התקנת מעקה למרפסת - פסק דין

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא התקנת מעקה למרפסת - פסק דין:

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי ביהמ"ש יורה לנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את יתרת החוב בגין ביצוע עבודות אלומיניום וזכוכית.

בכתב התביעה טענה התובעת כי הצדדים התקשרו ביניהם במהלך חודש נובמבר 2009 בהסכם במסגרתו הזמינה הנתבעת מהתובעת ביצוע והרכבת מעקות אלומיניום למרפסות שמש כמו גם הרכבת מסתורי כביסה בעלות כוללת של כ-88,186 ₪.
הנתבע 2 התחייב באופן אישי כלפי מנהל התובעת כי התמורה תשולם ולמעשה נטל על עצמו התחייבות אישית בעניין זה.

הגם שהתובעת סיפקה את העבודה, לא שולם שכרה, עד כי התובעת נדרשה להגשתה של תביעה זו. לשיטת התובעת יש לראות בדרך התנהלותו של הנתבע 2 ככזו המקימה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות וזאת בהתאם להוראות חוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי התובעת לא השלימה את העבודה, איחרה בביצועה, ולמעשה, אין מקום לדרישת התשלום בגובה הסכום הנתבע.
בנוסף, טענו הנתבעים כי אין מקום לחיובו האישי של הנתבע 2 אשר לא התחייב באופן אישי ואשר ביחס אליו לא מתקיימים התנאים הנקובים בהוראות החוק והפסיקה, בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות נתתי דעתי לעדויות הצדדים ושמעתי את הסיכומים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ביחס לשני הנתבעים גם יחד. טעמיי להלן.


חבות הנתבעת 1.
מכלל הראיות אשר הוגשו לעיוני עולה כי התובעת ביצעה את העבודה בפועל.
דומה כי גם טענות הנתבעים בעניין זה בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית היו כלליות מאוד, סתמיות, ולא נתמכו בדבר.

הנתונים היחידים אשר הוצגו לעיוני נגעו לפגיעה, כזו או אחרת, בזכוכיות בקומה א' כאשר אין חולק כי מדובר בשיעור מזערי של העבודה.

בנוסף, לעיוני הוגש הדו"ח הסופי אותו שלחה הנתבעת 1 למזמין העבודה בחודש יולי 2010, ממנו אני למדה כי הייתה זו הנתבעת עצמה אשר דרשה לקבל מהיזם את התמורה בגין עבודות התובעת ויש לראות בכך כדי הודאתה על השלמת ביצוע העבודה.

למעלה מן הנדרש אציין כי לא הוצגו בפניי פניות בכתב או ראיות כלשהן בין אם מטעם הנתבעת ובין אם מטעם הפיקוח או המזמין על כך שהעבודה לא הושלמה.

במסגרת חקירתו הנגדית של עד ההגנה, הנתבע 2 הוא נשאל מפורשות האם קיימת מחלוקת באשר לקיומו של חוב לתובעת והשיב במפורש : "אין מחלוקת" . (ראה בעניין זה עמוד 14 שורות 22-27 לפרוטוקול).

בסיכומיהם דומה כי הנתבעים עצמם זנחו את טענות ההגנה ככל שהן מתייחסות לחבות של הנתבעת 1 כלפי התובעת. גם בכך יש כדי ללמד על ההצדקה בחיובה של הנתבעת 1 במלוא סכום התביעה כלפי התובעת.

חבות הנתבע 2.

עיקר טיעוני הצדדים יוחד לשאלת חיובו של הנתבע 2.

שאלה זו נבחנת על-ידי בשלושה "מסלולים" נפרדים, שכן, יכול וחבותו של הנתבע 2 תקום מכוח התחייבות אישית, הרמת מסך או חובת זהירות.

התחייבות אישית.
טענה התובעת כי הנתבע 2 התחייב בפני מנהל התובעת בשני מקרים נפרדים כי התשלום בגין העבודה ישולם לה. מאידך, טען הנתבע 2 כי מעולם לא התקיים באופן אישי לפירעון חובה של הנתבעת 1.

בעניין זה, מצאתי לקבל את גרסתו של הנתבע 2.

