תשלום על הגעה לעבודה לפני הזמן

דוגמא לפסק דין בנושא תשלום על הגעה לעבודה לפני הזמן:

1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, גמול עבודה בשעות נוספות ובשעות לילה, דמי חגים, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, החזר בגין הכשרות וריענונים, תשלום שכר עבודה בגין החובה להתייצב רבע שעה לפני תחילת המשמרת, תוספת ותק ותוספת משפחה.

2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:
א. התובע עבד אצל הנתבעת בתפקיד מאבטח במשרד להגנת הסביבה מ-1.4.2006 ועד 14.3.2011.
ב. ביום 8.2.2011 קיימה הנתבעת פגישה עם עובדיה במשרד להגנת הסביבה, ובה הודיעה להם כי תפסיק לספק שירותי אבטחה למשרד להגנת הסביבה ביום 14.3.2011.
ג. התובע המשיך לעבוד כמאבטח במשרד להגנת הסביבה באמצעות חברה אחרת.

3. נוסיף עוד כי ביום 12.2.2011 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. ההסכם בוטל לבקשת התובע.

4. נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שיידונו להלן.


5. האם פוטר התובע או התפטר?
התובע טוען כי בפגישה שקיימה הנתבעת עם המאבטחים במשרד להגנת הסביבה לא הוצעו לו משרות, וכי ידע שאינו יכול לעבוד במשרד החוץ שכן הדרישות מן המאבטחים שם גבוהות מן הדרישות במשרד להגנת הסביבה. לפיכך יש לראותו כמי שפוטר מעבודתו אצל הנתבעת, והוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. מוסיף התובע כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים גם מכוח ההסכם הקיבוצי הישן בענף השמירה, אשר היה בתוקף כאשר נקלט לעבודה, והפך לחלק מחוזה העבודה האישי שלו. כמו כן עבד התובע במשך תקופה ארוכה, ולא ניתן להעביר עובד ממקום למקום כחפץ.

6. מנגד טוענת הנתבעת כי נאמר לתובע במפורש כי הנתבעת מתכוונת להציע לו הצעות עבודה אחרות, אולם הוא לא התייצב במשרדי הנתבעת כדי לשמוע את ההצעות. התובע גם קיבל מכתבים בעניין זה. משכך התפטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת, והוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. באשר להסכם הקיבוצי בענף השמירה – ההסכם שעליו מסתמך התובע בוטל, וההסכם החל על התובע אינו מזכה בפיצויי פיטורים בשל הפסד במכרז.

7. כאמור טענתו העיקרית של התובע הינה כי לא הוצעו לו הצעות עבודה חלופיות כאשר הפסיקה הנתבעת לספק שירותי אבטחה למשרד להגנת הסביבה. כעולה מן העובדות המפורטות לעיל התקיימה פגישה בין המאבטחים שעבדו במשרד להגנת הסביבה לבין הנתבעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי באותה פגישה נאמר למאבטחים כי עליהם לפנות למשרדי הנתבעת לקבלת הצעות עבודה חלופיות, וכי התובע לא עשה כן, ולא פנה למשרדי הנתבעת כדי לברר מה הן הצעות העבודה החלופיות. לדבריו לא פנה למשרדי הנתבעת בשל התנהלותה של הנתבעת, ומשום שחשש "לפספס מקום עבודה" (ע' 7 ש' 22-32, ע' 8 ש' 1-10). בנוסף לכך לדבריו הדרישות למאבטחים במשרד החוץ גבוהות מאלה הנדרשות מהמאבטחים במשרד להגנת הסביבה, ולפיכך אין מדובר אלא בהצעות סרק. דבריו אלה של התובע לא זכו לכל ביסוס ראייתי. עדת הנתבעת הדגישה בעדותה כי מאבטחי המשרד להגנת הסביבה עוברים הכשרה זהה לזו שעוברים מאבטחי משרד החוץ (התובע אישר כי כך אמנם הדבר), וכי מי שהוסמך אצל דורון דגן תופס לגבי כל יחידת אבטחה אחרת (ע' 15 ש' 23-31). משמע שלא הוכחה הטענה כי הדרישות לגבי מאבטחים במשרד החוץ גבוהות יותר.

