##מה הדין בסוגיית פינוי פולש לדירה של עמידר ?## בע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף, צוין כי חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 953 (השופט טירקל)); אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה, והפיצוי הוא נספח לה. ראו, בנוסף לאמור בפסקה י"ט למעלה, גם דברים שנאמרו לא מכבר ברע"א 4084/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל (16.12.14), פסקה ז': "... בענייננו נקבע, כי המבקשים אינם בעלי זכויות במקרקעין ופלשו אליהם שלא כדין. ועולה מכך כפועל יוצא כי אין הבטחות מן העיריה יכולות לחייב את המשיבה, בחינת " עושה סחורה בפרתו של חברו" (בבלי בבא מציעא ל"ה, ב')". בית המשפט לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות" (רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה ב' (2005)). וגם " לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור" (רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (2005)). המקובץ מכל אלה הוא, כי צריכות להתקיים לטעמי נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכה ונלוהו כעיקרון לבית עולמו." כן ראו רע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון : "..המבקשת לא הוכיחה כי היא בעלת זכויות בדירה, למעט רשות מכללא ( ולאמיתה, ואף בדוחק, מעין רשות מכללא), המוסקת משתיקת המשיבה לאורך שנים ומהמשך קבלתו של שכר הדירה הזעום, והניתנת לביטול, בין היתר, על ידי הגשת התביעה לסילוק יד ( ראו ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210; וכן נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין" ( להלן זלצמן) הפרקליט, מב (1995) 24, 29-28, 58-56). ##דוגמא לפסק דין בנושא פינוי פולש לדירה של עמידר:## 1. בפני תביעת פינוי וסילוק יד. התביעה מתייחסת לדירה הנמצאת ברחוב צופית 18 תל-אביב (להלן: "הדירה"). הדירה היא בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פועלת כשלוחתו של המינהל (להלן: "התובעת"). תמצית טענות התובעת 2. לטענת התובעת, במהלך שנת 2005 פלשו הנתבעים לדירה והם מחזיקים בה ללא הסכמת התובעת וללא רשותה, ללא כל הסכם ו/או בסיס חוקי כמתחייב. התובעת מציינת, כי עד למועד פלישת הנתבעים לדירה, התגורר בה דייר מוגן בשם בן נון משה ז"ל (להלן: "הדייר המוגן" או "המנוח"). תמצית טענות הנתבעים 3. תמצית טענות הנתבעים הן: הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") החזיק בדירה, וגר בה עם הדייר המוגן מזה שנים. לנתבע ולדייר המוגן היתה כוונה לפעול להעברת הזכויות כדין, אך הדייר המוגן נפטר ב- 9.4.05, קודם שהספיקו לעשות זאת. הנתבע שיפץ מכספו את הדירה ואת המבנה כולו. לנתבע יש זכויות בדירה, מכוח מגוריו בה מאז ילדותו, מכוח ההסכם בינו לבין הדייר המוגן במסגרתו העביר לו תשלום, ומכוח ההשקעות הכספיות שהשקיע בשיפוץ הדירה והחצר. התובעת ידעה או היתה אמורה לדעת, אודות מגורי הנתבע בדירה עם הדייר המוגן, ואודות שיפוץ המקום על ידי הנתבע, והיא מנועה מלטעון כל טענה הנוגדת ידיעה זו. נכון להיום, הנתבע מתגורר בדירה עם אשתו (הנתבעת 2) ובנו. מטעמי נוחות, ומאחר שזכותה הנטענת של הנתבעת 2 להחזיק בדירה, יונקת מזכותו הנטענת של הנתבע, יתמקד הדיון במעמדו של הנתבע, ומעמדה של הנתבעת 2 ייגזר ממנו. דיון ומסקנות הטענה לדיירות מוגנת בדירה 5. הנתבע אינו מכחיש כי התובעת היא הבעלים של הדירה, אולם טענתו היא כי הוא דייר מוגן בה, הואיל ורכש את זכויות הדיירות המוגנת מהמנוח, בתמורה. בהיות התובעת הבעלים של הדירה, הנטל על הנתבע להוכיח את זכותו להחזיק בה (סעיף 16 לחוק המקרקעין תשנ"ט- 1969, סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א(3) 455). נטל מוגבר מוטל על הנתבע הטוען למעמד של דייר מוגן בדירה. (רע"א 330/05 גדי שושן נ' ASSOCIAZIONE NAZIONAEE PER SOCCORREREI, ). לאחר בחינת הראיות, הריני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו להיותו דייר מוגן בדירה. 6. בפתח הדברים יודגש, כי גרסת הנתבע בדבר תשלום 60,000 ₪ למנוח, הועלתה לראשונה בשלב הגשת תצהירי עדות ראשית, ולא מצאה ביטוי בשלב הגשת בקשת הרשות להגן. בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן נאמר: "שילמתי לו כסף על חשבון רכישת זכויותיו בדמי מפתח ואף קיבלתי ממנו אישור שכרגע אינני מוצא אותו" (סעיף 2 לתצהיר). למעט אמירה כללית בדבר תשלום למנוח, לא צויין בתצהיר הראשוני הסכום אשר, לפי הטענה, שולם. הנתבע נקב בסכום של 60,000 ₪, לראשונה בשלב הבאת הראיות. השיהוי בהעלאת הגרסה העובדתית עומד לחובתו של הנתבע. מעבר לכך, לא הובאה כל ראיה חיצונית הנתמכת במסמכים, לביסוס הטענה בדבר התשלום הנטען בסך של 60,000 ₪. לא הובא כל אישור בכתב, ולא הוצגו דפי חשבון אשר יש בהם כדי להעיד על משיכת הכספים ותשלומם למנוח. אינני מקבלת את הצהרות הנתבע ואביו, בהיותן כוללניות ובלתי מפורטות. אינני רואה לנכון להסתפק בהצהרה סתמית בדבר תשלום 60,000 ₪, בלא פירוט מינימאלי לגבי אופן התשלום, מקור המימון, מועד התשלום וכיו"ב פרטים אשר יש בהם כדי לאמת את הטענה בדבר התשלום ושיעורו. יצויין כי בתצהירים לא נאמרה מילה באשר לאופן ביצוע התשלום הנטען. אביו של הנתבע, בחקירתו הנגדית העיד, לראשונה, כי התשלום היה במזומן (עמ' 17 שורה 4 לפרוטוקול), אך גם בשלב זה, לא פרט מאומה מעבר לכך. על כן, לא שוכנעתי כי הנתבע שילם למנוח את התשלום הנטען על ידו. 7. בתצהירו הצהיר הנתבע: "הריני להצהיר כי במהלך שנת 2004 התייצבתי בעמידר ביחד עם המנוח מאחר והציע לי להעביר לי את זכויותיו המוגנות תמורת סך של 60,000 ₪. הצעתו של המנוח להעביר לי את זכויותיו המוגנות לא נתקבלה מאחר ועמידר טענה כי בינתיים האזור מוקפא להעברות" (סעיף 21 לתצהיר הנתבע). בהקשר זה טוען הנתבע, כי סירוב התובעת להעברת הזכויות הדהים אותו, שכן ברחוב סמוך לדירה התבצעו עסקאות מכר והעברת זכויות מוגנות. גרסתו של הנתבע לענין הפנייה לתובעת, כמו גם בענין הטעם לסירובה, לא הוכחה. עד התביעה, עו"ד דורון סבח העיד כי: "פניה להעברת זכויות בדמי מפתח נעשית בדרך של העברת חוזה רכישה, של העברת תצהירים... אין בתיק תצהירים, אין פניה בתיק או מכתב או שום דבר בנושא רצון של בן נון להעביר את הזכויות לאחרים... במקרה הזה לא הוגשו מסמכים, החומר לא עבר לוועדה, לא היתה שום פניה נוספת עד לאחר הגשת התביעה הנוכחית ומעבר לכל זה, בשנת 2005 מילאו טופס בו ציינו שהוא פולש" (עמ' 11 שורות 8-15 לפרוטוקול). עדותו של עו"ד סבח