ההסכם שבין הצדדים מחודש נובמבר 2009 אינו כולל בחובו כל התחייבות אישית. הדעת נותנת כי מקום בו נשלח הסכם שנערך על ידי התובעת לנתבעת, תמצא זו לכלול במסגרתו כל התחייבות אישית אותה היא מבקשת להכיל ולהחיל, ככל שאכן ביקשה לעשות כן.

העובדה כי לא נמצא זכר לכל התחייבות במסגרת אותו הסכם, מדברת בעד עצמה.
בעניין זה, יש ממש בטענות הנתבע 2 על-פיהן עסקינן בטענה שבעל-פה כנגד מסמך בכתב.

הוסיף מנהל התובעת וטען כי גם לאחר חתימת ההסכם, ובעקבות השמת חברת שמירה באתר, שוחח עם מנהל הנתבעת 1 (הוא הנתבע 2 ), וזה האחרון שב והבטיח כי יפרע באופן אישי כל חיוב של הנתבעת 1.

מנהל התובעת לא יכול היה להציג ראיה כלשהי לאותה התחייבות אישית.
מעדותו עלה כי לא נכח אדם נוסף בשיחה ולא נשלח לאחר אותה שיחה כל מזכר או סיכום ממנו ניתן להסיק כי אכן נטל הנתבע 2, באופן אישי, התחייבות כלפי התובעת.
העדרם של אלו, שעה שהיה ברור לכל הצדדים כי קיימת בעיה באתר, מדברת בעד עצמה.

מעל כל אלו דווקא מעדותו של המצהיר מטעם התובעת עלה כי הנתבע 2 כלל לא נתבקש לחתום על התחייבות אישית שכן התובעת חששה שדרישה כזו תביא לאבדן ההתקשרות העסקית
(בעניין זה ראה עמוד 8 שורות 21-23 לפרוטוקול).

עוד הוכח בפני כי גם בעת שנשלחה דרישת התשלום של התובעת, לאחר ביצוע העבודה, היא נשלחה לנתבעת 1, ולא לנתבע 2. גם בכך ,יש כדי גילוי דעתה של התובעת באשר לזהות הגורם אשר התחייב כלפיה.

מעדותו של הנתבע 2 עלה כי ספקים או גורמים אחרים עמם התקשרה הנתבעת 1, דרשו במקרים אחרים את חתימתו על ערבות אישית.
עוד עלה, כי התחייבות כזו אכן ניתנה לצדדים שלישיים.
בנסיבות אלו, יקשה עלי לקבל את טענת התובעת על-פיה לא מקובל להחתים מנהל חברה קבלנית על ערבות אישית.

מכלל הראיות עלה כי מנהל התובעת פעל על-פי התרשמותו האישית מהנתבע 2 ותוך שהוא נוטל סיכון בדבר קבלת התמורה בפועל. למרבית הצער, סיכון זה התממש. יחד עם זאת, אין במימושו כדי יצירת התחייבות אישית של הנתבע 2 כלפיו.

חובת זהירות

בחוק החברות נקבע כי חבותו הראשונית של נושא משרה הינה לחברה עצמה.
ואולם, הותיר המחוקק אפשרות קיומה של חובה גם כלפי "אדם אחר" (בעניין זה ר' סעיפים 252 ב' ו-254 ב' לחוק החברות).

בתי המשפט פסקו לא אחת כי ייתכנו מקרים בהם תקום חבות עצמאית של נושא משרה, וזאת בין אם מכוח עוולת הרשלנות ובין אם בשל הפרת חובת תום הלב כלפי התובעת.

עם זאת, לצורך גיבושה של חובת זהירות עצמאית של מנהל, קבע ביהמ"ש העליון, כי יש לבסס דבר קיומה של מערכת נתונים החורגת מגדר הפעילות הרגילה והשגרתית של נושא המשרה בחברה, לדוגמא, מקום בו מתקיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים.

עוד נקבע במספר פסקי דין כי במקרים חריגים, תיתכן אף אפשרות לחיובו של נושא משרה מכוח המסקנה כי הופרה חובת תום הלב בניהול המשא ומתן עם הניזוק, ואולם גם אפשרות זו יוחדה למקרים בהם אין מדובר רק באי עמידתה של החברה עצמה בחובות תום הלב.