8. לתצהיר הנתבעת צורפו שני מכתבים המעידים על הצעות העבודה שהוצעו לתובע. האחד (נספח א') מפרט את הצעות העבודה, והשני מתרה בו על כי לא נתקבלה תגובתו להצעות הנ"ל (נספח ב'). התובע טוען כי לא קיבל את המכתבים האלה, אולם גרסתו בעניין זה היתה מהוססת ובלתי מהימנה (ע' 8 ש' 11-29). מעדיפים אנו על פניה את דבריה של עדת הנתבעת, הגב' רנית קימון, אשר ציינה בעדותה כי התובע חתם על נספחים א' ו-ב' לתצהירה בנוכחותה ומולה (ע' 15 ש' 1-2).

9. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי הנתבעת אכן הציעה לתובע מקומות עבודה חלופיים בכתב. התובע העדיף, ככל הנראה, להמשיך לעבוד במשרד להגנת הסביבה באמצעות חברה אחרת, לא השיב על ההצעות שהופנו אליו בכתב, ולא טרח לפנות למשרדי הנתבעת כדי לברר מה הן ההצעות המוצעות. טענות התובע כי במשרד החוץ נדרשות דרישות גבוהות יותר מהמאבטחים לא זכו, כאמור, לביסוס ראייתי. לפיכך אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת.

10. זכאות לפיצויי פיטורים מכוח ההסכם הקיבוצי
בסעיף כ(11) בהסכם הקיבוצי בענף השמירה מיום 12.7.72 נקבע כי:

"במקרה וצד ב' יפסיד מקום עבודה כלשהו לגורם אחר, יהיה צד ב' חייב לשלם את פיצויי הפיטורים המגיעים ממנו לפי החוק לעובדים שהועסקו על ידו באותו מקום, ואילו צד א' יפעל להשארת העובדים באותו מקום ובהתאם לתנאי העבודה והשכר לפי הסכם זה מבלי לפגוע בזכויות העובדים שנרכשו על ידם קודם לכן במקום העבודה".

ביום 2.11.08 נחתם הסכם קיבוצי חדש בענף השמירה. הסעיף הנ"ל אינו מופיע בהסכם החדש. יתר על כן, בהסכם נקבע במפורש כי הוראות ההסכם הקיבוצי הקודם בטלות (סעיף 4.3). ב"כ התובע מסתמך על הוראות סעיף 33 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן – חוק הסכמים קיבוציים) שזו לשונו:
"בטל צו הרחבה מכוח סעיף 31 או בוטל מכוח סעיף 32, מוסיפות ההוראות האישיות של ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו לעמוד בתקפן כחלק מחוזי העבודה שהיו קיימים בהיות הצו בתקפו, כל עוד לא שונו או בוטלו בחוזי עבודה חדשים"
סעיף זה בחוק הסכמים קיבוציים מתייחס להוראותיו של צו הרחבה. אלה אמנם ממשיכות לחול גם אם פג תוקפו של ההסכם הקיבוצי, או שבוטל צו ההרחבה. ואולם בענייננו שונה המצב. ההסכם הקיבוצי בוטל, ונקבע בו במפורש כי הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הקודם בטלות. משבוטלו הוראות הסכם קיבוצי וצו הרחבה שהוצא מכוחו, והוחלפו בהוראותיו של הסכם קיבוצי חדש, מבוטלות גם ההוראות האישיות שבחוזה האישי (דב"ע מו/3-17 קק"ל – אברהם סולטן, פד"ע יז 318). לפיכך התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מכוח ההסכם הקיבוצי הקודם.
נדגיש כי הנתבעת הינה חברה המספקת שירותי אבטחה למקומות שונים, ומשזהו טיבה, היא רשאית להעביר עובדים ממקום עבודה אחד לאחר במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, וכל עוד הדבר נעשה מטעמים מוצדקים ובתום לב. משהופסקה ההתקשרות בין הנתבעת למשרד לאיכות הסביבה, רשאית התובעת להעביר את עובדיה למקום עבודה אחר כל עוד אינה פוגעת בזכויותיהם.
לפיכך נדחית תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים.

