נדחתה טענת "כשל בייצוג" בערעור פלילי השופט א' שהם: לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעפ"ג 5678-04-12 (כב' השופטים: צ' סגל; מ' דרורי;ו-ב' צ' גרינברגר), מיום 24.9.2012, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, בת"פ 24611-09-10 (כב' השופט י' שמעוני), מיום 7.3.2012. רקע והליכים קודמים נגד המבקשים הוגש כתב אישום בגין העבירות הבאות: פגיעה והשחתת אתר עתיקות, לפי סעיף 37(א) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: חוק העתיקות); חפירה לגילוי עתיקות, לפי סעיף 37(ב) בצירוף סעיף 9(א) לחוק העתיקות; שינוי, תיקון ופירוק עתיקה, לפי סעיף 37(ב) בצירוף סעיף 29(א) לחוק העתיקות. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 28.5.2009, בשעה 11:00 או בסמוך לכך, הגיעו המבקשים לאתר העתיקות חורבת אל עוקדה - ביר אל לימון (להלן: אתר העתיקות). באתר העתיקות, עומד על תילו מבנה עתיק, ובתוכו בנויה באר עתיקה. המבקשים עשו את דרכם אל תוך המבנה, וכאשר בכוונתם לחפש עתיקות, הם החלו לחפור בבאר העתיקה, באמצעות טוריה, מכוש, שני לומים, פטיש וציוד נוסף שהיה ברשותם. כתוצאה ממעשיהם, ניזוקה הבאר. פסק דינו של בית משפט השלום ביום 28.2.2012, הורשעו המבקשים, לאחר ניהול משפט הוכחות, במסגרתו היו מיוצגים בתחילה על-ידי עו"ד עזמי מסאלחה ולאחר מכן על-ידי עו"ד דניאל וגנר, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בהכרעת דינו, דחה בית משפט השלום בירושלים, את גרסתם של המבקשים, לפיה כל מבוקשם היה "להוציא מים". מנגד, אימץ בית משפט השלום את עדותם של שני מפקחי עתיקות (להלן: מפקחי העתיקות), אשר נכחו במקום, וצפו במשך כשלושת רבעי השעה במעשי המבקשים. מעדותם של מפקחי העתיקות עלה, כי המבקשים הגיעו לאזור הבאר בשני רכבים, ובמשך מספר דקות נשמעו במקום "קולות דפיקה חזקים" ו - "קולות נפץ ופיצוץ אבנים", כאשר ארבעה מהמבקשים נמצאו בתוך הבאר. מפקחי העתיקות מסרו, כי המבקשים נעצרו כשחלקם מלוכלכים בבוץ, וברשותם כלי עבודה רבים, ובכלל זאת משאבת מים, פטיש, מקוש, טוריה, לומים ואזמל. עוד הבהירו מפקחי העתיקות, כי בניגוד לדבריהם של המבקשים, הרי שבשעת האירוע, "היו [בבאר] מעט מים והרבה בוץ". בנוסף, בית משפט השלום הפנה לחוות דעת שנערכה בעקבות האירוע, וממנה עלה כי בתוך הבאר נמצאו "סימני חפירה שנעשו זה מכבר, סימני שבירה של אבנים ושברי חרס". בית משפט השלום נתן אמון בעדויותיהם של מפקחי העתיקות, ומנגד מצא את גרסאותיהם של המבקשים "בלתי מציאותיות והזויות משהו", רצופות סתירות ואי התאמות, "המגיעות לכדי אבסורד". לפיכך, קבע בית משפט השלום, כי מהתשתית הראייתית שהונחה לפניו עולה, כי המדובר בפעולה מתוכננת, שמטרתה הפקת ממצאים בעלי ערך, אשר נעשתה אגב פגיעה בעתיקות, ושעה שהמבקשים מודעים לאופיו של המקום. עוד נקבע, כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל, בהתאם לסעיף 38 לחוק העתיקות, על מי שנמצא באתר עתיקות, כשברשותו כלי חפירה, להוכיח כי הכלים לא נועדו לצורך עבודות באתר. על יסוד הדברים האלו, הרשיע בית משפט השלום את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. ביום 7.3.2012, נגזר דינם של המבקשים, ולנוכח חומרת העבירות והענישה הנוהגת במקרים דומים, הושתו עליהם העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 6 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעברו, במשך 3 שנים, אחת מהעבירות בהן הורשעו; וקנס כספי בסך 5,000 ש"ח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי המבקשים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, ופנו לעו"ד X, אשר הגיש בשמם ערעור על חומרת העונש, בדגש על רכיב המאסר בפועל. ביום 24.9.2012, לאחר שהתקיימו שלושה דיונים בעניינם של המבקשים, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורם של המבקשים. בפתח דבריו, עמד בית המשפט המחוזי על החומרה היתרה הנלווית לעבירות בהן הורשעו המבקשים, נוכח הפגיעה "הדו-ראשית" הגלומה במעשיהם בממצאי תרבויות העבר מחד גיסא, ובזיכרון הקולקטיבי-לאומי מאידך גיסא, וכן נוכח המניע הכלכלי שעמד ביסוד המעשים. בהמשך לכך, נקבע, כי חרף טיעוני הצדדים לעניין נפקותו של תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: תיקון 113), הרי שהתיקון אינו האספקלריה המתאימה לבחינת עונשם של המבקשים, שכן דינם נגזר עובר לכניסת התיקון לתוקף. בית המשפט המחוזי הטעים, כי הערכאה הדיונית לא נתנה את אמונה בגרסאותיהם של המבקשים, ונקבע כי הללו הגיעו כשהם מאורגנים ומצוידים היטב, לאתר עתיקות, מתוך מטרה אחת ויחידה, להשחית את שרידי העבר, ו- "מבלי שאיש מתוכם יהין להעלות הרהורי חרטה". בנסיבות אלו, נקבע, כי מעשי המבקשים מלמדים על תעוזה עבריינית, אשר אינה מצדיקה כל הקלה בעונשם, למרות עברם הנקי. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי לא נעלמו מעיניו המשמעויות הקשות הנלוות למאסרם של בני משפחה אחת, אך קשיים אלו היו צריכים לעמוד לנגד עיני המבקשים, עוד טרם שביצעו את העבירות בהן הורשעו, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי המבקשים לא הודו במעשיהם ולא הביעו כל חרטה עליהם. לפיכך, נקבע כי העונש שהוטל על המבקשים אינו חורג בחומרתו ממדיניות הענישה הראויה, באורח המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט המחוזי קבע, כי ככל שתוגש בקשת רשות ערעור על פסק דינו, יעוכב ביצוע פסק דינו עד להחלטה סופית בהליך זה. הבקשה לביטול פסק דין בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, החליפו המבקשים, פעם נוספת, את ייצוגם המשפטי, כאשר המבקש ברע"פ 8094/12 שכר את שירותיו של עו"ד X X, והמבקשים ברע"פ 8465/12 ביקשו מעו"ד X בשיר לייצגם. באמצעות באי-כוחם החדשים, הגישו המבקשים, בו זמנית, בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ובקשה לביטול פסק דין, שניתן בערעור, לבית המשפט המחוזי. ביום 25.11.2012, הורה חברי השופט ס' ג'ובראן, על השהיית המשך הטיפול בבקשות רשות הערעור, עד לאחר שתינתן החלטתו של בית המשפט המחוזי, בעניין הבקשה לביטול פסק הדין. הבקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נסמכה בעיקרה על טרוניותיהם של המבקשים באשר לטיב הייצוג שניתן להם על-ידי עו"ד X. בפתח בקשתם, ציינו המבקשים, כי מלבד אחד מחברי הקבוצה, הם אינם דוברי השפה העברית. על רקע זה נטען, כי ההחלטה שלא לערער על הכרעת הדין, התקבלה ללא ידיעתם, ושעה שהם היו משוכנעים כי הערעור מכוון לשני חלקי פסק דינו של בית משפט השלום. בנוסף, טענו המבקשים, כי במהלך הדיונים בערעורם לא נכח באולם מתורגמן לשפה הערבית, ולכן הם לא הבינו את המתרחש. לפיכך, טענו המבקשים, כי הם סבלו מכשל בייצוג, דבר המצדיק את ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן בעניינם. ביום 20.12.2012, לאחר שהתקבלה תגובתו בכתב של עו"ד X, ונערך דיון בנוכחותם של באי-כוח המבקשים ועו"ד X עצמו, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים. בהחלטה שניתנה בעניין זה נקבע, כי אין מקור משפטי המסמיך את בית המשפט המחוזי לבטל פסק דין שיצא מתחת ידיו, מהטעמים המנויים בבקשה. לגופו של עניין, נאמר על-ידי בית המשפט המחוזי, כי עו"ד X ייצג את המבקשים נאמנה, וההחלטה שלא להגיש ערעור על הכרעת הדין, הייתה "סבירה ומקצועית", נוכח נסיבות המקרה. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי עו"ד X קיבל יפוי כוח חתום, ועמד בקשר עם אחד המבקשים, אשר פעל בשמם של כלל המבקשים. בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של המבקשים, לפיה עו"ד X לא נועץ בהם. נקבע, כי עו"ד X, השולט בשפה הערבית, פגש את המבקשים עובר לתחילת הדיונים, ושוחח עמם. בהתייחס לטענת המבקשים, לפיה עו"ד X פגש לראשונה את חלקם רק במזנון בית המשפט המחוזי, בסמוך לתחילת הדיון בערעור, קבע בית המשפט כי אין בכך כל פגם. יתרה מכך, נקבע כי הפגישה במזנון בית המשפט, מהווה אישור בדיעבד מטעמם של המבקשים, להחלטתו של עו"ד X שלא לערער על הכרעת הדין. לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, התבקשנו לדון בבקשות רשות הערעור שהוגשו מטעמם של המבקשים. בקשות רשות הערעור בבקשת רשות הערעור ובנימוקים המשלימים, שהוגשו במסגרתו של רע"פ 8094/12, נטען על-ידי עו"ד X, בא-כוחו של המבקש יוסף אבו טיר (להלן: המבקש), כי עיוות הדין שנגרם למרשו, עקב הכשל שנפל בייצוגו, מצדיק היענות לבקשה לקיומו של דיון ב"גלגול שלישי". לטענת המבקש, חרף העובדה שהוא "אינו מבין כמעט אף מילה בעברית", הדיון בערעורו התקיים ללא נוכחות מתורגמן, ולכן הוא לא הבין את מהות ההליכים והטענות שנטענו בעניינו. עוד טען המבקש, כי עו"ד X לא נפגש עימו לפני הגשת הודעת הערעור, לא שיתף אותו בהחלטה שלא לערער על הכרעת הדין, וממילא גם לא קיבל את הסכמתו לכך. במעשים אלו, כך טען המבקש, כפה עליו עו"ד X את דעתו המקצועית, ושלל ממנו את הזכות לערער על הרשעתו. באספקלריית דיני השליחות, טען עו"ד X בשם המבקש, כי עו"ד X פעל כשלוח, שלא על דעת שולחו, אגב קביעת היקף גדרי שליחותו בעצמו. עוד טען המבקש, כי הכשל בפעולותיו של עו"ד X, מצא את ביטויו גם בטיבה של הודעת הערעור על חומרת העונש, שכן זו הוגשה כ"ערעור קבוצתי", מבלי לפרט את נסיבותיו האישיות הייחודיות של המבקש, אשר הצדיקו הקלה בעונשו. לשיטתו של המבקש, עולים מהכרעת דינו של בית משפט השלום כשלים ראייתיים, לצד קשיים משפטיים ניכרים, המחדדים את חומרת מחדליו של עו"ד X. בנוסף, טען המבקש, כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות, כאשר הוא בחן את סמכותו לבטל את פסק הדין לאורו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ונמנע מלברר לעומקן את הטענות הנוגעות להעדרו של מתורגמן באולם, כמו גם את הטענות בדבר מחדליו של עו"ד X, ואת נפקותן של טענות אלו לגבי הבקשה לביטול פסק הדין. בבקשת רשות הערעור ובנימוקים המשלימים, שהוגשו במסגרתו של רע"פ 8465/12, המבקשים, אשר מיוצגים על-ידי עו"ד X בשיר (להלן: המבקשים האחרים), מכוונים את חציהם, הן כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק דינו, והן כנגד חומרת העונש שהוטל עליהם. ראשית, טוענים המבקשים האחרים, כי הכשל שנפל בייצוגם בפני ערכאת הערעור, מצדיק את ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, ניתן למצוא בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), את המקור המסמיך את בית המשפט לבטל את פסק דינו, בעקבות טענה של כשל בייצוג, ונטען כי המקור לכך לא יימצא בהוראותיו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט. פרשנותו של בית המשפט המחוזי, לפיה סעיף 81 מסייג את תחולתו של סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, הינה, לגישת המבקשים, פרשנות שגויה, ועל בית משפט זה להידרש לסוגיה עקרונית זו. המבקשים האחרים חזרו וטענו, כי "רובם" לא נפגשו עם עו"ד X, והלה לא הסביר להם את הצפוי להם בגדרי ערעורם. לראיה, כך טוענים המבקשים האחרים, עולה מממצאי בית המשפט המחוזי, כי הם נפגשו לראשונה עם עו"ד X, דקות ספורות לפני תחילת הדיון בעניינם. לעניין חומרת העונש, נטען על-ידי המבקשים האחרים כי בקשתם מעלה "שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית", הנוגעת להתאמתו של העונש שנגזר על המבקשים כולם לעקרונות הכלליים שביסוד תיקון 113, וכן למדיניות הענישה הראויה במקרים דומים. לטענת המבקשים האחרים, העונש שהוטל עליהם חורג בחומרתו מן המקובל בעבירות מסוג זה, והוא אינו מתחשב בעברם הנקי של המבקשים; במצוקתם הכלכלית; בסיכויי שיקומם; ובמצבם הרפואי הקשה של חלקם. תגובת המשיבה המשיבה מתנגדת להעניק למבקשים רשות הערעור, שכן, לדידה, בקשותיהם אינן מגלות כל שאלה משפטית עקרונית או שאלה בעלת השלכה רחבה, המצדיקות קיומו של דיון ב"גלגול שלישי". לטענת המשיבה, כל אחת מהבקשות נסובה סביב שאלה עובדתית מרכזית, הנוגעת לעצם הסכמתם של המבקשים להגשת ערעור על חומרת העונש בלבד, ואין למצוא בשאלה זו כל חשיבות ציבורית רחבה, אשר תצדיק מתן רשות ערעור. לגופו של עניין, נטען על-ידי המשיבה כי בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 20.12.2012, כי עמדתו של עו"ד X, להמנע מהגשת ערעור על ההרשעה, הינה "סבירה ומקצועית", וכי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מיום 24.9.2012, תואר טיעונו של עו"ד X לעניין העונש כ"טיעון מקיף ומאלף". עוד גורסת המשיבה, כי לנוכח שליטתו של עו"ד X בשפה הערבית, וקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הוא שוחח עם המבקשים עובר לתחילת הדיונים, אין זה סביר כי המבקשים לא היו מודעים להחלטה, להימנע מלערער על הרשעתם בדין. אשר להשגות על חומרת העונש, טענה המשיבה, כי עיון בגזרי דין שניתנו בעבירות דומות, מעלה כי עונשם של המבקשים אינו חורג מרף הענישה המקובל, ועוד נטען כי תיקון 113 אינו חל בענייננו, בשל עיתוי מתן הכרעת הדין, טרם כניסתו לתוקף של התיקון. נציין, כי ביום 3.4.2013, החליט חברי, השופט ס' ג'ובראן, כי הבקשות לרשות הערעור תידונה בפני הרכב תלתא, ובדיון שהתקיים בפנינו, ביום 28.11.2013, חזרו הצדדים על עיקרי טיעוניהם. במהלכו של הדיון התברר, כי ביני לביני, סיימו המבקשים 1 ו- 6 ברע"פ 8465/12 לרצות את עונש המאסר אשר הוטל עליהם, ועוד הובהר כי כל המבקשים שילמו את הקנס, בו חויבו במסגרת גזר הדין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות שלפנינו ובנספחיהן, כמו גם בתגובת המשיבה, ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן של הבקשות למתן רשות הערעור להידחות. הלכה מושרשת היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה, ואך במקרים מהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, המשתרעת מעבר לעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים בהם קיים חשש לעיוות דינו של המבקש, או משיקולי צדק כלפיו (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 6823/13 נסים בראנץ נ' מדינת ישראל (28.11.2013); רע"פ 7135/13 מחאמיד נ' מדינת ישראל (26.11.2013); רע"פ 6800/13 קסטיאל נ' מדינת ישראל (26.11.2013)). חרף טענות המבקשים, המנסים לשוות לבקשותיהם אצטלה עקרונית, סבורני כי לא עולה מהן כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, ומדובר בבקשות הנטועות בעניינם הפרטי של המבקשים. בנוסף, לא מצאתי כי נגרם למי מבין המבקשים עיוות דין, המצדיק מתן רשות ערעור. אוסיף עוד, כי גם לגופו של עניין לא מצאתי כל בסיס איתן לבקשה. במסגרת החלטה זו, אעמוד תחילה על הטענה המרכזית שהועלתה על-ידי המבקשים, בנושא הכשל בייצוגם המשפטי, תוך התייחסות למשפט משווה. לאחר מכן, אדון בטענה בדבר העדרו של מתורגמן לערבית, ולבסוף אבחן את השאלה האם יש מקום ליתן רשות ערעור בשל חומרת העונש. כשל בייצוג - משפט משווה מן הכלל אל הפרט ובחזרה לענייננו. ראשית, ראוי להדרש לשאלת מעורבותם של המבקשים במהלך הערעור. לטענתם של המבקשים, נודע להם על ההחלטה שלא להגיש ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום, רק לאחר שניתן פסק הדין בערעור. המבקשים טענו, כי עו"ד X לא נפגש עימם, לא נועץ בהם, ולמעשה "כפה" עליהם את החלטתו שלא לערער על הרשעתם. בנסיבות אלו, טוענים המבקשים, שלל עו"ד X, הלכה למעשה, את זכותם לערער על הרשעתם. ייאמר כבר עתה, כי טענה זו מבוססת, רובה ככולה, על תשתית עובדתית שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, ולשיטתי בצדק רב. עיון בפרוטוקול הדיון, שנערך בפני בית המשפט המחוזי בעניין בקשת ביטול פסק דינו מגלה, כי המבקש 1 ברע"פ 8465/12, יוסף בן חסין אבו טיר (להלן: יוסף), פעל בשמם של כלל המבקשים, ככל שהדבר נוגע לייצוגם המשפטי בפני ערכאת הערעור. יוסף היה זה שפנה לעו"ד X, הציג עצמו כנציגם של המבקשים, וסיכם עימו על המתווה בו ינקוט עו"ד X בערעור. בא-כוחו של המבקש ברע"פ 8094/12, עו"ד X אמר בבית המשפט המחוזי, כי "המערערים [המבקשים] קרובי משפחה דרגה ראשונה, יוסף אבו טיר, המערער 1, פעל בשם כל הקבוצה כדי להשיג עו"ד...הוא שפגש את עו"ד X וסוכם מה שסוכם" (עמ' 37 לפרוטוקול הדיון, מיום 17.12.2012). בדומה, בא כוחם של המבקשים ברע"פ 8465/12, עו"ד בשיר, מסר כי: "מי שהוביל את החבורה, הוא מערער 1, יוסף חסין אבו טיר, הוא היוזם אשר ביצע את כל הפעולות ויצר קשר עם עורכי הדין בערכאות הקודמות, בבית משפט השלום וכן הוא שיצר את הקשר עם עו"ד X והוא המוביל" (עמ' 40 לפרוטוקול הדיון, מיום 17.12.2012). עו"ד X התייחס לנקודה זו, בדבריו בבית המשפט המחוזי: "אני נפגשתי עם המערער 1 [יוסף] שהציג עצמו כמייצג את כל הקבוצה. כל הקבוצה התייצבה כגוף אחד" (עמ' 44 לפרוטוקול הדיון, מיום 17.12.2012). ובהמשך אותו עמוד, פירט עו"ד X את שהסביר ליוסף במהלך הפגישות עימו: "לשאלת בית המשפט האם הוסבר ללקוחות שיש שני דרכים או [ערעור על] עונש או [ערעור על] הכרעה, אני משיב שלא הסברתי לכל הלקוחות אלא למערער 1 [יוסף]." אין ממש בטענותיהם המאוחרות של המבקשים, לפיהן המדובר ביוזמתו הפרטית של יוסף. המבקשים שיתפו פעולה עם כלל המהלכים של יוסף ושל עו"ד X, כפי שניתן ללמוד מהתייצבותם למשפט, ובעיקר מייפוי הכוח שקיבל עו"ד X, עובר להגשת הערעור, מהמבקש ברע"פ 8094/12. בית המשפט המחוזי נדרש בהחלטתו, מיום 17.12.2012, למידת מעורבותם של המבקשים במהלכיו של עו"ד X קודם להגשתו של הערעור, ודחה את טענותיהם של המבקשים, וכך נקבע בהחלטה: עו"ד X קיבל ייפוי כוח ביום 18.3.2012, כשהוא חתום על ידי אחד המערערים, שפעל בשמם (מדובר בבני משפחה אחת), והגיש את הערעור בכתב ביום 3.4.2012. עו"ד X אף שוחח עם כל המערערים, וכאן יצוין כי עו"ד X דובר את השפה הערבית, ככל שהדבר נדרש. מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי מבוססת, הן על דבריהם של באי-כוחם של המבקשים והן על דבריו של עו"ד X, והיא אף נתמכת בקיומו של ייפוי הכוח החתום, והחלטתם של המבקשים להמשיך ולהיות מיוצגים על-ידי עו"ד X, עד לסיומו של הליך הערעור. לפיכך, נשמטת הקרקע מתחת לטענתם של המבקשים, לענין קיומו של נתק בקשר בינם לבין עו"ד X, לפני ובמהלך הדיון בערעורם. טענתם של המבקשים, לפיה הם נותרו באפלה, ככל הנוגע לניהולו של הערעור, והצגת הדברים באופן המסיר מהם אחריות לפעולותיו של עו"ד X, הועלו כלאחר יד, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם טענותיהם של המבקשים עצמם בבית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי לא העניקו ליוסף סמכות, במפורש או במשתמע, לטפל בענייניהם המשפטיים, וזאת שעה שאיש מהם לא העלה בשלב הדיון בערעור, את טרוניותיו בהקשר בנדון, וכפי שהובהר לעיל, טענה זו אינה מתיישבת עם התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי. על יסוד הדברים האלו, יש לדחות את טענותיהם של המבקשים, ולאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן עו"ד X עמד בקשר עם המבקשים, ואלו נתנו את הסכמתם למהלכיו, במסגרתו של הליך הערעור, בין אם באמצעותו של יוסף ובין אם במישרין, עובר לדיון בערעור ובמהלכו. חומרת העונש המבקשים טוענים, כי מן הבקשה עולה שאלה משפטית הנוגעת ליחס שבין העונש שהוטל עליהם לבין תיקון 113, ולמדיניות הענישה הנוהגת במקרים כגון דא. אקדים ואומר, כי הכרעת הדין בעניינם של המבקשים בבית משפט השלום, ניתנה עובר לכניסתו לתוקף של תיקון 113. לפיכך, הוראות התיקון אינן חלות על עניינם של המבקשים, ואין צורך לדון בשאלות הנובעות מתיקון 113, במסגרת בקשה זו (ע"פ 7023/12 שרון נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (21.1.2013); רע"פ 7996/12 יוסף נ' מדינת ישראל (23.1.2013); רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013)). עיון בבקשה מגלה, כי המבקשים מכוונים את טיעוניהם לעניין התעלמותו, לכאורה, של בית המשפט המחוזי משיקולים המטים, כך הם סבורים, את מאזני הענישה לזכותם. בין היתר, הזכירו המבקשים את עברם הפלילי הנקי של רובם; את מצבם הכלכלי הקשה; ואת הנזק הקל שנגרם לעתיקות. ייאמר כבר עתה, כי טענות אלה של המבקשים, אינן יותר מאשר השגה פרטנית, הנעדרת אופי משפטי-עקרוני, על אופן הפעלת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, בשלב גזירת העונש. במקרה דנן, המעידות, כלשונו של בית המשפט המחוזי, על "תעוזתם העבריינית" של המבקשים. המסקנה המתבקשת היא, כי עונשם של המבקשים אינו חורג באורח קיצוני ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת. זאת, גם בהתחשב בנסיבותיהם האישיות של המבקשים; בעברם הפלילי הנקי של חלקם; ובמשמעות הכלכלית הנעוצה בשליחת מספר רב של בני משפחה אחת לריצוי עונש מאסר, במקביל. סבורני, כי שיקולים אלו מצאו את מקומם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמו גם בגזר דינו של בית משפט השלום, ומכל מקום לא מצאתי כי מדובר בשיקולים מכריעים, שיש בהם בכדי להטות את הכף, כנגד הטלת עונש מאסר בפועל. אשר לטענתם של המבקשים האחרים, לעניין הסמכות הנתונה בידי בית המשפט המחוזי לבטל את פסק דינו על בסיס סעיף 3 לחוק סדק הדין הפלילי, נראה כי הדיון בסוגיה התייתר, משנדרשנו לטענות לגופו של עניין. יצוין, עם זאת, כי המבקשים פטרו עצמם באמירות כלליות לגבי סוגיה זו, ונמנעו מלנמק כדבעי את עמדתם בנוגע ליחס שבין סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט לבין סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי "בכל עניין של סדר דין, שאין עליו הוראת חיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". מאחר שהנושא לא נדון ולא לובן לעומקו, אין מקום להידרש לענין זה, בעיקר כאשר הדבר אינו דרוש, כאמור, להכרעה בבקשה. על יסוד האמור לעיל, לא מצאתי כל עילה להורות על עריכתו של דיון ב"גלגול שלישי" בבקשות שלפנינו, ודינן של בקשת רשות הערעור להידחות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם. כשל בייצוג אינו מן הטענות שבית משפט צריך להתייחס אליהן בלב קל. אכן, חובתו העליונה של סניגור היא הגנת הנאשם, אך גם במילוי חובה זו, אף כשאינו שבע רצון מדרכו של קודמו בייצוג, עליו לזכור את דברי התנא הלל במשפט העברי (בבלי שבת ל"א, א') "דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור", כלומר "מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה, והשאר פירוש הוא, לך ולמד". העלאתה של טענת כשל בייצוג טעונה איפוא זהירות יתרה. במקרה דנא עמד חברי על השתלשלות המקרה, ומן הדברים עולה, כי עו"ד X יכול היה להבין היטב שהמבקש יוסף אבו טיר מדבר בשם קבוצת הנאשמים כולה. בחכמה שלאחר מעשה ניתן לטעון טענות כאלה ואחרות ולמצוא סרכה, ובודאי עדיף ככלל שסניגור ישוחח עם כולם, אך "חכמים, הזהרו בדבריכם" (משנה אבות א', י"א); מקום שאין חשש אמיתי לייצוג ללא הרשאה, יש להידרש למהות. ואשר לעצם ההחלטה המקצועית לעניין הערעור, שיקול דעת הסניגור הוא רחב, והתערבות שיפוטית בו לא תרבה אלא אם כן הובררו טעמים מיוחדים, כגון בכשל שהסניגור הקודם מודה בו, או שהוא זועק על פניו. איננו רואים איפוא מקום לפגוע בעו"ד X בנידון דידן. ב. חברי נדרש לעניין המתורגמן. לנושא זה על בית המשפט ליתן דעתו גם בערכאת הערעור, ולטעמי ככל שלא הוזמן (כראוי) מתורגמן, דבר שגם הסניגורים יכולים לדאוג לו על-ידי פניה פשוטה לבית המשפט, למצער ניתן לבקש מן הסניגור - ככל שהוא דובר את לשון המערער - לתרגם ולהסביר, או אף להיעזר במישהו מבאי האולם, לרבות קרובי משפחה, כפתרון מעשי. ג. ולבסוף, הגם שהמשפט העברי מתחילה, כמגמת יסוד, אינו תומך בייצוג ומעדיף את טיעוני בעלי הדין עצמם ("שמֹע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים, א' ט"ז)), נתקבל גם בו מוסד הייצוג מכוח המציאות (לכל הסוגיה ראו א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, מהדורת תשע"א, כרך א' 167 ואילך); אמנם, במקרה שבו לא קיבל הטוען להרשאה מינוי והמעשה כביכול הפסיד בדינו, ניתן לחזור ולקיים את הדיון (שם, עמ' 195-194), אך לא במקום שיש בו יפוי כוח, ובמקרה כזה פיטורי המייצג יחולו מכאן ולהבא ולא למפרע (עמ' 187). הדברים מובאים כמובן על דרך ההיקש. ד. סוף דבר, מקובלת עלי חוות דעת חברי. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. עורך דיןמשפט פליליטענת כשל בייצוגערעור