על בסיס אלו היה עלי לבחון האם דרך התנהלותו של הנתבע 2, בתיק שבפניי, חרגה מפעולתו השגרתית כנושא משרה באופן אשר יש בו, במקרה הנדון הפרטני, כדי להטיל עליו חובת זהירות אישית, עצמאית, כלפי התובעת.
(בעניין זה ראה ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער בע"מ) (טרם פורסם)).

איני סבורה כי במקרה דנן הרימה התובעת את הנטל להוכיח כי אכן מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הטלת חבות אישית מכוח חובת זהירות או מכוח הפרת חובת תום הלב.

בדיון שבפניי התברר, בניגוד לנטען בכתב התביעה, כי לא התקיימו בין התובעת ובין הנתבעת, או בין התובעת לבין הנתבע 2 יחסי אמון מיוחדים או היכרות אשר יש בה כדי להצדיק החלתן של חובות זהירות מיוחדות.
זה המקום להבהיר כי קיים טעם של ממש בהגבלתה של החבות הנובעת מדיני הנזיקין של נושאי משרה על דרך של הכרה בחובת זהירות כלפי ספקים, שאם לא כן קיים חשש של ממש כי תתרוקן כל המשמעות של הגדרת "האישיות המשפטית הנפרדת" בדיני החברות, וזאת על דרך של הטלת חבות על מי שכלל אינו צד להתקשרות המקורית שבין הצדדים.

על בסיס כל אלו באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לחייב את הנתבע 2 מכוח דיני הנזיקין או דיני החוזים.

הרמת מסך.
השאלה המהותית היותר אליה נדרשתי במסגרת תיק זה, הינה שאלת ההצדקה בהטלת חבות על הנתבע 2 מכוח הוראות סעיף 6 לחוק החברות.

בסעיף 6 לחוק החברות נקבע כדלהלן:

6. (א) (1)  בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)   לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)  בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.

אין חולק כי הנתבע 2 הינו בעל מניות בנתבעת 1.

נוכח כך, היה עלי להוסיף ולבחון האם מתקיימים החריגים אשר נקבעו בסעיף 6 המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות, וזאת בין היתר, לאחר שנתתי דעתי לפסיקתו של ביהמ"ש העליון בעניין זה.
יש לזכור כי דרך המלך הינה יצירת חוצץ ברור בין חברה לבין בעלי מניותיה ורק בתנאים חריגים יהיה מקום לייחס לבעל המניות את חובותיה של החברה.
(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ פ"ד נח(4) 693 ).

הסעד של הרמת מסך יוצר בפועל שינוי של מערך היריבויות המשפטיות וככזה, על ביהמ"ש לנהוג בו משנה זהירות.

בעניינם של הצדדים שבפניי נתתי דעתי לנתונים הבאים אשר עלו מעדויות שני הצדדים:

ביחס למועד ההתקשרות שבין התובעת לנתבעת 1, דהיינו חודש נובמבר 2009, לא נמצאו ולא הוצגו ראיות כלשהן מכוחן ניתן היה ללמוד כי הנתבע 2 ידע, או צריך היה לדעת באופן סביר, כי הנתבעת 1 לא תוכל לקיים את חיוביה כלפי התובעת.

מאידך, הוצגו בפני ראיות כי בחודשים שחלפו לאחר אותו מועד, התגבש שינוי מהותי מאוד במצבה של הנתבעת 1, וכל זאת, שעה שהתובעת מבצעת עבודה באתר.

כך לדוגמא , הוכח בפני, כי החל מינואר 2010 לא משך הנתבע 2 משכורות מן הנתבעת 1 וזאת על אף שנהג לעשות כן קודם לכן (בעניין זה ראה עמוד 13 שורה 20 לפרוטוקול הדיון).

בשנת 2009 לא שילמה הנתבעת 1 מקדמות למס הכנסה. (בעניין זה ראה עמוד 11 שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון).
אציין כי התייחסות הנתבעים לעניין זה בדיון, לא נמצאו על ידי כסבירים.

