תביעה בגין שימוש ללא הרשאה בפטנט בתחום חיתוך יהלומים נדחתה השופט א' רובינשטיין: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט הבכיר י' פרגו) מיום 9.1.12 בת"א 2102/04, שבמסגרתו נדחתה תביעת המערערים לקבלת סעדים שונים מן הנתבעים בגין הפרת ההסכם ביניהם למשיבה 2, וכן בגין שימוש ללא הרשאה של המשיבים בסימן המסחר ובפטנט בהם מחזיקים המערערים בתחום היהלומים. רקע והליכים קודמים המערערים עוסקים בייצור ובשיווק של יהלומים, וברשותם בין היתר פטנט רשום לעניין שיטת חיתוך ליהלומים ושמה "רוזטה" (Rosetta), וכן סימן מסחרי רשום על תוצר החיתוך - יהלומים מסוג "קושט" (Cushette). בחודש מאי 2001 חתמו המערערים עם המשיבה 2 על כתב כוונות, אשר עניינו שיתוף פעולה בתחום היהלומים. לפי כתב הכוונות, התעתדו הצדדים להקים יחד בארצות הברית חברה בשם Diamco LLC ובאמצעותה לקיים את שיתוף הפעולה ביניהם, בהתאם לשיעורי החזקות אלה: המערער 1 - 11%, המערער 2 - 16% והמשיבה 2 - 73%. בסופו של יום לא הוקמה החברה, אולם הצדדים פעלו בהתאם לכתב הכוונות ולשיעורי ההחזקות במסגרת חברה קיימת - Diamco Trading Co. (להלן שיתוף הפעולה או המיזם). בין היתר, כלל כתב הכוונות תנית בוררות (סעיף 19), לפיה יופנה כל סכסוך בין הצדדים לבוררות בעיר ניו יורק, והחלטת הבורר תהא סופית וללא אפשרות לערעור. המשיבה 1 היא חברת האם של המשיבה 2; המשיבים 4-3 הם בעלי מניות במשיבות 2-1; המשיבים 7-5 הם בעלי תפקידים במשיבות 2-1; והמשיבים 13-8 הם חברות או בעלי תפקידים בחברות אשר בתקופות הרלבנטיות לענייננו יצרו יהלומים בעבור המשיבות 2-1. שנים מעטות לאחר חתימת כתב ההתחייבות החליטו הצדדים על סיומו של שיתוף הפעולה ביניהם. על פי המערערים, הם אלה שהחליטו על סיום שיתוף הפעולה נוכח הפרת כתב ההתחייבות על-ידי המשיבה 2, בכך שבניגוד לאמור בסעיף 13 לכתב ההתחייבות, החלה זו לייצר את היהלומים באמצעות קבלני משנה שאינם המערערים (פרק ב' להודעת הערעור); על פי המשיבים, שיתוף הפעולה הסתיים כיוון שהמשיבים 1 ו-2 הגיעו למסקנה שאינו כדאי, ועל כן החליטו לסיימו בהסכמת המערערים (פסקה 12 לסיכומי המשיבים). בחודש מאי 2004 הגישה המשיבה 2 תביעה נגד המערערים למוסד הבוררות בניו יורק, בו תבעה, בין היתר, כי המערערים ישיבו יהלומים בשווי של 4,227,304.74$ שנטלו מן המיזם המשותף שלא כדין. המערערים הגישו תביעה שכנגד, ובה טענו כי המשיבה 2 הפרה את הפטנט וזכויות היוצרים שלה, בכך שיצרה ומכרה יהלומים מסוג "קושט", בין אם בעצמה ובין אם באמצעות קבלני משנה, וזאת ללא הסכמת המערערים ובניגוד לכתב הכוונות; בין היתר, ביקשו המערערים סעד הצהרתי, לפיו זכאים הם להחזיק ביהלומים בשווי של 5,800,000$ לערך. ביום 31.3.05 ניתן פסק הבורר, ותביעת המערערים נדחתה. נקבע, כי המערערים לא הטילו בפועל מגבלות על השימוש באופן החיתוך "רוזטה", והמערער 1 אף הדריך בפועל קבלנים עצמאיים כיצד לבצע את החריטה באופן זה; מכאן כי לא ניתן לקבל את טענתם שהמשיבה 2 ייצרה את היהלומים, בין אם בעצמה ובין אם באמצעות קבלני משנה, על דעתה ובלא אישור המערערים. עוד נקבע, כי אף אם המשיבה או מי מהצדדים הקשורים אליה ביצעו את החריטה שלא כדין, המערערים לא הוכיחו כי נגרם להם כל נזק מכך; כך במיוחד, שעה שבסיום ההתקשרות בין הצדדים, שלח המשיב 3 מכתב לכל היצרנים לחדול משימוש מסחרי בקניינם הרוחני של המערערים, ולא הוכח כי מי מהם סירב לפעול בהתאם. מנגד, התקבלה תביעתם של המשיבה 2 בעיקרה. נקבע, כי מלאי היהלומים שנמצא ברשות המערערים יופקד בכספת ברינקס בניו יורק, ולאחר מכן יימכר על-ידי המשיבה 2; הכספים שיתקבלו ישמשו לכיסוי חובות שיתוף הפעולה, וככל שיישארו עודפים אלה יחולקו בין הצדדים בהתאם לחלקם היחסי במיזם. עוד נקבע, כי המערערים ישלמו למשיבה 2 את הוצאות הליך הבוררות בגובה 497,014$. ביום 26.9.05 אושר פסק הבוררות על-ידי בית המשפט בניו יורק (השופטת מ' פרידמן); בהמשך, נדחתה בקשת המשיבים לעיכוב ביצועו של פסק הדין וכן נדחה הערעור על החלטה זו. ביני לביני, פנתה המשיבה 2 לבית המשפט המחוזי בתל אביב להכריז על פסק החוץ כאכיף במדינת ישראל, ובקשתה התקבלה (ת"א 21/09, פסק דינה של השופטת ע' ברון מיום ביום 7.6.10). ההליך נשוא ענייננו החל בבית המשפט המחוזי בהגשת תביעה על-ידי המערערים עוד בטרם הסתיים הליך הבוררות (ת"א 2102/04); כאמור, בשונה מהליך הבוררות אשר התנהל, מכוח סעיף 19 לכתב הכוונות, בין המערערים למשיבה 2 בלבד, ההליך נשוא ענייננו התנהל בין המערערים ל-13 המשיבים האמורים, לרבות המשיבה 2. ביום 4.11.04, בהסכמת הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי (השופט הרשם ע' ברוך ע"ה) על העמדת הדיון; עם תום הבוררות, בשנת 2006, חודשו ההליכים ותוקן כתב התביעה על-ידי המערערים בהתאם לתוצאות הבוררות. בכתב התביעה המתוקן טענו המערערים להפרת סימן המסחר והפרת הפטנט על-ידי המשיבים ולהפרת כתב הכוונות; וכן טענו לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מיישום שגוי של פסק הבוררות על-ידי משיבה 2, שעה שזו לא העבירה למערערים את חלקם היחסי בעודפים שנותרו בידיה, כנטען, לאחר מכירת היהלומים וכיסוי חובות המיזם המשותף. על כן ביקשו המערערים מבית המשפט, כי יוציא צוי מניעה האוסרים על המשיבים להמשיך ולייצר יהלומים מסוג "קושט", וכן שיפסוק, כנגד חלק מן המשיבים, כי עליהם לשלם בגין הנזקים שנגרמו למערערים; מטעמי אגרה הועמד סכום התביעה על 17,000,000 ₪. ביום 9.1.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לטענות המערערים הנוגעות לתקופה אשר נדונה במסגרת פסק הבוררות, קבע בית המשפט שפסק הבוררות עולה כדי מעשה בית דין, ועל כן אין בית המשפט מחויב לדון בסוגיות פעם נוספת. אף על פי כן, דן בית המשפט לגופן של הטענות, ודחה את טענת המערערים לפיה מי מהמשיבים הפר את זכויות היוצרים או הפטנט שלהם הנוגעים לאופן החיתוך מסוג "רוזטה" וליהלומים מסוג "קושט" בתקופת שיתוף הפעולה. נקבע לעניין זה, כי חומר הראיות מעלה שבתקופה בה היה הסכם תקף בין המערערים למשיבה 2, ידע המערער 1 כי ישנם יצרנים נוספים המייצרים את מוצריו, ואף הדריך בפועל את חלקם כיצד לבצע את הייצור; על כן יש לדחות את טענת המערערים לפיה הייצור על-ידי יצרנים נוספים, לרבות המשיבים הנוספים, נעשה שלא על דעת המערערים ועולה כדי הפרת פטנט או זכויות היוצרים. אשר לטענות המערערים לנזק שנגרם להם כתוצאה ממעשי המשיבים לאחר מתן פסק הבוררות, נקבע כי ייצורם, שיווקם ומכירתם של יהלומים מסוג קושט על-ידי מי מן המשיבים נפסקו בהוראת המשיב 3. עוד נקבע, בהסתמך על דו"חות חשבונאיים שהוגשו, כי המשיבה 2 פעלה בהתאם לפסק הבוררות בכך שלאחר שמכרה את מלאי היהלומים השתמשה בכסף כדי לשלם את חובות המיזם, וכי לאחר תשלום החובות לא נותרו רווחים לחלוקה. הערעור והדיון לפנינו המערערים מעלים טענות רבות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לקביעת בית המשפט לפיה חל מעשה בית דין בנוגע לטענות המופנות לתקופה הנדונה בפסק הבוררות, נטען כי בית המשפט שגה בקביעתו זו; כך, כיון שרק המשיבה 2 היתה צד לפסק הבוררות, ואילו טענות המערערים בהליך נשוא ענייננו מכוונות כלפי המשיבים כולם, ועל כן לא ניתן לקבוע כי חל מעשה בית דין בעניין התובענה שבין המערערים לכל המשיבים, שעה שטענות המערערים כנגדם לא נדונו בהליך הבוררות. בהמשך לכך נטען, כי המערערים הביאו ראיות לכך שיצור היהלומים בתקופה נשוא כתב ההתחייבות נעשה שלא בהסכמתם, ועל כן היה על בית המשפט לקבוע כי המשיבים הפרו את הפטנט ואת סימן המסחר הרשומים על שם המערערים, ולהעניק את הסעדים שהתבקשו. אשר לנזק שנגרם למערערים לאחר מתן פסק הבוררות, טוענים המערערים טענות עובדתיות רבות הנוגעות לחלוקת הכספים שהשתלמו למשיבה 2 לאחר מכירת היהלומים מכוח פסק הבוררות. טענתם העיקרית של המערערים לעניין זה היא, כי מסך התשלומים שהשתלמו למשיבים "נעלם" סכום של 40,000,000 ₪, אשר המשיבים לא הסבירו את פשר היעלמותו. לסיכום טוענים המערערים, כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט שעה שבית המשפט המחוזי נמנע מדיון בטענות רבות שהעלו, ועל כן יש מקום להתערבות בית משפט זה, אף שמדובר בערעור הנסב בחלקו הניכר על קביעות עובדתיות. המשיבים טוענים מנגד, כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה חל מעשה בית דין בכל האמור לטענות המערערים הנוגעות לתקופה הנדונה בפסק הבוררות. אף שהצדדים אינם זהים, נטען כי אין בכך כדי למנוע החלתה של דוקטרינת מעשה בית דין שעה שיש קרבה מספקת בין הצדדים, ובית המשפט המחוזי אף נדרש לסוגיה זו וקבע כי הקרבה מתקיימת בענייננו. אשר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי נטען, כי לא הובא כל טעם להתערבות בממצאיו, בהם בחן את חומר הראיות שהובא לפניו והתרשם ישירות מן העדים. לגופם של דברים טוענים המשיבים, כי בצדק נדחתה תביעת המערערים משלא הוכח כי מי מהמשיבים הפר את סימן המסחר או הפטנט הרשום על שמם של המערערים, וכן לא הוכח כי נותרו עודפים כלשהם מכספי החלוקה אשר היו אמורים להשתלם לכאורה למערערים. הכרעה לאחר עיון בחומר שהונח לפנינו ושמיעת טענות הצדדים, סבורים אנו כי אין להיעתר לערעור. זאת, ביסודו של דבר מנימוקי בית המשפט קמא לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועם זאת נוסיף ונסביר קמעא. אין חולק, כי טענות המערערים מופנות רובן ככולן נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי; כך, הן לעניין הנזקים שנגרמו להם לכאורה בתקופה אליה מתייחס פסק הבוררות, והן לעניין הנזקים שנגרמו בעקבות יישום שגוי, על פי הנטען, של פסק הבוררות על ידי מי מהמשיבים. אשר לתקופה הנדונה בפסק הבוררות, בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענות המערערים להפרת הפטנט או סימן המסחר שלהם, שעה שנמצא שהמערער 1 ידע כי יצרנים נוספים, לרבות המשיבים בענייננו, מייצרים את היהלומים מסוג "קושט", ואף הדריך אותם בפועל כיצד לייצר את היהלומים; מכאן שלא ניתן היה לקבל את טענות המערערים כי הדבר נעשה שלא בידיעתם. אשר לנזקים שנגרמו למערערים כתוצאה מן האופן בו יישמו המשיבים את פסק הבוררות, בית המשפט קבע בהסתמך על הדו"חות החשבונאיים כי כל הכספים אשר השתלמו למשיבים הועברו לכיסוי חובות המיזם. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו כי ענייננו מצדיק חריגה מכך (ע"א 651/11 בשותי נ' ג'מאל, פסקה 6 (2013); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1108 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). איננו נדרשים להכריע במסגרת ערעור זה בשאלת תחולתה של דוקטרינת מעשה בית דין בענייננו. כאמור, אף שבית המשפט מצא כי הדוקטרינה חלה לעניין פסק הבוררות, בחן את הראיות בעצמו ושמע את העדים, וקבע לגופם של דברים כי טענות המערערים לא הוכחו. על כן אפילו היינו מוצאים לקבל את טענת המערערים לעניין זה, לא היה בכך די לקבלת הערעור עצמו; עצם דיונו הפרטני של בית המשפט בטענות חרף פסק הבוררות מוציא את העוקץ מן הטענה כי לא נשמעו טענות כראוי. אכן, בהתחשב בהערת השופטת פרידמן בבית המשפט הדיוני בניו יורק בהחלטתה מיום 26.9.05 (עמ' 3), בה אושרה דחייתה של בקשת גילוי מסמכים על רקע אי-היותם של הגורמים הקשורים למשיבה 2 צדדים בבוררות, ניתן היה מעיקרא לתהות אם בהקשר שמעבר לפסק הבוררות היה למערערים יומם. ואולם, עצם העובדה שבית המשפט קמא ניהל הוכחות מעבר לפסק הבורר מנטרלת רכיב זה. לכן סבורים אנו כי אין לקבל את הטענה שלא ניתן למערערים יומם בבית המשפט. עם זאת נציין, מעבר לצורך, כי כאשר מתבקשת קבלת טענת השתק פלוגתא, כשאין זהות בין הצדדים להליכים המשפטיים השונים וכאשר החיוב שבנדון הוא חיוב גברא, דהיינו כזה המחייב ככלל את הצדדים לאותו הדיון בלבד (ראו נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 367 (תשנ"א - 1991; להלן זלצמן), יש לבחון קבלת הטענה בזהירות; לגבי המקרים אשר הוכרו בפסיקה כמצדיקים קבלת טענת השתק פלוגתא, אף כאשר אין זהות בין הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ראו: ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקולניק, פ"ד לא(1) 29 (1976); ע"א 735/07 צמרות נ' בנק מזרחי, פסקאות 29-25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2011); מיכאיל קרייני "התביעה הייצוגית בישראל - על פרשת דרכים" דין ודברים א' 449, 497-490 (2004); זלצמן, בעמ' 378-376. יודגש, כי הדברים נכונים גם כאשר הצד המושתק היה צד להליך הקודם, שכן "מי שלא היה צד להליך הראשון כלל לא 'היה לו יומו בבית המשפט', ומי שהיה צד להליך הראשון לא 'היה לו יומו' כלפי אותו בעל דין מסוים, זר להליך הראשון" (זלצמן, בעמ' 371). עם זאת, כאמור, הדברים נאמרים מעבר לצורך, שכן בית המשפט דן בעצמו בטענות המערערים, ודחה אותן לגופן. כללם של דברים, אין בידינו לקבל ערעור זה, וזאת בהתבסס על עיקר נימוקיו של בית המשפט קמא. כאמור, המערערים משיגים על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט, אשר התרשם ישירות מהעדים שהעידו בפניו, בחן את חומר הראיות והגיע למסקנה המשפטית; חוששני כי טענת ההשתק אינה מעלה ואינה מורידה איפוא. אין בית משפט של ערעור מתערב במקרים מעין אלה כדבר שבשגרה, ולא מצאנו כי ענייננו מצדיק חריגה מכך. איננו נעתרים לערעור. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות.יהלומיםפטנטים