה והשיב-"אני הייתי שותף בחברה ואני תבעתי את ההכנסות שמגיע לי מהחברה" (עמ' 21 ש' 3-8). התובע אישר כי התצהירים התומכים בתביעתו ניתנו על ידי קרובי משפחתו (עמ' 21 ש' 14-17), כאשר לטענתו פנה למי שהיה בעל תפקיד במפעל עד למועד סגירתו (עמ' 21 ש' 18-22). 8. העד סנעאללה אחמד סנעאללה אישר בעדותו כי היו גושי אבן חברוני ועצמוני וכן שיש חתוך בחצר המפעל וכן בתוך המפעל. עוד אישר כי בתקופה בה עבד בחברת מ. מערוף היתה מלגזה וכן מפסים למנוף חדשים (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 23.2.12 ש' 12-15). העד אישר כי המלגזה נרכשה על ידי התובע ושימשה כחלק מהמפעל (עמ' 10 ש' 25-26). העד אישר כי הינו קרוב משפחה של התובע (עמ' 11 ש' 4-5). 9. העד סנעאללה מאזן אישר כי עבד בחברת מ.מערוף ואח"כ בחברת שיש ואבן הצפון (עמ' 12 ש' 17-18). העד אישר כי היתה משאית אחת שניתנה על ידי התובע אך לא ידע למסור פרטים לגביה (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 25- עמ' 13 ש' 2). העד אישר כי הינו קרוב משפחתו של התובע (עמ' 13 ש' 24-27). 10. העד עמאר מוסטפה כמיל טען כי עבד עבור חברת שיש ואבן הצפון שנה או שנה וחצי, כאשר לפני כן עבד אצל חברת התובע כ-7-8 שנים (עמ' 14 ש' 4-9). העד אישר כי הינו קרוב משפחה של התובע וציין כי בניגוד לטענת הנתבע, הם השתמשו בגושים ובשיש (עמ' 14 ש' 22-25). 11. הנתבע, סעיד עותמאן ציין בעדותו כי הזכייה במכרז כללה את רכישת הנכס הקשור לחברת מ. מערוף (עמ' 17 ש' 8-11). הנתבע לא ידע לומר באיזה תאריך הופסקה פעילות החברה וטען כי לא עסק בכך החל משנת 1991, שעה בה פשטה רגל והוחלט על מכירת הציוד והשכרת המבנה (עמ' 17 ש' 19-31). הנתבע אישר כי הינו רשום כמנהל ביחד עם קאסם סנעאללה אך טען כי לא התעסק באופן אישי עם החברה אלא קאסם הוא זה שעסק ועוסק בה עד היום (עמ' 18 ש' 6-8). לטענת הנתבע, החברה רכשה את המבנה דרך כונס הנכסים (עמ' 18 ש' 17-30). הנתבע אף ציין כי הוגשה כנגדו תביעה היות והוא מחזיק בקרקע (עמ' 19 ש' 3-7). הנתבע ציין כי הוא ואחיו באופן אישי רכשו את המפעל ולא החברה שבבעלותם (עמ' 19 ש' 24-26). לטענת הנתבע, סוכם עם כונס הנכסים כי הם יקימו חברה למטרת הרכישה וציין כי ההלוואה שנתקבלה על שם שיש ואבן הצפון נתקבלה לאחר הקמת החברה- הנתבעת 1 (עמ' 20 ש' 17-22). הנתבע אישר כי ישנה קירבה משפחתית בינו לבין קאסם, נאסר, עלי ואחמד סנעאללה (עמ' 20 ש' 29-31). הנתבע נשאל בעדותו האם שילם לתובע בגין הקרקע בטרם הכינוס והשיב ששילם לבנק לפיתוח ותעשייה בהסכמת התובע ובהסכמת הבנק שישחרר את החלקה הזו מהשעבוד שהוטל עליה (עמ' 23 ש' 27-32). הנתבע ציין כי הרכישה נעשתה בהסכמת התובע ועל פי הערכת שמאי של מנהל מקרקעי ישראל (עמ' 25 ש' 4-5). הנתבע הכחיש שהתובע עבד בחברה