במועד ההתקשרות בין הצדדים פעלה הנתבעת 1 בפרויקט נשוא הדיון, וזאת בלבד.
(בעניין זה ראה עמוד 13 שורות 15-16 לפרוטוקול)

הנתבעת 1 הייתה אמורה לסיים ולמסור את הפרויקט נשוא הדיון בחודש פברואר 2010, וזאת כאשר עיקר עבודתה של התובעת בוצעה לאחר אותו מועד.
(בעניין זה ראה עמוד 13 שורות 13-14 לפרוטוקול).

בשלבים מסוימים לווה הפרויקט נשוא הדיון באמצעות ליווי בנקאי ואולם זה, הופסק בשלב כלשהו. (בעניין זה ראה עמוד 13 שורה 28 לפרוטוקול)
חלק מן העבודות בפרויקט הושלמו בסופו של יום על-ידי היזם, ולא על ידי הנתבעת 1.
(בעניין זה ראה עמוד 13 שורות 2-3 לפרוטוקול).

הנתבעת 1 אינה פעילה מאמצע שנת 2010. (בעניין זה ראה עמוד 12 שורה 7 לפרוטוקול).

חלק הארי של עבודות התובעת באתר, בוצע בפועל בחודשים מרץ ואפריל 2010
(בעניין זה ראה עמוד 6 שורות 8-10 לפרוטוקול).

במקור, אמורה הייתה עבודת התובעת להסתיים, לשיטת הנתבעת, עד לתחילת חודש דצמבר 2009.
(בעניין זה ראה סעיף 4 לתצהירו של הנתבע 2 ).

הנתבע 2, הגם שהיה שותף בחברה יחד עם אחיו, היה מודע היטב לכל הנושאים הכלכליים הנוגעים לפעילותה של הנתבעת 1, וזאת בין אם על בסיס ההתנהלות מול היזם ובין אם מכוח זכויות החתימה בחשבון הבנק. (בעניין זה ראה עמוד 10 שורות 6-10 לפרוטוקול)

השאלה הנשאלת הינה, איזו מסקנה, משפטית, ניתן להסיק מאותם נתונים עובדתיים.

לא ניתן לכחד כי הפסקתו של ליווי בנקאי אינה נעשית כלאחר יד.
כמו כן, מקום בו קבלן אמור למסור פרויקט ליזם קודם המועד בו מתחיל קבלן משנה בביצוע עבודתו אמורה הייתה, לכל הפחות, לסמן לנתבע 2 כי צפוי קושי בביצוע התשלום בפועל.

יש גם לזכור כי עבודת התובעת נעשתה בעיקר בחודש אפריל 2010, וחלקה האחר בחודש מרץ 2010, דהיינו חודשיים לאחר מועד האחרון שנקבע למסירת הפרויקט.
היו אלו הנתבעים אשר חזרו וטענו, כי בניגוד להסכמות, בוצעה העבודה על ידי התובעת באיחור, בחודשים מרץ ואפריל 2010.

העובדה כי הנתבע 2 לא משך משכורות במשך מספר חודשים קודם ובמהלך ביצוע העבודות על ידי התובעת, וזאת כאשר הנתבעת 1 מנהלת פרויקט בודד, הוא הפרויקט נשוא הדיון, מלמדת כי הייתה בעיה תזרימית וכי הנתבע 2 היה מודע לה.

מעדותו של הנתבע 2 עלה כי הנתבעת 1 ניהלה את הפרויקט נשוא הדיון, כעין משק כלכלי סגור, דהיינו כי סמכה ידיה על התקבולים האמורים להתקבל מן היזם כתנאי לביצוע התשלום לתובעת וזאת כאשר לא היו בידיה מקורות תזרימיים נוספים, או צפי למקורות אלו. (בעניין זה ראה לדוגמא עמוד 12 שורות 1-3 לפרוטוקול, עמוד 13 שורה 11 לפרוטוקול).

בעניין זה נתתי דעתי לכך, כי הנתבעים יכלו בפשטות יתרה להוכיח כי מצבה הכלכלי של הנתבעת 1, בחודשים הרלוונטיים לתביעה, היה סביר או לכל הפחות, כי מדובר היה בחברה סולבנטית.

כה פשוט היה לכאורה להציג תדפיסים של בנק, יתרת חוב של היזם, דוחות כספיים או כל נתון אחר המלמד כי הנתבע 2 יכול היה, ולו באופן דחוק, להניח כי החוב כלפי התובעת ייפרע.
דבר מאלו לא הוצג לי. העדרם של נתונים אלו, זועק.

אני ערה לכך שנטל ההוכחה ונטל הבאת הראייה, מוטל על התובעת. עם זאת, נוכח מכלול הראיות שהוצגו, קמה חזקה לעניין העדר יכולתה של הנתבעת 1 לעמוד בהתחייבויותיה. על הנתבעים, בנסיבות אלו, היה מוטל הנטל להפריך את אותה חזקה, ואולם הם לא עשו כן.

חוסר סבירות זה מקבל משנה תוקף מקום בו היו אלה הנתבעים אשר טענו, במסגרת סעיף 15 לכתב הגנתם כי לנתבעת 1 היה צפי הכנסות בגין עבודות שביצעה עוד בשנת 2009, בסכום העולה על פי 15 מהתחייבויותיה לתובעת.
טענה זו לא אך שלא נתמכה בדבר, אלא למעשה נסתרה בעדותו של הנתבע 2.

במסגרת שמיעת הראיות וסיכומי הנתבעים הועלתה לפתע טענה כי הייתה לנתבעת 1 ציפייה לקבלת סכומים משמעותיים מצד שלישי אשר מתנהלים עמו הליכי בוררות.
קודם למועד שמיעת הראיות לא נטענה טענה זו, ולא נמצא לה כל זכר.
למעלה מכך, לא הוצגו לי מסמכים, או ראיות כלשהן מהם ניתן ללמוד כי אכן מתקיים הליך כזה, סיכוייו או סבירות הכללת התמורה הצפויה בחישוביה הכלכליים של הנתבעת 1.

העובדה כי לכאורה מדובר בבוררות המתנהלת משנת 2008 ועד היום, וטרם הסתיימה, נותנת משנה תוקף לסברה כי גם הנתבע 2 לא ייחס להליכים אלה משמעות כלשהי, בהיבט התזרימי של הנתבעת 1.

בסעיף 6 לחוק החברות נקבע בין היתר כי חבותו האישית של בעל המניות יכול ותנבע מקום בו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה וזאת ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור, בשים לב לאחזקותיו ובשים לב ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה.

נוכח כך, נדרשתי למעשה לבחון האם כלל הנתונים העובדתיים, כפי שתוארו לעיל, יש בהם כדי להביא למסקנה כי הנתבע 2 נטל סיכון בלתי סביר בדרך התנהלותו מול התובעת, ובדרך אשר יש בה כדי להצדקה לחייבו באופן אישי.
לא קיימת בדין או בפסיקה, חובת גילוי כללית ומלאה של בעל מניות או מנהל כלפי ספקים או נותני שירותים.

כמו כן, יש להכיר בכך שהמציאות העסקית, יכול ותביא לכך שבעלי עסק, במסגרת מאבק הישרדות, יבחרו, בצדק, שלא לגלות את כל הפרטים הנוגעים לבית העסק, שאם לא כן יימצאו עצמם מבודדים וכמי שצדדים שלישיים אינם מעוניינים להתקשר עמם.

מכוח אותם אינטרסים לגיטימיים ומוכרים, על בית המשפט לקבוע, בכל תיק ותיק, מהי נקודת השבר, או מהו המקום ממנו ניתן וראוי לצפות, כי בעל המניות יגלה נתונים בפני נותן שירותים, שאם לא כן ייראו אותו כמי שהפר את חובותיו באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות; או לחילופין מהי הנקודה בה עליו לעצור את נותן השירות מפני המשך פעילותו במקום, נוכח הסיכון הטמון ביכולת פירעון החוב כלפיו.

בפסק הדין בעניין ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (טרם פורסם) קבע כב' השופט רובינשטיין כי בחינתו של בית המשפט את הסוגיה, נעשית, בין היתר, במסננות חובת תום הלב שהוא לדבריו "עקרון מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו.

באותו פסק דין, מתייחס כב' השופט רובינשטיין לרשימת כלים (הגם לא רשימה סגורה) אשר יש בה כדי לסייע בקביעת אותו קו גבול שבין התנהלות עסקית (לעיתים אף רשלנית) לבין כזו אשר מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות.
בין היתר, ניתן הדעת לשאלת היות החברה חברה משפחתית, אופי ודרך הצגת המצגים על ידי בעל המניות כלפי הספק, התנהלות מול צדדים שלישיים וכיוצא באלו.

בתיק זה שבפני, הנתבעת 1 הינה חברה משפחתית, בה שותפים הנתבע 2 ואחיו.
אין בעובדה זו לבדה כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות, אך היא משמשת כנתבך נוסף בהחלטה. (ראה בעניין זה ע"א 11/74 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' אולפני הסטרה פ"ד כט(1) 297).

הוכח בפני כי הוצגו בפני התובעת מצגים של "עבודה כרגיל", הגם שהיה ברור שאין אלו פני הדברים במהלך החודשים מרץ ואפריל 2010, והכל כפי שהובהר לעיל. (בעניין זה ראה עמוד 12 שורה 5 לפרוטוקול).

החברה ידעה, או הייתה אמורה לדעת, כי קיימת צפוי קושי של ממש בקבלת כספים מן היזם, אך לא עדכנה בכך את התובעת, הגם שמדובר היה במקור התשלום הבלעדי.
לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, אני מוצאת כי היה בדרך התנהלות הנתבע 2, כדי חציית אותה נקודה של סבירות אי גילוי, עד כדי הפרת חובת תום הלב, והקמת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות.
אני מוצאת כי בעוד שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי כבר בעת התקשרות הצדדים היה בכוונת הנתבעים, או מי מהם, להפר את התחייבויותיהם, או כי אלו נטלו התחייבות זו שעה שהיו מודעים לכך שלא יוכלו לעמוד באותה התחייבות, הרי ביחס למועד ביצוע העבודה בפועל, ובזמן הסמוך לכך, ידע הנתבע 2, כי יש בקיום ההסכם יש כדי נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של
הנתבעת 1 לפרוע חובותיה כלפי התובעת, וזאת בניגוד להוראות סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק החברות.

מכוח מסקנתי זו, נגזרת גם חבותו האישית של הנתבע 2.

שיעור החוב

במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי ממילא אין מקום לחייבם במלוא סכום התביעה וזאת נוכח העובדה כי עבודת התובעת לא הסתיימה כמו גם העובדה כי נציגי התובעת פעלו, שלא כדין, באופן אשר היה בו כדי לגרום לנזק באתר.

לא מצאתי לקבל טענותיהם אלו של הנתבעים וזאת מן הטעמים אשר פורטו לעיל, ביחס לחיובה של הנתבעת 1. עם זאת ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, מצאתי להתייחס בקצרה לסוגיה זו כמפורט להלן.

הוכח בפני כי התובעת השלימה את ביצוע העבודה, או לכל הפחות כי העבודה הושלמה ונמסרה על ידי הנתבעת 1 ליזם. הנתבעים הגישו את הדו"ח הסופי המלמד על קיומה של דרישה לתשלום מלוא התמורה, וגם בכך יש כדי ללמד כי לכאורה לא נגרע חלקה של הנתבעת 1, עקב מעשה או מחדל של התובעת.
הנתבע 2 העיד כי לפרויקט ניתן טופס איכלוס ("טופס 4") וכי הדירות נמסרו לדיירים.
לא הוכח בפני כי קוזז סכום כלשהו מחשבונה של הנתבעת 1, בגין אותם כשלים או כי נמנע מן הנתבעת תשלום כלשהו עקב כך.

מאידך, התובעים הציגו נתונים בדבר ביצוע העבודה , כמו גם תמונות המלמדות על מצב הבניין בפועל, נכון למועד הגשת התצהירים.

אני מודעת לכך שנציגי התובעת הגיעו לאתר הבנייה ואכן פגעו במעקות הזכוכית בקומה הראשונה. עוד הוכח בפני כי בגין התנהלות זו של נציגי התובעת, הוגשה תלונה למשטרה.
עם זאת, הוכח בפני בהיבט העובדתי, כי הליקויים הללו תוקנו , ושלא על ידי הנתבעת 1. ויובהר, ככל שהייתה מוצגת בפני דרישה של היזם, או חשבון ממנו ניתן ללמוד כי נגרם לנתבעים נזק כלשהו כפועל יוצא של התנהלות זו, היה מקום להפחית את סכום החוב, באותו שיעור.

