הכרעות דין סותרות במשפט הפלילי ואולם קיומה של אי התאמה בין הכרעות דין אינה כשלעצמה עילה לשינוין של הכרעות הדין כדי להתאימן זו לזו. בכל מקרה ומקרה, יש לבחון אם ההכרעות הסותרות עשויות לדור בכפיפה אחת במובן המהותי (ע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 520, 545 (2005) (להלן: פרשת אבו ריא)). המבחן שנקבע בפסיקה לצורך בחינת הסתירה בין ההכרעות השונות אינו מבחן טכני של אי התאמה גרידא, אלא מבחן מהותי-ענייני. וכך נקבע בעניין זה בפרשת זגורי: "...במשפט הישראלי - בדומה לשיטות משפט אחרות - לא אומץ כלל טכני המבטל מניה וביה את הרשעתו של אדם רק מן הטעם שאדם אחר, אשר נטען כי היה מעורב אף הוא בתרחיש הפלילי, זוכה בדינו. המבחן לעניין זה הוא אם יש בזיכויו של האחד כדי להשמיט את הקרקע מתחת להרשעתו של אחר; אם ההרשעה והזיכוי אינם יכולים, מבחינה מהותית­-עניינית, לחיות זו לצד זה. מבחן זה, שנכנה אותו "מבחן הסתירה המהותית", נדרש כל אימת שמערכת המשפט מוציאה מתחת ידה הכרעות סותרות" (עמ' 613 לפסק-הדין). התוצאה לפיה נאשם אחד הורשע והמעורבים האחרים זוכו, אם היא אכן בלתי אפשרית כפי שהנאשם טוען צריכה להביא לזיכויו לאלתר. חוסר ההתאמה בין ההכרעות ככל שהוא קריטי לתוצאה, לא יבוא על תיקונו אם יתקיים משפט חוזר והמבקש יורשע שוב. רק זיכוי של המבקש יצור סימטריה מלאה. הכרעות סותרותמשפט פליליהכרעת דין