הבסיס החוקי לרכישת מעמד בישראל מכוח נישואין מצוי בסעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב - 1952, שביסודו עומד שיקול הומניטארי בדמות הגנה על התא המשפחתי והרצון לאפשר לבני זוג לחיות יחדיו ולהקים משק בית משותף בארץ. עם זאת, הלכה פסוקה היא, כי בן-הזוג הזר אינו זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית מכוח נישואיו לאזרח ישראלי (ראו, למשל: בג"צ 4156/01 דימיטריוב נגד משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293 (2002)). תנאי לאישור בקשה להתאזרחות מכוח נישואין הוא כי מדובר בקשר נישואין תקף וכן, כאשר בחינת כנות קשר הנישואין היא מהותית ולא פורמאלית (ונבחנת על ציר הזמן באמצעות ההליך המדורג). כפועל יוצא, אין לומר, כי בכל מקום בו תוצג למשיב תעודת נישואין בין אזרח לאדם זר, על המשיב החובה ליתן מעמד לזר. זאת במיוחד כאשר מתעוררים ספקות משמעותיים בדבר כנות הקשר ובמטרה העומדת בבסיס הבקשה ליתן מעמד כאמור. להלן הנוסח המלא של הסעיף: התאזרחות של בעל ואשה 7. בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א). משרד הפניםאזרחות