עם זאת, מקום בו לא הוכח דבר למעט קרות האירוע בחודש אוגוסט, אין בכך כדי לאיין את זכותה של התובעת לקבל שכר בגין עבודה.

סוף דבר

התביעה מתקבלת.
הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסך של 88,186 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ( 29.12.10) ועד התשלום המלא בפועל.

כן יישאו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪. סוכם זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פסק דין חלקי

  2. פסק דין צודלר

  3. פסק דין פוליטי

  4. פסק דין זייצוב

  5. פסק דין ישן שאבד

  6. פסק דין פרלה עמר

  7. פסק דין לא מנומק

  8. חוב על פי פסק הדין

  9. פסק דין טעון ביצוע

  10. בקשה להבהרת פסק דין

  11. פסק דין מיסטר מאני

  12. טעות שבחוק בפסק דין

  13. ביטול חלקי של פסק דין

  14. השמטה מקרית בפסק דין

  15. פסק דין או החלטה אחרת

  16. חובת ההנמקה של פסק דין

  17. הכבדה על ביצוע פסק דין

  18. ערעור על פסק דין חלקי

  19. בקשה למנוע ביצוע פסק דין

  20. פסק דין בנושא זהות המעסיק

  21. ערעור על פסק דין לפי 79א

  22. ערעור על הבהרה של פסק דין

  23. טענת פרעתי לפני פסק הדין

  24. חשיפת פרטים מזהים של תובע בפסק דין

  25. ביטול סעיפים בפסק דין משקם

  26. הוספת תעודת זהות לפסק דין

  27. אכיפת פסק דין גרמני בישראל

  28. פסק דין הפרת הבטחת נישואין

  29. התקנת מעקה למרפסת - פסק דין

  30. תביעת חוב לפי פסק דין חלוט

  31. פטירה לפני חתימה על פסק דין

  32. אכיפת פסק דין צרפתי בישראל

  33. מועד ערעור על פסק דין מתוקן

  34. פסק דין גברא - פסק דין חפצי

  35. תקנה 402 - מועד קבלת פסק הדין

  36. ערעור על פסק דין בשאלת החבות

  37. ערעור על פסק דין לפי סעיף 79א

  38. ההבדל בין פסק דין להחלטה אחרת

  39. ארכה להגשת ערעור על פסק דין חלקי

  40. צעירה זקוקה לכיסא גלגלים פסק דין

  41. מועד הגשת ערעור מיום מתן פסק הדין

  42. טעות בפסק דין של בית הדין לעבודה

  43. פסק דין לפי 79א - זכויות במקרקעין

  44. בית דין לעבודה טעות סופר בפסק דין

  45. בקשה להבהרת פסק דין בית דין לעבודה

  46. פסקי דין בעניין הגבלה ביישור ברכיים

  47. בקשה לקביעת סכום פסוק על פי פסק דין

  48. פסק דין לא חתום על ידי כל חברי המותב

  49. ערעור המעסיק על פסק דין לטובת העובד

  50. בקשה לסגירת תיק הוצל''פ לאחר פסק דין

  51. ערעור על פסק דין להחזרת ילדים חטופים

  52. אי קיום פסק דין של המפקחת על המקרקעין

  53. פסק דין בתיק פלת''ד לפני קביעת המל''ל

  54. האם אפשר לערער על פסק דין לפי סעיף 79א

  55. אכיפת פסק דין של מדינת ניו יורק בישראל

  56. שינוי זכויות במקרקעין לאחר פסק דין חלוט

  57. נישואין פיקטיביים - בקשה לפסק דין הצהרתי

  58. ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה

  59. ערעור על פסק דין המבהיר את פסק הדין המקורי

  60. בקשת אב לעשות בדיקת רקמות לאחר פסק דין חלוט

  61. ערעור על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה

  62. פניית ראש ההוצל''פ לבית המשפט להבהרת פסק דין

  63. ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מקומיים

  64. האם רשאי בית דין אזורי לפרש פסק דין של בית דין ארצי

  65. חריגות בית משפט השלום מהוראות פסק הדין בערעור במחוזי

  66. איחור בהגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי לעבודה

  67. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון