עתירה לבג"ץ: חלוקת דירה של זוג גרוש העתירה שבפנינו עוסקת בחלוקת דירתם המשותפת של העותרת ומשיב 3 (להלן: המשיב), בני זוג שהתגרשו. בני הזוג רכשו את הדירה ורשמו אותה על שם שניהם בחלקים שווים. בהמשך חתם המשיב על הסכם ועל יפוי כח בלתי חוזר, לשם העברת זכויותיו בדירה לעותרת (יצוין כי מסמכים אלו אינם עוד בנמצא). לאחר מספר שנים התגרשו בני הזוג. נכון להיום, הדירה עודנה רשומה על שם שניהם בחלקים שווים. מכאן הסכסוך בין הצדדים: העותרת דרשה לקבל את מלוא שווי הזכויות בדירה, ואילו המשיב דרש לחלוק את הזכויות שווה בשווה. סלע המחלוקת הוא בשאלה האם, לאחר חתימת ייפוי הכוח וההסכם הנזכרים, הסכימו הצדדים כי הדירה תישאר בבעלות שניהם. משיב 1 (להלן: בית הדין הרבני האזורי) פסק כי הדירה שייכת לשני בני הזוג בשווה, כפי שעולה מן הרישום. ערעור שהוגש למשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני הגדול) - נדחה. נפסק כי לא נפלה טעות בקביעת העובדות או ביישום הדין על ידי בית הדין הרבני האזורי, ולפיכך אין מקום להתערבות. מכאן העתירה שבפניי. במסגרת העתירה נטען כי משנחתמו המסמכים להעברת הזכויות בדירה - עבר חלקו של המשיב לידי העותרת, ולכל הפחות מדובר בהתחייבות שהמשיב איננו יכול לבטלהּ. המשיב, מצידו, טוען כי לא נפל פגם בהחלטות בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול, והן עולות בקנה אחד עם הדין ועם כללי הצדק הטבעי. יש לזכור כי בית משפט זה איננו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. במקום זאת, עילות ההתערבות מרוכזות בסעיף 15(ג) וסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה: התערבות למען הצדק, או כאשר בית הדין פעל בחוסר סמכות (השוו: בג"ץ 2829/03 פלוני נ' בית הדין הדרוזי לערעורם בעכו (16.1.2006)). לא שוכנענו כי אחת או יותר מעילות אלו מתקיימת במקרה דנא. למעשה מדובר במחלוקת עובדתית באשר לטיב ההסכמה בין הצדדים. על פי ממצאי בית הדין הרבני האזורי, העותרת נמנעה במשך שנים רבות - ללא הסבר - לפעול להעברת הרישום על שמה. העותרת אף לא הצליחה לסתור את גרסת המשיב לפיה ייפוי הכוח נועד רק למנוע מנושיו להניח ידם על הדירה, ובהמשך הסכימו הוא והעותרת כי הדירה תישאר בבעלות שניהם. מהחומר לא עולה, אפוא, שהעותרת עמדה בנטל המוטל עליה: להוכיח כי היא בעלת מלוא הזכויות הקנייניות בדירה, חרף רישום הדירה על שם שני בני הזוג. משזו התשתית העובדתית והראייתית, ובשים לב לעילות ההתערבות המצומצמות של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים, לא נראה כי יש הצדקה להתערבותנו במקרה דנא. לנוכח האמור העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)מקרקעין