בקשה להבאת ראיות שלא הוגשו לערכאה הדיונית הנשיא א' גרוניס: 1. המערערת, מדינת ישראל, הגישה ערעור על פסק-דינו של בית משפט המחוזי שבו זוכה המשיב, אהוד אולמרט (להלן - אולמרט), מחלק מן האישומים נגדו. קיימנו שתי ישיבות שבהן שמענו את טיעוני בעלי הדין בערעור. בתחילה הופנה הערעור שהגישה המדינה גם נגד נאשמת נוספת, שולה זקן (להלן - זקן), אולם, ביום 22.4.2014 התרנו למערערת לחזור בה מערעורה לגבי נאשמת זו. בקצרה ייאמר כי בקשת המדינה לחזור בה מן הערעור לגבי זקן הוגשה על רקע הסכם שהושג ביניהן. בהתאם להסכם זה (שעיקריו הוצגו בפנינו על-ידי המדינה בבקשתה מיום 7.4.2014 לחזרה מהערעור לגבי זקן), התחייבה המדינה לחזור בה מערעורה לגבי זקן כאמור, וכן לעתור לעונש מוסכם בהליך פלילי אחר שהתנהל נגד זקן. זקן, מצידה, התחייבה בהסכם לשתף פעולה באופן מלא עם רשויות האכיפה ולמסור עדות מלאה בכל הליך שיפוטי, ככל שתידרש. 2. ביום 27.5.2014 הגישה המערערת בקשה לגביית ראיות, בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - הבקשה לגביית ראיות או הבקשה). בבקשה זו נטען, כי בחודשים האחרונים הגיעו לידי המדינה ראיות חדשות שיש בהן כדי להשליך על המחלוקות הנדונות בערעור דנא (המופנה עתה רק נגד אולמרט). נטען, כי מדובר בראיות שהגיעו אל המדינה מזקן, כחלק מן ההסכם שאליו הגיעו ושתואר לעיל. כפי שמוסבר בבקשה, בין הראיות שהועברו לידי המדינה ישנן שתי קלטות המתעדות שיחות בין זקן לאולמרט. תוכנן של שיחות אלו, טוענת המדינה, רלוונטי לפרשה המכונה "פרשת טלנסקי", שבה בין היתר עוסק הערעור. בבקשה נתבקשנו להורות לבית המשפט המחוזי, בין היתר, לקבל את שתי הקלטות כראיה, באמצעות העדתה של זקן. לטענת המדינה, לא היה באפשרותה להגיש את הקלטות לבית משפט קמא קודם למתן הכרעת-דינו, שכן היא התוודעה לראשונה לקיומן במגעים שנערכו בינה לבין זקן בחודשים האחרונים (ובאחת מהקלטות, כפי הנטען, מתועדת שיחה שהתרחשה לאחר מועד מתן פסק-הדין נשוא הערעור). 3. בבקשה לגביית ראיות אין פירוט של תוכן השיחות המוקלטות, וההתייחסות בבקשה באשר להשלכה של הקְלטות אלו על תוצאת הערעור היא כללית בלבד. זאת, כפי שטענה המדינה, על מנת שלא לחשוף את בית המשפט לתוכן הראיות בטרם הוכרע אם להורות על גבייתן. עם זאת, המדינה מוסיפה ומבקשת, כי יתאפשר לה להציג בפנינו את אותן קלטות בטרם ההכרעה בבקשה לגביית הראיות, "כדי שבית המשפט יוכל להשתכנע בדבר חשיבותן ויכולתן להוביל להרשעת המשיב" (פיסקה 31 לבקשה לגביית ראיות). אולמרט, בתשובתו מיום 12.6.2014, מתנגד לבקשה לגביית ראיות. בדיון שנערך ביום 16.6.2014 שמענו טיעונים בעל-פה לעניין הבקשה לגביית ראיות. במהלך הדיון התנגד בא-כוחו של אולמרט גם לכך שנחשף לתוכן הקַלטות לצורך ההכרעה בבקשה. 4. החלטתנו זו מתייחסת רק לסוגיה, האם יש מקום שיוצג בפנינו תוכן הקַלטות לצורך ההכרעה בבקשה לגביית ראיות. עוד יוער, כי בבקשה לגביית ראיות מתייחסת המדינה גם ל"יומנים" של זקן, שלגביהם נקבע בבית משפט קמא שאינם קבילים לשמש ראיה נגד אולמרט. החלטתנו זו אינה עוסקת בפן זה של בקשת המדינה. 6. ככל שהדברים נוגעים לעניין שלפנינו, אנו סבורים כי נוכח אופי הראיות אליהן מתייחסת המדינה בבקשתה ונוכח טענותיה בדבר השלכתן על ההכרעה בערעור דנא, ולאחר בחינה של טענות המשיב, נכון נעשה אם נעיין בראיות טרם ההכרעה בבקשה. 7. אבקש להתייחס עתה לאמור בחוות-דעתו של חברי השופט י' דנציגר לגבי עצם העיון בראיות לשם ההכרעה בבקשה לגבייתן (פיסקה 15 לחוות-דעתו; כאמור, בשלב זה אין בהחלטתי כדי להכריע בגורלה של הבקשה לגביית ראיות גופה, ועל כן לא אתייחס עתה ליתר האמור בחוות-דעתו). לכתחילה סברתי שדי שאדרש לסוגיה זו בקצרה, אולם לאחר שעיינתי בעמדתו של חברי, דומני כי נכון שאבהיר עמדתי בנושא. בעניין זה, דעתי אינה כדעתו. 8. חברי סבור כי העיון בראיות לשם הכרעה בבקשה לגבייתן "עלול 'לזהם' את ההליך השיפוטי, ולמצער ליצור מראית עין של 'זיהום' ההליך" (פיסקה 15 לחוות-דעתו). זאת, שכן עיון בראיות שאינן קבילות עלול להשפיע על דעתו של השופט היושב בדין. אומנם, חברי מוסיף כי דבריו נאמרים "ככל שעסקינן בבקשה שהוגשה על ידי המאשימה בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי" (שם). אולם, אם סבור חברי שאין מקום שערכאת הערעור תיחשף לחומר ראייתי לצורך ההכרעה בבקשה לגביית ראיות, פן תושפע מראיות שייתכן שאינן קבילות, האין אמור היגיון דבריו להיות יפה, ומקל וחומר, לגבי הערכאה הדיונית, שכן על שופטיה של ערכאה זו מוטל הנטל העיקרי בקביעת העובדות במשפט? סבורני שעמדתו של חברי מעוררת קושי באשר לאופן שבו פועלת הערכאה הדיונית מידי יום ביומו, ועומדת בסתירה לפסיקתו העקבית של בית משפט זה. 16. מדיוננו הקצר עולה כי התופעה של חשיפת בית המשפט לחומר ראיות פוטנציאלי לשם הכרעה בשאלת קבילותו הינה תופעה נרחבת, המתרחשת בבתי המשפט מידי יום. בתי המשפט בישראל ובמדינות אחרות נתנו גושפנקה במשך שנים להתנהלות זו. אכן, חברי השופט י' דנציגר סייג את דבריו וקבע כי יש למנוע מצב בו ערכאת הערעור תחשף לחומר ראייתי לשם הכרעה בשאלת קבילותו (פיסקה 15 לחוות-דעתו). אילו נתקבלה גישה זו לעניין ערכאת הערעור, מקל וחומר שהיינו חייבים לקבלה ככל שמדובר בערכאה הדיונית. זאת, שכן שם קיים סיכון מוגבר ל"זיהום". דומה שאין צורך להכביר מילים על המשמעות של קבלת הגישה האמורה לגבי הערכאה הדיונית. די לומר שיהא צורך לקטוע התנהלותם של הליכים משפטיים רבים, הן פליליים הן אזרחיים, ויותר מפעם אחת, על מנת ששופט אחר ידון ויכריע בשאלת הקבילות. שום מערכת שיפוט לא תוכל לתפקד בתנאים כאלה. 17. אשר על כן, המדינה תמציא לבית המשפט זה עד ליום 10.7.2014 את שתי הקלטות אליהן היא מתייחסת בבקשה לגביית הראיות, בצירוף תמלול של הקטעים הרלוונטיים המוקלטים בהן. יודגש, כי אין באמור בהחלטה זו כדי להביע דעה, לכאן או לכאן, באשר לגורלה של הבקשה לגביית הראיות. הטיפול בבקשה לגביית ראיות יימשך לאחר שנעיין בחומר שיוגש לנו. ה נ ש י א השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: ביום 24.9.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשה זו. הערעור שלפנינו נשמע בחודש יולי 2013. כעשרה חודשים לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה לגביית ראיות נוספות בערעור. בקשה זו מורכבת משני ראשים. ראשית, הוא כי נעיין בראיות שגבייתן מתבקשת: שתי הקלטות, האחת מחודש מאי 2011 והשנייה מחודש אוקטובר 2012 בהן, לטענת המבקשת, נשמעות שיחות בין המשיב 1, אהוד אולמרט (להלן: המשיב 1), לבין מי שהייתה המשיבה 2 בערעור דנן, שולה זקן (שתכונה להלן, לצורך הנוחות: המשיבה 2). שנית, כי לאחר העיון נורה על גביית הראיות בבית המשפט המחוזי לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). לאחר עיון ומחשבה, עמדתי היא כי אין מקום שנעיין במקרה זה בראיות הנוספות - ועל כן, ממילא, עמדתי היא כי דין הבקשה להידחות גם בראשה השני. עמדתי מבוססת על שני טעמים מרכזיים: זהות מגיש הבקשה ועיתוי הגשת הבקשה. אפרט טעמיי. זהות מגיש הבקשה 2. סבורני כי שיקול רב חשיבות אותו נדרש בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה להוספת ראיות בערעור הוא זהותו של מגיש הבקשה. לטעמי, כאשר המבקש הוא נאשם המשיג על הרשעתו או על חומרת העונש שהושת עליו יש לבחון את בקשתו באמות מידה מקלות ביחס לאמות המידה אשר ראוי להחיל על בקשה דומה שמגישה המאשימה כתמיכה בערעורה על זיכוי הנאשם או על קולת עונשו. בבסיס גישתי עומדת תכליתו של סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי. כבר נפסק כי שיקולי הצדק שבבסיסו של סעיף זה מכוונים, בעיקר, כדי למנוע עיוות דין. אין להתפלא על כך, שכן מניעתו של עיוות דין עומדת בלב ליבם של סדרי הדין הפלילי. שיקולים אלו מכוונים, מעצם טיבם, למניעת פגיעה בנאשם. עיוות הדין אשר סדרי הדין מבקשים למנוע הוא, בראש ובראשונה, עיוות דינו של הנאשם. עמד על כך הנשיא מ' זמורה בערעור הפלילי הראשון בו הכריע בית משפט זה, ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א(1) 5, 18 (1949) (להלן: עניין סילוסטר), עת כינה את חוק העונשין ואת הפרוצדורה הפלילית ה"מגנה כרטה של הפושע". כן ראו את דברי השופט א' לוי בבג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, פ"ד סא(3) 93, 155 (2006) (להלן: עניין בית המשפט המחוזי באר שבע), ביחס לזכות להליך ההוגן שהיא תמונת הראי של עיוות הדין: "הזכות להליך הוגן כמוה כמעשה תַצְריף. היא אינה מתמצית בהסדר דיוני מסוים או בזכות ספציפית, אלא מבססת עצמה על אגד של אמצעים, הסדרים פרוצדוראליים וזכויות מהותיות המתקיימים בצוותא, זה לצד זה, ושנועדו 'לאזן את יחסי-הכוח הבלתי-שוויוניים שבין הנאשם לבין התביעה, הנהנית ברגיל ממעמד דיוני עדיף ומיתרונות נוספים, וכן להבטיח כי לנאשם תינתן הזדמנות מלאה להציג גרסת חפות ולפעול להוכחתה' (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 30.11.05)". עיתוי הגשת הבקשה 5. על בית המשפט הדן בבקשה לעיין בראיות נוספות בערעור לשוות לנגד עיניו את עקרון סופיות הדיון. לעקרון זה מספר הצדקות, הפועלות את פועלן אף בגדרי הבקשה שלפנינו. הצדקה אחת לעקרון זה היא היעילות הדיונית והפחתת העומס המוטל על בתי המשפט. שיקול נוסף, חשוב יותר לענייננו, הוא זכותו של הנאשם שלא יוטרד פעמים רבות על ידי הליכים פליליים [השוו: בועז סנג'רו ומרדכי קרמניצר "המשפט החוזר - מציאות או חלום? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334)" עלי משפט א 97, 98 (2000)]. גם מניעתו של עינוי דין היא הצדקה כבדת משקל לעקרון סופיות הדיון. התארכות משפטו של נאשם מסיבות שאינן תלויות בו, מוצדקות ככל שתהיינה, פוגעת בתחושת הצדק אשר צריך שתלווה את ההליך הפלילי. על פגיעתו הרעה של עינוי הדין בנאשם ובמערכת המשפט בכללותה עמד השופט חיים כהן ברשימתו "מתינות בדין" מבחר כתבים - קציר עשור הגבורות 197, 200 (2001): "המתנה נפסדת זו היא שכינוה חכמים 'עינוי דין'. השהיית פסק הדין למעלה מן המידה הסבירה גורמת עינוי לבעלי-דין ומביאה את מערכת המשפט כולה לידי ביזיון. לציבור בעלי-הדין אין בכך משום נחמה שלא תמיד עצלנותו של השופט, או חוסר יכולתו הנפשית להחליט ולחתוך את הדין, גורמים להשהייה, אלא לעיתים גם עומס העבודה המוטל על שכמו וחסר בתקן בתי-המשפט. אצלנו נפסקה הלכה שהשהייה בלתי סבירה של מתן פסק-דין עולה כדי "התנהגות שלא כהלכה במילוי תפקיד" השופט; ואולם חכמים קדמונים שציוו על מתינות בדין, הוקיעו את עינוי הדין כמקור צרות רעות ונוראות". תכליות אלה מורות כי משקלו של השיקול בדבר סופיות הדיון צריך שיגבר ככל שהשלב הדיוני בו מוגשת הבקשה מתקדם יותר, עד כדי כך שבתום ההליך נסתם כליל הגולל על אפשרות המאשימה לבקש להגיש ראיות נוספות [ראו: סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984]. עניין נוסף אשר ראוי לשקול בגדרו של שיקול זה, הוא מידת ההשפעה שתהא לקבלת הבקשה על המשך ההליך, כאשר ככל שקבלת הבקשה תגרום ל"פתיחת הדיון מחדש", כך ייטה בית המשפט שלא להיעתר לבקשה [השוו: ע"א 371/81 נוריאל נ' אלשיך, פ"ד לז (4) 600, 606 (1983)]. 6. סבורני כי יישומם של שיקולים אלו על הבקשה שלפנינו מצדיק את דחייתה. השלב הדיוני בו מצוי הליך הערעור הוא מתקדם במיוחד. הדיון בערעור התקיים כאמור לפני כשנה והערעור הוגש לפני כשנה וחצי. בפרק זמן זה שקד בית המשפט על פסק דינו ואך "יד המקרה" היא כי טרם ניתן פסק דין, שאז היה נסתם הגולל על בקשת המבקשת. יתרה מכך, קבלת הבקשה על שני ראשיה צפויה להביא ל"פתיחתו מחדש" של חלק נכבד מן הדיון שערך בית המשפט המחוזי. עיון בהודעות הצדדים ובדברי באי כוחם בדיון לפנינו מלמד כי אם תתקבל הבקשה שלפנינו על שני ראשיה, הרי שמלבד עדותה של המשיבה 2 תבקש ההגנה להעיד את המשיב וכן עדים נוספים. דברים אלו מובנים הם, שכן ראוי ליתן למשיב 1 הזדמנות נאותה להתמודד עם הגרסה שתציג המבקשת באמצעות הראיות החדשות. הנה כי כן, קבלת הבקשה בשלב זה משמעותה החזרת התיק לבית המשפט המחוזי ו"פתיחה מחדש" של חלק ניכר מהדיון. במצב דברים זה תומך השיקול בדבר סופיות הדיון בדחיית הבקשה על שני נדבכיה. משמעות אי-העדת המשיבה 2 בערכאה הדיונית 7. בית המשפט המחוזי קבע כממצא כי המבקשת יכולה הייתה - תוך הפעלת "שקידה סבירה" - לזמן את המשיבה 2 להעיד במשפטו של המשיב 1. אמנם, המשיבה 2 בחרה שלא להעיד במשפט [ראו: הכרעת הדין, עמ' 23], ובכך היא מימשה את הזכות המוקנית לה כנאשמת לפי סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. ואולם, בית המשפט המחוזי הסביר כי לוּ רצתה המבקשת לזמן את המשיבה 2, היה ביכולתה להפריד את כתבי האישום ולזמן את המשיבה 2 להעיד במשפטו של המשיב 1 [ראו: עניין בית המשפט המחוזי באר שבע]. בית המשפט המחוזי אף ציין כי המבקשת הייתה ערה לאפשרות זו. ואלו דברי בית המשפט המחוזי בנקודה זו [הכרעת הדין, עמ' 400]: "אילו ביקשה המאשימה להבטיח את העדתה של הנאשמת במשפטו של הנאשם, באפשרותה היה להפריד את כתבי האישום. לא זו בלבד שהדבר לא נעשה, אלא שבתחילת המשפט הודיע ב"כ המאשימה כי בדעתה לבקש מבית המשפט כבר בתחילת הדרך (עם סיום הבאת הראיות הטכניות) הכרעה בדבר קבילות יומני הנאשמת נגד הנאשם "כדי שנוכל לקבל הכרעה אם להשאיר את שני הנאשמים במסגרת משותפת של כתב אישום או אם יהיה צורך לפצל" (עמ' 20 לפרוטוקול). בפועל, נמנעה המאשימה מלבקש הכרעה כזאת לאחר שסיימה להעיד את אנשי המחשבים. במצב דברים זה, אין לומר כי "לא ניתן היה להבטיח בשקידה סבירה" את העדת הנאשמת נגד הנאשם, כנדרש לשם קבלת רישום של אדם במסגרת עיסוקו הרגיל, כראיה" [ההדגשות במקור - י.ד.]. אשר על כן, לא ניתן לומר כי לא היה ביכולתה של המבקשת לנסות ולהביא לפני בית המשפט המחוזי את גרסתה של המשיבה 2. מבקשת המבקשת עולה כי ייתכן לסבור כי עדות המשיבה 2 לא הייתה יכולה לסייע למבקשת בהליכים דלמטה, שכן באותה העת נמנעה המשיבה 2 מלמסור את הגרסה אותה היא מסרה כעת, לטענת המבקשת. ואולם, אין להוציא מכלל אפשרות כי לוּ הייתה המבקשת נוקטת בהליך הדיוני שיאפשר את העדתה של המשיבה 2, היה ביכולתה לחלץ ממנה גרסה. כאמור לעיל, המבקשת בחרה שלא לעשות כן ועליה לשאת בהשלכות בחירתה זו. 9. לפני הערכאה הדיונית בחרה המבקשת שלא לנקוט בהליך דיוני שיאפשר לה לזמן את המשיבה 2 לעדות. ייתכן כי היו טעמים ממשיים שהניעוה לעשות כן. המשיבה 2 הייתה נאשמת במשפט. זיקתה ההדוקה למשיב 1 נסקרה באריכות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ואולם, על אף השוני בין המקרים, בדומה לעניין גולדשטיין, הייתה בידי המבקשת האפשרות לנקוט בהליך דיוני (במקרה דנן, פיצול כתב האישום) שיאפשר לזמן את המשיבה 2 לעדות. במצב דברים זה, אין בטעמים האסטרטגיים - מוצדקים ככל שיהיו - שהובילו לאי נקיטה בהליך זה כדי "להפוך את סדרי המשפט המקובלים ולאפשר שמיעת המשפט מחדש", כדברי השופט ברנזון. אמון הציבור 10. לעת סיום מצאתי להעיר דברים אחדים אודות השפעת גישתי דנן, לדחות כבר בשלב זה את הבקשה אף מבלי לעיין בראיות שגבייתן מתבקשת, על אמון הציבור במערכת המשפט. יש הסוברים, כי אמון הציבור בשפיטה עלול להיפגע אם יִרְאה הציבור כי שופטיו מעדיפים נימוקים "משפטיים" כאלו ואחרים על פני שמיעת מלוא הראיות כדי שניתן יהיה להוציא את הצדק אל האור אף בהסתמך על ראיות חדשות. ואכן, אין חולק כי, כדברי הנשיא מ' זמורה, "חשוב גם שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין שבו דנים על החטא וענשו, ואין נשארים עומדים בפרוזדור" [עניין סילוסטר, עמ' 19]. 11. יודע אני כי ההליך המשפטי שלפנינו טעון הוא ויש בו כדי לעורר רגשות כאלו ואחרים אצל חלקים נרחבים מהציבור. ניתן לסבור סברות שונות בנוגע להשפעה שתהא להחלטתנו, ככל שתהיה, על אמון הציבור בשפיטה. תמיד קיים חשש כי החלטתו של שופט "תתקבל על-ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל-ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת", כדברי השופט מ' לנדוי בבג"צ 390/79 ‏דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1, 4 (1979). ואולם, מן הראוי להפנות להמשך דבריו של השופט לנדוי באותו עניין: "אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על-פי הדין בכל ענין המובא לפני בית-משפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית-המשפט בתור מוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים" [שם בעמ' 4]. 12. בשולי הדברים אוסיף כי הרצון להבטיח את אמון הציבור במערכת המשפט אין משמעו שעל השופט לפסוק בניגוד למצפונו. על השופטים לדעת להתעלם מרוחות שעה חולפות, אשר לעיתים נושבות לצד כזה ולעיתים לצד אחר - לעיתים מברכות ולעיתים מקלסות. בעניין זה כתב השופט (בדימוס) ש' לוין כי "במרוצת הזמן לומד כל שופט, כפי שלמדתי אני, לא להתרשם יתר על המידה מביקורת (או מדברי שבח) על פסיקותיו" [שלמה לוין להיות שופט 90 (2009)]. השופט חיים כהן הוסיף כי "כריית האוזן לדעות ולהתרחשויות שמחוץ לאולמי בית המשפט עלולה להסיח דעת השופטים מן האינטרסים המיוחדים והמיידיים של בעלי הדין העומדים לפניהם..." [חיים כהן, עמ' 385]. עלינו להתמקד בביצוע חובתנו ולהכריע בכל דבר ועניין המונח לפנינו ללא מורא וללא משוא פנים, בין אם תהא דעתנו דעת מיעוט או דעת רוב ובין אם תזכה גישתנו לאהדה ציבורית אם לאו. שלוש הערות בטרם סיום 13. ראשית, מוצא אני לנכון להבהיר כי אין לראות בעמדתי במקרה דנן כקביעה שחוסמת את המאשימה באופן עקרוני וגורף מלהגיש בקשה לגביית ראיות נוספות בערעור בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי. לפרשנות כזו של סעיף 211 אין עיגון בלשון הסעיף, שאינו מייחד את עצמו רק לבקשות מטעם הנאשם. מנגד, סבורני, כאמור, כי יש להחיל אמות מידה שונות על בקשות שמוגשות בהתאם לסעיף 211 מטעם הנאשם לעומת בקשות כאלה שמוגשות מטעם המאשימה. לצד זה, סבורני כי ייתכנו מקרים חריגים שבחריגים, בהם על אף כל הטעמים שפורטו לעיל, יוּתר למאשימה להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור. בטיעונים לפנינו הציגה באת-כוח המבקשת דוגמא לתרחיש פוטנציאלי וחריג שכזה, שבו מתגלה בשלב הערעור על זיכויו של הנאשם סכין עם שרידי ד.נ.א שלו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה (התיאורטית) האם תרחיש כזה יצדיק היעתרות לבקשת המאשימה לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, סבורני כי המקרה שלפנינו רחוק מאד במאפייניו מתרחיש זה, ודי לקבוע כי המקרה שלפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים שבחריגים. 14. שנית, ראוי לציין כי בבקשה ובדיון לפנינו הדגישה המבקשת שלשיטתה די בחומר הראיות הקיים בתיק, אף מבלי להיעתר לבקשה לגביית הראיות בערעור, כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי ולקבל את הערעור. סבורני כי טיעון זה, במשולב עם הטעמים האחרים שתומכים בדחיית הבקשה ושפורטו לעיל, שומט במידה רבה את הבסיס לבקשת המבקשת וראוי שייזקף לחובתה. 15. שלישית, אבקש להתייחס בקצרה לעמדת חברי הנשיא א' גרוניס שהגיעה אלַי לקראת סיום כתיבת עמדתי. חברי הנשיא סבור כי יש מקום שנעיין בראיות שגבייתן מבוקשת בטרם נכריע בשאלה האם יש מקום להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך גביית הראיות. חברי הנשיא מציין כי הנחת המוצא הינה ש"השופטים היושבים בדין הם שופטים מקצועיים, ואף אם נחשפו לראייה לצורך ההכרעה בשאלה כלום יש להורות על גבייתה, הם יידעו להתעלם ממנה אם הבקשה לגביית הראייה תידחה". עמדתי בנקודה זו - ככל שעסקינן בבקשה שהוגשה על ידי המאשימה בהתאם לסעיף 211 לחוק הסדר הדין הפלילי - שונה. סבורני כי ראוי, ככלל, להפריד את הדיון בבקשת העיון מהדיון בבקשה העיקרית. אכן, אין לכחד כי הפרדת הדיון מעוררת קושי מסוים, כשבשלב זה מטבע הדברים טרם עיין בית המשפט בראיות שהגשתן מתבקשת וכל שמונח לפניו הינו תאור תמציתי של הראיות והנימוקים להגשתן בשלב הערעור. על כן, ברי כי בשלב זה לא פרושה לפני בית המשפט תמונה מלאה באשר לטיבן ולמהותן של הראיות. יש שיסברו כי ראוי לאמץ אמת מידה מקלה בשאלה המקדמית בעניין העיון, כיוון שהעיון בראיות שהגשתן מתבקשת הוא הכרחי לטעמם לשם קבלת החלטה מושכלת בבקשה לגופה. איני שותף לדעה זו. סבורני כי טעמים כבדי משקל תומכים באימוץ גישה זהירה של הפרדת הדיון בין שני שלבי הבקשה, לפיה לא בנקל תסכין ערכאת הערעור לעיין בראיות אשר לא הוגשו לפני הערכאה הדיונית. סבורני כי הנזק אשר עלול להיגרם אם ייחשף בית המשפט לראיות שייתכן שבסופו של יום הגשתן לא תאושר עולה על התועלת שבעיון. ודוק, מטיבה של בקשת העיון שהיא מונחת לפני המותב הדן בערעור לגופו. מותב זה הוא שיכריע, בסופו של הליך, האם לקבל את הערעור או לדחותו. היחשפות מותב זה לראיות אשר טרם עברו ב"כור ההיתוך" של ההליך הפלילי בערכאה הדיונית, ואשר ייתכן כי בסופו של יום יוחלט שלא להתיר את הגשתן, טומנת בחובה קשיים בלתי מבוטלים. עיון בראיות אלה עלול "לזהם" את ההליך השיפוטי, ולמצער ליצור מראית עין של "זיהום" ההליך. עיון בראיות אלה עלול לגרום לחברי המותב להתייחס, ולוּ באופן בלתי מודע, לראיות אשר אינן קבילות בהליך השיפוטי. עיון בראיות שלא עברו את המסננת של דיני הראיות והפרוצדורה הפלילית עלול לפגום במראית פני הצדק ובאמון הציבור בשופטיו, שכן יודע הציבור כי שופט - מקצועי ככל שיהיה - הוא אדם ככל אדם, ועלול להיות מושפע מחומר המוגש לעיונו. נכון הוא, במקרים רבים שיקולי יעילות והקצאת משאבים שיפוטיים מטים את הכף, ומכתיבים גישה מקלה ביחס לעיון בראיות אשר טרם הוכרעה שאלת קבילותן, בעיקר בערכאות הדיוניות [ראו: פסקה 16 לחוות דעתו של חברי הנשיא א' גרוניס]. ואולם, ואולם, במצב הדברים הנוהג ובהיעדר הסדר כזה, אני סבור כי אין מנוס מאימוץ גישה זהירה ומצמצמת בכל הקשור לעיון ערכאת הערעור בראיות אשר לא הוגשו לפני הערכאה הדיונית, ובפרט שעה שעסקינן בראיות בעלות פוטנציאל מפליל אותן מבקשת המאשימה להגיש, כמפורט לעיל. סוף דבר 16. אשר על כן; אילו תישמע דעתי, אין מקום שנעיין בראיות שגבייתן מתבקשת, ומשכך יש מקום לדחיית הבקשה על שני ראשיה. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים לעמדתו של חברי הנשיא א' גרוניס. הואיל ומדובר בהחלטה לעיין בחומר, אינני סבור כי יש צורך להרחיב מעבר לנימוקי הנשיא. עם זאת, חברי השופט י' דנציגר הפנה למאמר מעניין שפורסם בכתב העת של אוניברסיטת פנסילבניה. עיינתי במאמר, ואבקש להתייחס אליו בקצרה. לדעתי, יש בו כדי לתמוך באופן מסוים בגישה הנוהגת בארץ בכל הקשור להתנהלות שופט ששומע את המשפט בערכאה המבררת. המאמר בודק את יכולתם של שופטים להתעלם ממידע שנפסק כי הוא איננו קביל, אך בכל זאת הגיע לידיעתם בנסיבות כאלו או אחרות. לצורך כך הבחינו מחברי המאמר בין שתי קבוצות של מידע: הקבוצה הראשונה כוללת למשל מידע שנמסר במהלך ישיבות גישור לסיום ההליך הפלילי (settlement conference), שיחות שחסויות מכוח יחסי עו"ד-לקוח, ההיסטוריה המינית של נפגעי עבירות מין, הרשעות קודמות של נאשם, ומידע שהמדינה הסכימה שלא להסתמך עליו בעת מתן גזר הדין. מסקנת המאמר הייתה שהמידע בקבוצה זו השפיע על החלטות השופטים, גם כאשר היה ידוע להם שמדובר במידע בלתי קביל. הקבוצה השנייה כוללת מידע בלתי קביל שהושג במהלך חיפוש בלתי חוקי או תוך הפרת זכויות הנאשם למפגש עם עורך דינו, והוצג בפני השופט בהליך מקדמי (probable cause) כדי להחליט האם לקבל את הראיה. מסקנת המאמר הייתה שהשופטים גילו יכולת מפתיעה להתעלם מהמידע הבלתי קביל בנסיבות אלו, וזאת על אף שהם נחשפו אליו בשלבים קודמים. ומכאן לרלבנטיות של המאמר לשיטה הישראלית. ראשית, המאמר התמקד בערכאה המבררת ולא בערכאות הערעור. שנית, יש להבחין בין שתי הקבוצות. באשר לקבוצה הראשונה, יושם אל לב כי בישראל יש הקפדה על כך שלבית המשפט לא יגיע מידע על פי האפשרויות שהוזכרו. למשל, הכלל הוא שבית המשפט ששומע את הראיות לא ינסה להביא להסדר טיעון, וכן לא ייחשף להיסטוריה המינית ולהרשעות קודמות של הנאשם. נדמה כי המקרה דנא דומה יותר לקבוצה השנייה, אשר ביחס אליה הכלל בישראל הוא שבית המשפט אכן נחשף לראיות על מנת לדון בהן. עולה כי יש ראיות שבשל אופיין ועוצמתן - מוטב להקפיד על כך שהערכאה המבררת לא תיחשף אליהן, למשל הרשעות קודמות של נאשם או תוצאות של בדיקת פוליגרף. שונים הם פני הדברים ביחס לראיות שדורשות הכרעה שיפוטית פרטנית בדבר קבילותן. באשר לאלו, נדמה כי אין לשלול שיטה לפיה בית המשפט נחשף לראיות אלו לא רק בשל שיקולים מעשיים אלא גם מפני היותו גורם מקצועי שמפעיל את שיקול דעתו על פי כללי דיני הראיות, תוך מתן החלטה מנומקת. לתפישתי, כשם שיש להקפיד הקפדה יתירה ביחס לראיות מהסוג של הקבוצה הראשונה, כך יש מקום להגמשה מסוימת ביחס לראיות מהקבוצה השנייה. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בהחלטתו של הנשיא א' גרוניס, בניגוד לדעתו החולקת של השופט י' דנציגר. הוספת ראיותראיות