האם ראיה חדשה לגבי סתירה בעדות מהווה עילה למשפט חוזר ?

האם ראיה חדשה לגבי סתירה בעדות מהווה עילה למשפט חוזר ? בפני בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בעניין הרשעתו מיום 17.12.2007 של המבקש בתפ"ח (מחוזי-ת"א) 1027/06 מדינת ישראל נ' פלוני (השופטים ס' רוטלוי, ע' צ'רניאק ו-ק' ורדי), שאושרה ב-ע"פ 7079/08 פלוני נ' מדינת ישראל (6.9.2010) (השופטים א' לוי, ע' ארבל ו-נ' הנדל). העובדות וההליכים נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין אונס במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בגין מעשים שביצע באחייניתו בעת היותה קטינה כבת 15 ושלושה חודשים (להלן: המתלוננת). על-פי כתב האישום, ביום 1.4.1992, בשעות הצהריים, הגיעה המתלוננת לביתו של המבקש בנווה מונסון כדי לנקותו לקראת חזרת אשתו של המבקש מבית החולים לאחר לידת בתם הקטנה. על-פי כתב האישום, כאשר נכנסה המתלוננת לחדר האמבטיה בקומה השניה של הבית כדי למלא דלי מים, המבקש נכנס אחריה לחדר האמבטיה, נעל את הדלת, ואז אחז במתני המתלוננת מאחור, סובב אותה אליו, הצמיד אותה לקיר, נגע בחזה וברגליה והחל להפשיטה. המבקש לא שעה לבקשות המתלוננת, שניסתה לדחוף אותו מעליה, לחדול ממעשיו, השכיב אותה על הרצפה בניגוד לרצונה, גהר עליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת השתחררה לאחר זמן מה מאחיזתו של המבקש אחרי שבעטה באשכיו וברחה מהמקום. כשנה לאחר האונס, סיפרה המתלוננת לחברה טובה (שלימים הפכה להיות גיסתה), כי המבקש תקף אותה מינית בחדר האמבטיה. באותה תקופה, כאשר הוריה מצאו אותה בסערת רגשות, היא סיפרה להם שסיבת מצב רוחה היא שחבר מהצפון נהרג בתאונת דרכים. המתלוננת סיפרה את הסיפור על החבר שנהרג על מנת להימנע מחשיפת האונס בתוך המשפחה. באותה תקופה סיפרה המתלוננת גם לבן הבכור של המבקש על האונס. המתלוננת סיפרה לו על האונס כי השניים היו חברים טובים והמתלוננת ביקשה להגן על בתו הקטנה של המבקש. המתלוננת הגישה את התלונה במשטרה נגד המבקש כ-12 שנים לאחר האונס. בשנת 2002 לערך, היא קיבלה שיחת טלפון לפיה אמה חייבת חוב מסוים. המתלוננת סברה שאין לאמה כל חוב, וכאשר הסתבר לה שמי שהפנה את דורשי החוב אליה היו המבקש ואחיו, היא הלכה לביתו של המבקש, שם פגשה באשת המבקש ובבנו האמצעי, ולדבריה "התפרצה" בכעס, לא רק בעניין ייחוס החוב אלא גם בעניין האונס. בהמשך, הגישה המתלוננת את התלונה במשטרה נגד המבקש, והוא הועמד כאמור לדין. המבקש טען כי סכסוך משפחתי, במסגרתו הוא השתלט כביכול על מקרקעי אמו על חשבון אחיו לרבות אמה של המתלוננת, הוא שהביא את המתלוננת להעליל עליו עלילת שווא. בית המשפט המחוזי מצא את עדות המתלוננת מהימנה. בית המשפט גם קיבל את ההסבר של המתלוננת בעניין כבישת התלונה במשך כ-12 שנה, לפיו היא חששה שגילוי האונס יפגע באמה, שמצב בריאותה היה רופף. כמו כן, המתלוננת הסבירה כי רצתה להימנע מפגיעה במרקם המשפחתי. טענת המבקש, לפיה המתלוננת העלילה עליו לאור הסכסוך המשפחתי, נדחתה. נקבע, כי אין זה סביר שעלילה כזו תכלול סיפור משנה לפיו המתלוננת סיפרה על האונס שנה לאחר האירוע לבנו של המבקש. נקבע כי עלילה כזו גם אינה מתיישבת עם השתלשלות האירועים כפי שהוצגה בידי הסנגור. בנוסף לכך נמצא סיוע לדברי המתלוננת - הן בעדותה של חברתה והן בעדותה של אשת המבקש. לעניין חברתה של המתלוננת, לא נמצא בסיס להזמת "עדותה המכרעת", כלשון בית המשפט, לפיה המתלוננת סיפרה לה על התקיפה כשנה לאחר קרות האירוע. טענת העלילה על רקע הסכסוך המשפחתי אינה מתיישבת - כך נקבע - עם העובדה שהמתלוננת סיפרה לחברתה על התקיפה לפני שהסכסוך המשפחתי החל בשנת 1999. לעניין עדותה של אשת המבקש, לפיה המתלוננת היתה בסערת רוחות כאשר היא סיפרה לה על האונס, נקבע כי אף היא תומכת בעדות המתלוננת. נוכח דברים אלו, בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש במיוחס לו וגזר עליו 10 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי בסך 100,000 ₪. ערעור המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה, כאמור, בבית משפט זה. ביום 10.3.2013 הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר, ושבוע לאחר מכן, ביום 17.3.2013, הוגשה בקשה מתוקנת. הטענה המרכזית בבקשה היא, שגרסאות מאוחרות של המתלוננת לאירועים עומדות בסתירה לתלונתה של המתלוננת במשטרה ולעדותה כנגד המבקש בבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי העידה המתלוננת בבירור כי המבקש תקף אותה מינית רק פעם אחת, ואילו בגרסה שהציגה המתלוננת בהליכים אזרחיים שהגישה נגד המבקש לאחר שהורשע, היא טענה שהוא תקף אותה מינית מספר רב של פעמים. נטען, כי הגרסה החדשה והסותרת מהווה ראיות חדשות המכרסמות במהימנותה ומצדיקות קיום משפט חוזר. במה דברים אמורים? במסגרת החקירה במשטרה בטרם הגשת כתב האישום נשאלה המתלוננת אם המבקש ביצע בה מעשים מיניים נוספים: "שאלה: האם היו מקרים נוספים שבהם [המבקש] נגע בך? תשובה: אני זוכרת את עצמי שהייתי קטנה יותר הייתי ישנה אצלם בבית הרבה והוא היה מחבק אותי בלילה ומלטף לי את הראש ומעבר לזה אני לא זוכרת כלום וגם לא הבנתי כלום כי הייתי רק בת שמונה" (נספח י"א לבקשה, עמוד 1 שורה 20 - עמוד 2 שורה 22). בעדותה בבית המשפט נחקרה המתלוננת בקשר לדברים אלה בידי מי שהיה אז סנגורו של המבקש: "עו"ד בן שבת: אוקיי. בסדר. אני שוב חוזר ושואל, אם המקרה הזה שתיארת או אחד מהם, אני לא יודע את לא אמרת שהיו כמה, אבל אחד מהם קרה, אני מדבר על הליטוף בלילה, וללטף את השיער, ולחבק אותך, זה היה כשישנת? ת: כשנכנסו למיטה לישון. ש: כן? ואת יכולה לזכור כזה מקרה? אחד. ת: אני לא מצליחה להבין אותך. ש: אני רוצה לשאול, שאת זוכרת, אם את יכולה לזכור שהיה מקרה אחד כזה, אחד לזכור, פעם אחת שהוא עשה את זה? ת: אז אמרתי, היו מקרים שהייתי קטנה שהייתי באה לישון אצלהם בבית עם [ח', בנו של המבקש - מ"נ] ביחד, הוא היה עולה לחדר, עוד פעם אני לא מגדירה את זה כמשהו שהוא לבוא בהאשמות. היינו בסך הכל ילדים קטנים, הייתי בת שמונה, תשע. אני, זה בדיוק מה שאמרתי שם. ש: זאת אומרת לא, ת: זה לא משהו שאני יכולה, היום אולי בדיעבד אני יכולה להסתכל על הדברים אחרת, אבל אז לא, זה ממש לא משהו שהיה נראה ככה. ש: וזו גם הסיבה שמצאת לנכון להגיד את זה במשטרה? ת: כי מה, ש: שהיום את חושבת, את משייכת לזה כוונות אחרות? ת: אני לא. אם תשים לב בחקירה שלי במשטרה, כ.ה. רוטלוי: היא לא אמרה את זה. העדה: אני לא אמרתי שום דבר כנגד. כ.ה. רוטלוי: זה לא כתוב. להיפך, להיפך. דווקא התשובה הזאת מלמדת שבמקומות אחרים היא לא הפריזה, היא לא ייחסה לו מעשים בגיל שמונה. עו"ד בן שבת: נכון. עו"ד בן צבי: אם לא היו שואלים, היא לא הייתה עונה. כ.ה. רוטלוי: היא לא ייחסה לזה חשיבות גם. דוד מלטף, דוד מחבק. עו"ד בן שבת: אז בואי נסכם, אוקיי בסדר. אז בואי נסכם ותגידי לי אם זה נכון. עד 92 ואחרי האירוע ב-92 לא היה שום דבר שדמה או מתקרב למה שאת טוענת שהיה ב-1/4/92? ת: נכון. כ.ה. צ'רניאק: היא לא טענה את זה בשום מקום. עו"ד בן שבת: אבל אני, אני, אני בניתי את השאלות שלי, יאמין לי בית המשפט שהקדשתי לזה הרבה זמן, אני לא יכול לשאול רק את השאלות שבית המשפט, אני אומר את זה בצניעות, שבית המשפט רוצה לשמוע. יש מבנה לשאלות שאמור להוביל לדבר מסויים. הראיתי לבית המשפט בתשובה הקודמת, כ.ה. רוטלוי: בסדר, אנחנו מאפשרים לאדוני, אבל אדוני לא יניח לה, לא יניח לה הנחות שאינן תואמות את מה בפנינו. זה הכל. עו"ד בן שבת: בסדר. כ.ה. צ'רניאק: זה גם לא בויכוח. אדוני רוצה להראות שזה היה משהו חד פעמי ואכן אין על זה ויכוח. אף אחד טוען שהיה יותר מפעם אחת. אז בשביל מה צריך להתעכב על זה?" (נספח י"ד לבקשה, עמוד 52, שורה 17 עד עמוד 53, שורה 28 לפרוטוקול מיום 13.12.2006). לאחר שהמבקש הורשע, הוגשה מטעם המתלוננת ביום 24.1.2011 בקשה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת סכסוך ירושה בו היו מעורבים המבקש וכן אימה של המתלוננת (תמ"ש 53900/09). בבקשה ביקשה המתלוננת "לחלט" זכויות מחלקו של המבקש בירושה בגין תביעה שבכוונתה להגיש נגדו. כפי שהובא לעיל, במשפט הפלילי העידה המתלוננת שרק מעשה אחד של המבקש נגדה היה בעל אופי מיני ברור; אולם בבקשה זו נטען כי:"בית המשפט העליון... הרשיע את המשיב...אשר בהיותו פדופיל תקף מינית וביצע עבירות מין אכזריות מתמשכות וקשות מאד במבקשת שהייתה ילדה קטנה וחסרת ישע...." (נספח ה' לבקשה, פסקה 2; ההדגשה הוספה). בתצהיר התומך בבקשה, בחתימת ידה של המתלוננת ועם אישור עורכת דין בדבר אזהרתה, נכתב: "אני מצהירה כי בית המשפט העליון....הרשיע את הנתבע... אשר בהיותו פדופיל תקף אותי מינית וביצע בי עבירות מין רבות, מתמשכות וקשות מאד כשהייתי ילדה קטנה וחסרת ישע..." (סעיף 4 לנספח ז' לבקשה; ההדגשות הוספו). ביום 8.2.2011, כשבועיים לאחר הגשת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, הוגשה מטעם המתלוננת תביעה אזרחית נגררת לפלילים נגד המבקש, על סך כ-6 מיליון ₪ (ת"א 15299-02-11). בדומה לבקשה לבית המשפט לענייני משפחה שקדמה לה, בכתב התביעה הנגררת לפלילים נטען כי בית המשפט העליון הרשיע את המבקש "אשר בהיותו כמסתבר פדופיל תקף מינית את התובעת בהיותה קטינה וביצע בה עבירות מין רבות, מתמשכות וקשות מאד כשהייתה ילדה קטנה וחסרת ישע..." (נספח ד' לבקשה, עמוד 1, פסקה 2; ההדגשה שונתה; ראו גם עמוד 2, פסקה 3). כן נטען בכתב התביעה כי המתלוננת "שועבדה מינית" על ידי המבקש (שם, בעמוד 2, פסקה 1; עמוד 3, פסקה 17) וכי בוצעו במתלוננת "מעשי" אונס בלשון רבים (שם, פסקאות 8 ו-10). כמו כן דובר בכתב התביעה "בתקיפתה ובאינוסה המתמשכים" (שם, עמוד 4, פסקה 24; ההדגשה הוספה). בכתב התביעה נטען, כי יש לחייב את המבקש "בפיצויה בגין אינוסה במקרים רבים ולא חד פעמיים" (שם, פסקה 28; ההדגשה הוספה) וכי הוא ביצע בה "סדרה של ניצולים מיניים" (שם, פסקה 29; ההדגשה הוספה; ראו גם עמוד 6, פסקה 46). בתצהיר התמיכה בכתב התביעה, בחתימת ידה של המתלוננת ועם אישור עורכת דין בדבר אזהרתה, חזרה המתלוננת על הטענות המפורשות ל"עבירות מין רבות" (נספח ו' לבקשה, פסקה 2) ול"אונס מתמשך" (שם, פסקה 7). בבקשתו למשפט חוזר טען המבקש כי הרשעתו התבססה רובה ככולה על האמון והמהימנות שניתנו בעדות המתלוננת, וכי גרסה חדשה שהומצאה על ידי המתלוננת לאחר סיום ההליכים הפליליים, אשר עומדת בניגוד מוחלט לגרסתה במסגרת ההליך הפלילי, מחייבת עריכתו של משפט חוזר. לטענתו, לו התצהירים וכתבי בית הדין מטעם המתלוננת בהליכים האזרחיים היו עומדים בפני בית המשפט אשר הכריע את דינו, היתה מתעוררת במלוא עוצמתה השאלה בדבר אמינותה של המתלוננת. זאת, כאשר בית המשפט העניק משקל של ממש בעניין קביעת מהימנותה של המתלוננת לעובדה שהמתלוננת לא הפריזה והעידה בבירור שאירע אירוע אחד בלבד. היה על בית המשפט לקבוע כי המתלוננת הינה עדה בלתי מהימנה, ותוצאת המשפט היתה משתנה. בבקשה למשפט חוזר צוין עוד, כי בעקבות בקשה שהגיש המבקש בהליך האזרחי טענה עורכת הדין של המתלוננת באותו הליך כי משרדה מייצג מאות נפגעי גילוי עריות ומטעם זה נפלה טעות בכתב התביעה, בכך שצוין בו כי בוצעו יותר מתקיפה מינית אחת במתלוננת. המבקש טען בבקשה למשפט חוזר כי הטענה לפיה בטעות הוכנסו למסמכים בהליך האזרחי הדברים בעניין עבירות מין רבות, היא טענה מופרכת. שכן, המתלוננת הציגה את גרסתה החדשה והסותרת בשתי ערכאות אזרחיות שונות, כאשר בכתב התביעה והתצהיר התומך בו טענה המתלוננת שמדובר במקרי אונס רבים ומתמשכים ב-15 סעיפים שונים, ועוד מספר פעמים בכתבי בי הדין אשר הוגשו לבית המשפט לעניני משפחה. זאת, כאשר הודגש מפורשות בכתבי בית הדין האזרחיים כי לא מדובר במקרה חד פעמי. לטענת המבקש, המתלוננת לא טרחה לברר את השלכות שקריה, וזאת, ככל הנראה, מתוך מחשבה מוטעית לפיה לאחר שפסק הדין הפלילי של המערער הפך חלוט לא ניתן לשנות זאת. המבקש מבסס את בקשתו למשפט חוזר על העילות הקבועות בסעיפים 31(א)(1) (ראיה שיסודה בשקר או זיוף), (2) (עובדות או ראיות שלא היו בפני בית המשפט) ו-(4) (עיוות דין) לחוק בתי המשפט. ביום 11.6.2013 הגישה המשיבה בקשה מוסכמת לארכה להגשת התשובה לבקשה למשפט חוזר. נכתב בבקשה כי "לאחר שנבחנה הבקשה בידי המשיבה הוחלט לנקוט בפעולות מסוימות הנדרשות לבירור טענות המבקש, כפי שהועלו בבקשתו". לאחר מספר ארכות נוספות, הוגשה ביום 1.8.2013 בקשה מוסכמת נוספת בה ביקשו הצדדים לאפשר למבקש להגיש השלמת טיעון אשר תיראה כחלק מהבקשה, לפני שתוגש התגובה לבקשה. בהתאם לכך הוגשה ביום 20.8.2013 הודעה משלימה מטעם המבקש. תגובת המשיבה לבקשה למשפט חוזר הוגשה ביום 17.9.2013. מההודעה המשלימה ומהתגובה לבקשה עלה כי הפעולות הנוספות שבוצעו בידי המשיבה כללו גביית הודעות מהמתלוננת ומעורכת דינה בידי המשטרה. בהודעותיה של המתלוננת במשטרה במסגרת הבקשה למשפט חוזר, היא אישרה שהיא חתמה על התצהיר שצורף לתביעה האזרחית הנגררת לפלילים (נספח ה1 לתגובה, עמוד 1 שורות 23-24), אך היא טענה שלא זכור לה מה היה כתוב בו (נספח ה2 לתגובה, עמוד 1 שורות 7-8). בעניין כתב התביעה באותו הליך טענה המתלוננת "אני לא זוכרת מה נרשם בכתב התביעה" (נספח ה1 לתגובה, עמוד 2, שורה 9). לטענת המתלוננת, היא הורתה לעורכת הדין שלא להגיש הליכים משפטיים אזרחיים בשמה, ואילו עורכת הדין הגישה אותם על דעת עצמה (שם, עמוד 1, שורות 23-27). לטענת המתלוננת, עדותה בהליך הפלילי היא האמת "וכל השאר הם תוספת של [עורכת הדין]" (נספח ה2 לתגובה, עמוד 1 שורות 10-11). במסגרת גביית הודעותיה במשטרה, עברו החוקרים והמתלוננת על חשבון הדואר האלקטרוני שלה, ונמצאה בו הודעה מיום 7.2.2011 (יום לפני הגשת התביעה האזרחית הנגררת לפלילים), בה ביקשה עורכת הדין מהמתלוננת לעבור בדחיפות על כתב התביעה לקראת הגשתו. המתלוננת טענה במשטרה כי היא רואה את הודעת הדואר האלקטרוני האמורה לראשונה באותו רגע במשטרה, וכי היא לא ראתה אותה בעבר (שם, עמוד 3, שורות 4-6). עם זאת, בשלב מאוחר יותר בגביית הודעותיה במשטרה, אישרה המתלוננת כי היא אכן ראתה את כתב התביעה, "אבל אני לא זוכרת מה היה שם" (נספח ה3 לתגובה לבקשה, עמוד 1 שורה 22). לאחר דברים אלה אישרה המתלוננת שייתכן שקראה את כתב התביעה, אולם, בעניין הנטען בו לגבי מקרי תקיפה מינית רבים ולא רק מקרה אחד, "כנראה שלא ייחסתי לזה חשיבות" (שם, עמוד 3 שורות 7-12). בתשובה לשאלה כיצד היא מסבירה שבכתב התביעה מתוארים מקרים רבים ומלים כמו "שעבוד", השיבה "אין לי מושג, מה זה בכלל שעבוד" (נספח ה3 לתגובה לבקשה, עמוד 2 שורות 23-28). גרסתה של עורכת הדין של המתלוננת בהליכים האזרחיים, כפי שהיא עולה מהודעותיה במשטרה, לא היתה עקבית. דומה כי בתחילת גביית הודעתה נעלם מעיניה של עורכת הדין כי לאחר הגשת התביעה הנגררת לפליליים היא הגישה את הבקשה לתיקון, בה נטען שציון מספר רב של מקרי תקיפה היה בגדר טעות. במסגרת גביית הודעתה, תחילה טענה עורכת הדין כי כתב התביעה נכתב על-פי "סיפור הלקוחה והחומרים שנמסרו לי" (נספח ז' לתגובה לבקשה, עמוד 1 שורה 15). כאשר עומתה עורכת הדין עם התצהיר בו המתלוננת העידה על מספר מקרי תקיפה רבים, כאשר נשאלה עורכת הדין על מה נתון זה התבסס, היא השיבה "אני לא זוכרת, סביר להניח שזה מפני [צ"ל "מפי"] הלקוחה" (נספח ז' לתגובה לבקשה, עמוד 2 שורות 48-50). עוד טענה עורכת הדין כי "אם כתבנו מספר מקרים אז דווח על מספר מקרים. אין שום מניעה להגיש תביעה נזיקית גם על אירוע שהסתיים בהרשעה ולטעון בתביעה האזרחים [כך] טענות על נזקים ותביעות נוספות שלא באו לידי ביטוי בכתב האישום" (נספח ז' לתגובה, עמוד 2 שורות 62-64). גם כשעומתה עם העובדה שהמבקש הורשע במקרה אחד בלבד טענה עורכת הדין כי בהליך האזרחי "ההתייחסות למספר מקרים מדברת על מכלול הטענות של המתלוננת. לא להרשעה עצמה" (נספח ז' לתגובה, עמוד 3 שורות 70-71). רק לאחר שעומתה עורכת הדין עם הבקשה לתיקון שהיא עצמה הגישה במסגרת התביעה האזרחית (נספח ז' לתגובה, עמוד 3 שורה 72), שינתה עורכת הדין את גרסתה. בשלב זה, תחילה טענה עורכת הדין שאחד התסמינים הקשים ביותר של נפגעי טראומה קשה ומורכבת הוא קשיים בריכוז, "בלאק אאוט" והימנעות מכל מה שקשור בתביעה, וסביר להניח שהמתלוננת לא קראה את הטיוטה לעומק (נספח ז' לתגובה, עמוד 3 שורות 83-73). לקראת סוף הודעתה טענה עורכת הדין: "...[ב]תביעה נגררת לפלילים, אני מוגבלת בזמן להגשת התביעה. לכן הייתי מחוייבת להגיש את התביעה בסד הזמנים הקבוע בסעיף 77 לחוק בתי המשפט וזה מסביר את המהירות בה הגשנו את התביעה ויתכן וזה מסביר את הטעות לגבי מספר המקרים בהם תקף הדוד ואת השינויים שנערכו לאחר מכן. בכל מקרה צורפו לכתב התביעה הכרעת הדין וגזר הדין המדברים על תקיפה אחת, מה שמעיד על תום הלב וטעות בתום לב וכנראה טעות שלה כאשר חתמה על התצהיר" (נספח ז' לתגובה לבקשה, עמוד 4 שורות 119-124). אין מחלוקת כי מדובר בגרסאות סותרות לעניין המעשים החורגים מכתב האישום כאשר מעמידים את עדותה של המתלוננת במשפט הפלילי, לפיה המבקש אנס אותה פעם אחת בלבד (והיו בילדותה מעשים נוספים מצד המבקש שאולי ניתן היה לפרש לכאן או לכאן), מול הטענות החד משמעיות במסמכי ההליכים האזרחיים בעניין מקרים רבים של מעשי אונס ותקיפה מינית אכזריים תוך "שעבוד מיני" של המתלוננת, הדברים אינם מתיישבים זה עם זה. בצדק ציינה המשיבה בתגובה לבקשה כי "אין מחלוקת על כך שהטענות העולות מכתבי בית הדין בהליכים האזרחיים בכל הנוגע למספר או לתדירות המעשים המיניים שבוצעו במתלוננת על ידי המבקש, אכן עומדים בסתירה לעדותה של המתלוננת בתיק הפלילי" (פסקה 19 לתגובה לבקשה למשפט חוזר) וכי נוכח ריבוי האמירות בעניין מקרים רבים אין המדובר בפליטת קולמוס במסמכי ההליכים האזרחיים אלא בתקלה חמורה בהרבה. טענות הצדדים לטענת המבקש, התצהירים וכתבי בי הדין שהוגשו בהליכים האזרחיים והחומרים שנגבו בגביית הודעות המתלוננת ועורכת דינה מהווים ראיות חדשות בעניין מהימנות המתלוננת, אשר מצדיקות קיום משפט חוזר. לטענת המבקש, לאחר עדותה החד משמעית בתיק הפלילי לפיה המבקש תקף אותה פעם אחת בלבד - תוך שבית המשפט ראה בכך שלא הפריזה בעניין זה מקור לאמון בה - הרי שעצם חתימת המתלוננת על תצהיר בו היא הצהירה על מספר רב של מקרי תקיפה, והגשת תביעה בשמה בה נטען כי המבקש תקף אותה מספר פעמים, מחייבים היעתרות לבקשה למשפט חוזר. לטענת המבקש, אף אם יש לקבל את טענת המתלוננת שהתוספות בעניין מקרי תקיפה רבים היו "המצאות" של עורכת הדין, העובדה שהמתלוננת חתמה על תצהיר בו מופיעות "המצאות" של עורכת הדין שלה מערערת את מהימנותה באופן המצדיק הוראה על קיום משפט חוזר. עמדת המשיבה היא שיש לדחות את הבקשה למשפט חוזר. לטענת המשיבה, האמירות בעניין מקרי תקיפה רבים הוכנסו לתצהירים ולכתבי בי הדין עקב טעות של עורכת הדין. המשיבה מטעימה כי במשפט הפלילי עדות המתלוננת בעניין תקיפתה המינית בידי המבקש מצאה תמיכה בעדות חברתה לפיה המתלוננת סיפרה לה כשנה בלבד לאחר קרות האירוע שהמבקש תקף אותה מינית בחדר האמבטיה. המשיבה מדגישה כי אף לדידה של ההגנה במשפט הפלילי, הסכסוך הכספי במשפחה החל רק לאחר מכן, בשנת 1999. עדות המתלוננת בהליך הפלילי מצאה חיזוק גם בעדות אשת המבקש שהעידה שהמתלוננת סיפרה על האונס תוך פרץ רגשות לפני שהגישה את התלונה במשטרה. המשיבה למדה מנוסח התצהיר וכתבי בית הדין בהליכים האזרחיים כי עורכת הדין לא הכירה את התיק הפלילי כדבעי וסברה בטעות שהמבקש הורשע ביותר ממקרה תקיפה אחד. המשיבה גם טוענת שהמתלוננת חתומה רק על התצהירים, ולא על כתבי בית הדין, ואילו רק בכתבי בית הדין מופיעות האמירות הסותרות את עדות המתלוננת בתיק הפלילי; זאת, למעט משפט אחד בתצהיר בו מופיעה טענה סותרת כאמור, אשר תואר בידי המשיבה כ"זניח באופן יחסי" (פסקה 39(א) לתגובה לבקשה). בהודעה המשלימה הנוספת מטעם המבקש אשר הוגשה לאחר התגובה לבקשה למשפט חוזר, טען המבקש כי "משהמשיבה עצמה סברה שמדובר בסוגיה שראוי לברר מבחינה עובדתית, שכן היא בעלת משקל של ממש, הרי שמקל וחומר ראוי ונכון שבית המשפט יידרש אף הוא לסוגיה זו, ולא יסתפק במסקנה אליה הגיעה המשיבה, שהיא הפוכה ממסקנתו של המבקש" (פסקה 18 להודעה המשלימה הנוספת). דיון הגעתי למסקנה שדין הבקשה למשפט חוזר להידחות. גם אם אניח, לצורך הדיון, שהמתלוננת היתה ערה לתוכן התצהירים עליהם חתמה ולכתבי בית הדין שהוגשו מטעמה בהליכים האזרחיים, ואחת מגרסאותיה לגבי מספר התקיפות המיניות אינה אמת, בנסיבות ענייננו אין בכך כדי לערער את היסודות של פסק הדין או להטיל ספק סביר בכך שהמבקש אנס את המבקשת. ודוק: אין בפנינו מתלוננת שהעידה בבית המשפט כי מאן דהו אנס אותה אך התבטאה מחוץ לבית המשפט שהוא לא אנס אותה (השוו מ"ח 549/11 פלוני נ' מדינת ישראל (29.11.2011) (להלן: עניין פלוני)). לפי שתי הגרסאות של המתלוננת - הן זו שבבית המשפט בהליך הפלילי והן זו בהליכים האזרחיים - המבקש אנס אותה. גם אם אין מקום, נוכח הראיות החדשות, לקבל חלק אחר של עדותה או גרסתה המאוחרת כמהימנה - החלק בעניין מספר התקיפות המיניות - אין בכך כדי לשלול את מהימנותה בעניין המעשה מושא האישום, וזאת מכוח עקרון "העיפרון הכחול" (ראו והשוו: מ"ח 4282/98 פורת נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 78, 83 (1998)). זאת ועוד. בניגוד לטענת המבקש, העובדה שהמתלוננת העידה כי המבקש תקף אותה מינית פעם אחת בלבד לא היוותה חלק כלשהו מההנמקה בהכרעת הדין בעניין ההחלטה ליתן בעדותה אמון. אף אם היתה הערה ברוח זו במהלך הדיון כפי שפורט לעיל, הרשעת המבקש רחוקה היתה מלהיות מבוססת על מהימנות המתלוננת בלבד. כפי שנקבע בהכרעת הדין, עדות המתלוננת בעניין האונס מצאה "סיוע רב ערך" בכך שכשנה לאחר האירוע וכ-11 שנים לפני התלונה במשטרה, כשעוד היתה בת כ-16 שנים, סיפרה המתלוננת לחברתה כי המבקש תקף אותה מינית בחדר האמבטיה, ובאותה תקופה היא סיפרה אף לבנו של המבקש על האונס. אף בהתעלם מכך שלא ייתכן שמדובר, כטענת המבקש, בעלילה הקשורה לסכסוך המשפחתי שהחל רק לאחר מכן, הרי נוכח העובדה שהמתלוננת סיפרה לשני אנשים על התקיפה המינית בעוד היא קטינה וכשנה בלבד לאחר האירוע, הטענה שהמתלוננת בדתה את סיפור האונס מלבה רחוקה מלהיות סבירה. יפים לענייננו, בשינויים מחויבים, דברי השופטת ע' ארבל בעניין פלוני: "בחינת הראיות החדשות אל מול מערך הראיות הקודם, ובמיוחד אל מול ראיות החיזוק לעדות המתלוננת, מעלה אף היא כי אין לראיות החדשות את המשקל המתאים לשינוי תוצאת המשפט. הרשעתו של המבקש התבססה הן על עדותה המפורטת של המתלוננת והן על אמרותיהם של ת.א וחבריו במשטרה, אשר תמכו וחיזקו את גרסתה של המתלוננת בנקודות מהותיות, כאשר לא היה להם למעשה אינטרס או רצון כלשהו לעזור למתלוננת, אלא דווקא לתמוך במבקש. הדברים המאוחרים והלקוניים של המתלוננת לפיהם לא היו דברים מעולם, שכאמור ניתן להסבירם על רקע ההיכרות השטחים עם ל.א, לא רק שסותרת את עדותה המפורטת עליה נחקרה בחקירה נגדית בבית המשפט המחוזי, אלא גם אינה מתיישבת עם מערך הראיות הכולל ששימש בסיס להרשעת המבקש. במצב דברים זה, בו כל שהובא הוא ראיות לכאורה לשינוי גרסה שאין בהן כדי לעורר ספק של ממש באמינותה של המתלוננת, הנתמכת כאמור בראיות משמעותיות נוספות, סבורה אני כי ראיות אלו חסרות כאמור את המשקל הסגולי הנדרש כדי לשנות את קביעותיה של הערכאה הדיונית, ויש להעדיף את מערך הראיות הקודם אשר שימש בסיס להרשעת המבקש בבית המשפט המחוזי ואשר נבחן בשנית גם במסגרת הערעור לבית משפט זה, שסמך ידיו על הכרעת בית המשפט המחוזי" (שם, בפסקה 10; ההדגשה הוספה). הדברים שנקבעו בעניין פלוני, שם נטען שהמתלוננת שם חזרה בה מהעדות בעניין עצם התקיפה המינית, חלים על דרך קל וחומר בענייננו. המתלוננת לא חזרה בה בשום אופן ובשום גרסה מהטענה שהמבקש אנס אותה. אשר על כן, הבקשה נדחית. משפט חוזרראיות חדשותשאלות משפטיות