לא נסתרה והיא מתיישבת עם הודאת הנתבע כי לא נחתם עם המנוח הסכם בכתב ולא הוגשו תצהירים. (עמ' 14 שורה 31, עמ' 15 שורות 2-4 לפרוטוקול). הנתבע הצהיר כי: "הריני להצהיר כי אני והמנוח רצינו להעלות את ההסכם בכתב ולחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות אולם עקב ההידרדרות במצבו הבריאותי והרפואי של המנוח, כניסתו לבית חולים לעיתים תכופות ומאידך אי הסכמת עמידר לבצע העברת זכויות נדחתה חתימת ההסכם מפעם לפעם עד שהמנוח נפטר ועריכת ההסכם בכתב לא באה לידי מימוש" (סעיף 25 לתצהיר הנתבע). למעשה, אין חולק כי בסופו של יום, לא ניתנה הסכמת התובעת, כבעלת הבית, להעברת הזכויות הנטענת. 8. הדרך להעביר זכויות דיירות מוגנת, מעוגנת בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") וכוללת נוהל מפורט המחייב משלוח תצהירי דייר יוצא - דייר מוצע. בכפוף למשלוח תצהירים ובהעדר הסכמה מטעם בעל הבית, נקבע מנגנון המאפשר לדייר היוצא לפנות לבית הדין לשכירות, אשר בסמכותו לאשר את העברת הזכויות (פרק ב' לחוק הגנת הדייר). הנתבע והמנוח, בעודו בחיים, לא פעלו על פי המתווה הקבוע בחוק הגנת הדייר, לא שלחו תצהירים לתובעת, ולא פנו לבית הדין לשכירות. בנוסף, אין חולק כי לא שולמו לתובעת דמי מפתח וכי לא ניתנה הסכמתה להעברת הזכויות. משלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר, לא נשלחו תצהירים, לא שולמו דמי מפתח ולא ניתנה הסכמת התובעת להעברת הזכויות, הרי לא הוקנו לנתבע זכויות דיירות מוגנת בדירה. טענת הנתבע להיותו דייר מוגן בדירה, נדחית. רשות במקרקעין 9. הנתבעים טוענים כי הינם ברי רשות בדירה וכי רשות זו היא בלתי הדירה. הן מלומדים והן בתי המשפט הרבו לעסוק בהיבטים הנוגעים לאופן יצירתה של הרשות במקרקעין. לעניין זה נאמר: "ההרשאה... אפשר שהיא תיווצר בהסכמה פוזיטיבית ואפשר שתיווצר בשתיקה בלבד. מסקנה בדבר הרשאה בשתיקה יכולה לעלות ממצב שבו המקנה ער לכך שנעשה שימוש על ידי האחר, והוא איננו מוחה כנגד כך". (פרופ' מ. דויטש, קנין, חלק ב', עמוד 413). הפרופ' נינה זלצמן בהתייחסה לסוגיית הרשות הבהירה כי: "בגדר המושג רשות מכללא, נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". (נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט, מ"ב 1995, עמ' 57, וכן ע"א 463/79 ג' בראון נ' גבראון פ"ד ל"ו (4) 403). ראוי להדגיש, כי חלוף הזמן כשלעצמו, אין די בו כדי להביא למסקנה כי מסיג גבול הינו בר רשות, אלא יש להתייחס למכלול הנסיבות (ע"א 793/75 אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואחרים, פס"מ תשל"ז (ב) 466). 10. הנה כי כן, על מנת לזכות במעמד של "בר רשות מכללא" על הנתבע להוכיח שני יסודות: א. שהייה ממושכת של הנתבע בדירה. ב. ידיעת התובעת על החזקתו של הנתבע בדירה, בלא לעשות דבר. בתצהירו טען הנתבע כי הוא מתגורר בדירה מאז לידתו. לגרסתו: "הריני להצהיר כי מאז ילדותי אני מתגורר עם המנוח משה בן נון ז"ל (להלן: המנוח), הדייר המוגן בדירה נשוא כתב תביעה זה, אשר ממוקמת ובצמוד לדירת הוריי ברח' צופית 18 יפו" (סעיף 2 לתצהיר הנתבע). ובהמשך: "הריני להצהיר כי המנוח לא היה נשוי. הוא התגורר לבדו, ולאור היחסים החבריים והמשפחתיים הנפלאים שנרקמו בינו לבין אבי ויתר בני משפחתי, ובפרט אנוכי, התגוררתי עימו, סעדתי אותו וליויתי אותו לקופת חולים, ובמידת הצורך לבית חולים, ומילאתי את כל מבוקשו עד יומו האחרון" (סעיף 3 לתצהיר הנתבע). בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי החל לגור עם המנוח מכיתה י' או י"א. הנתבע לא השכיל להציג ראיות חיצוניות לאימות טענת מגוריו של הנתבע יחד עם המנוח במשך תקופה ממושכת. לא הוצגה כל ראיה המצביעה על עצם מגורי הנתבע בדירה, ולא הוצגה כל ראיה לעניין המועד בו החל הנתבע לגור בדירה. 11. נתתי דעתי לעדותו של מר יעקב בן נון, אחיו של המנוח (להלן: "מר בן נון"), אשר הצהיר כי הנתבע גר עם אחיו "מקטנות", ואולם לא מצאתי מקום להסתמך על עדות זו בהיותה כללית ובלתי מפורטת. מר יעקב בן נון ציין, כי ידוע לו שהנתבע גר עם אחיו המנוח "כיוון שכל פעם שבאתי לבקר את אחי ראיתי את אנטון וגם את אביו נמצאים במקום ומטפלים באחי" (סעיף 2 לתצהיר בן נון). אף אם הנתבע ואביו הרבו לשהות במחיצת המנוח בדירתו, כפי שהעיד מר בן נון, אין די בכך כדי ללמד בהכרח על מגורי הנתבע בדירה באופן קבוע. לעניין זה יוער כי דווקא ההנמקה אותה נתן מר בן נון שומטת את היסוד לניסיון הוכחת מגורי הנתבע בדירה. ובמה דברים אמורים? מר בן נון ציין כי למד על מגורי הנתבע בדירה בשל כך שראה את הנתבע ואביו נמצאים בדירת המנוח. דא עקא, גם אביו של הנתבע נמצא בדירת המנוח, וחרף כך לא הועלתה טענה כי האב התגורר בדירה עם המנוח אלא הנתבע בלבד. יתר על כן. בהיות דירת המנוח נמצאת בצמידות לדירת הורי הנתבע, הרי עצם שהותו של הנתבע ומי מבני משפחתו בדירה עם המנוח, אין בה כדי להעיד על מגוריהם בדירה זו. 12. באשר לידיעה אותה מבקשים הנתבעים לייחס לתובעת - מלבד טענה בעלמא, לא הוצגה כל ראיה המצביעה על כך שהתובעת ידעה על מגוריו הנטענים של הנתבע בדירה במשך השנים. לתצהיר התובעת צורף מסמך נושא כותרת "הודעה על פולש", מיום 13.4.2005, בו נאמר: "התקבלה שיחת טלפון שבן נון נסים/משה נפטרו ובנכס נמצא ברשה אנטון. בוצע ביקור בשטח באותו היום ונמצא שיש פלישה של ברשה". אכן התובעת לא הציגה דו"חות מעגל קודם לשנת 2005, ואולם אין בכך כדי לסייע לנתבע שכן הנטל עליו להוכיח את מגוריו בדירת המנוח ואת ידיעת התובעת על כך, וזאת לא עשה. 13. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפניי, הריני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו כי הינם ברי רשות בדירה. מכל מקום, ככל שהיו הנתבעים מוכיחים כי הינם זכאים למעמד של ברי רשות, הרי רשות זו הינה לכל היותר רשות הניתנת לביטול בכל עת, כפי שנאמר: "העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע, ובמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא (Implied Licence) שלא התקיים מלכתחילה...... אין צורך להדגיש שרשיון מכללא שכזה הינו רשיון חינם גרידא (Bare License) לתקופה בלתי מוגדרת, שאותו רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת". (ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים פ"ד ל"א (3) 210, 214). 14. סיווג הרשות, כרשות הדירה או כרשות בלתי הדירה, תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו. בבתי המשפט נדונו מקרים בהם נתפסה רשות כבלתי הדירה וזאת כאשר הוכחה הסתמכות בתום לב על הבטחה או התחייבות של בעל המקרקעין. הקביעה כי נוצרה רשות בלתי הדירה אינה נפוצה, שכן היא בעלת משמעות מרחיקת לכת. ברע"א 2701/95 קבעה כב' השופטת ד. בייניש (כתוארה אז): "כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך" (רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן ו11- אח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170). הפסיקה הכירה בקיומה של רשות בלתי הדירה רק במקרים חריגים, כאשר הונחה תשתית ראייתית מבוססת וכאשר הייתה הצדקה מיוחדת לכך. מתוך הפסיקה עולה כי על מנת שמחזיק יוכר כבעל רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין, עליו להוכיח, בין היתר, את הנסיבות המיוחדות הבאות: א. רשות מפורשת (להבדיל מרשות מכללא). ב. השקעה ניכרת במקרקעין (בניית בית מגורים או עסק פעיל). ג. הסכמה המפורשת של בעל המקרקעין לבנייה גופה. (ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד ט"ז 2901, ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פ"ד מ(1) 321, 325, 7139/89 אלוני נ' ארד פ"ד נ"ח (4) 27). בנוסף, השיקול המרכזי לבחינתה סיווגה של הרשות כרשות הדירה או בלתי הדירה, הוא מבחן הצדק , כפי שנקבע: "המסקנה לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתגבשת". (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד ל"ט (2) עמ' 337, 342 וראו גם: ע"א 2836 בצר נ' צילביץ ואח' מ"ו (5) 195, 184 ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי ואח' חק - על 2002 (3) 741, 748). 15. במקרה הנדון, וכמפורט להלן, הנתבע אינו עומד באף לא אחד מהתנאים העשויים לזכות אותו במעמד של בר רשות בלתי הדירה ואף מידת הצדק אינה מטה את הכף לזכותו. הנתבע מעולם לא קיבל מהתובעת רשות מפורשת להתגורר בדירה, ומעמדו הינו לכל היותר מעמד של בר רשות מכללא ולא מפורשת. הנתבע אישר כי מעולם לא שילם לתובעת דמי שימוש או דמי שכירות. (עמ' 15 שורות 17-19 לפרוטוקול). באשר להשקעות בדירה - הנתבע טען כי הדירה לא היתה ראויה למגורים, וכי הכשרתה למגורי אדם עלתה לו בסכום המוערך על ידו בסכום של 400,000 ₪ (סעיפים 31-33 לתצהיר הנתבע). טענת הנתבע בדבר השקעות בדירה הועלתה בעלמא. לא הוצגה כל ראיה לעניין עצם שיפוץ הדירה, בכלל, ולעניין שיעור הכספים שהושקעו בשיפוץ, בפרט. לא הונחה תשתית עובדתית המלמדת על עצם השקעותיו הנטענות של הנתבע בדירה, לא הוכח היקף ההשקעות, ואף לא על כך שנעשו תוך הסתמכות על הסכמת התובעת או מצגיה. למעשה בחקירתו אישר הנתבע כי לא קיבל אישור מהתובעת לביצוע השיפוץ. לדבריו: "לא קיבלתי אישור, שיפצתי כי רציתי לחיות שם" (עמ' 14 שורה 10 לפרוטוקול). 16. שלילת מעמדו של הנתבע כבר רשות בלתי הדירה, מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שמדובר בדירה המהווה מקרקעי ציבור ולעניין זה נאמר: "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה; ראו רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם... רשות חינם אינה בלתי הדירה, ומכל שכן שאינה יוצרת זכות לדיירות מוגנת, והמגמה, כפי שנתבטאה גם בחקיקה, צריכה לדידי להיות צמצום מופעיה של האחרונה ולא הרחבתם (ראו רע"א 5727/01 בן עמי נ' ברסלב (לא פורסם); רע"א 10343/05 עמידר נ' נגה משה (טרם פורסם)" )רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (2006). וכן: "ואולם, אטעים כי "רשות מכללא" כזאת היא במהותה "רשות מכללא על-ידי מחדל", שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט." (רע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (2007) ). על יסוד המקובץ , הריני קובעת כי הרשות, ככל שניתן להכיר בה, הינה רשות חינם מכללא. 17. כאשר הרשות היא רשות חינם מכללא, זכאי המקנה לבטל את ההרשאה "כהרף עין", עם גילוי דעתו על כך שאינו מעוניין בהענקת הרישיון. (ראה: ע"א 126/83 אלעלמי נגד אל חטיב, פד"י מ(1) 397). לענין זה נקבע עוד מקדמת דנא כי: "רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה. כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון" (ע"א 96/50, יעקב צינקי אוח' נ' ויקטור ע. כיאט ואח', פ"ד ה'[1], 474). וכן: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". (ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א(3), 433). הודעה על ביטול הרישיון ניתן לראות בכתב התביעה עצמו (ע"א 32/77 טבוליצקי נגד בית הכנסת ומדרש חסידים, פד"י ל"א (3) 210). על כן, ככל שהיה הנתבע בר רשות בדירה, הרי רשות זו בוטלה לכל המאוחר בהגשת כתב התביעה. עם ביטול הרשות, ככל שהיתה, לא נותרה בידי הנתבע זכות להמשיך ולהחזיק בדירה ומחובתו לפנותה. 18. בסיכומיו , עתר הנתבע לחילופין להתנות את הפינוי בפיצוי עבור השקעותיו בדירה. במסגרת דיון בשאלת זכאותו של המחזיק לפיצויים, יש ליתן את הדעת לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך הפעלת שיקולי צדק. כפי שנקבע: "המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק." (ראה: ע"א 496/82 רוזן ואח' נגד סלונים ואח', פד"י לט 337, 342 וכן רע"א 1156/02 סאלם חיר נגד לידאי, פד"י נז(3) 949 והאסמכתאות שם). במקרה הנוכחי, ובהינתן הקביעות דלעיל, לא שוכנעתי בקיומן של נסיבות מיוחדות, לא משפטיות ולא מוסריות, מכוחן יש להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים לנתבע. כאמור, הנתבע לא הניח תשתית ראייתית לביסוס גרסתו בדבר ביצוע השיפוץ בדירה כמו גם לעניין היקפו ושיעורו. בנוסף, הנתבע אישר כי לא קיבל אישור מהתובעת לבצע שיפוץ, אלא עשה זאת כי רצה לחיות בדירה, כך שככל שהשקיע בדירה, עשה זאת, לא מתוך הסתמכות על מצגי התובעת, אלא משיקוליו ולטובתו הוא. העתירה החלופית לפיצוי כנגד פינוי, נדחית. 19. לאור התוצאה אליה הגעתי ביחס לנתבע, ממילא גם לנתבעת 2 אין כל זכויות בדירה. אשר על כן, הנתבעים הינם בגדר מסיגי גבול בדירה ומחובתם לפנותה ולמסור את החזקה בה לידי התובעת. סוף דבר 20. התביעה מתקבלת. על הנתבעים לפנות את הדירה שברח' צופית 18 תל אביב, ולמסור את החזקה בה לתובעת נקיה מכל אדם וחפץ. בכדי ליתן לנתבעים זמן התארגנות, הריני קובעת כי פינוי הדירה יהיה בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היתר לפיצול סעדים, ככל שיש בכך צורך. הנתבעים יישאו בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 10,000 ₪. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינוי דייר מוגןפינוי מדירת עמידרדירות עמידר / עמיגור / חלמישפינויפלישה למקרקעין