11. לפני סיום פרק זה נתייחס לטענת התובע כי הוראות החשכ"ל מחייבות חברות המספקות שירותים למשרדי ממשלה בתחום הניקיון והאבטחה להפריש סך של 8.33% לקרן פיצויים, אשר לא יוחזרו למעביד (נספח ב' לתצהיר התובע). עיון בהוראות החשכ"ל מלמד כי לא כך נאמר שם. הוראות החשכ"ל קובעות כי יש צורך באירוע "מזכה" לקבלת הסכומים שהופרשו. מאחר שהתובע התפטר, הרי שלא חל אירוע מזכה המצדיק שחרור כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופה. על כן, נדחית אף טענה זו של התובע.

12. דמי הבראה
התובע הגיש את תביעתו עוד לפני שנסתיימה תקופת עבודתו אצל הנתבעת. משכך הוא טוען כי הוא זכאי לדמי הבראה עבור כל תקופת עבודתו, וכי לא חל עליו סעיף 7א לצו ההרחבה בעניין דמי הבראה, המקנה זכאות לתשלום דמי הבראה לשנתיים האחרונות בלבד.
עיון בכתב התביעה מגלה כי גם אם במועד הגשת התביעה עדיין לא נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, כתב התביעה מתייחס אל התובע כמי שסיים את תקופת עבודתו אצל הנתבעת (ראו למשל סעיף 6), ונתבעים בו פיצויי פיטורים – סעד המתבקש רק לאחר סיום יחסי העבודה ובגין סיומם. זאת ועוד, התובע מציין בתצהירו כי בעת שהגיש את התביעה ידע כי הנתבעת לא זכתה במכרז לאספקת אבטחה למשרד להגנת הסביבה וכי למחרת התעתד להתחיל את עבודתו בחברה החדשה שזכתה במכרז (סעיף 4). לפיכך אף כי מבחינה טכנית הוגש כתב התביעה כאשר טרם נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, הרי מבחינה מהותית מדובר בתביעה של עובד שסיים את עבודתו אצל המעביד. התובע ידע היטב בעת הגשת התביעה כי לא ימשיך לעבוד אצל הנתבעת, ומשום כך נתבעו פיצויי הפיטורים. לפיכך חלות על התובע הוראות צו ההרחבה בעניין דמי הבראה, והוא זכאי לתשלום דמי הבראה עבור 2 שנות עבודתו האחרונות בלבד.

13. הנתבעת טוענת כי שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 8,529 ₪ לאורך שנות עבודתו כעולה מתלושי שכרו. עיון בתלושי השכר מלמד כי לתובע שולם סך של 4,468 ₪ בשנתיים שקדמו לסיום עבודתו בשני מועדים: במשכורת חודש אפריל 2010 ובמשכורת חודש מרץ 2011.
עיון בחישובים שצירף התובע לתצהירו מעלה כי בשנתיים האחרונות לא עבד בהיקף של משרה מלאה אלא בהיקף של כ-90% משרה. לפיכך, על פי היקף משרתו זכאי לדמי הבראה בסך של 4,256 ₪ עבור 2 שנות עבודתו האחרונות. הסכום ששילמה לו הנתבעת גבוה מזה שהוא זכאי לו ועל כן יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

14. שעות נוספות ועבודה בלילה
התובע טוען כי עבד למעלה מ-186 שעות חודשיות ובמשמרות לילה יותר מ-7 שעות, וכי לא שולם לו בגין שעות עבודתו אלה על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951. מוסיף התובע כי על פי הלכה הפסוקה די בכך שיוכיח את תביעתו זו על דרך האומדנא.
מנגד טוענת הנתבעת כי התובע קיבל את מלוא השכר עבור עבודתו, לרבות תשלום עבור שעות נוספות. יתר על כן, לתובע שולם סך של 15,000₪ עבור הפסקות שקיבל בכל משמרת. לפיכך, יש לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק לחובתה של הנתבעת.

התובע צירף לתצהירו רישום של שעות עבודתו שערך בכתב ידו ודו"חות נוכחות מודפסים. הנתבעת הכחישה את נכונות רישומי התובע, וצירפה דו"חות נוכחות של 5 חודשים המפרטים את שעות עבודתו של התובע לרבות שעות נוספות.
כך אמר התובע בעניין זה בעדותו לפנינו:
"ש. אתה תובע בסעיף 11 לתצהירך, שעות נוספות. אתה קיבלת שעות נוספות.
ת. אני אגיד לך מה. אני יש לי פה. אני עבדתי במשך שנה וחצי שישי ומוצ"ש זה דוגמא אחת, אפילו במה שאתם הבאתם בוא תראה לי פה שעות נוספות.
ש. שאלתי אותך שאלה פשוטה האם קיבלת שעות נוספות במהלך תקופת עבודתך.
ת. חלק מהשעות, כן. לא את כל השעות.
ש. אתה יכול להסביר לנו איך הגעת לסכום של 1940 ₪ בסעיף 11.
ת. אני יכול להראות לך דוגמא אני לא עשיתי את כל התחשיב, זה המשרד עשה. אני עבדתי שישי ומוצ"ש.
ש. זה סעיף אחר, אני מדבר על השעות הנוספות לא בסוף שבוע.
ת. עבדתי מלא לילות, מהשעה השביעית צריך לתת 125% ולא נתתם לי ויש עוד הפרשים של. אני עשיתי רישום בתלושים שלי אני אראה לך, שלי ידני בשעות כניסה ויציאה וזה לא תאם בתלושים של הנתבעת (ע' 9 ש' 20- ע' 10 ש' 11, ההדגשה הוספה- ד.פ.)

מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע עולה כי שולם לו גמול עבור עבודה בשעות נוספות. אף לשיטת התובע לפחות חלק מהשעות הנוספות שביצע שולמו לו. התובע לא הפנה, ולו לחודש אחד, אשר בו קיים פער בין השעות הנוספות ששולמו לשעות החסרות לטענתו. משכך, אין זה ברור כיצד נקב בסכום שלטענתו חבה לו הנתבעת בגין שעות נוספות.
לפיכך, סבורים אנו כי יש לדחות את התביעה אף ברכיב זה.

15. דמי חגים
טוען התובע כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה הוא זכאי לדמי חגים ללא התניות כלשהן, כגון עבודה יום לפני ואחרי החג. הנתבעת שילמה לו סכום חלקי עבור דמי חגים ועל כן עליה לשלם את היתרה בסך- 3,942 ₪.
הנתבעת טענה כי דמי החגים שולמו לו במלואם ואף פירטה את הסכומים ששולמו לו לאורך שנות עבודתו בסך 5,146.65 ש"ח. עיון בתלושי השכר מעלה כי זה הסכום ששולם לתובע. גם בעניין זה לא התייחס התובע לימי החג ששולמו, ודבק בטענתו כי לא שולם לו עבור 17 ימי חג. התובע גם לא הבהיר בעדותו מה כולל חישוב זה, והאם נכללים בו גם חגים אשר נפלו בימי המנוחה השבועית (ע' 10 ש' 21-32). בנסיבות אלה, וכאשר התובע לא הוכיח כי הסכום ששולם לו אינו משקף נכונה את הסכומים שהוא זכאי להם בגין ימי חג, יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה.

16. דמי חופשה
מוסיף התובע וטוען כי במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו דמי חופשה. לפיכך, הוא זכאי לפדיון חופשה בגין חמש שנות עבודתו בסך של 9,302 ₪.
מנגד טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה בחלקה, וכי חופשה אינה ניתנת לצבירה אלא בהסכמת המעביד, והסכמה כזו לא ניתנה. זאת ועוד, התובע יצא לחופשה במהלך שנות עבודתו ואף שולמו לו דמי חופשה בסך 1,969.20 ₪ (סעיף 42 לתצהיר הנתבעת).
סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה" (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113).
הנתבעת לא עמדה בנטל זה המוטל עליה, ולא ידעה לפרט האם שולמו ימי החופשה אם לאו (ע' 16 ש' 26 ע' 17 ש' 1). עם זאת, איננו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת במלוא הסכום שנתבע. כפי שנאמר אף בעניין דמי ההבראה, תביעה זו הוגשה לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. משכך ובהתאם לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, חלק מתביעתו של התובע התיישן.
יש לדחות את טענת הנתבעת בעניין צבירת החופשה. מעביד הסבור כי העובד צובר ימי חופשה מעבר למותר חייב להתריע על כך, ולאפשר לעובד לנצל את ימי החופשה שהצטברו. לא הובא לידיעתנו כי הנתבעת התריעה על צבירת ימי החופשה, או כי העמידה לרשות העובד אפשרות לנצל את ימי החופשה שנצברו.
על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החדש, זכאי התובע ל- 35 ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות. משכך, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 7,798 ₪ (35 ימים* 8 שעות עבודה ביום* 27.85 ₪ ערך שעת עבודה). מסכום זה יש לקזז סך של 321.52 ₪ אשר שולם לתובע עם סיום עבודתו אצל הנתבעת (תלוש שכר לחודש 3/2011).
על הנתבעת לשלם לתובע, אם כן, פדיון חופשה בסך של 7,476.48 ₪.

17. קופת גמל
התובע טוען כי לא הופרשו עבורו כספים לקופת גמל. דו"ח ההפרשות שהציגה הנתבעת (נספח ה' לתצהירה) ותלושי השכר שהוצגו לפנינו מלמדים כי הנתבעת החלה להפריש עבור התובע הפרשות פנסיוניות מחודש 12/2006.
התובע לא התייחס לנושא זה בסיכומיו ואף לא בחקירת עדת הנתבעת. משמע שגרסת הנתבעת, הנתמכת במסמכים בכתב, לא נסתרה. למעשה, בתחילת הדיון הודיע ב"כ התובע כי אם הנתבעת תצהיר על הפרשה לגמל הוא מוכן לקבל זאת (ע' 5 ש' 21-22). בעדותו לא חזר התובע על טענתו כי לא הופרשו עבורו כלל הפרשות לקרן פנסיה, כפי שטען בסעיף 18 לתצהירו (ע' 11 ש' 6-30). יודגש כי התובע לא פנה לחברת הביטוח כדי לברר האם נכונה גרסת הנתבעת (ע' 11 ש' 24-25). התובע גם לא טען כי היה על הנתבעת להפריש עבורו הפרשות לקרן פנסיה מתחילת עבודתו.
לפיכך נדחית תביעתו זו של התובע.

18. החזר הכשרות ורענונים
התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא השכר בגין ביצוע כושר ירי ושעות ריענון בכל חודשי עבודתו. עם זאת, בסעיף 72 לכתב התביעה נטען כי:
"ימי הרענונים אותם נדרשת הנתבעת לשלם לתובע לא השתלמו על ידה משום שנכללו בתוך המעטפת של שכרו היסודי של התובע".

בתצהירו, פירט התובע מעט יותר וציין כך:
"ביצעתי קורס ירי בן 10 ימים 12 שעות ביום ובפועל שולם לי עבור כך רק סך של 3,342 ₪. כמו כן ביצעתי 36 רענונים של 12 שעות ומתוכם שולם לנו רק עבור 8 שעות. בהתאם לכך על החברה לשלם לי סך של 1,967 ₪" (סעיף 21 לתצהיר).

מהאמור בסעיף 72 לכתב התביעה לא ניתן להבין האם שולמו השעות אם לאו. מחישובי התובע שצורפו לתצהירו עולה כי נערך חישוב באופן הבא: 10 ימי קורס כפול 12 שעות ביום כפול ערך שעת עבודה. זאת מבלי להתחשב בתשלום שעות נוספות. מסכום זה הופחת הסכום ששולם לתובע בתלושים. התובע חזר בעדותו על טענתו כי לא שולם לו מלוא הסכום (ע' 12 ש' 1-6).
הנתבעת הכחישה את הטענה כי השכר לא שולם במלואו, לגרסתה:
" במהלך הריענונים/ קורסים ניתנים לעובדים הפסקות ארוכות, של שעתיים ואף יותר, כך ששעות העבודה נטו אינן עולות על 8 שעות" (סעיף 55 לתצהיר הנתבעת).

הנתבעת אינה מכחישה, אם כן, שיום הכשרה עלה על 8 שעות, ולא הוכיחה את טענתה בדבר הפסקות ארוכות. לא הוכח גם כי העובדים היו חופשיים לעשות כרצונם ולא היה עליהם לעמוד לרשות המעביד בשעות ההפסקה. הנתבעת אף לא הגישה תחשיב מטעמה.
נוסיף כי בהתאם לסעיף 18 להסכם הקיבוצי משנת 2008 בענף השמירה, ההשתתפות במטווח הינה על חשבון המעביד בלבד וישולם עבורה שכר מלא. מכאן שעל המעביד לשאת בתשלום מלוא השעות שבהם היה העובד בהשתלמות, שכן הוא מכתיב את לוח הזמנים של ההכשרה.
משכך, מצאנו כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום השעות אשר לא שולמו בסך של 1,967 ₪.

19. שכר עבודה- התייצבות בעבודה רבע שעה לפני משמרת
התובע טוען כי היה עליו להתייצב במקום העבודה רבע שעה לפני תחילת המשמרת כדי ללבוש מדים, וכי לא שולם לו שכר בגין שעות אלו (ע' 12 ש' 14-15). התובע צירף הסכם העסקה שבו נכתב:
"ד. אני מתחייב להתייצב לעבודה 15 דקות לפני שעת תחילת המשמרת לצורך התארגנות למשמרת, הופעה מסודרת, במדים ועם הציוד שיסופק לי על ידי החברה כאשר זמן זה לא ייחשב כזמן עבודה".

יודגש כי אין זה הסכם ההעסקה של התובע אלא הסכם של עובד במזרח ירושלים שהגיע לידיו. התובע טוען כי איבד את ההסכם שעליו חתם (ע' 12 ש' 8), ואולם מדובר בהסכם זהה.
הנתבעת טוענת מנגד כי תובע לא נדרש להתייצב לעבודה רבע שעה לפני המשמרת, וכי הסכם שצורף אינו רלבנטי לענייננו. לטענת הנתבעת הסכם העבודה של התובע אינו בידיה (ע' 14 ש' 23-26).
יש להזכיר מושכלות ראשונים. הנטל להוכיח את תביעתו מוטל על התובע. לפיכך, היה עליו לתמוך את טענתו בדבר התייצבות לפני מועד תחילת המשמרת בראיות, ודבר זה לא נעשה. לא הוכח כי תנאי העבודה של העובד שהסכם העבודה שלו הוצג היו זהים לאלה של התובעת.
לפיכך נדחית תביעתו זו של התובעת.

21. תוספת ותק ותוספת משפחה
בעניין זה, מסתמך התובע על ההסכם הקיבוצי הישן אשר בו שלומו תוספות אלה. ואולם בהסכם החדש לא נזכרות תוספות אלו כלל. כפי שנאמר לעיל, ההסכם הקיבוצי החדש ביטל את ההסכם הקיבוצי שקדם לו (סעיף 4.3 להסכם). הסכם הקיבוצי הקודם היה בתוקף במשך שנתיים מתוך תקופת עבודתו של התובע. על כן על הנתבעת לשלם לתובע תוספת וותק ותוספת משפחה עבור תקופה זו, ועל דרך האומדנא, בסך של 2,000 ₪.

22. קיזוז
טוענת הנתבעת כי מכל סכום שייפסק לתובע יש לקזז דמי הודעה מוקדמת בסך 3,000 ₪, וכן 15,000 ₪ בגין הפסקות שקיבל התובע בכל משמרת ועבורן שולם לו שכר מלא.
לנוכח מסקנתנו כי התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת, לכאורה עליו לשלם דמי הודעה מוקדמת לנתבעת. ואולם בנסיבות העניין סבורים אנו כי אין לחייב את התובע לעשות כן. מתן הודעה מוקדמת הן על ידי העובד והן על ידי המעביד נועד לאפשר לצד השני להיערך לקראת צעד חד צדדי שנעשה על ידי הצד השני, כך שיוכל למצוא במשך תקופת ההודעה המוקדמת עובד אחר או עבודה אחרת, ולא יימצא עומד בפני שוקת שבורה. לא זה המצב בענייננו. התובע לא התפטר מעבודתו אצל הנתבעת באופן חד צדדי, ומטעמיו שלו. הנתבעת היא שהודיע לתובע על השינוי בתנאי עבודתו, ובכל מקרה היה עליה להעביר את התובע למקום עבודה אחר. בנסיבות אלה איננו סבורים כי יש לחייב את התובע בתשלום דמי הודעה מוקדמת לנתבעת.
באשר לתשלום עבור הפסקות - הנתבעת לא הוכיחה כי התובע יצא להפסקה מידי יום ביומו למשך 3/4 שעה, וכי במשך זמן זה היה חופשי לעשות כרצונו (ע' 15 ש' 14-22). יתר על כן, אם שילמה הנתבעת לתובע שכר עבור ההפסקות במשך כל תקופת עבודתו (כ-6 שנים), דבר שכאמור לא הוכח, אין לה להלין אלא על עצמה, והיא אינה יכולה לשנות את התנהלותה זו רטרואקטיבית ובאופן חד צדדי, לאחר שהתובע הגיש תביעה לבית הדין.

. סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. תשלום בגין הכשרות וריענונים בסך 1,967 ₪;
ב. פדיון חופשה בסך 7,476.48 ₪;
ג. תוספת וותק ותוספת משפחה בסך 2,000 ש"ח
סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 14.3.11, מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

מאחר שהתובע זכה רק בחלק מתביעתו תשלם הנתבעת הוצאות התובע בסך של 2,000 ₪.





ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תחשיב שעות נוספות

  2. עובד נמל שעות נוספות

  3. נטל ההוכחה שעות נוספות

  4. שעות נוספות לנהג משאית

  5. סירוב לעבוד שעות נוספות

  6. שעות נוספות לנהגי אוטובוס

  7. עבודה במתכונת שעות נוספות

  8. שעות נוספות לעובדת משק בית

  9. שעות נוספות גלובליות בעבודה

  10. שעות נוספות לעובדי מס הכנסה

  11. קיזוז הפסקות עם שעות נוספות

  12. עבודה בשעות נוספות ללא תשלום

  13. תביעה על אי תשלום שעות נוספות

  14. עבודה 10 שעות ביום - שעות נוספות

  15. שלילת תוספת שעות נוספות גלובליות

  16. תשלום שעות נוספות לעובד זר סיעודי

  17. זכאות מורה לתשלום על שעות נוספות

  18. זכאות לרכיב שכר שעות נוספות למפרע

  19. התפטרות עקב אי תשלום על שעות נוספות

  20. רכיב שעות נוספות פנסיונר עובד מדינה

  21. שעות נוספות לעובדי רשות שדות התעופה

  22. הפרשות לקרן חיסכון בגין שעות נוספות

  23. זכאות לשעות נוספות בגין הסעת עובדים

  24. שעות נוספות גלובליות לעובד בנק ישראל

  25. הסכם שעות נוספות מצילים בחופי תל אביב

  26. שנוי שיטת חישוב של שעות נוספות גלובליות

  27. תביעה לגמול בגין שעות נוספות – נטל ההוכחה

  28. שעות נוספות כחלק מהמשכורת הקובעת לקבלת גמלה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון