תשלום משכורת חלקי עילה להתפטרות

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא תשלום משכורת חלקי עילה להתפטרות:

1. בפנינו תביעה שהגישה התובעת, באמצעות ב"כ, לאחר שהתפטרה בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש כי תמשיך בעבודתה, משלא שולם לה שכר מלא בגין שעות עבודתה (לרבות ביום המנוחה) ולאחר פניות רבות שלא נענו.

התובעת, עובדת שעתית (לפי 19.95 ₪ לשעה), עבדה כנהגת הסעות מ- 5.06 ועד 8.08 (6 ימים בשבוע ולעתים אף 7) עותרת כדלקמן: לא שולמו לה שעות נוספות (49,463 ₪), לא שולם לה בגין עבודה בשבת (1,197 ₪), חג (1,851 ₪, לאחר הפחתת סך 223.87 ₪ ששולם), פדיון חופשה (4,161 ₪), הבראה (510 ₪); חבות מיסוית (התשלומים ישולמו בערכי נטו), החזר ניכויים שלא כדין (1,020 ₪ נטו); פיצויי פיטורים (8,347 ₪) ועגמת נפש-פיצוי לא ממוני (15,000 ₪).

2. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת הנטען וטענה כי התובעת התפטרה, משלא יכלה עוד לבצע שעות נוספות (משהנתבעת הפסידה מכרז לשרותי הסעה לתחנת רוטנברג של חברת חשמל).
התובעת הועסקה בין השעות 08:00-06:35, 13:30-12:45; 16:00-15:00 (3.25 שעות) ובימי ו' (06:00-08:00; 14:00-11:30 = 4.5 שעות) ומעבר לכך, שולמו שעות נוספות.
השעות הנ"ל שולמו גם כשבוטלו הסעות (לדוגמא, בחופשות בתי ספר, בשעות 12:45-13:30). בין השעות היתה חופשייה לעשות כרצונה והתובעת ניצלה אותן לנוח בביתה/ ילדיה בת"א/ במושב הודיה (דו"ח איתוראן).
התובעת קיבלה שכר כדין ופניותיה נבדקו ונמצאו כמשוללות יסוד. התובעת קיבלה תשלום לחצי שעה בגין הגעה לכל הסעה. התובעת הסכימה לבצע הסעות החורגות מהאמור רק אם התאים לה. התובעת קיבלה חג, חופשה ושבתות, כמגיע לה ויתרת הבראה נשלחה לב"כ.

3. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר הגב' אביבה שטיין, מנהלת אדמיניסטרטיבית (להלן: "אביבה").
ביום 01/12/2011 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.
סיכומי התובעת הוגשו ביום 19/02/2012.
סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 20/06/2012.

4. ולהכרעתנו –

א. בסיכומיה הודיעה התובעת כי זנחה תביעתה לחופשה והבראה ובגינם עותרת היא אך להפרשי הצמדה וריבית (בגין 2,199 ₪ מאוגוסט 2008, סך ששולם באוגוסט 2010) וכן זנחה התביעה לדמי חגים וניכויים שלא כדין.

בהתאם – נדחית התביעה בהתייחס לרכיב חגים וניכויים שלא כדין וביחס לחופשה והבראה – על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 08/2008 ועד 08/2010, כך משעסקינן בתשלום שבוצע לאחר תֹם יחסי העבודה.
ויובהר – לא נהיר לנו מדוע רק בשלב הסיכומים זנחה התובעת את הרכיבים הנדונים ולא בתצהירה (ו-2 האחרים – בתביעתה!), שהרי היו בפניה כל המסמכים.

נדון איפוא להלן ברכיבי התביעה שנותרו.

ב. טוענת התובעת כי יש להטיל חבות המס על הנתבעת לאור אי תשלום במועד של רכיבים שפורטו. לענייננו, "נותרה" הטענה בהתייחס לרכיבים שעות נוספות ושעות שבת.
בפועל, אין התובעת טוענת מדוע על הנתבעת לשַפּותה עתה בערכי נטו, שהרי אין חולק – ומכל מקום לא נטען עובדתית – כי חבות המס שלה השתנתה מתקופת עבודתה. כל שטענה בתצהירה, הוא חזָרה על הטענה הכללית שבתביעה.
הגם שכאמור טענתה מתייחסת רק לשני הרכיבים האמורים (משזנחה הרכיבים האחרים, שאף בהתייחס אליהם טענה לחבות כאמור) – אין לנו אלא לדחותה, משלא הובהר כלל מסד עובדתי-משפטי לה.

ג. שעות נוספות ושעות שבת
המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקרה על השעות שבהן נדרשה (כטענתה) להיות זמינה/ להמתין לקריאות נוספות.
עוד טוענת התובעת כי כאשר ביצעה "יומיות" ביום ו' – קיבלה תשלום רק מעת שהעובדים אותם הסיעה עלו לרכב ולא מזמן נסיעתה מביתה, לצורך איסופם.
בהתאם, כטענתה, משלא עבדה במסגרת (שעות) קבועה – עתרה לתשלום בגין שעות נוספות.
הנתבעת טענה כי סוכם עם התובעת על סדר הסעות קבוע, לשעות עבודה קבועות בימי השבוע (06:35-08:00; 12:45-13:30; 15:00-16:00) ובימי ו' (06:00-08:00 ; 11:30-14:00) (3.25 שעות ו-4.5 שעות בהתאמה) – כשמעבר לשעות אלה – שילמה לתובעת שעות נוספות.

עוד טענה כי במסגרת השעות הקבועות, אף אם בוטלו הסעות (כדוגמת חופשת בתי הספר, בהן לא נדרשה לעבוד בשעות 12:45-13:30), קיבלה התובעת השכר החודשי במלואו. בשעות שלא ביצעה הסעות – היתה חופשיה לענייניה (ביתה/ ילדיה) ובמקרים בהם נתבקשה לבצע הסעות נוספות – סרבה לכך, בשל ענייניה. לתובעת שולמה באופן קבוע, "חצי שעת עבודה בגין זמן ההגעה לכל הסעה" (סעיף 28.ב. להגנה). התובעת לא עבדה, כדבר שבשגרה, בימי ו' בתחנת רוטנברג.

בפרוטוקול הקד"מ טענה הנתבעת כי אף אם עבדה ביום רק 4 שעות (בהסעות עצמן) קיבלה שכר מלא חודשי (כביכול, עבדה בפועל 8 שעות בכל יום).

אין חולק כי הנטל בטענה זו על התובעת.
להוכחת טענתה צֵרפה פירוט נסיעות שלה מדי יום (ת/1).
הנתבעת הסתפקה בהגשת דו"ח איתורן לחודש דצמבר 2006 (בהגנתה ובעדותה) – עובדה תמוהה לכשעצמה, ודאי בשים לב לכך כי התובעת הגישה פירוט נסיעותיה עוד במצורף לתביעה!

בחנו, ולוּ את המעט שהגישה הנתבעת, אל מול מסמכי התובעת:
ראשית, תמוה כי "כרטיס העבודה" של התובעת, שהוגש על ידה, בהתייחס לחודש דצמבר 2006 – שונה מזה שהגישה הנתבעת! – בפועל, אין בפנינו הסבר/ הנמקה לשונות זו.
אין חולק כי התובעת הגישה לנתבעת מדי חודש רישום כדוגמת "כרטיס העבודה", וכי נדרשה לציין בו גם מד קילומטר בתחילה ובסופה של כל נסיעה.
אין חולק כי לרכב ההסעה היה מכשיר קשר וכי הרכב היה צמוד לתובעת. גם אין חולק כי התובעת שהתה עם הרכב בת"א אצל בִּתה, ימים ושעות לא מעט.
עוד אין מחלוקת, כי הסעות שביצעה התובעת ביום שישי – הן שעות נוספות (עמוד 20 שורה 18).
בחנו איפוא את 2 כרטיסי העבודה, נ/3, א' להגנה ותלוש השכר – החודש היחיד בו יש בפנינו מלוא האסמכתאות.
בכרטיס התובעת (עמוד אחד) יש רישום של שעת התחלה, שעת סיום (סה"כ ושעות נוספות לכל יום).
בנ/2 מצוי כרטיס מפורט (6 עמודים), כולל רישום מד ק"מ, שעות התחלה וסיום לכל נסיעה.
בנ/3 ערכה אביבה בדיקת המידע האמור, שאינו כולל שעות שהותה של התובעת באשדוד (בבית התובעת/בנסיעה בעיר) והחישוב תואם הדו"ח המפורט של התובעת עצמה (ותלוש השכר).
השווינו הנתונים גם לאלה שבטבלה המסכמת (ת/2) והובהר כי התובעת מתעלמת מכך כי לא עבדה כל השעות הנטענות ואף לא הוכיחה כי נדרשה להיות זמינה בהן.
אין חולק כי בחודש זה – בהתאם, החישוב שבתביעה בהקשר זה – שגוי הוא.
כך, לטעמנו, אם עצרה בבית הבת בת"א (עובדה שהוכחה בעדותה ו"מסתברת" אף מדו"חות החניה) – איננו סבורים כי עסקינן בשעות עבודה, מחד ומאידך, אין עסקינן בשעות שניתן כי המעסיק יתעלם מהן.
עם זאת, לא הוכח כי היתה "זמינה" בכל השעות שבין ההסעות הקבועות. ודאי כך, בימים בהן ביצעה הסעות בשעות ובאזורים מרוחקים גאוגרפית.
כך, אין חולק כי עת מצויה התובעת בדרך, בנסיעה למקום שאינו חלק מההסעות שלה – כדוגמת "מושב הודיה", בו לתובעת בית (כעדותה) – ברי כי זמן זה אינו זמן עבודה! כך, עת נסעה לילדיה (בת"א), או לביתה.
ועוד נזכיר – זמן הנסיעה לעובד, מביתו לעבודתו ובחזרה, אף אם מתגורר הוא באשקלון ועובד בחדרה – אינו נכלל בזמן עבודתו, אלא אם הסכימו העובד והמעביד – במפורש – אחרת.
בענייננו, אין כל טענה, ודאי לא ראיה – אחרת! למצער, אף אין טענה כי סוכם על תשלום כזה או אחר לזמן "ההמתנה"/ "הזמינות".
לטעמנו, אין התובעת יכולה לכלול, כשעות נוספות (שעות עבודה), שעות ששהתה בביתה בין הסעה להסעה (וכך אף בבית בִּתה).
בהקשר זה ראוי להזכיר עוד כי ככל שהוכח כי התובעת קיבלה בפועל השכר שהגיע לה לשעות עבודתה, העובדה כי נרשם בתלוש שעות נוספות 125% אין בה להשפיע, (ככל שיובהר כי שולם כראוי בגין 150% לשעות, כטענת הנתבעת כי שולם בתלוש לפי 4 שעות).

ומנגד – אם ביצעה הסעה באזור ת"א – אין לצפות כי תשוב לביתה, כשההסעה הבאה הקבועה שלה, אף היא באזור ת"א, 2-3 שעות אח"כ!

עוד ראוי להזכיר כי לא נסתרה גרסת הנתבעת ולפיה, הוסיפה לתובעת 1/2 שעה לנסיעה שלא הסתיימה באשדוד.
בחנו אף את ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה. מצאנו כי חל הוא על הובלת משא בלבד. הוא הדין בצו ההרחבה.
ממילא, אין בדין הקבוצי כדי לסייע לענייננו.

עוד ראוי לציין כי לכאורה, בתלוש השכר (ובחישוב שבת/3) שולמו 13 שעות לפי 150%, כשב- נ/3, על פניו אין לדעת הכיצד ובשל אלו שעות (לבד מ- 30/12/06, יום שבת) שולם כך.
ונזכיר – כעולה מהחישוב שבנ/3 בגין השעות הנ"ל – אין נכונה טענת התובעת (בתביעתה סעיף 18), כביכול, לא קיבלה תשלום בשבת עפ"י 150%. ואגב כך, גם לפי חישוב התובעת, עסקינן סה"כ בשבת אחת בדצמבר 2006, בה עבדה, לשיטתה, סה"כ שעה וחצי, כששכר השעה הוא 19.28 ₪ ומשכך, לפי 150% - לכל היותר זכאית היתה התובעת ל- 43.38 ₪. ואף אם נוסיף לכך עוד 8 שעות למנוחתה, לפי 150%, כטענת התובעת בתביעתה – עסקינן בסך 231.36 ₪ ולא 239.40 ₪.

ומנגד, הנתבעת לא ממש הוכיחה הטענה, כביכול סרבה התובעת במקרים מסויימים לבצע הסעות נוספות (סעיף 14 להגנה), שהרי לא אביבה יכלה להעיד על כך, אלא חוזרת היא על הטענה בנסוח כללי (סעיף 12 לתצהיר). מכל מקום, לא טענה כי היא ביקשה מהתובעת, או שהתובעת סרבה לה!
כך גם הנתבעת, שטענה למתכונת עבודה קבועה, מיעטה לטעמנו בראיותיה בהקשר זה! ודאי כך, עת הציגה בפנינו התובעת כרטיסי עבודה – לא הפנתה הנתבעת ל"מתכונת" הנטענת בתוך הכרטיסים ואף לא ממש סיפקה הסבר (ולוּ בתצהיר אביבה) להסעות/שעות – אחרות משעות המתכונת.
ונבהיר – ביה"ד אינו אמור ל"דְלות" הראיות מהמוצגים שהובאו בפניו. ניתן היה לצפות כי ינתן הסבר מפורט וברור למיקום ההסעה, בכל מתכונת נטענת.

ועוד נבהיר –
מדובר בחברת הסעות. ממילא, מידע מלא לנתבעת, על מיקום התובעת והרכב בכל עת נתונה. אם אכן שולם לתובעת מדי חודש ולוּ המינימום, כביכול עבדה 8 שעות ליום – לא ניתן לקבל הטענה כי "סרבה" לבצע הסעות.

לכך יש להוסיף – ביום עבודה מלא – קמה לנתבעת הזכאות שלא לשלם עבור שעות ההפסקה.
בענייננו, אין חולק ולוּ עפ"י העדויות שבפנינו – כי כאלה אכן נִטלו – בין בשהות התובעת אצל ילדיה בת"א ובין לענייניה, כשאין חולק כי יכלה לעשות באותן שעות כחפצהּ.

כך גם, אין לכלול בחישוב שעות העבודה – נסיעה אל ההסעה הראשונה (מהבית) וחזרה מהסעה אחרונה (אל הבית).

בהקשר זה יש להזכיר שוב כי הצדדים לא ממש "טרחו" ליתן בפנינו מידע נחוץ, מתאים ורלוונטי.

התובעת אינה מפרטת מתי ומדוע "נדרשתי להיות זמינה לכל קריאה של הנתבעת, באזור ת"א", והכל "לאחר שסיימתי את קווי הבוקר שלי" – כך גם אינה מציינת, היכן התגוררה בעת הנדונה, ואינה מציינת מהם "קווי הבוקר" (ברבים)!
ע"ג כרטיסי העבודה מצאנו רישום כי ביתה באשדוד (?!), כך עולה, לכאורה, גם מרישומיה (לגבי סיום יום) ומנגד, בעדות דובר גם על בית במושב "הודיה", שמא 2 מקומות בהם התגוררה?
כך – האם ביה"ד צריך "לנחש"/ לברר בעצמו היכן מצוייה תחנת "רוטנברג" – כשעסקינן בקו קבוע במהלך התקופה?!

בחנו גם את כרטיס העבודה לחודש 07/2007, כחודש בו מצויות נסיעות רבות, כולל בשעות לילה (כרטיס התובעת חובק 6 עמודים).

עיון בכרטיס זה, לכשעצמו, מלמד על הקושי בהתייחסות לכרטיס ולסה"כ השעות, כעולה גם מטבלת התחשיבים, כביכול עבדה, למשל ב- 1.7 מ- 6:35 ועד 19:00, שהרי חישבה זכאותה לפי 12:25 שעות, בעוד שברור, ולו מתאריך זה, כי בין 07:50 (עת סיימה הסעה בבדק) ועד 15:00 (עת החלה הסעה בבדק) – לא נדרשה לעבוד/להיות זמינה בכל השעות שביניהן – 7 שעות! כך גם, לדוגמא, למחרת וכו'.

כעולה מתלוש השכר ל- 7.07 – קיבלה התובעת שכר מינימום למשרה ובתלוש השכר שולם לה שכר ש"נ (ל- 80 ש"נ לפי 125%, או 66 ש"נ לפי 150%).

ראוי להבהיר עוד כי עיון בתכתובת של התובעת (ת/6) מלמד כי הייתה ערה לכך כי אכן משולמת לה ½ שעה בשל כל הסעה (ת/6 – "ב. ועכשיו פרוט בשבילך אריה") וכך אף שהיא גרה באשדוד.

עוד עולה כי לא נטען בפנינו (ודאי לא הוכח) – הבטחה לשכר 22 ₪ נטו לכל ש"נ (כטענתה, ת/6 מ- 4.2.07) (אלא ש"נ 125% שעורה 24.94 ₪).

אין חולק כי מי שעובד 6 י"ע בשבוע – יום עבודה הוא 8 (ולא 9) שעות (לא כולל הפסקות).
כך גם, ממכתבה (ת/6 מ- 12.6.07) עולה כי בשכר 4.07 היה "ישור קו" בין הצדדים בהקשר לפערים בתשלומי השעות (הגם, לא לשביעות רצון מלאה של התובעת).
עוד ראוי להוסיף – ראוי היה לצדדים לנסות להגיע להסכמה בענין זה, על בסיס הנתונים המדוייקים, הסכמה שתכלול תגמול בהנתן מקום מגורי התובעת, מיקום ההסעות שבוצעה, הסעות קבועות שביצעה והזמן החופשי בין הסעה קבועה לאחרת (כולל "זמינוּת") וכו'. ראוי להזכיר גם ולו תשובת התובעת בעמ. 10 שורות 7-15, כי קיבלה תשלום של 4 שע' בגין 1.5 שעות נוספות.

לא התעלמנו אף מהעובדה כי ככל ששהתה יום יום אצל ילדיה (בין הסעה לרעותה, כעדותה, עמ. 11 שורות 29-26) – שמא, יש לראות בכך אולי שהות ב"בֵיתה"/חזרה לביתה.
אף לא נתייחס לטענתה, שנשמעה רק כש"אולצה" להודות בה, כי בין הסעה להסעה גם חזרה לביתה באשדוד – "לפתע" טוענת היא כי "זה היה באישור המשרד" – טענה שלא נזכרה עד עתה! (עמ. 13 שורות 4-7). ובהקשר זה, גם נסיעותיה ל"הודיה".

בנסיבות אלה ובהנתן כל ההסתייגויות שתוארו ומשמדי תלוש נמצא תשלום ש"נ (הגם ללא פירוט השעות) ומשאין בפנינו הוכחה לתוספת ½ שעה שנטען כי ניתנה לתובעת (והיכן יש לה ביטוי), כמו גם העובדה שלא הוכחשה (לא הוכח אחרת) כי בחופשות ביה"ס לא נדרשה (ככלל) להסעות ביה"ס – תוך ששולם לה שכר חודשי רגיל (או שנדרשה להסעות אחרות), בהתייחס לפרוט לדוגמא של 12.06 כעולה מתצהיר אביבה (כולל נ/3 וההערות שבו), כמו הטענה ביחס לרישום של 125% (הגם ששולם לפי 150%) ומנגד, מקבלים אנו כי בימים מסוימים ביצעה ש"נ לא מעטות (ששולמו לה וכך, גם בגין העדר נתונים מהנתבעת) – ומשלא ביה"ד נדרש לשמש "לבלר" לצדדים – מצאנו להעריך זכאותה ברכיב הנדון (ש"נ ושעות שבת) ולקבוע כי הנתבעת תשלם לתובעת ברכיב זה סך (כתוספת) מוערך של 15,000 ₪ ברוטו, בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד התשלום בפועל.



ד. פצויי פטורין
התובעת טענה בתביעתה כי הועסקה בהעסקה הנוגדת את משפט המגן, תוך התעלמות מזכאותה לש"נ, נכויים שלא כדין, רישום פיקטיבי של ניצול חופשה. כל התקופה פנתה בענין זה, עד שב- 4.07, לאחר שיח בין הצדדים והבטחות, הסכימה להשאר בעבודה, עד שהגישה מכתב התפטרות.

יצויין כי המכתב שצורף (ת/6) אינו מציין מועד ולכאורה – אף אינו נושא חתימתה. כך גם התביעה אינה נוקבת במועד. כך, גם ברישא תביעתה אין כל אזכור עד מתי עבדה (וגם לא מתי התחילה), או מתי מסרה מכתב ההתפטרות.
להתרשמותנו – מדובר במסמך לא שלם.

הנתבעת בהגנתה הכחישה הנטען, טענה כי כל פניות התובעת נבדקו ולכולן קיבלה התייחסות. מענק שקיבלה ב- 4.07 אינו קשור להפסקת עבודתה, כשנה וחצי אח"כ. הסיבה האמיתית שעזבה היא משלא יכלה עוד הנתבעת לספק לה עבודה בשעות נוספות, בשל אובדן המכרז לאספקת שרותי הובלה בתחנת רוטנברג – ואין בכך עילה עפ"י סעיף 11 לחוק.

בתצהירה הוסיפה התובעת, לראשונה (ובדין טוענת בהקשר זה הנתבעת, כי כך עשתה בעקבות טענתה בהגנה), כי התפטרה מחמת אי תשלום מלוא שכרה, לרבות "מחמת העובדה שפחת היקף העבודה בנתבעת".

בעדות מטעמה, הנתבעת הסתפקה בהכחשת הנטען.
בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי עזבה מפני שלא שולמו לה ש"נ (לפני ענין המכרז), כי זוהי "הסיבה העיקרית" שעזבה והוסיפה "חוסר עבודה". כשעומתה שוב עם כך שעזבה בדיוק באותו חודש בו הפסידה הנתבעת המכרז, השיבה "זה צירוף מקרים" ושוב – זוהי הנמקה נוספת.

אח"כ, הבהירה שזו הרעת תנאים שיש פחות עבודה, היא לא מתערבת במכרזים היא מתפרנסת מעבודתה וכו'. ובסיפא ח.נ. העלתה טענת "הבטחה" כנימוק – טענה שאין בידנו לקבלה, הן משלא כך נטענה – ודאי לא הוּכחה.

לאחר ששקלנו הנטען – מצאנו כי יש לקבל התביעה ברכיב זה ולוּ מן הטעם כי מחלוקת של ממש נעוצה בין הצדדים ביחס לזכאות לתשלום ש"נ ומשבפועל, קיבלנו התביעה ברכיב זה [– אם כי לא בסכום שנתבע בשל כשלים ראייתיים-עקרוניים כמפורט לעיל (ברכיב ש"נ), כשלטעמנו, קמה לה זכאות לשכר נוסף לש"נ– הגם לא כחישוביה!]
די בכך כדי זכאותה להתפטר בדין פטורין, כהנמקתה במכתבה.

הנתבעת נתנה דגש – מיותר לטעמנו, לטענתה בענין הפסד המכרז.
די בכך שהתובעת עבדה שעות/ש"נ שלא שולם בגינן כדי הצדקה להתפטרות בדין פטורין.
בין אם כך ביקשה התובעת ב- 4.07 (כטענתה) ובין אם הנתבעת שילמה לה אז מענק מרצונה הטוב – אין בין זה לזה כל קשר.

כך, אין חולק כי מכתב הפסקת העבודה (חרף הקשיים והחוסרים שבו ואף שאינו מנוסח ביד אומן – ברור מקריאתו כי) מודיע הוא על הפסקת עבודה לאור אי קיום מכלול תנאי עבודה, כשאחד מהם הוא אכן "פחתה העבודה". (כאמירת הנתבעת: הפסד המכרז לחברת חשמל, מה שהקטין הש"נ). דא עקא, עסקינן בחלק ממתכונת העבודה הקבועה של התובעת, כשברור שחלק משמעותי מהשתכרותה היה השעות הנוספות (כשבסיס השכר נסב סביב שכר מינימום).
כך, קדמו לת/7 פניות קודמות בענין תנאי שכרה.
הנה כי כן – התובעת זכאית לפ"פ כתביעתה, סך 8,347 ₪, בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד לתשלום בפועל.

ה. עגמת נפש
טוענת התובעת כי ההתנהלות במהלך עבודתה, עת לא שולם לה כל המגיע לה, גרמה לה למפח נפש ולכן עתרה לתשלום עגמת נפש ונזק לא ממוני.

הנתבעת הכחישה הנטען ועתרה לדחיית רכיב זה והוסיפה בסיכומיה כי התובעת צריכה לשלם פיצוי לנתבעת בשל תביעתה הטורדנית והאופורטוניסטית.

אין מקום להעתר לרכיב זה.
נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ובסופו של יום, לאחר תקופת עבודה של מעל שנתיים, בחרה התובעת להתפטר.

אין בפנינו מקרה המצדיק פיצוי כמתבקש בתביעה ואין לנו אלא לדחות רכיב זה.
ברי כי אין מקום גם לחיוב התובעת בפצוי.



ו. סיכום
לאור כל האמור – נעתרת התביעה, כאמור לעיל.
לאור תוצאת ההליך תשלם הנתבעת לתובעת הוצאותיה לשכ"ט בסך 3,000 ₪, בצרוף ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
כל הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טענת העדר עילה

  2. זכויות הילד כעילה לאימוץ

  3. הוכחת עילת הנטישה

  4. יסודות עילת העושק

  5. הגדלת מזונות – הפחתת מזונות

  6. התיישנות עילת תרמית

  7. התיישנות עילת תביעה

  8. הרעה מוחשית בתנאי עבודה

  9. נטל ההוכחה בעילת הנטישה

  10. מחיקת התביעה מחוסר עילה

  11. ייחוד העילה חוק הפלת''ד

  12. סילוק על הסף העדר עילה

  13. פסק דין על סמך עילה שונה

  14. עונש על בעילה אסורה בהסכמה

  15. האם טובת הילד יכולה לשמש עילה לאימוץ

  16. עילות אימוץ - סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים

  17. עילת תביעה אישית בתביעה ייצוגית

  18. האם עומס בעבודה עילה להתפטרות ?

  19. עילת כפייה: סעיף 17 לחוק החוזים

  20. תשלום משכורת חלקי עילה להתפטרות

  21. תביעה בעילת רשלנות נגד רואה חשבון

  22. עילות שונות בתביעה הצהרתית כספית

  23. אי תשלום משכורת בזמן עילה להתפטרות

  24. מחיקת תביעה נגזרת בהעדר עילה אישית

  25. תביעה של הנתבע נגד התובע באותה עילה

  26. עילת סל: סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט

  27. התיישנות עילת תביעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות

  28. האם עילת התביעה במקרקעין לא מוסדרים התיישנה ?

  29. הגשת תביעה באותה עילה לאחר פסק דין בהעדר הגנה

  30. האם ניסוח מטעה עילה לפסילת שאלות בבחינות הלשכה ?

  31. תאונת דרכים - האם אפשר להגיש תביעה אישית נגד נהג ? ייחוד עילה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון