ביצוע בצוותא של עבירת רצח בעקבות קטטה במסעדה

ביצוע בצוותא של עבירת רצח בעקבות קטטה במסעדה

1. לפניי בקשה להורות על משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק).

2. עסקינן בפרשה עובדתית אחת ובה שלושה שותפים, שהואשמו בביצוע בצוותא של עבירת הרצח, בעקבות קטטה אלימה שהתרחשה ביניהם. תחילה הוגש כתב אישום רק נגד אחד מהשותפים, הוא המבקש כאן, אשר הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת הרצח. בהמשך, הוגש כתב אישום נגד השניים הנוספים בפרשה, ואשר זוכו בידי הרכב שופטים אחר בבית המשפט המחוזי. כעת, ובעקבות הזיכוי של שני האחרים, עותר המבקש בבקשה שלפניי לקיים בעניינו משפט חוזר.

הרקע לבקשה והליכים קודמים

3. נגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של רצח בדקירה של המנוח (להלן: המנוח), לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בכתב האישום נטען כי ביום 31.7.2006 ישבו המבקש וחברו (להלן: X) במסעדה . סמוך לשעה 21:30 בערב, הגיע המנוח אל המסעדה, והיכה מכה חזקה בראשו של המבקש. בעקבות כך, התפתח עימות אלים בין המבקש וX לבין המנוח, במהלכו הניפו השניים כיסאות על מנת להנחיתם על המנוח. בעוד הנוכחים במסעדה ניסו להפריד בין הצדדים, קרא המבקש לעבר X "בוא נלך, היום אני ארצח אותו", תוך שדבריו מכוונים אל המנוח. משנרגעו הרוחות, כך לפי כתב האישום, המנוח ודודו X X (להלן: X ) החלו לצעוד בדרכם לביתו של המנוח, ואילו המבקש וX חזרו למסעדה לאסוף את חפציהם האישיים שנותרו על השולחן, תוך שX נוטל משם סכין משונן לחיתוך בשר. ביציאתם מהמסעדה, נסעו השניים ברכבו של X ועזבו את המקום. בשלב כלשהו חבר אליהם אחיו של המבקש, X X (להלן: X). לאחר דקות ספורות, פגשו השלושה (המבקש, X וגילי) את המנוח ואת X בדרכם, התנפלו עליהם ותקפו אותם באלימות. כתוצאה מכך, נדקר המנוח בחזהו על-ידי אחד מהשלושה, ובהמשך נפטר כתוצאה מכך. במהלך הדברים נפצע גם המבקש סמוך לעינו השמאלית.

4. ביום 2.2.2009 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו פה אחד, בביצוע בצוותא של רצח בכוונה תחילה של המנוח, עבירה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-29(ב) לחוק העונשין (פ"ח 1101/06) (להלן: הכרעת הדין המרשיעה). זאת לאחר שהמבקש כפר במיוחס לו. בחקירותיו במשטרה טען המבקש כי הותקף ונפצע בעינו עוד במהלך הקטטה במסעדה, ולא היה מעורב כלל באירוע תקיפת המנוח. לטענתו, בעקבות פציעתו הוא התקשר לאחיו X על מנת שיסיע אותו ישירות לבית החולים. לעומת זאת, בתשובתו לכתב האישום נגדו, מסר המבקש גירסה שונה, ולפיה משהסתיימה התגרה במסעדה, נסע עם X ברכבו, ופגשו הם באקראי את המנוח ברחוב סמוך למסעדה. לטענתו, בעת שהיה במכונית יחד עם X, ניגש אליו המנוח דרך חלון הרכב ודקר אותו בעינו. בעקבות הדקירה יצא המבקש מהרכב וישב פצוע על המדרכה עד שפונה מהמקום על-ידי אחיו גילי. אף לפי גירסה זו המבקש לא היה שותף כלל לתקיפת המנוח.

5. בית המשפט המחוזי דחה בהכרעת דינו את גרסתו של המבקש וקבע כי המבקש השתתף בתקיפת המנוח יחד עם אחיו X ועם חברו X בכוונה לגרום למותו של המנוח. במסגרת הכרעת הדין נקבע, כי אף אם המבקש בעצמו לא דקר את המנוח את הדקירה הקטלנית, הרי שחלקו היה מהותי להגשמת התוכנית המשותפת של רצח המנוח. בית המשפט המחוזי קבע כי למבקש היה מניע לפגוע במנוח, היות שהותקף על ידו קודם לכן במסעדה, ואף נפצע בעצמו במהלך האירוע בו נדקר המנוח למוות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש שיקר לכל אורך חקירותיו ביחס לנסיבות ולמקום פציעתו ואף הפליל עצמו בדברים שאמר למדובב ששהה בתאו בבית הסוהר.

הנה כי כן, הרשעתו של המבקש התבססה על אירוע הקטטה במסעדה, אשר קדם לאירוע הדקירה; על האיום שפלט המבקש במהלך התגרה במסעדה, כי ירצח את המנוח, איום אשר נלמד מתוך הודעתו של אחד מעובדי המסעדה; על עדותו של X , דודו של המנוח, אשר נכח במסעדה בעת התרחשות הקטטה, וליווה את המנוח לאחר מכן בדרכו החוצה לביתו; ואף על עדותם של שני עדים – אבי המנוח סמי X , ושכנתו יהודית זמר טוב (להלן: סמי ויהודית) – לגבי דברים שאמר להם X , בסמוך לאחר אירוע הדקירה (להלן: עדויות השמיעה). עדויות אלה נתקבלו מכח דוקטרינת ה"רס גסטה" המוכרת כחריג לכלל הפוסל עדות שמועה, חריג המעוגן בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). נוסף על כך, בית המשפט המחוזי התבסס בהרשעתו אף על ראיות חפציות וביניהן, טיפות מדמו של המבקש ושל המנוח בזירת הרצח, כתם דם של המנוח על חולצתו של המבקש, כתמים מדמו של המבקש בתוך רכבו של X, פציעות בגופו של המבקש וכן תוצאות הניתוח שלאחר המוות של גופת המנוח.

בסופו של יום, ולאור האמור לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בביצוע בצוותא של רצח בכוונה תחילה של המנוח, ונגזרו עליו עונש של מאסר עולם וחיוב בתשלום פיצויים לקרוביו של המנוח. בערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון, הוא השיג הן על הרשעתו והן על גובה הפיצוי שהוטל עליו.

ההליכים בפני בית המשפט העליון

6. ביום 11.11.2012 דחה בית משפט זה ברוב דעות את ערעורו של המבקש על שני חלקיו (ע"פ 8704/09) (להלן: פסק הדין בערעור). בפסק דינו דן בית משפט זה באופן מקיף ומפורט בערעורו של המבקש, על הסוגיות השונות שהועלו בו. בית המשפט בחן, בין היתר, את שאלת קבילותן של עדויות השמיעה ואת השאלה כיצד יש להתייחס לטענת הגנה שהעלה המבקש לראשונה בשלב הערעור. אשר לעדויות השמיעה, ציין בית משפט זה בפסק דינו את הגישות השונות הקיימות ביחס לפרשנות החריגים לכלל האוסר על עדות שמועה, וקבע כי יש להכשיר את העדויות בענייננו מכח סעיף 9 לפקודת הראיות. בעניין זה, הסכימו שלושת השופטים כי עדויות השמיעה שנמסרו על-ידי העדים סמי ויהודית, אשר נגעו לאמרות שמסר X , בפרק זמן של בין שעתיים לשלוש שעות לאחר אירוע הרצח, הינן עדויות קבילות.

סוגיה נוספת שנדונה בערעור בפני בית משפט זה נגעה לקו הגנה חלופי שהועלה על-ידי המבקש לראשונה בערעור, ולפיו המבקש אמנם השתתף באירוע תקיפת המנוח, אך אין לראות בו כמבצע בצוותא של הרצח, וזאת כיוון שלא היה שותף לתכנון לדקור את המנוח, אלא היה שותף רק לתקיפתו. גירסה זו, השלישית במספר, לא הועלתה על-ידי המבקש בבית המשפט המחוזי, אשר שם טען כזכור, כי כלל לא השתתף בתקיפת המנוח, אלא ישב ברכבו של X ונדקר שם על-ידי המנוח. בעניין זה, עמדתם של השופטים עמית וג'ובראן הייתה כי קו ההגנה החלופי שהעלה המבקש בערעור אינו מעוגן בחומר הראיות ואין בו כדי לפגום במסקנות העובדתיות והמשפטיות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית. עמדתו של השופט הנדל בעניין זה הייתה שונה, ולפיה, מקום בו הכרעת הדין מבוססת על ראיות נסיבתיות כבמקרה דנן, על בית המשפט לבחון כל תרחיש אפשרי, לרבות קו הגנה חלופי. השופט הנדל סבר כי בנסיבות העניין, לא הוכח מעבר לספק סביר כי המבקש ידע על הימצאות הסכין בידי אחר ועל הכוונה להשתמש בה, או כי למבקש לX ולX הייתה תכנית משותפת לרצוח את המנוח. משכך, לדידו, לא הוכח ברמה הנדרשת קיומו של יסוד נפשי להרשעה בביצוע בצוותא של עבירת הרצח.

סיכומו של עניין, השופטים עמית וג'ובראן בדעת רוב קבעו כי יש להותיר על כנה את הרשעתו של המבקש בביצוע בצוותא של רצח המנוח. לעומתם, השופט הנדל בדעת מיעוט הציע לזכות את המבקש מחמת הספק מביצוע בצוותא של רצח בכוונה תחילה, ולהרשיעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק.

7. סמוך לאחר שניתן פסק הדין בערעור, נדון עניינם של המעורבים הנוספים בפרשה – X וX – לפני מותב אחר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 1030/09). בהכרעת דין שניתנה ביום 19.12.2012, זוכו שני הנאשמים (להלן: הכרעת הדין המזכה או ההליך האחר). X זוכה מחמת הספק, וX זוכה בשל חוסר ראיות מספיקות.

8. אחר הדברים האלה, הגיש המבקש בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין בערעור, בקשה שנדונה לפניי (דנ"פ 9365/12). ביום 26.8.2013, דחיתי את עתירתו של המבקש מן הטעם שבקשתו לא עמדה בתנאים לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. פסק הדין בערעור לא עמד בסתירה להלכות קודמות ולא נקבעו בו הלכות חדשות המצדיקות קיום דיון נוסף. נוסף על כך, הובהר כי אף עצם קיומם של חילוקי דעות בקרב שופטי ההרכב אינו מהווה עילה לעריכת דיון נוסף. לבסוף, דחיתי אף את טענותיו של המבקש ביחס להכרעת הדין בהליך האחר, אשר במסגרתה זוכו המעורבים הנוספים בפרשה. מבלי להביע כל עמדה בעניין זה, ציינתי כי בפני המבקש פתוחה הדרך, ככל שיחפוץ בכך, וככל שיסבור כי עניינו מצדיק זאת, להגיש בקשה לקיום משפט חוזר, בהתאם לתנאי סעיף 31 לחוק בתי המשפט. אדגיש: הדיון הנוסף עוסק בסוגיות שבדין, ואילו המשפט החוזר עוסק, בעיקרו של דבר, בעובדות שנקבעו.

הבקשה למשפט חוזר

9. בעקבות זיכויים של X וX בבית המשפט המחוזי (תפ"ח 1030/09), ולאחר דחיית הבקשה לדיון נוסף, הגיש המבקש את הבקשה שלפניי, ובה הוא עותר לקיום משפט חוזר בעניינו, בהתבסס על שלוש עילות. האחת, לפי סעיף 31(א)(1) לחוק, שעניינה בראיה שיסודה היה בשקר או בזיוף. השניה, לפי סעיף 31(א)(2) לחוק, שעניינה בקיומן של עובדות או ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. השלישית, לפי סעיף 31(א)(4) לחוק, אשר עוסקת בחשש של ממש לעיוות דין אשר נגרם למבקש בהרשעתו. הכל כפי שיפורט להלן.

10. ראשית, טוען המבקש בבקשתו, כי הרשעתו התבססה בעיקרה על עדותו של עד המפתח בפרשה – X (דודו של המנוח) – אשר היוותה נדבך מרכזי בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. ואולם לאחר מכן, בהכרעת הדין אשר זיכתה את הנאשמים הנוספים, X וגילי, נקבע כי אין ליתן אמון בעדותו של X , אשר מסר דברי שקר בכל שלל גרסאותיו, לרבות גרסאותיו במשפטו של המבקש. המבקש מצטט בהקשר זה מהכרעת הדין המזכה, אשר קבעה לעניין עדותו של X כי "אפשר ברמה גבוהה של סבירות לקבוע, כי כל אמירה של העד על פיה ראה דבר מה מן האירוע, הינה פרי של עיבוד שמועות ששמע". נוסף על כך, נקבע בהכרעת הדין המזכה כי לא ניתן לבצע "פלגינן דיבורא" ולייחד מאמרותיו של X דברי אמת. לשיטת המבקש, קביעות אלה הינן קריטיות לעניינו שלו, ויש יסוד להניח כי תוצאת משפטו הייתה משתנה לטובתו, אילולא התבסס בית המשפט על עדותו של X כעד מרכזי להוכחת אשמתו. משכך, טוען המבקש, מתקיימת העילה הקבועה בסעיף 31(א)(1) לחוק לקיום משפט חוזר בעניינו.

11. שנית, לשיטת המבקש, אף תנאי העילה המעוגנת בסעיף 31(א)(2) לחוק מתקיימים במקרה דנא. לטענת המבקש, בהכרעת הדין המזכה נקבע ממצא עובדתי חדש אשר מצדיק להורות על קיום משפט חוזר בעניינו: גרסתו במשפטו שלו הייתה כי המנוח הוא זה שדקר אותו כשהיה ברכבו של X, ואולם בית המשפט המחוזי דחה גירסה זו בהכרעת דינו. בהכרעת הדין אשר זיכתה את הנאשמים הנוספים, קבע בית המשפט המחוזי כי "הימצאות טיפת דם מדמו של יחזקאל X [המבקש] ברכבו של נאשם 1 [X], מתיישבות עם גרסתו כי יחזקאל נדקר ברכבו". קביעת ממצא זה, טוען המבקש, מחזקת את אחת מנקודות היסוד בגירסתו – לפיה הוא נפצע בעינו בטרם תקיפת המנוח – גירסה אשר נדחתה כאמור בהכרעת הדין בעניינו. לטענת המבקש, הממצא החדש מהווה לכל הפחות ראיה שיש בה פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו. עוד מוסיף וטוען המבקש, כי יש לראות את כלל הקביעות בהליך האחר, ובפרט את הקביעה כי X הינו דובר שקר, כראיה או עובדה חדשה בעלת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט בעניינו.

12. שלישית, לטענת המבקש, במקרה דנא עסקינן בשני פסק דין הנוגדים זה את זה: הכרעת הדין המרשיעה בעניינו והכרעת הדין בהליך האחר, אשר זיכתה את המעורבים הנוספים בפרשה. מצב זה, טוען המבקש, יוצר אבסורד בלתי אפשרי וסתירה מהותית ושורשית שלא ניתן להותירה על כנה. המבקש מציין כי הסתירה בין פסקי הדין מתקיימת בשני מישורים: במישור התוצאתי – הרשעתו כ"מבצע בצוותא" אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם זיכויו של "המבצע העיקרי"; ובמישור קביעת המהימנות – זיכוי המבצע העיקרי נבע מקריסת עדותו של עד מרכזי (X ), אשר נקבע כי אינו דובר אמת. עדות זו הייתה הראיה העיקרית והמרכזית במשפטו של המבקש, ומלבדה לא הובאה עדות ישירה על שאירע במקום. על בסיס עדות זו הורשע המבקש במשפטו. בנסיבות אלו, טוען המבקש, הותרת הרשעתו כ"מבצע בצוותא", תוך המשך הסתמכות על אותו עד מפתח, שתיאוריו הוכרזו כתיאורי בדים, עולה כדי עיוות דין. לבסוף, מציין המבקש כי טיב העבירה והעונש החמור הכרוך בה, מחייבים משנה זהירות בעת הרשעתו של אדם כמבצע עבירה, ומחייבים בחינה מחודשת של ההרשעה מקום שקיימת הוכחה כי ההרשעה התבססה על עדות שקר.

עמדת המשיבה

13. המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה מן הטעם שהבקשה אינה מגלה עילה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש. המשיבה מציינת בתגובתה כי בית המשפט המחוזי במשפטו של המבקש אימץ את גירסתו הראשונה של העד X , כפי שנמסרה באופן ספונטני, סמוך לאחר האירוע, למי שאינם אנשי מרות, קרי לאחיו סמי ולשכנתו יהודית. לפי גירסה זו, X סיפר לשני אלו, כי שהה יחד עם המנוח מרגע התיגרה במסעדה ועד לאירוע הדקירה מחוץ למסעדה, ראה את הרצח וזיהה את שלושת התוקפים. המשיבה אף הדגישה כי גירסה זו אושרה בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעורו של המבקש. לטענת המשיבה, לא נקבע בהכרעת הדין המזכה, כי דבריו אלו של X בגרסתו הראשונה, הינם דברי שקר, אלא נקבע כי בשל ריבוי גרסאותיו של X , לא ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהו על סמך עדויותיו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי בפני בית המשפט בהליך האחר לא הוצגה ראיה אובייקטיבית חדשה שהיה בה כדי להוכיח באופן חד משמעי כי גרסתו של X שנמסרה לעדים בסמוך לאחר האירוע, בשקר יסודה. לפיכך טוענת המשיבה, לא התקיימה העילה הקבועה בסעיף 31(א)(1) לחוק, אשר לפיה "בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר".

14. אשר לעילה המעוגנת בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, גורסת המשיבה, כי אף היא אינה מתקיימת במקרה שבפנינו. המשיבה מתייחסת בתגובתה לשני הממצאים שמעלה המבקש בהקשר זה, אשר נקבעו בפסק דינו של בית המשפט בעניינם של X וגילי. האחד, קביעת בית המשפט ביחס לכתמי דמו של המבקש שנמצאו ברכבו של X. השני, קביעת בית המשפט כי X דובר שקר וכי מסר גרסאות רבות ומשתנות. לטענת המשיבה, קביעותיו אלו של בית המשפט בהכרעת הדין המזכה, אינם בגדר "עובדה" או "ראיה" לעניין סעיף 31(א)(2) לחוק, היות שממצאים אלו כלל אינם קבילים במשפטו של המבקש. לשיטת המשיבה, מדובר בקביעות שעניינן מהימנות, אשר ההכרעה בהן מסורה אך ורק להרכב השופטים הדן בתיק, ובית המשפט בתיק אחר אינו רשאי להתחשב בהן במסגרת פסק דינו. אך מטעם זה, טוענת המשיבה, אין בקביעותיו של בית המשפט בעניינם של X וX כדי לבסס את העילה הנטענת לקיום משפט חוזר בעניינו של המבקש. נוסף על כך, לעמדת המשיבה, ממילא אין למצוא בקביעות אלו בהכרעת הדין המזכה את הפוטנציאל הנדרש על מנת להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובת המבקש. המשיבה מפרטת בהקשר זה ביחס לשני הממצאים כדלהלן.

בהתייחס לממצא בדבר כתמי דמו של המבקש אשר נמצאו ברכבו של X, טוענת המשיבה, כי את גירסתו זו של המבקש, במסגרתה טען כי את הדקירה בעינו ספג בעת שישב ברכבו של X ולא היה מעורב בתקיפת המנוח, בחן בית המשפט יחד עם מכלול הראיות שהוצגו בפניו, הן בשילוב ראיות אובייקטיביות כגון כתם הדם של המבקש שנמצא בזירת הרצח וכתם הדם של המנוח שנמצא על חולצת המבקש, והן בשילוב עם גירסתו של X . לבסוף, דחה בית המשפט את גירסה זו של המבקש מטעמים שונים ומצטברים אשר פורטו בפסק הדין בעניינו, ואף אושרו בערכאת הערעור. לצד זה, מוסיפה המשיבה וטוענת כי התייחסותו של בית המשפט בהליך האחר לכתמי הדם של המבקש ברכבו של X, אינה מהווה ממצא עובדתי פוזיטיבי לפיו אכן נדקר המבקש ברכבו של X, אלא מדובר בדחיית טענת התביעה בעניין זה. זאת ועוד, לעמדת המשיבה, טענה זו לפיה המבקש נדקר ברכבו של X, עומדת בסתירה לקו ההגנה החלופי, שבית משפט זה התבקש לבחון במסגרת ערעורו של המבקש ואשר השופט הנדל (בדעת מיעוט) היה נכון לקבלו. בהתאם לקו ההגנה החלופי שהעלה המבקש לראשונה בערעורו, המבקש היה שותף לתקיפת המנוח, אך לא לדקירתו בפועל, ועל כן לא התקיימו יסודות עבירת הרצח בעניינו. לשיטת המשיבה, קו הגנה זה אינו מתיישב מבחינה עובדתית עם טענת ההגנה לפיה המבקש נדקר עוד כששהה במכוניתו של X ולא היה כלל מעורב בתקיפתו של המנוח.

לעניין הקביעות בנוגע לעד X אשר פורטו בהכרעת הדין המזכה, טוענת המשיבה כי אין חידוש של ממש בקביעותיו של בית המשפט בעניין זה ואף לא הוצג בפני הרכב זה נתון משמעותי שבית המשפט אשר הרשיע את המבקש לא היה מודע לו. לטענת המשיבה, הגירסה שמסר X בהליך האחר, בפני ההרכב המזכה, לא הייתה גירסה חדשה שלא הושמעה בעבר, אלא מדובר באותה גירסה לפיה X לא ראה דבר מהשתלשלות העניינים. לפיכך, לעמדת המשיבה, אף בעניין זה לא טמון פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו של המבקש.

עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי גם אם יוצגו בפני בית המשפט קביעותיו של ההרכב המזכה בעניין X , לא יהיה בכך כדי לשנות את הבסיס האיתן להכרעת הדין המרשיעה, אשר לא מבוססת אך על גירסתו של X , אלא אף על ראיות מוצקות נוספות, שפורטו בפסק הדין בעניינו של המבקש. המשיבה אף הדגישה כי לטענתה יש בכוחן של הראיות הנסיבתיות שהוצגו בערכאה הדיונית כדי לקשור את המבקש ישירות לזירת הרצח, וללמד כי המבקש נכח במקום באופן בלתי תמים בעת שהמנוח נדקר, וזאת אף מבלי להתבסס על גירסתו של X . יתירה מזאת, בית המשפט המחוזי כמו גם ערכאת הערעור, הביאו בחשבון ראיות אלו גם בעת שבחנו את גירסתו של X ואת אמינותה. מקום שגירסתו של X התיישבה עם הממצאים האובייקטיבים – התחזקה בד בבד גם אמינות גירסתו. לאור האמור, טוענת המשיבה, כי מלבד עצם ההכרעה השונה בשני ההליכים, אין בהכרעת הדין המזכה דבר נוסף שעשוי לשנות את תוצאת משפטו של המבקש, ומשכך אף העילה המעוגנת בסעיף 31(א)(2) לחוק אינה מתקיימת במקרה דנא.

15. לעניין העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, טוענת המשיבה, כי עצם העובדה שניתנים פסק דין שונים ובהם קביעות עובדתיות שונות בפרשה אחת, הינה תופעה מוכרת בשיטת המשפט שלנו ואין היא מצדיקה כשלעצמה קיום משפט חוזר. נוסף על כך, אף חילוקי דעות בין שופטים בנוגע למהימנותו של עד, אינם מקימים בפני עצמם ספק סביר בעניין. לטענת המשיבה, במקרה שלפנינו, הן מותב השופטים בבית המשפט המחוזי והן הרכב השופטים בערעור בבית המשפט העליון קבעו שגירסתו של X היא מהימנה וכי ניתן להשתית עליה את ההרשעה, חרף מגרעותיה הרבות של עדותו, וזאת לאור קיומן של ראיות חיצוניות. המשיבה הדגישה בהקשר זה, כי למכלול הראיות שנפרש בעניינו של המבקש (אותן ראיות נסיבתיות שקשרו את המבקש למעשה) ישנה משמעות כפולה: הן בתמיכה בביסוס ההרשעה והן בתמיכה לעדותו של X . זאת ועוד, לעמדת המשיבה, בנסיבות ענייננו, קביעת בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המזכה כי אין ראיות לכך שX וX נכחו אף הם בזירת הרצח, אינה יכולה לסייע למבקש ולשנות את תוצאות משפטו. לטענת המשיבה, בקביעה זו יש למעשה כדי להחמיר את מצבו של המבקש, וזאת לאור הראיות הפורנזיות אשר קושרות אותו לזירה הקטלנית. ראיות אלו ממקמות את המבקש בזירת האירוע, והכרעת הדין שזיכתה את המעורבים הנוספים מותירה אותו שם בגפו, ללא שותפים לעבירה. לפיכך, מעורבותו של המבקש באירוע הקטלני מתחזקת דווקא. משכך, לעמדת המשיבה, הכרעת הדין המזכה בעניינם של X וגילי, לא משמיטה את הקרקע תחת הרשעת המבקש בעבירת הרצח, ועל כן, לא נמצאת בענייננו סתירה מהותית בלתי ניתנת לישוב בין פסקי הדין, המצדיקה קיומו של משפט חוזר.

16. סיכומו של עניין, לטענת המשיבה, קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש לא יועיל להכרעה סופית במחלוקת בין הרכבי השופטים. זאת, מאחר שלא הוצגה בפני ההרכב המזכה ראיה שלא הייתה בפני ההרכב המרשיע, ואף מאחר שקביעות העובדה והמהימנות אליהן התייחס המבקש בבקשתו, אינן מהוות ראיה קבילה בהליך המשפטי בעניינו. לעמדת המשיבה, דווקא קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש, לאחר שנבחן על-ידי שתי ערכאות שיפוטיות, אך בשל זיכויים של שותפיו לאירוע העברייני, היא תוצאה שיהיה בה כדי לפגוע פגיעה אנושה ובלתי מוצדקת בעקרון סופיות הדיון ובאמון הציבור במערכת המשפט.

תשובת המבקש לתגובת המשיבה

17. במענה לטענת המשיבה, כי בפני ההרכב המזכה לא הוצגה ראיה אובייקטיבית חדשה בנוגע לגרסתו הראשונה של X , טען המבקש, כי במישור המשפטי, אין כל דרישה ל"ראיה אובייקטיבית חדשה" במסגרת העילה הראשונה לקיום משפט חוזר, הקבועה בסעיף 31(א)(1) לחוק, ודרישה זו מוזכרת רק במסגרת העילה השניה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק. במישור העובדתי טען המבקש, כי מהכרעת הדין המזכה עולה, כי דחיית בית המשפט את עצם התרחיש לפיו X ראה שלושה תוקפים את המנוח, התבססה לא רק על הסתירות בעדותו של X , אלא גם על ממצא אובייקטיבי שלא נידון בהכרעת הדין בעניינו של המבקש, והוא פלט השיחות של גילי, אשר התקשר אל המבקש בדיוק בעת תקיפת המנוח, ועל כן לא ייתכן שנכח בזירה, בניגוד לעדות X .

18. אשר לטענת המשיבה, כי נוסף על עדות X עומדות לחובת המבקש גם ראיות אחרות, השיב המבקש, כי הן בהכרעת הדין שבה הורשע והן בפסק הדין שדחה את ערעורו, הודגשה חיוניותה ומרכזיותה של עדותו של X להרשעת המבקש. זאת ועוד, לטענת המבקש, הראיות והממצאים הנוספים בעניינו, עליהם מצביעה המשיבה בתגובתה (כגון קיומו של מניע לנקמה במנוח, סמיכות הזמנים בין התקיפה במסעדה לבין קטילת המנוח, פציעתו של המבקש מסכין ועוד) אינם יכולים לבסס הרשעה בעבירת ביצוע בצוותא של רצח, בה הורשע המבקש. מדובר בראיות נסיבתיות, אשר לכל היותר ממקמות את המבקש בזירה. עצם מיקומו של המבקש בזירה מתיישב עם שלל תרחישים ואינו מהווה בסיס להרשעה בעבירת רצח. המבקש מוסיף וטוען בהקשר זה, כי אף נגד X הצטברו ראיות נסיבתיות, כגון הצטיידותו בסכין משונן מהמסעדה, שקריו, דבריו הכבושים, התנהגותו המפלילה והימנעותו מלשתף פעולה בחקירתו במשטרה. על אף זאת זוכה X כמבצע עיקרי בפרשה.

תגובת המשיבה לתשובת המבקש

19. אשר לטענת המבקש בדבר פלט השיחות של X – טענה המשיבה כי פלט השיחות היה בידי הצדדים גם בעת ניהול משפטו של המבקש, וככל שרצה המבקש לבסס על ראיה זו טיעון כלשהו, יכול היה לעשות כן עוד בעת ניהול משפטו. עוד מוסיפה המשיבה בהקשר זה, כי היא אכן וויתרה על העדתו של X כעד תביעה, כמו גם על העדתו של X, ואולם ההגנה יכולה הייתה להביאם כעדי הגנה, וכך אכן בחרה לעשות בעניין X, אך לא בעניין גילי.

20. במענה לטענתו של המבקש, שעצם מיקומו בזירה מתיישב עם שלל תרחישים, טוענת המשיבה כי הראיות האובייקטיביות שהתקבלו על-ידי בית המשפט המחוזי, קשרו את המבקש לא רק לנוכחותו בזירה, אלא גם למעורבותו בקטטה הקטלנית. המבקש הציג תרחיש אחד בפני בית המשפט המחוזי, המתיישב עם חפותו, ואשר נדחה כשקרי על-ידי בית המשפט. בערעורו בפני בית משפט זה, הציג המבקש תרחיש אחר, שיש בו כדי להפחית את מידת אחריותו לתוצאה, ובבקשתו זו לקיום משפט חוזר בעניינו, לא הבהיר המבקש מהו התרחיש העובדתי לו הוא טוען כיום.

דיון והכרעה

22. במקרה דנא, סומך המבקש בקשתו על שלוש עילות המנויות בסעיפים 31(א)(1), 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט. לאחר שעיינתי בבקשה על כל צרופותיה, בתשובת המדינה ובתגובות השונות, הגעתי לכלל מסקנה כי טענותיו של המבקש לא מבססות בענייננו מתן הוראה לקיומו של משפט חוזר בהתאם לעילות הקבועות בחוק. משכך דין הבקשה להידחות. אנמק את מסקנתי.


בענייננו, המבקש מבסס עילה זו על קביעת בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין אשר זיכתה את X וגילי, ולפיה, אין ליתן אמון בעדותו של X , אשר מסר דברי שקר בכל שלל גרסאותיו. סבורתני, כי אף אם נקבע במסגרת ההליך האחר, בו זוכו X וגילי, כי לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי על סמך עדותו של X ולא ניתן לייחד מאמרותיו דברי אמת, כפי שאכן קבע ההרכב המזכה, הרי שלא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי יסודה של הראיה כולה – היא עדותו של X ביחס למבקש עצמו – היה בשקר (השוו: עניין דרעי, בעמ' 263 להחלטת בית המשפט). בהקשר זה נדגיש את העובדה כי גרסאותיו הרבות והשונות של העד X לא נעלמו מעיניהן של הערכאות השונות שדנו בעניינו של המבקש, עוד בטרם ניתנה הכרעת הדין המזכה בעניינם של המעורבים הנוספים בפרשה. לאחר דיון מפורט ומעמיק בגרסאות שמסר X ולאחר שנבחנו בקפידה ראויה ובזהירות הנדרשת, בחר בית המשפט המחוזי לאמץ את הגירסה הראשונית שמסר X – גירסה שמסר באופן ספונטני וחופשי לאחיו סמי ולידידתו יהודית, סמוך לאחר רצח המנוח, ולפיה ראה את אירוע הרצח וזיהה את שלושת התוקפים. גירסה זו אף אושרה בערכאת הערעור בבית משפט זה.

לא למותר לציין כי גירסה זו של X השתלבה היטב עם ראיות חיצוניות שהוגשו בעניינו של המבקש. בהקשר זה נזכיר את אותו פרט מוכמן, אשר התקבל כראיה לאמינות דברי העד: X סיפר לשכנתו יהודית, שעה שסיפר לה על קרות האירוע, כיצד ראה את המנוח דוקר את אחד מתוקפיו בעינו, וזאת עוד בטרם נודע על אודות פציעתו של המבקש סמוך לעינו. בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש קבע, כי העובדה שX ידע זאת, מלמדת שהוא נכח בזמן ובמקום האירוע. נראה כי אין התייחסות מיוחדת לנושא זה בהכרעת הדין המזכה, וממילא לא נאמר באופן פוזיטיבי וחד משמעי כי אותה גירסה ראשונית של X הייתה גירסה שקרית או מזויפת. לפיכך דעתי היא כי התנאי הראשון הנדרש בעילה זו – לפיו ראיה שהובאה באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף – לא התקיים בענייננו.

ואולם אף אם אניח כי הכרעת הדין המזכה קבעה במפורש שגירסתו הראשונה של X בשקר יסודה, כפי שטוען המבקש בבקשתו, הרי שאין זה סוף פסוק. על המבקש לעבור משוכה נוספת להוכחת עילה זו לקיום משפט חוזר – עליו להוכיח את התקיימותו של התנאי השני והעיקרי, ולפיו, אילולא עדותו של X תוצאות המשפט היו משתנות לטובת המבקש. בשאלת התקיימות תנאי זה, המשותף לעילה השניה שבחוק, אדון להלן.

25. במקרה דנא, תולה המבקש את יהבו בשני ממצאים אשר נקבעו בהליך האחר, ואשר לטענתו מהווים ראיה או עובדה חדשה בעלת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט בעניינו. האחד, קביעת בית המשפט ביחס לממצא בדבר כתמי דמו של המבקש אשר נמצאו ברכבו של X, והשני נוגע לקביעות בית המשפט בהליך האחר לעניין עדותו של X . בטרם נדון בדברים כסדרים, אבקש להציג את הכלל לפיו, עובדות ומסקנות בעניין מהימנותם של עדים שנקבעו במשפט אחד, אינן קבילות במשפט אחר.

לפיכך, במקרה דנא, ממצאי המהימנות אשר נקבעו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בהליך האחר – הן בנוגע לגירסתו של המבקש, הן בנוגע לעדותו של X – אינם בבחינת ראיה קבילה לצורך עניינו של המבקש, וממילא אין הם מהווים ראיה שיש בה פוטנציאל לשינוי תוצאות משפטו של המבקש. בהקשר זה ראוי לזכור ולהזכיר, כי ההליך של משפט חוזר לא נועד לאפשר ערעור נוסף על טענות שהועלו ונדחו, ואין הוא מיועד לתקיפה של נכונות הכרעתם או ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בתי המשפט בערכאות השונות (ראו גם: מ"ח 11114/02 רגב נ' היועץ המשפטי לממשלה (15.1.2003); מ"ח 2113/09 כהן נ' מדינת ישראל (16.9.2009)).

כאן המקום לציין את קביעת בית המשפט המחוזי בהליך האחר אשר מתייחסת לפסק הדין בעניינו של המבקש, ואשר קובעת ברחל ביתך הקטנה כי הממצאים שנקבעו שם (בעניינו של המבקש), אינם מהווים ראיה בהליך שמתנהל נגד המעורבים הנוספים, והדברים מדברים בעד עצמם:

"הכרעת הדין במשפטו של יחזקאל X [המבקש] אינה ראיה בתיקנו – בשל היותה "עדות סברה", ואף כי התביעה בסיכומיה התייחסה אליה וציטטה ממנה, לצורך קביעות משפטיות, מטבע הדברים שהמותב בהליך הנוכחי לא עיין בה וממילא לא יתייחס אליה, כלל ועיקר.

[...]

בגדר מושכלות יסוד הדבר, אך לא למותר לומר ולהדגיש, כי הכרעת הדין הנוכחית, כך אך מובן, הינה בעניינם של הנאשמים שבפנינו בלבד ומשקפת את התרשמותנו ומסקנותינו מן הראיות שבאו והושמעו בפנינו, שהינן, בוודאי חלקן, שונות מהראיות שהוגשו והועדו בפני המותב שדן בתפ"ח 1101/06 בעניינו של יחזקאל X. לכן, ככל שקביעות עובדה, ממצאי מהימנות ומסקנות משפטיות אליהן נגיע, שונות יהיו מהכרעת המותב האחר ואך טבעי הדבר, אין בהן כדי לכרסם ולו כזית מהקביעות שם" (עמ' 4-3 להכרעת הדין המזכה) (ההדגשות שלי).

הממצא בדבר כתמי הדם ברכבו של X

27. לשיטתו של המבקש, גירסתו – ולפיה המנוח דקר אותו בעינו בעת שישב ברכבו של X – התקבלה בהכרעת הדין המזכה בעניינם של X וגילי, ובממצא זה ישנו פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט בעניינו. דין טענה זו להידחות ואפרט מסקנתי בשני שלבים. בשלב הראשון, אבחן את דחיית גירסתו של המבקש בהכרעת הדין המרשיעה בעניינו ובשלב השני, אבחן את קביעותיו של בית המשפט בהכרעת הדין המזכה בעניין זה.

28. ראשית, גירסתו זו של המבקש (לפיה המנוח הוא זה שדקר אותו כשהיה ברכבו של X) הינה גירסה כבושה. למען שלמות התמונה נחזור ונזכיר כי בענייננו, טווה המבקש שלוש גרסאות שונות. לפי גירסתו הראשונה, אשר מסר המבקש בחקירתו במשטרה ודבק בה עד תחילת משפטו, כפר הוא במיוחס לו ושלל כל מעורבות מצידו בתגרה האלימה שהובילה לדקירתו של המנוח. לפי גירסה זו, נפצע המבקש בעינו במהלך הקטטה במסעדה. בבית משפט קמא, חזר בו מגירסה זו ומסר גירסה חדשה, שנייה במספר, שאף לפיה לא היה מעורב כלל בשלב בו הותקף המנוח ונדקר למוות. לפי גירסתו השנייה של המבקש, הוא עזב את המסעדה ברכבו של X, ובעת שעצרו בדרך, פגשו באקראי במנוח, אשר ניגש אל חלון הרכב ודקר את המבקש בעינו באמצעות סכין – זו הגירסה אשר דומה כי המבקש משמיע שוב בבקשה שלפניי. לעומת זאת, בערעורו לפני בית משפט זה, העלה המבקש גירסה עובדתית אחרת, גירסה שלישית – בזו הפעם לא טען לחפותו ולא הרחיק עצמו מזירת הרצח, אלא אך ביקש להפחית את מידת אחריותו לתוצאה הקטלנית.
הגירסה השניה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין בעניינו של המבקש, כגירסה בלתי סבירה ובלתי מהימנה, אשר נסתרה בממצאים שנמצאו בזירת האירוע. בהרשיעו את המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר שהמבקש ושותפיו תקפו את המנוח והמבקש נדקר בעינו במהלך העימות, נמלט הוא מהמקום לרכבו של X, כשהוא מכסה בידו את פצע הדקירה שבעינו. אשר לכתמי הדם שנמצאו ברכבו של X, קבע בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים:

"לאור כל האמור לעיל, אני קובע שהימצאות כתמי הדם של הנאשם [המבקש] ברכב של X, ומיקומם בחלק הקדמי של הרכב, עולה בקנה אחד עם דבריו של X , לפיה לאחר שהנאשם, X וX תקפו את המנוח, והנאשם נפצע מעינו – הוא (הנאשם – א.ט.) רץ ונכנס לרכב. הממצאים הנ"ל, בצרוף כתם הדם היחיד של הנאשם שנמצא על המדרכה, לא תומכים במידת הוודאות הנדרשת בעדות היחידה והכבושה של הנאשם, לפיה המנוח דקר אותו בעין כשישב ברכב של X". (עמ' 94 להכרעת-הדין בעניינו של המבקש).

נזכיר כי בית משפט זה קיבל בערעורו את התשתית העובדתית עליה ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעתו של המבקש, ולא מצא מקום להתערב בהכרעות המשפטיות ובקביעות המהימנות אשר הביאו לגיבושה של תשתית זו (למען הדיוק יצוין, כי השופט הנדל בדעת מיעוט סבר שאין ביסוס עובדתי לידיעת המערער על אודות הסכין שהובאה לזירה, אך הדגיש כי פרט להבדל זה, התשתית העובדתית זהה לתשתית שקבע בית משפט קמא).

עוד אציין כי שופטי דעת הרוב בערעור, השופט עמית והשופט ג'ובראן התייחסו שניהם בחוות דעתם לגרסאותיו המשתנות של המבקש, אשר הועלו בהזדמנויות שונות. כך למשל, קבע השופט עמית בעניין זה:

"אין כיום מחלוקת כי גרסאותיו של המערער [המבקש] בחקירותיו, לגבי מקום פציעתו ולגבי נסיבות האירוע היו שקריות. לאחר הקראת כתב האישום, ולאחר שכל חומר הראיות כבר היה בפניו, ניתנה תשובה בכתב של המערער לכתב האישום, ובה טען כי ישב במכונית כאשר המנוח התקרב לחלון הפתוח שליד הנהג ודקר אותו סמוך לעינו. המדובר בגרסה כבושה, והשופטת אמסטרדם אף מצאה לציין בהערותיה לפסק דינו של השופט טל כי 'לאחר שהנאשם, באמצעות בא-כוחו, צילם את חומר הראיות שנאסף ע"י המשטרה במהלך החקירה, רקם הנאשם [המבקש] בהתבסס על חומר זה, סיפור בדייה אותו התאים לתשתית הראייתית הקיימת'". (עמ' 47 לפסק-הדין בערעורו של המבקש) (ההדגשות שלי).

29. שנית, ואף למעלה מן הצורך, אבקש להבהיר את ההקשר בו בחן בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המזכה את הממצא בדבר כתמי הדם שנמצאו ברכבו של X. אין אני סבורה כי מדובר בקביעה פוזיטיבית של בית המשפט המחוזי, המאמצת גירסה עובדתית זו, אלא עסקינן בדחיית טענת המדינה בהקשר זה:

"הימצאות טיפות דם מדמו של יחזקאל X [המבקש] מתיישבות עם גרסתו כי יחזקאל נדקר ברכבו. כאמור, התביעה סוברת כי הדם הגיע לרכב כאשר נכנס יחזקאל X לאחר האירוע לרכבו של נאשם 1 [X]. אין ראיה שכך הדבר ואין סיבה להעדיף את עמדת התביעה בעניין זה". (עמ' 53 להכרעת-הדין המזכה) (ההדגשות שלי).

30. סיכומם של דברים, ולאור האמור לעיל, אף אם נכונה אני להניח כי הדברים שנקבעו בהכרעת הדין המזכה הינם קבילים להליך בעניינו של המבקש מושא דיון זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי במשפטו של המבקש, אשר דחתה את גירסתו, גוברת בנסיבות העניין. וזאת בהיותה קביעה הנוגעת למהימנות עדים, אשר מסורה באופן בלעדי לשיקול דעתו של הרכב השופטים היושב בדין, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות שהוצגו לפניו. נשוב ונזכיר כי דחיית גירסתו של המבקש אף עברה תחת שבט הביקורת של בית משפט זה בערכאת הערעור.

עדותו של X

31. כאמור, טוען המבקש כי יש לראות בקביעות המהימנות הנוגעות לעדותו של X , אשר נקבעו בהליך האחר, כראיה או עובדה חדשה בעלת פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט בעניינו. אין בידי לקבל טענה זו ואסביר את עמדתי.

ראשית, וכפי שנאמר לעיל, העובדה שX מסר גירסאות שונות, על הסתירות שבהן ועל הקשיים הסובבים אותן, נלקחה בחשבון על-ידי שתי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש. בית המשפט המחוזי הסתמך בהרשעתו את המבקש על גירסתו הראשונה של X , ונימק את מסקנתו באופן שלא נמצא בו פגם אף בערכאת הערעור. אכן, בית המשפט המחוזי בהליך הנוסף, הגיע למסקנה השוללת את האפשרות להסתמך על עדותו של X בעניינם של X וגילי. ואולם העובדה כי הרכב אחר של בית המשפט המחוזי סבר כך, אינה צריכה להוביל לבחינה מחודשת של ההכרעה בעניינו של המבקש. כאמור, העובדות והמסקנות בעניין מהימנותם של עדים שנקבעו במשפט אחד אינן קבילות במשפטו של אחר, משכך, ממצאי המהימנות אשר נקבעו במשפטם של המעורבים הנוספים ביחס לעד X כלל אינם קבילים כראיה לצורך עניינו של המבקש, וממילא אינם יכולים להשפיע על תוצאות משפטו של המבקש אם יתנהל מחדש.

שנית, ולגופו של עניין, אף שבמסגרת הרשעתו של המבקש ניתן משקל של ממש לעדותו של X , הרי שהובאו בעניינו ראיות נוספות, חיצוניות ואובייקטיביות, שעל בסיסן נסמכה הרשעתו ובהן דמו של המנוח על חולצת המבקש. ראיות אלו אף תרמו לאמון שניתן בגירסתו הראשונה של X , ככל שהיא נוגעת למבקש. תהליך קביעת מהימנותו של עד כרוכה ושלובה במארג הראייתי הכולל שהיה לפני בית המשפט, ובענייננו, גירסתו הראשונה של X השתלבה ונבעה מהחומר הראייתי הנוסף, ואשר נקבע לגביו כי יש בו כדי לקשור את המבקש לביצוע המעשה. בשל חשיבות הדברים לבקשה שלפניי, יפורטו להלן קביעותיו המרכזיות של בית המשפט המחוזי ביחס לראיות שעליהן התבססה הרשעתו של המבקש.

בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש היה בעל מניע לנקום במנוח לאחר שהותקף על-ידו במסעדה, כפי שתועדה התגרה במצלמות האבטחה במקום; העובדה כי המבקש פלט איום מחוץ למסעדה, כי ירצח את המנוח; סמיכות הזמנים בין אירוע התקיפה במסעדה לבין רצח המנוח; פציעתו של המבקש מסכין סמוך לעינו, והימצאותם של סימני חבלה נוספים על גופו – מתיישבים עם קיומו של עימות אלים; קיומם של ממצאים פורנזיים (ראיות דָמִיוֹת) – כתמי דם של המבקש נמצאו סמוך למקום דקירת המנוח, וכן כתם הדם של המנוח שנמצא על גב חולצתו של המבקש; לכך יש להוסיף את קביעותיו של בית המשפט המחוזי על אודות עדותו הכבושה של המבקש, שקריו בבית המשפט וכן דבריו המפלילים שאמר למדובב ששהה בתאו בבית הסוהר.

סיכומם של דברים, אכן הראיה המרכזית כנגד המבקש וכנגד X וX בשני ההליכים הייתה עדותו של X . גירסתו הראשונה של X נמצאה מהימנה על-ידי שופטי בית המשפט המחוזי שדנו בעניינו של המבקש. שופטי בית משפט זה שדנו בערעורו של המבקש לא התערבו בקביעה זו. מדובר בקביעת מהימנות ברורה, שמבוססת על התרשמות הערכאה הדיונית מן העדויות השונות שהובאו בפניה. ודוּקוּ: בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין בעניינו של המבקש התייחס בזהירות לדבריו של X והיה ער לקשיים שעלו מכל גירסה וגירסה שמסר. רק לאחר עיון יסודי בחומר הראיות, תוך שהוא מנמק באופן מדוקדק מדוע העדיף גירסה אחת על פני האחרת, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש לאמץ את הגירסה הראשונית שמסר X לסמי וליהודית, באופן חופשי וחף מתיווך, בסמוך לאחר הרצח, כשהוא עדיין שרוי תחת רושם האירוע – נתונים אשר מחזקים את מהימנות גירסתו.

32. משאלו הם פני הדברים, סבורה אני כי אין בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בהליך האחר להוות את אותה "מסה קריטית" של ראיות ועובדות אשר עשויות להטות את הכף לטובת המבקש. לא מדובר בקביעות שיש בכוחן להתגבר על העובדות שהיוו יסוד להרשעת המבקש. זאת ועוד, אף אם אצא מנקודת המוצא לפיה גרסאותיו של X בעייתיות ופגומות, אין הדבר מבסס בנסיבות ענייננו פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת המבקש, לפי סעיפים 31(א)(1) ו-31(א)(2) לחוק. לפיכך מסקנתי היא כי המבקש לא ביסס תשתית ראייתית איתנה דיה לקיומו של משפט חוזר לפי עילות אלה. נותר אפוא לבחון האם קמה למבקש עילה למשפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(4) לחוק, שעניינו קיומו של חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין.


34. בגדרי עילה זו, טוען המבקש בשני מישורים. האחד, שהותרת הרשעתו על כנה יוצרת עיוות דין נוכח זיכויים של המעורבים הנוספים בפרשה מביצוע עבירת הרצח. השני, שהרשעתו נסמכה על אמון בגירסתו של העד X , אשר בהכרעת הדין המזכה נקבע כי אין לתת אמון בדבריו של עד זה. אתייחס להלן לשני היבטים אלה.

35. אכן, ענייננו בשתי הכרעות דין שונות, אשר נוגעות לפרשה עובדתית אחת. מצב זה נוצר בעקבות ניהול דיוני נפרד של משפטו של המבקש ממשפטם של שותפיו לעבירה. בנסיבות אלה טמון פוטנציאל לעורר חשש למה שמכונה בפסיקה "דיבור בשני קולות" מצידה של המערכת השיפוטית. מדובר במצב בלתי רצוי שיכול לגרום לתחושת חוסר אמון במערכת המשפט והצדק (ע"פ 474/75 סאלם נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 113 (1976); ע"פ 3427/91 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (12.8.1993) (להלן: עניין אבו סאלח)). מוסד המשפט החוזר מאפשר למערכת השפיטה לבחון מחדש מצבים אלו, מקום שאי ההתאמה בין הכרעות הדין השונות עלול להוביל לתוצאה בלתי צודקת (ראו: מ"ח 9054/03 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (28.12.2005)).

36. נוכח האמור לעיל, ולאחר שבחנתי את הכרעת הדין שניתנה בעניינם של X וגילי, ואת הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המבקש, לרבות בחינת פסק הדין בערעורו בבית משפט זה, ולאחר שהשקפתי ב"מבט-על" על ההליך כולו, תוך שהשוויתי בינו לבין ההליך שנוהל בעניינם של X וגילי, לא מצאתי מקום לטענה כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר.

לדעתי אין לפנינו מקרה בו זיכויו של אחד משמיט את היסוד להרשעת האחר. בענייננו הכריע כל מותב שופטים באופן עצמאי ונפרד בשאלות העובדתיות שעלו, על יסוד חומר הראיות שנפרש לפניו – חומר ראיות שאינו זהה. יתירה מזאת, בענייננו הכרעות הדין יכולות להתקיים תחת קורת גג אחת כיוון שאין בהכרעת הדין המזכה ממצא כלשהו השולל את השתתפותו של המבקש בביצוע המעשה אשר הורשע בו. נהפוך הוא, בית המשפט המחוזי בהליך האחר, איבחן בעצמו באופן ברור ומובהק בין המעורבים הנוספים בפרשה, X וגילי, שאותם זיכה, ובין המבקש כאן – יחזקאל X. נוכח בהירותם של הדברים שנקבעו שם, נביא את הדברים כלשונם:

"סקירת הראיות מלמדת שאף שהחקירה העלתה ראיות אובייקטיביות ופורנזיות, ובהן ממצאי דם בזירת האירוע, שהביאו לבדיקות ד.נ.א, סימני דקירה בגופת המנוח ובגופו של הנאשם יחזקאל X [המבקש], ממצאי דם ברכביהם של שני הנאשמים וסרט צילום מזירת המשנה לאירוע (המסעדה), אף אחת מהראיות הללו אין בה כדי להצביע כל אחת מהן בנפרד ואף לא חלקן או כולן יחדיו על אחריותם של הנאשמים [X וגילי] למעשה הרצח המיוחס להם, להבדיל מהצבעתן על כך שהיו מעורבים באירוע בדרך זו או אחרת, באופן שמתיישב גם עם חפותם.

לא כך היה בעניינו של יחזקאל X שנדון, כאמור, במשפט נפרד. טיפת דם של המנוח נמצאה על חולצתו, טיפת דמו שלו זוהתה בזירה המוסכמת על-ידי הצדדים בפינת הרחובות עזריאל ויהדות פילדלפיה, בפניו וצווארו נמצאו סימני חתך שאפשר שהינם תוצאה של כלי חד כסכין. סרט המצלמה מהמסעדה הצביע על מניע שלו, בראש ובראשונה, לפגוע במנוח משום שהאחרון תקף אותו במסעדה". (פסקאות 44-43 להכרעת-הדין המזכה) (ההדגשות שלי).

בהמשך אף נקבעו הדברים הבאים:

"אף אם נמצא ששקריו, דבריו הכבושים וההתנהגות המפלילה של נאשם 1 [X] צריך שיחשבו וישקלו כנגדו יש להדגיש כי לא הומצאו על-ידי התביעה ראיות פוזיטיביות אשר ישלימו את "החלל הראייתי" [...] אשר קיים בראיות התביעה מרגע הגעת יחזקאל X ונאשם 1 לזירה ברכבו של האחרון. באשר ליחזקאל X לא היה קיים חלל ראייתי בראיות התביעה, הרי הוא נמצא פצוע, דמו בזירה, דמו של המנוח על חולצתו – לא כך בעניינו של נאשם 1". (פסקה 85 להכרעת-הדין המזכה) (ההדגשות שלי).

עינינו הרואות כי הרכב השופטים אשר זיכה את X וX ערך אבחנה מפורשת בין נאשם 1 (X) לבין המבקש כאן. אבחנה דומה נערכה אף בין נאשם 2 (גילי) לבין המבקש (ראו בפסקה 76 להכרעת הדין המזכה). אף בדונו בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בערעורו של המבקש, התייחס בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המזכה למצב הראייתי השונה בשני ההליכים:

"דוגמא אחרת לשוני בראיות שבאו בפני שני ההרכבים בבית המשפט המחוזי הינה בחינת שאלת מהימנותו ואמינותו של העד X ג'ורגי'. די שיוצג שבית המשפט העליון בחן (פסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט הנדל) שלוש גרסאות של X X ובפנינו באו רבות עוד יותר. לכך יש להוסיף, כי בית המשפט העליון, על-פי החומר הראייתי שבפניו קבע כי X הוכה באירוע, לא כך בפנינו". (בעמ' 35 להכרעת הדין המזכה) (ההדגשות שלי).

במצב דברים זה, אין לומר שבית המשפט דיבר "בשני קולות". חומר הראיות שעמד בפני ההרכב שדן בעניינם של X וX היה שונה מחומר הראיות שעמד בפני ההרכב שהרשיע את המבקש שבענייננו: מערכת הראיות שהובילה להרשעתו של המבקש הייתה רחבה ומקיפה יותר. נגד המבקש הוצגו, כאמור, ראיות נוספות שקשרו אותו באופן עצמאי לעימות האלים עם המנוח, ובראשן דמו של המנוח על חולצתו כמו גם המניע שלו לנקום במנוח. ראיות אלו לא עמדו לחובתם של המעורבים הנוספים בפרשה. במקרה כזה, קבעה הפסיקה כי אמון הציבור עלול להיפגע כאשר עבריין משולח לחופשי, חרף קיומן של ראיות מוצקות נגדו, רק מן הטעם ששותפו בהליך אחר נמצא זכאי (פרשת זגורי, בעמ' 614 לפסק-הדין; פרשת אבו ריא, בעמ' 545 לפסק-הדין).

ראוי לציין אף את קביעת בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המזכה, לפיה האירוע כולו יכול היה להתבצע בידי המבקש לבדו:

"החומר הראייתי שהוצג על-ידי התביעה כנגד נאשם 1 [X] מתיישב, או לפחות נותר ספק סביר שמא כך הדבר, עם האפשרות שיחזקאל X נותר לבדו בצומת עזריאל ויהדות פילדלפיה ופגע במנוח ורצחו. אין עסקינן בהתרחשות בלתי סבירה שאינה מתיישבת עם הראיות האובייקטיביות שהוצגו לבית המשפט". (בפסקה 86 להכרעת הדין המזכה) (ההדגשות שלי).

37. לאור כל האמור לעיל, העובדה שX וX זוכו בהליך אחר אינה גורעת מן המסקנה המרשיעה בעניינו של המבקש.

38. אשר לקביעות בנוגע לעדותו של X . אכן, עדותו של X היוותה נדבך מרכזי בשני המשפטים בפרשה זו. כאמור, גירסתו הראשונה של X זכתה לאמון הרכב השופטים אשר הרשיע את המבקש ואושרה בידי הרכב השופטים בבית משפט זה בערכאת הערעור. לעומת זאת, הרכב השופטים בהכרעת הדין המזכה, סירב להשתית על עדותו של X כל הרשעה של מי מהמעורבים הנוספים בפרשה. במקרים אלו, נקבע בפסיקה כי "כאשר העדות המרכזית בשני המשפטים נתמכת בראיות שונות, אין השוני בקביעות השיפוטיות בשני פסקי הדין מחייב בכל מקרה פעולה ליישוב הסתירה". (פרשת אבו ריא, בעמ' 547 לפסק-הדין. ראו גם: פרשת אבו סאלח, בפסקה 7 לפסק-הדין; פרשת חוואג'ה). במקרה דנא, התמונה הראייתית שהייתה בפני בית המשפט בעניינו של המבקש הייתה שונה מהתמונה הראייתית שהייתה בפני מותב השופטים שדן בעניינם של המעורבים הנוספים, ועדותו של X , אף שהיוותה ציר מרכזי בראיות התביעה, נתמכה בשני ההליכים בראיות שונות כאמור. משכך הם פני הדברים, לא מתקיימת במקרה דנא אותה "סתירה מהותית בלתי ניתנת ליישוב" בין פסקי הדין, אשר מצדיקה קיומו של משפט חוזר.

39. בשולי הדברים אציין, כי אף אם נקבע לגבי עדותו של X שהינה בעייתית, אין זו התימה המרכזית בדיון מושא הליך זה. היטיב לתאר זאת הנשיא ברק בפרשה אחרת:

"...אין חולק כי עדותו של שמולביץ, ככל שהיא נוגעת ל'פרשת שווייץ', היא בעייתית. שמולביץ לא מסר לבית המשפט, על פניו, את כל המידע בנדון ולקה למעשה באי אמירת אמת. אולם השאלה שבפנינו אינה שמולביץ אלא המבקש; השאלה איננה אם העיד שמולביץ עדות שקר, אלא אם קיימת בנסיבות המקרה עילה לקיומו של משפט חוזר. תשובתי לשאלה זו כאמור היא כי אין עילה לקיום משפט חוזר במקרה דנן" (עניין דרעי, בפסקה 77 להחלטת בית המשפט).

40. סוף דבר, לא מצאתי כי נתקיימה בעניינו של המבקש עילה מן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק לעריכת משפט חוזר. הבקשה נדחית.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רצח בדרך לעבודה

  2. שחרור חשוד ברצח

  3. רצח כתאונת עבודה

  4. פיצוי כספי על רצח

  5. איום על המעביד ברצח

  6. הרשעה ברצח ללא גופה

  7. איומים ברצח על בת זוג

  8. פיצויים בגין רצח בכלא

  9. המרת עבירת רצח להריגה

  10. הכרה ברצח כתאונת דרכים

  11. עונש מופחת בעבירות רצח

  12. עונש מופחת בעבירות רצח

  13. מה העונש על איום ברצח ?

  14. ניסיון לרצח אסיר בחופשה

  15. האם רצח מוכר כפעולת איבה

  16. ביצוע בצוותא של עבירת רצח

  17. זיכוי מעבירת ניסיון לרצח

  18. ערעור על הרשעה בעבירת רצח

  19. ניסיון לרצח - שחרור ממעצר

  20. הכרה ברצח עובד כתאונת עבודה

  21. ערעור על רצח אישה ע''י הבעל

  22. מעצר אב שרצח אדם שאנס את בתו

  23. הקלה בעונש על רצח עקב מצב נפשי

  24. חוות דעת פסיכיאטרית בעבירת רצח

  25. רצח עם רובה אם 16 של חייל מילואים

  26. מעצר עד תום ההליכים של חשוד ברצח

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון