מהו מבחן הסתירה המהותית ? מה הדין במקרה של פסקי דין סותרים ? כיצד מתמודדת שיטת המשפט שלנו עם סוגייה זו של "דיבור בשני קולות"? "במשפט הישראלי – בדומה לשיטות משפט אחרות – לא אומץ כלל טכני, המבטל, מניה וביה, את הרשעתו של אדם, רק מן הטעם שאדם אחר, אשר נטען כי היה מעורב אף הוא בתרחיש הפלילי, זוכה בדינו. המבחן לעניין זה הוא, האם יש בזיכויו של האחד כדי להשמיט את הקרקע מתחת הרשעתו של אחר; האם ההרשעה והזיכוי אינם יכולים, מבחינה מהותית-עניינית, לחיות זו לצד זה. מבחן זה, אותו נכנה 'מבחן הסתירה המהותית', נדרש כל אימת שמערכת המשפט מוציאה מתחת ידה הכרעות סותרות". בהתאם ל"מבחן הסתירה המהותית" אשר השתרש במקומותינו, ההתערבות בפסיקה סותרת תיעשה באופן מצומצם ובמשורה, ולא בכל מקרה בו קיימת אי התאמה. בנסיבות בהן קיימות הכרעות סותרות, אשר ניתנו על בסיס תשתית ראייתית זהה - הנטייה תהייה שלא להשלים עם קיומה של הסתירה. לעומת זאת, אם מקור הסתירה נובע מהבדלים בתשתית הראייתית בשני ההליכים - או אז אין להתערב בסתירה כדי לשנותה (ע"פ 8897/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 487 (2003); פרשת אבו ריא, בעמ' 546 לפסק-הדין). בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.10.2007), התייחס בית המשפט העליון למשמעות הפיכתה של ההגנה מן הצדק מדוקטרינה פסיקתית לכזו המעוגנת בספר החוקים, וכך נקבע: "עם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק, הפכה ההגנה מן הצדק מדוקטרינה הילכתית לדוקטרינה המוכרת ומעוגנת בספר החוקים. מהלך זה מעורר את השאלה כיצד משפיע התיקון לחוק על היקפה ואופיה של ההגנה מן הצדק, כפי שזו עוצבה בפסיקה עד כה. לעניין פרשנותו של המבחן שנקבע בתיקון לחוק, נכונו לנו, ללא ספק, עוד עלילות רבות והדעת נותנת כי הפסיקה תאמר את דברה. עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן ה"סתירה המהותית" על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידת מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופיה של ההגנה. מבין ההצעות השונות שעמדו בפני הועדה כמפורט לעיל, מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (פרשת בורוביץ). לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. עם זאת, אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלה האם הביא עימו התיקון לחוק שינוי בנקודת האיזון, שכן, כפי שנראה, אין הדבר נצרך לענייננו. אבקש להותיר שאלה זו לעת מצוא, אשר אני מניחה שאינה רחוקה. באשר לשלבי הבחינה בהם יש להעביר את טענת ההגנה מן הצדק, נראה שאין סיבה לשנות מהמבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ".הכרעות סותרות