מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא שיעבוד דירה כבטוחה להלוואה: בתאריך 26.9.2000 נטלו אבי ורונית X (להלן:"הלווים") הלוואה בסך 444,170 ₪ מן התובע. סכום ההלוואה הורכב משמונה הלוואות שונות, כמפורט בהסכם ההלוואה. הנתבע, דודו של הלווה אבי X, חתם כערב להלוואה. להבטחת ההלוואה, שיעבדו הלווים את כל זכויותיהם בדירה שרכשו באמצעות כספי ההלוואה, ברחוב הסחלב 15ב' במעלות. הלווים לא פרעו סכומי כסף שהתחייבו לפרוע לבנק, ולפיכך נפתח ביום 19.1.03 תיק הוצאה לפועל לשם מימוש המשכון. בתאריך 6.2.05 נמכר הנכס על ידי כונסת הנכסים, עו"ד ברלינר. לטענת התובע, לאחר מכירת הנכס, תמורת 460,000 ₪ נותרה יתרת חוב ללווים בסך 176,164 ₪ נכון ליום 8.4.08. ביום 25.11.08 הוגשה תביעה נגד הלווים, אשר הועמדה על סך 130,000 ₪ מטעמי אגרה. ביום 18.2.09 ניתן פסק דין ובתאריך 28.2.10 הוגשה בקשה לראש ההוצאה לפועל להצהיר על מיצוי הליכים נגד הלווים. החלטה בדבר מיצוי הליכים התקבלה בתאריך 9.3.10. כתב התביעה הוגש נגד הנתבע, בגין ערבותו, על סך 175,690 ₪. אדון בטענות ההגנה של הנתבע, כסדרן. שיהוי ומניעות לטענת הנתבע, הגשת התביעה נגדו בחלוף 5 שנים ממועד מכירת הדירה נגועה בשיהוי. לטענתו, הודה זילבר, בחקירתו הנגדית, כי היו מחשבות במשרד עורכי הדין של התובע איך להמשיך עם התיק, אם להגיש תביעה אם לאו. משכך, לטענת הנתבע, ניתן לראות כי התובע למעשה ויתר על תביעתו, ויש בשיהוי כדי להצביע על ויתור כאמור. לטענת הנתבע, נמנע זילבר מלפרט מה נעשה בשנים שחלפו, ומאחר שמדובר בתקופה כה ארוכה, היה עליו לפרט ולספק הסבר משכנע יותר. לטענת הנתבע, בשל השיהוי, הפכה יתרת חוב של 13,741 ₪ ל- 175,690 ₪, באמצעות צבירת ריביות חריגות גבוהות במיוחד. טוען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, ולחלופין לקבוע כי לכל היותר יש לחייב את הנתבע ביתרת החוב הנומינאלית בסך 13,741 ₪. הליכי מימוש הדירה ערכו שנתיים. איני סבורה כי מדובר בפרק זמן המעיד על שיהוי או רשלנות מצד התובע ואף לא על חוסר תום לב. פרק זמן של שנתיים לצורך מכירת דירה בהליכי מימוש נחזה להיות פרק זמן סביר, ועל הנתבע היה מוטל הנטל להוכיח כי בנסבות המקרה הנדון היה זה פרק זמן בלתי סביר. אף אם הייתי קובעת כי התובע השתהה בהגשת התביעה, לאחר מימוש הדירה, לא היה בכך כדי להביא לדחייתה, אלא לכל היותר לקבלת הטענה ביחס לנזק שנגרם לנתבע עקב אותו שיהוי, היינו - במקרה הנדון, משלא הוכח כל נזק אחר, ריבית הפיגורים שנוספה משך אותה תקופה לחוב. יתכן שהיה בעובדה שחלפו 3 שנים וחצי ממועד מכירת הדירה ועד למועד הגשת התביעה נגד הלווים, בתאריך 25.11.08 כדי לפטור את הנתבע מריבית פיגורים בגין תקופה זו, אלא שבמקרה הנדון, הוכח כי הנתבע ידע על הליכי מימוש הדירה כבר עם פינויה, בשנת 2004 ולפיכך לא ישמע בטענה שהופתע עם הגשת התביעה נגדו, כי סבר שהחוב סולק. אין בידי לקבל את טענות הנתבע ביחס לנזק שנגרם לו עקב הזמן שחלף עד הגשת התביעה. טענות שיש בהן כדי לסתור את אופן החישוב של התובע, היה על הנתבע לתמוך בחוות דעת מומחה. כלל הוא כי טענות כלליות ביחס לאופן חישוב החוב, אין בהן כדי להוות הגנה. ראו: ת"א (ת"א) 19325/01 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלוטניק משה ואח' (5.2.04); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5) 133; בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי פ"ד מה(3) 188; ע"א 424/86 נאות מרינה בת ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון פ"ד מג(2) 355. כך למשל, התחשיב הפשטני שמציגה ב"כ הנתבע, אינו מביא כלל בחשבון את החוב בתיק ההוצאה לפועל. חוב שצבר הוצאות כינוס וריביות בהתאם. לא ניתן להתעלם מהחוב, שהרי אין חולק כי מימוש הדירה היה הכרחי. בנוסף, הנתבע מתעלם, בטיעונו הנ"ל, מכך שידע על מכירת הדירה החל משנת 2004, ועצם עיניו מלברר האם קיימת יתרת חוב. בשנת 2008 קיבל הנתבע התראה ובה מפורטת יתרת החוב, ובשנת 2010 קיבל הודעה בדבר הליך מיצוי ההליכים נגד הלווים בלשכת ההוצאה לפועל. כל אותה תקופה לא טרח הנתבע לברר את חובו או לבקש לשלמו. משכך, ברור כי אין מקום לפטור את הנתבע בכך שכיום, 12 שנים לאחר החתימה על כתב הערבות, ישלם את יתרת החוב הנומינאלית. הטענה לפיה התובע לא יידע את הנתבע כי הלווה נטלה הלוואה נוספת רונית X, הלווה, נטלה מספר חודשים עובר לנטילת ההלוואה נשוא הערבות, הלוואה נוספת מהתובע. לטענת הנתבע, לו היה התובע מיידע אותו על כך, לא היה מסכים לחתום כערב להלוואה, שכן לא היה כל סיכוי שהלווים יעמדו בהחזר חודשי של שתי הלוואות, המסתכם ב- 3,000 ₪, כאשר השתכרו כ- 6,000 ₪ לחודש. לטענת הנתבע, משלא גילה התובע לנתבע עובדה כה מהותית, יש בכך כדי להביא לבטלות ההסכם. לחלופין, טוען הנתבע, יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100%. לטענת התובע, לא מוטלת עליו חובה, על פי חוק, ליידע את הנתבע בכך שהלווה נטלה הלוואה נוספת קודם לנטילת ההלוואה לה ערב. לטענתו, החובה המוטלת עליו קבועה בסעיף 22 לחוק הערבות התשכ"ז - 1967, ומסעיף קטן 22(ב)(3) עולה כי על הבנק ליידע את הערב בדבר היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים. הא ותו לאו. רונית X, העידה מטעם הנתבע. בחקירתה הנגדית, העידה כי ההלוואה הקודמת שניטלה על ידיה היתה הלוואה שנטלה עם סבה, לצורך רכישת דירה עבורו מהדיור הציבורי. רונית העידה, כי חשבה כל העת שהיא ערבה להלוואה של סבה, ולא ידעה שהיא לווה נוספת, זאת למרות שאישרה כי ההלוואה הוחזרה בהוראת קבע מחשבונה שלה וכי אף אחד לא החזיר לה את התשלומים ששולמו מחשבונה (בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 18-20). לטענתה, אם היתה יודעת שהיא לווה נוספת ולא ערבה בהלוואה שנטלה עם סבה, לא היתה נוטלת הלוואה זו (עמוד 26 שורות 13-14). טענתה של רונית תמוהה עד מאוד, שכן מה לה אם היא נקראת ערבה או לווה נוספת, שעה שהיא יודעת כי מחשבונה הפרטי משולמת ההלוואה שנטל סבה. שאלת סיווגו של לווה נוסף כערב, מהווה בסיס למחלוקת בפסיקה, אך מחלוקת זו אינה מעניינו כאן, שכן רונית הודתה כי ההלוואה הוחזרה מחשבונה שלה, כאמור, וזה העיקר. משידעה שהיא מחזירה כל חודש 1,000 ₪ בגין אותה הלוואה קודמת, היה עליה ליידע את הנתבע, כי היא משלמת הלוואה נוספת. וודאי לא היתה צריכה את הבנק כדי לשמוע ממנו שהיא לווה. אדם צריך לשאת באחריות להתחייבויות שנטל על עצמו, וליידע אף את מי שערב להתחייבויותיו. אין חולק, כי לא היתה ההלוואה לטובת הסב ניטלת מבנק אחר, לא היה התובע מודע לה כלל, האם יש להטיל עליו חובת גילוי להלוואה אחרת רק משום שניטלה ממנו? בנק, המחתים ערבים להלוואות, אינו נדרש לבחון את הרגלי הצריכה של הלווה, על מנת להעריך אם יוכל לעמוד בתשלומי ההלוואה, אם לאו. במקרה הנדון, אף אם רונית לא היתה מחזירה הלוואה שנטלה עם סבה, יכולה היתה להוציא 1,000 ₪ מדי חודש בגין הוצאות רפואיות, הוצאות חינוך, בידור או פנאי. משכך, אני קובעת כי טענת הנתבעת לפיה היה על התובע ליידע את הערב כי ממשכורתה של הלווה מוחזרת כל חודש הלוואה נוספת הינה טענה המציבה בפני הבנק דרישה בלתי סבירה, שיש בה כדי להרחיב יתר על המידה את חובות הבנק כלפי ערב. הטענה כי לא הוסברו לנתבע פרטים מהותיים בהיותו ערב מוגן לטענת הנתבע, לא נאמר לו מהו שיעור הריבית השנתי והאם מדובר בריבית משתנה. עוד טוען הנתבע, כי הוכח שכל המפגש בבנק, לצורכי חתימה על הסכם ההלוואה וכתב הערבות לא ארך יותר מ- 5 דקות. לטענתו, הוסבר לו מה סכום הערבות, וכאשר שאל אם יש דבר מה נוסף שעליו לדעת, נאמר לו שלא, שכן הבית ממושכן כנגד ההלוואה, וערך הבית ממילא עולה על סכום ההלוואה כך שאין לו מה לחשוש. לטענת הנתבע, עדותו זו לא נסתרה, שכן התובע לא העיד כל עד מטעמו, אשר היה נוכח בעת החתימה, ואף לא ברור מיהו עובד הבנק שהחתים את הנתבע. עוד טוען הנתבע, כי הסכם ההלוואה וכתב הערבות מעולם לא נמסרו לו על ידי התובע, וטענה זו לא נסתרה על ידי התובע. לפיכך, בהתאם לסעיפים 23 ו- 24 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 על הנתבע למלא ערבותו בהתאם לאומד דעתו בעת כריתת חוזה הערבות. הנתבע ידע כי הינו ערב לסכום הקרן בסך 444,170 ₪ בלבד, וסכום זה הושב לתובע במלואו. לטענת התובע, בהסכם ההלוואה עליו חתם הנתבע, נספח א/1 לתצהיר זילבר, יש פירוט מירבי של הרכב ההלוואה לרבות הריבית בה יחויב כל רכיב. בכתב הערבות עליו חתם הנתבע, נספח ג/1 לתצהיר זילבר, רשום בסעיף 8(ג)(2) כי הערבות כוללת גם ערבות בגין חיובי ריבית וריבית פיגורים. ביחס לגובה החוב כפי שטוען לו הנתבע בתצהירו, טוען התובע, כי בחקירתו הנגדית אמר הנתבע כי אינו יודע להסביר את החישוב לו הוא טוען, וכי אף עורכת דינו אינה בעלת מומחיות בתחום. לו רצה הנתבע להוכיח טענתו ביחס לחישוב מוטעה של החוב, היה עליו להגיש חוות דעת מומחה בתחום, על מנת לסתור את דפי החשבון של הבנק המהווים ראיה מוסדית. עוד טוען התובע, כי עובר למכירת הדירה היה גובה החוב של הלווים 516,112 ₪ (בהתאם למכתב נספח ה' לתצהיר זילבר) ולא 466,519 ₪ כטענת הנתבע. על פי סעיף 25(א) לחוק הערבות, חב הערב גם בגין הפרשי הצמדה וריבית שלא יעלו על המוסכם בין הנושה לבין החייב, ואילו בגין ריבית בשל איחור בפרעון יחוב הערב בריבית ששיעורה לא יעלה על 4% מעל הריבית שנקבעה בחוזה בין הנושה לחייב. כן כולל חובו של הערב, גם הוצאות משפט, בהתאם לסעיף 25(א)(3) לחוק. לטענת התובע, מאחר שהפרטים כולם נקובים במסמכי ההלוואה עליהם חתם הנתבע, הרי שטענתו לפיה לא נמסרו לו הפרטים מהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ובהתאם לפסיקה, בדרך כלל לא ישמע אדם בטענה שלא ידע או לא הבין על מה הוא חותם. מקובלת עלי עמדת התובע בנקודה זו. כל טענה ביחס לגובה החוב היה על הנתבע לתמוך בחוות דעת מקצועית, של אדם בעל מומחיות בתחום. לא ניתן לבסס טענת הגנה כלשהי בהסתמך על חישובו הפשטני של הנתבע בתצהירו, מה גם שהוכח בחקירתו הנגדית שאין הוא יכול אפילו להסביר את החישוב. פרטי ההלוואה, מפורטים כולם בהסכם ההלוואה עליו חתם הנתבע (נספח א/1 לתצהיר זילבר). בהסכם מחולק סכום ההלוואה ל-8 הלוואות שונות, לגבי כל אחת מהן מפורט הסכום, גובה הריבית ומספר התשלומים. בסעיף 8(ג)(2) לכתב הערבות עליו חתם הנתבע (נספח ג/1 לתצהיר זילבר) מצוין מפורשות כי הבנק רשאי לגבות מן הערב ריבית וריבית פיגורים. טענת הנתבע לפיה שאל האם יש דבר מה נוסף שעליו לדעת ונאמר לו שלא, אינה יכולה להישמע. אף אם הדברים נאמרו בדיוק כנטען, ברי כי הם נאמרו בכפוף לכל הכתוב במסמכים עליהם חתם הנתבע. משהיתה בידי הנתבע אפשרות לקרוא את כל המסמכים לעומקם, והוא בחר לא לעשות כן, לא ישמע בטענה שלא נמסרו לו פרטים מהותיים. אין מדובר באדם המתקשה בשפה העברית או בכזה שנטילת הלוואות וחתימה על ערבויות זר לו. הנתבע העיד כי חתם בעבר פעמיים על ערבות להלוואות. בנסיבות רגילות אלה, לא חלה על התובע חובה מיוחדת להקריא בפניו את כל מסמכי ההלוואה. כידוע, כלל הוא, שטענה שאדם לא הבין על מה הוא חותם לא תישמע על נקלה. ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ואח' פ"ד יט(2) 113,117. ע"א 325/88 טוויל נ' ב' מנוח לזקנים פ"ד מד(1) 341. ראו גם ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נ"ד(3) 591, 594. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי כב' השופט פינקלמן בת.א. (חיפה) 1046/91 בנק לאומי נ' מרגלית פס"מ תשנ"ו (3) 415 : "אין אני מוכן לאמץ טענה כי רוב בני האדם הם 'בחזקת חירש, שוטה וקטן' עד שיוכח היפוכם של דברים. חזקה על אדם בר דעת שהוא יודע קרוא וכתוב ומבין ויודע על מה הוא חותם. בית המשפט לא ימנה עצמו לאפוטרופוס לכל בוגר". לסיכום, לא שוכנעתי כי התובע כשל במסירת פרטים לנתבע בהתאם לחובתו על פי סעיפים 23 ו- 24 לחוק הערבות. הטענה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ביחס לגובה יתרת החוב לאחר מכירת הדירה דין הטענה להידחות, שכן זילבר, העד מטעם הבנק נחקר בנושא, והציג במהלך חקירתו הנגדית תדפיס עדכני המאשר את גובה החוב (ת/1) העד נחקר עליו ועדותו לא נסתרה. בהתאם לעדותו של זילבר, היה גובה החוב נכון ליום 12.11.08 בסך 188,709 ₪ אך חובו של הערב חושב בהתאם לריבית הקבועה בסעיף 25 לחוק, ולפיכך היה נמוך יותר, כמצוין בכותרת כתב התביעה (ראו עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול). בעדותו, הבהיר זילבר כי המענק הבטחוני בסך 9,500 ₪ קוזז מיידית מסכום ההלוואה, ואינו נכלל בחוב הנתבע. עדותו לא נסתרה. אני קובעת אם כן, כי התובע הוכיח, שהמענק הבטחוני בסך 9,500 ₪ אינו כלול בחוב הנתבע. כן הוכח, כי החוב כולל הוצאות ושכר טרחה שנפסקו לזכות התובע בהליכים נגד הלווים, ולפיכך הוספו כדין לחוב, בהתאם לסעיף 25(3) לחוק הערבות (ראו עדותו של זילבר בעמוד 13 לפרוטוקול שורה 12). טענת הנתבע לפיה כונסת הנכסים אמרה ללווה רונית, כי לאחר מכירת הדירה לא נותרה יתרת חוב, נמצאה בלתי נכונה. הוכח כי השיחה אליה כיוונה הלווה התייחסה ליתרת החוב בהלוואה שנטל סבה, אשר אכן סולקה, לאחר מכירת הדירה. הטענה בדבר אי משלוח הודעה לערב בהתאם לסעיף 26 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 הודעות לערב נשלחו, לטענת התובע, אל הערב לכתובת שמסר בעת חתימתו על כתב הערבות, ברחוב אסתר המלכה 3/3 במעלות תרשיחא. בהתאם לתצהירו של זילבר, נשלחו התראות חריפות לכתובת זו בתאריכים 1.7.01 ו- 1.9.01. לטענת התובע מדובר ברשומה מוסדית של הבנק, ולפיכך יש לקבלה כראיה למשלוח ההתראות. בתאריך 9.1.03 נשלח מכתב התראה אחרון לפני נקיטת הליכים משפטיים אשר הוחזר ביום 26.1.03 בציון "לא נדרש". בתאריך 21.4.08 נשלח מכתב המודיע על גובה יתרת החוב לאחר מכירת הדירה. אין חולק, כי מכתב ההתראה בו הודע ל על יתרת החוב לאחר מכירת הדירה, התקבל על ידי הנתבע. אשתו חתמה על אישור המסירה ביום 27.4.08 (נספח י'/2 לתצהיר זילבר). לטענת התובע מאחר שהנתבע לא הודיע לו על שינוי כתובת ואף לא עדכן במשרד הפנים את כתובתו אין לו להלין אלא על עצמו, שכן בהתאם לתנאי הערבות היה עליו להודיע על שינוי כתובת, ובהתאם לסעיף 26 לחוק מחויב הבנק לשלוח את ההתראות לכתובת שמסר לו הערב. לטענת הנתבע, היה על התובע לאתר את הנתבע ולבצע מסירה אישית של דבר הדואר לאחר שהתברר כי לא נמסרו לו. כאמור, הנתבע העיד, בחקירתו הנגדית, כי לא עדכן את כתובתו במשרד הפנים (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 24-25). בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כנגד התובע כי היה יכול על נקלה לאתר את כתובתו של הנתבע. הוכח אם כן, כי הנתבע הפר את חובתו למסור הודעה בדבר שינוי כתובתו, חובה שנקבעה בסעיף 14 לכתב הערבות עליו חתם, ויש בכך משום עצימת עיניים או התרשלות מצדו. יחד עם זאת, העובדה שהנתבע הפר את חובתו לעדכן את כתובתו, אין בה כדי לפטור את הבנק מחובתו ליידע את הערב, בהתאם לסעיף 26 לחוק, ולעשות כל מאמץ הנדרש לשם איתורו. לעניין חובתו של הבנק ראו: ת"א (י-ם) 12345/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דותן חיים ואח' (20.3.12). כן ראו דברים שנכתבו ת"א (ת"א) 121063/00 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' מליק סאקיאן ראובן (9.9.2004): "לטעמי, משהיו בידי הבנק התובע האמצעים הטכנולוגים הזמינים לבירור מענו של הנתבע 3, היה עליו לפעול לבירור המען אלא שהוא לא עשה כן. האינטרס של הבנק הוא לקבל את המגיע לו מן הלווה או מן הערבים. אינטרס זה מחייב אותו לעשות את המאמץ המזערי לבירור מענו של החייב או הערב. אכן, נוח יותר לבנק להימנע מבירור ולהסתפק במשלוח הודעה לפי המען הרשום בחוזה ההלוואה. אלא שבכך חוטא הבנק הן כלפי עצמו, שהוא מצמצם למעשה את יכולת הגבייה שלו מן החייבים, והן כלפי הערבים" יחד עם זאת, בהתאם לסעיף 26 לחוק אי מתן הודעה לערב אינה פוטרת אותו מערבותו, אלא כדי הנזק שנגרם לו. נטל הראיה, להוכחת הנזק הנטען, הקשר הסיבתי בינו לבין מחדלו של הבנק ושיעור הנזק מוטל על הערב. ראו: ת"א (ראשל"צ) 5989/03 בנק הפועלים בע"מ נ' בן חיון לוי ואח' (10.8.05) בתי המשפט פסקו, לא אחת, כי אין להסתפק בהשערות גרידא מצד הערב, ביחס לפעולות שיכול היה לנקוט בהן על מנת להקטין את חובו. על הערב להוכיח, בראיות ברורות ומפורטות אילו פעולות היה בכוחו לנקוט, והאם היה בהן כדי לשאת פרי. ת"א (ת"א) 1950/01 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' שמשון קרליץ (14.7.08); ת"א (י-ם) 12345/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דותן חיים ואח' (20.3.12); ת"א (י-ם) 6121/05 הנ"ל. כן ראו, דבריו של כב' השופט י.גריל בע"א (חי') 2454/01 בנק דיסקונט נ' עמר (17.1.02): "השאלה עומדת לדיון היא מהו שיעור הנזק שהוכח....ייתכן ומתן ההודעה ע"י הבנק למשיבה...היה בה כדי להועיל ולגרום לכך שהמשיבה תפעל בעוד מועד כך שהחוב לא יתפח ויצמיח תוספת ריבית, אך כאמור, מעל כל אחת מן האפשרויות מרחפים סימני שאלה ממשיים" בענייננו, לא נטען, כי לו היתה נמסרת לנתבע הודעה במועד, היה בידיו לגרום ללווים להסדיר את חובם לבנק. כן לא נטען כי היה מתחיל לפרוע את החוב במקום הלווים כבר עם קבלת ההודעה. הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי נודע לו שדירת הלווים נמכרה בהליכי הוצאה לפועל, בעת שראה את מפנים את הדירה (בעמוד 19 לפרוטוקול שורות 22-23). כאשר נאמר לו על ידי ב"כ התובע כי פינוי הדירה היה כשנה לפני המכירה, אישר שיתכן שכך היה (בשורה 27). בהמשך, העיד שידע כי הדירה נמכרה בסכום של 460,000 ₪ ומאחר שידע שחתם על ערבות בסך 440,000 ₪ הניח כי ההלוואה נפרעה במלואה עם מכירת הדירה. לטענתו, לא ידע שעל הסכום הנקוב בכתב הערבות מתווספת ריבית. אין בידי לקבל את טענת הנתבע שהינו אדם מן היישוב, אשר חתם בעבר כערב לשתי הלוואות נוספות. הטענה לפיה לא ידע שערבותו כוללת גם ערבות לחוב הצובר ריבית פיגורים אינה מתקבלת על הדעת ונסתרת מניה וביה במסמכים עליהם חתם, שם יודע במפורש בדבר החיוב בריבית. מעדותו של הנתבע עולה כי ידע על הליכי פינוי הדירה, וכי טרח לבדוק באיזה מחיר נמכרה הדירה. היינו, ברור כי נודע לו לראשונה על החוב לפני מועד קבלת ההתראה בשנת 2008. הדירה נמכרה ביום 6.2.05 כך שפינוי הדירה נעשה בתחילת שנת 2004. משהוכח כי הנתבע ידע על הליכי מימוש הדירה, לא ישמע בטענה כי נגרם לו נזק עקב אי מסירת הודעה, משום שיכול היה לרכוש את הדירה בעצמו. העובדה כי לא פעל לתשלום החוב מאז שנת 2004 היא הנותנת שלא היתה מתחיל לפרוע את החוב אף לו ידע עליו קודם לכן. יתרה מכך, אין הנתבע יכול להישמע בטענה כי הניח שלא נותרה יתרת חוב. היה עליו לבדוק עם התובע אם אכן נותרה יתרת חוב כאמור, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שמאז תחילת הפיגורים, בשנת 2001, ובמשך 3 שנים, לא נמסרה לערב כל הודעה על קיומו של החוב, וברור כי בתקופה זו נצברה ריבית פיגורים בגין יתרת החוב. העובדה שלא נשלחה אל הנתבע הודעה לערב בהתאם לסעיף 26 לחוק מחייבת הפטרת הנתבע מתשלום ריבית פיגורים על יתרת ההלוואה למשך כ- 3 שנים, ממועד היווצרות החוב עד למועד בו פונתה הדירה - המועד בו לכל המאוחר למד על קיומו של החוב. לעניין הפטרת ערב מתשלום ריבית חריגה ראו והשוו: ע"א(חי') 3875/06 הנ"ל; ת"א(ת"א) 45173/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חלי לוי (7.6.05); ת"א(ת"א) 27261/04 בנק אוצר החייל נ' קנינו יוסי (25.5.05). בהתאם לסעיפים 2 ו- 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961, מסור לבית המשפט שיקול הדעת ביחס לפסיקת הריבית, וביחס לתקופה בגינה תיפסק. על מנת למנוע עיוות דין, וחיוב בריבית מקום שלא הוכח כי הנתבע ידע על החוב, החלטתי לפטור את הנתבע כליל מתשלום ריבית בגין התקופה שממועד היווצרות החוב ועד למועד פינוי הדירה, בשנת 2004. המענקים המותנים לטענת הנתבע, הודה זילבר בחקירתו, כי אין לחייבו ביתרת החוב בגין המענקים המותנים (בעמוד 14 לפרוטוקול). כן טוען הנתבע, כי סכום המענק בעת הגשת התביעה היה גבוה מערכו היום, שכן זילבר העיד כי סכום המענק פוחת כל שנה ב- 1/15, ולפיכך יש לנכות את מלוא סכום המענקים המותנים מהחוב. התובע לא התייחס לסוגיית המענקים המותנים בסיכומיו. טענת הנתבע לפיה יש להפחית מסכום החוב את סך כל ההלוואות שהינן מענקים מותנים, בערכם המלא, אין לה על מה שתסמוך. עדותו של זילבר ביחס למענקים המותנים לא נסתרה. זילבר הבהיר כי סכומי המענקים המותנים פוחתים כל שנה ב- 1/15, וכיום מסתכמים ב- 40,000 ₪ מתוך החוב. הבנק רשאי לתבוע גם בגין מענקים אלה שכן הנכס נמכר לפני שחלפו 15 שנים, ולפיכך הלוואות אלה טרם הפכו למענקים (ראו עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול). יחד עם זאת, בהמשך עדותו העיד זילבר כי הוא מעריך את חובו של הערב כיום בכ- 190,000 ₪ מתוכם 40,000 ₪ אותם הוא "מוריד" לדבריו (ראו עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 16-18). משהודיע העד כי ניתן למחול לנתבע על יתרת המענקים המותנים בערכם במועד הדיון, ומשהתובע לא התייחס לטענה בסיכומיו ולא טען אחרת, אני מורה לנכות מיתרת החוב את יתרת ההלוואות המהוות מענקים מותנים. לא הוצגו בפני נתונים המאפשרים לקבוע את סכום החוב במדויק. אשר על כן, אני קובעת כי חובו של הנתבע יחושב באופן הבא: על יתרת ההלוואה כפי שהיתה ביום פתיחת תיק המימוש בגין הפיגורים, יתווספו הפרשי הצמדה בלבד עד ליום פינוי הדירה. החל ממועד פינוי הדירה (מועד שאינו ידוע לי, בשנת 2004) ועד למועד התשלום המלא בפועל, יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 25(א)(2) לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 היינו 4% מעל הריבית הנקובה בכל אחת מן ההלוואות שנטלו הלווים. מהסכום המתקבל יש לנכות את יתרת המענקים המותנים בערכם כיום. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 4,463 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪. שעבודמקרקעיןהלוואה