בשנת 1991 וציין שהחברה נסגרה במועד הנ"ל (עמ' 25 ש' 15-25). בחקירתו החוזרת אישר הנתבע שהיו שתי רכישות, האחת מהתובע בנוגע לקרקע והשנייה דרך הכונס. הנתבע אישר שאמר לתובע שבמידה ויהיה לו כסף יום אחד, יחזיר לו את כספו תמורת הקרקע (עמ' 27 ש' 8-14). הנתבע הכחיש כי הקרקע הועברה ללא הסכמת התובע (עמ' 27 ש' 19-21). עמדות הצדדים בסיכומיהם 12. התובע בסיכומיו חזר על טענותיו בנוגע להסכם שנחתם בינו לבין הנתבע 2 וקאסם סנעאללה. התובע טען כי הושאר במפעל ציוד רב שלא היה חלק מציוד המפעל ולא חל לגביו כינוס. לטענתו, שווי הציוד של המפעל היה 285 אלף דולר, בעוד שחובו של התובע היה כ-291,000 ₪. התובע טען כי ביום 23.6.89 הגישה חברת האחים עותמאן ביחד עם קאסם סנעאללה הצעה לכונס הנכסים בסך 360,000 ₪ לרכישת הציוד והמקרקעין הבנוי עליהם שהיו בבעלות חברת התובע. נטען כי ההצעה היתה כפופה לקבלת הלוואה מהבנק לפיתוח התעשייה בסך 250,000 ₪ וכפופה לכך שלאחר אישור ההצעה שתי החברות תהיינה רשאיות לרשום את ההסכם על שם כל חברה או אישיות משפטית שיחליטו לגביה. עוד נטען כי בהתאם לסעיפים 3-6 להסכם התחייבו הנתבעים לרשום לזכות התובע שליש מהזכויות במפעל בתמורה המוסכמת ביניהם. לטענת התובע, הסכמת הנתבעים להעביר לתובע שליש מהמפעל היתה בתמורה לכך שיסכים להצעתם לרכישת המפעל מהכונס במחיר ירוד. התובע טען שלצורך קבלת ההלוואה הקימו הנתבעים את הנתבעת 1, כאשר לטענתו, התחייבות הנתבעים לפי הסכם השותפות חלה על כל חברה שיקימו לצורך רכישת המפעל או ניהולו. באשר לטענת ההתיישנות טען התובע כי בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 23.2.12 רואים שהנתבעים העבירו שליש מהמניות לבעלות התובע ביום 10.8.04 בעוד שהתביעה בגין השותפות הוגשה בשנת 2005. מכאן, נטען כי מועד ההתחשבנות ועילת התביעה נוצרה החל מיום מילוי חלקם של הנתבעים בהסכם השותפות בשנת 2004. עוד נטען כי מדובר בעילה מתחדשת היות והנתבעים לא מלאו את חלקם במועד המוסכם כאמור בהסכם השותפות. באשר לחקירות העדים נטען כי העדים מטעמו חזרו על גרסותיהם בתצהירים ונמצאו אמינים ומהימנים כמפורט בסיכומיו. באשר לחקירת הנתבע נטען כי חברת שיש ואבן הצפון היתה פעילה במועד הזכייה במכרז, להבדיל מגרסת הנתבע בחקירתו ודפי הבנק מעידים על כך. לטענת התובע, בחקירת הנתבע עלו סתירות רבות בנוגע לחברה ולאופן מעורבותו בה. עוד נטען כי טענת הנתבע לפיה השיש והציוד לא היו טובים הינה תמוהה היות ואין הגיון ברצון הנתבע לרכוש את המפעל בשנת 1989. נטען כי בשנת 1986 הנתבע רכש מהתובע שליש מהמפעל בסכום של 330,000 דולר ושילם רק 52,000 ₪, כאשר הבטיח לשלם את היתרה כשיהיה לו. נטען כי הנתבע התחנן בפני התובע שלא יתבע אותו בגין הסכום שלא שולם. נטען כי בהתאם לדפי הבנק החברה היתה רווחית, להבדיל מטענת הנתבע לפיה החברה כמעט פשטה את הרגל ולפיכך המבנה הושכר. נטען כי לחברה היה חשבון בנק נוסף אך התובע לא הצליח להשיג את דפי החשבון הנוגעים לו. נטען שהנתבע שיקר בנוגע לקבלת דמי השכירות וכי לא יתכן שמאז שנת 1993 ועד היום קיבל לידיו רק 20,000 ₪ בגין השכרת המבנה. לטענת התובע, הנתבע שיקר בעדותו שעה בה טען שהוא ושותפיו רכשו את המבנה דרך כונס הנכסים בעוד שבבירור שערך מול המנהל עולה כי העסקה לא יצאה לפועל וכי המפעל נותר עד שנת 2011 על שם התובע. עוד נטען כי הנתבעים גבו את דמי השכירות אך מסרו למועצה שהם אינם הבעלים של המפעל אלא התובע והם מחזיקים בשטח של 38 מ"ר בלבד. נטען כי עדות הנתבע היתה שקרית עת טען כי הוא, אחיו וקאסם נסעאללה הגישו הצעה לרכישת המפעל בעצמם ולא באמצעות חברות מטעמם, בניגוד להצעת הרכישה המעידה אחרת. נטען כי הנתבע הודה שיש לו קשרי משפחה עם משפחת נסעאללה וכי הם פעלו למעשה עוקץ כנגד התובע. עוד נטען כי הנתבעים לא רכשו את החברה אלא את הציוד שלה. לטענת התובע, החברה ס.ס. אחים עותמאן בע"מ לא היתה פעילה בשנת 1989 ועל כן לא היתה יכולה להציע הצעה לכונס הנכסים כפי שטען הנתבע בעדותו (עמ' 20 ש' 4-9). כך נטען גם לגבי ביצוע התשלום על ידי החברה שכאמור לא היתה פעילה. נטען כי שמאי מטעם הכונס נשלח לצורך הערכת הציוד של החברה וההצעה ניתנה רק ביחס לציוד, להבדיל מהחברה. עוד נטען כי לא ברור לאן נעלם ההפרש בין הסכום שהציוד הוערך בו לסכום ששולם בפועל בסך 210,000 ₪ השייכים לתובע. נטען כי הכונס מעולם לא היה זכאי להציע את המבנה למכירה. נטען כי השמאי שנשלח מטעם הכונס העריך את הציוד בלבד לפי הרשימה שנמסרה לו מהבנק ולא את המבנה, אשר לא שועבד מלכתחילה. נטען כי המנהל מעולם לא שיגר שמאי לקרקע או למבנה או לציוד, אלא הבנק לפיתוח התעשייה וזאת על רקע בדיקת שווי הציוד. עוד נטען כי נתגלתה סתירה בדברי הנתבע בנוגע לגובה ההצעה הראשונית. נטען כי הנתבע לא שילם סך של 100,000 ₪ וכי הבנק קיבל את מלוא חוב התובע מהכונס. נטען כי הנתבע מעולם לא נתן לתובע הלוואה או כספים. נטען כי לא היה כינוס על המחצבה וכי דובר ברכושו הפרטי של התובע. לטענת התובע, השיש נבדק על ידי התובע והנתבע והנתבע אף חתם על מסמך בעניין טיב ומחיר השיש וגושי האבן וכמותו. נטען כי לא יתכן שחברת האחים עותמאן שילמה סך של 22,198 ₪ עבור המפעל והציוד. נטען כי הנתבע לא הציג קבלות ומסמכים המעידים על ביצוע עסקה בגין מכירת הקרקע. התובע טען שיש להורות על השלמת מסמכים בתיק בהתאם לבקשתו מיום 1.2.12. התובע צירף תצהיר מטעם יאסין בכרי, חבר של הצדדים הבקיא בהשתלשלות האירועים על מנת לתמוך בטענתו. עוד נטען כי הנתבעים נהנו מחציבת מחצבה בשטח של כ-35 דונם שקיבל התובע ממדינת ישראל ולא החזירו לו. 13. הנתבעים בסיכומיהם טענו כי יש להורות על דחיית התביעה מטעמי התיישנות. נטען כי בית המשפט המחוזי לא דחה את טענת ההתיישנות, אלא קבע כי יש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט ולברר את התשתית העובדתית בשלמותה, טרם קבלת החלטה. נטען כי אין בעדויות שנשמעו דבר אשר יכול לשפר את מצבו של התובע לעניין ההתיישנות. נטען כי התובע עצמו הודה בדיונים ובתצהיריו כי אין לו כל רכוש, זכויות, מניות ועסקים ולפיכך דין התביעה להדחות בהתאם להודאתו. נטען כי בהליך אחר בין הצדדים (ת"א 446/94) לא העלה התובע אף אחת מהטענות שנטענו במסגרת כתב התביעה הנוכחי. נטען לשיהוי ולקשר בין הגשת התביעה דנן ועיכוב הליך הכינוס. נטען כי אין זה סביר שהתובע, איש עסקים לוחמני וממולח שתק משך כ-16 שנה ולפיכך מטרת תביעתו הינה לעכב את הליכי הכינוס. עוד נטען שכל המסמכים והראיות האוביקטיביות תומכות בגרסת הנתבעים. נטען כי גרסת הנתבע היתה אמינה ועקבית לעומת גרסת התובע שהיתה דמיונית ומפוקפקת. נטען כי התובע בחקירתו התחמק מלהשיב לעניין הצהרות ההון, הדוחות למס הכנסה והצהרותיו למוסד לביטוח לאומי באשר להעדר רכוש. נטען כי עו"ד סנעאללה לא הוזמן לעדות חרף הקרבה המשפחתית לתובע. נטען כי אי הבאתו לעדות פוגעת בגרסת התובע. כך נטען גם לגבי קאסם סנעאללה שהיה צד להסכם משנת 1989 ולא הובא לעדות חרף הקרבה המשפחתית לתובע. לטענת הנתבעים, תצהירו של התובע אשר צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבע מעלה כי התובע עבד בחברה כחודש אחד בלבד כאשר גרסה זו מנוגדת לטענת התובע לפיה עבודתו בחברה נחשבה כהשקעה. עוד נטען כי באותו תצהיר טען התובע שאין לו כל זכות בחברה שנמכרה, טענה הסותרת את הנטען בתביעה דנן. נטען כי התובע לא הוכיח את גרסתו באשר למימוש זכותו על פי ההסכם משנת 1989 וברור כי לא שילם ו/או השקיע דבר בחברה. גם טענתו לגבי ציוד שהושאר בחברה לא הוכחה וברור שלתובע לא נשאר רכוש כלשהוא שהרי לא יתכן שנתן ציוד או רכוש ללא תיעוד או דרישה בגינו. נטען כי במשך כ-15 שנה התובע לא דרש דבר מהנתבעים והדבר מלמד על השלמתו עם מכירת החברה וניתוקו ממנה. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות ריאליות וממשיות. עוד התבקש לממש את הערבות שהופקדה במסגרת ההליך לצורך הבטחת הוצאותיהם. 14. התובע בסיכומי התשובה מטעמו טען שיש לדחות את טענת ההתיישנות לאחר בירור התשתית העובדתית ושמיעת העדויות בתיק. נטען כי התובע הוכיח שהינו שותף, בעל מניות וציוד ורכוש פרטי בחברה. נטען כי ביום 10.8.04 הועברו לתובע מניות בחברה דבר המחזק את טענתו. נטען כי יש לדחות את הטענה בנוגע לשיהוי היות וביום 25.3.03 שלח התובע מכתב לעו"ד סנעאללה שהינו הבורר בהסכם משנת 1989. נטען כי המכתב נשלח בטרם הליכי הפש"ר. נטען כי ההסכם משנת 1989 משקף את השותפות המלאה וכך לגבי כל המסמכים שצורפו לסיכומי התובע. עוד נטען כי העברת המניות כאמור מחזקת את טענתו ומעידה על היותו שותף בחברה עם הנתבעים. 15. הנתבעים בסיכומי תשובה מטעמם טענו בתגובה כי חתימתו של סנעאללה אינה הודפת את טענת ההתיישנות היות והדבר לא נטען בכתב התביעה וכן במובן המהותי אין בחתימתו של סנעאללה לחייב את הנתבעים, הוא אינו נתבע ואף לא הובא כעד ואין בחתימתו על העברת המניות ללמד על ההתיישנות או מישור היחסים שבין בצדדים. נטען שצורפו מסמכים שלא כדין. עוד נטען שטענת התובע כלפי הנתבע בנוגע לחוסר אמינות וזיוף במרמה דורשות הוכחה במידה המתקרבת למידת ההוכחה בפלילים ויש לדחותה. דיון והכרעה 16. דין התביעה להידחות הן מחמת טענת ההתיישנות והן מחמת העדר הוכחה. באשר לסוגיית ההתיישנות, ציינתי בפסק דיני דאז כי ההסכם עליו מסתמך התובע בתביעתו נערך בשנת 1989. סעיף 4 להסכם לשונו: "מוסכם בין הצדדים כי מערוף ישלם את כל התמורה כמוסכם בסע' 3 מהרווחים ומהמשכורת אשר יקבל מעבודתו במפעל והיה ומערוף קיבל כל כסף שהוא מכל מקור אחר יהיה חייב לשלם את התמורה הנ"ל מכספים אלה ורק אחרי גמר התשלום ירשם השליש ע"ש מערוף". מלשון הסעיף עולה כי התובע יכול היה לפרוע את חובו כנגד הפיכתו לשותף באמצעות הרווחים, משכורתו או כסף מכל מקור אחר. הסעיף נוקט במונח "כסף" באופן חד משמעי ואינו מפרט אפשרויות שוות ערך בדמות ציוד ו/או רכוש כלשהו, שווה ערך לכסף. מכאן, הוסכם בין הצדדים כי התמורה תהא בכסף בלבד. בהתאם לחקירת התובע עולה כי הוא הפסיק את עבודתו במפעל לאחר מספר חודשים בודדים ולא הגיש תביעתו בשלב מאוחר יותר היות ולטענתו היה נטען כי עבד במפעל כפועל (עמ' 19 לפרוטוקול). לטענת הנתבע, התובע עבד כחודש אחד בלבד ואין הדבר נחשב להשקעה היות והתמורה לא נזקפה לטובת החוב. לא הוכח כי תשלום כלשהו בכסף מזומן שולם למעט הצהרת התובע לפיה שילם ואף מסר ציוד שהוערך ב-40,000 ₪. יוער כי מדובר בהצהרה שאינה מגובה באסמכתאות. כך גם לגבי טענת התובע לפיה ויתר על תביעתו כנגד הנתבעים. עוד אציין כי לא הוכח שהתובע פנה לנתבעים או מי מהם בדרישה כלשהי במשך שנים רבות. טענת התובע לפיה המסמכים היו אצל עורך דינו אין בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ו/או להיכנס לגדר סעיף 8 לחוק ההתיישנות בגדר "עובדות אשר נעלמו מעיני התובע". המשיב היה מודע לזכויותיו ובחר שלא לממשן במועד. בנסיבות, אין מקום לקבל את טענתו לפיה המתין 13 שנה היות והמסמכים היו אצל עורך דינו ולפיכך, בהעדר ראיות לא ניתן היה להגיש את תביעתו במועד (עמ' 3 ואילך לפרוטוקול). 17. לטענת התובע, לא היה לו זמן מוגדר במסגרתו היה עליו לשאת בתשלום (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 9-19). אציין כי הטענה לפיה ההסכם אינו מקציב מועד למימושו נכונה אך שעה בה חוזה אינו מפרט מועד לפקיעתו יש לפרשו באמות מידה של סבירות (דהיינו, כי המועד הקובע יחול בזמן סביר), (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני הנסיעות נ' פאנל חברות התעופה, תק-על 94 (2), 641). במקרה דנן אין המדובר בזמן סביר. מכאן, התובע לא הפך מעולם לשותף מכח ההסכם משנת 1989 היות ולא הוכח כי שילם את חלקו בהתאם להסכם, בין בכסף ובין בשווה כסף, ולפיכך לא נוצרה מעולם שותפות בין הצדדים. שעה בה קבעתי שלא נוצרה שותפות היות והתובע לא נשא בחלקו בהסכם, אין התובע זכאי להנות מפירותיה. עוד אציין כי אין לטענת התובע לפיה העברת שליש הזכויות בחברה תועבר לו תמורת ויתור התנגדותו בתיק הכינוס כל זכר בהסכם משנת 1989. עו"ד סנעאללה ו/או קאסם סנעאללה לא זומנו לעדות על מנת לאשר את טענות התובע וכידוע, הדבר פועל כנגד התובע, אשר נמנע מהבאתם לעדות (ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4)653; ע"א 74/89 חסינים נ' שפירא, פ"ד מו(1) 845, 849). עוד אציין בהקשר זה כי קאסם סנעאללה ו/או עו"ד סנעאללה הם אלו אשר יכלו לתמוך בגרסת התובע ולהבהיר את נסיבות העברת המניות לתובע בשנת 2004, אך בהעדר עדותם כאמור, אין בהעברה זו לסייע לתובע בתביעתו. העברה זו יכולה לנבוע מחוב כספי ביניהם שאינו קשור לתביעה דנן ומכל סיבה אחרת שאינה רלוונטית להליך שבפניי. כך גם בנוגע לטענת התובע בתצהירו לפיה עו"ד סנעאללה אישר את השקעותיו במפעל, טענה שניתן היה להוכיחה על ידי זימונו למתן עדות. התובע בעדותו אינו מביא ראיות בנוגע לתשלום בגין הפיכתו לשותף אך טוען כי הינו שותף מהיום הראשון שהחברה הוקמה (עמ' 11 לפרוטוקול), טענה שאינה מתיישבת עם ההסכם משנת 1989 (סעיף 4 להסכם). אציין כי מעיון בהסכם עולה כי הבקשה הינה לרכישת המבנה, המקרקעין והציוד של חברת מ.מערוף בע"מ מאת כונס הנכסים (הואיל ראשון להסכם מיום 24.2.89). מעיון בסעיף 1 להסכם עולה כי הנתבע 2 וקאסם התחייבו למכור לתובע את שליש מזכויותיו במפעל וזאת רק לאחר גמר התשלום לרשום את השליש לו הוא זכאי על שמו (סעיף 4 להסכם). בסעיף 2 הודגש כי המפעל כולל את המקרקעין בניגוד לנטען על ידי התובע. התובע לא הביא כל ראייה בנוגע לשווי הציוד שנטען על ידו שהושאר ואף לא הוכיח כי הנתבעים התחייבו לשלם עבורו או לקבלו כחלק מהתמורה בגין הפיכתו לשותף. עוד אציין כי גם עדים שהעידו מטעם התובע לא סייעו לו היות והם אישרו כי היה ציוד נוסף במפעל שהיה שייך לתובע דוגמת מלגזה או משאית אך לא ידעו לומר דבר בנוגע לנסיבות העברת הציוד לידי הנתבעים. 18. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 9,000 ₪ אשר ימומשו מתוך הערבות שהופקדה לצורך הבטחת הוצאותיהם. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. דיני חברותשותפות